בננה
 בננה
| |
|---|---|
 | |
| מיון מדעי | |
| על־ממלכה: | איקריוטים |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | חד-פסיגיים |
| סדרה: | זנגבילאים |
| משפחה: | מוזיים |
| מינים | |
| שם מדעי | |
 Musa
| |
בָּנָנָה (שם מדעי: Musa; בעברית בעבר: "מוֹז"[1] או "תְּאֵנַת חַוָּה") היא צמח טרופי חד-פסיגי, דמוי עץ, השייך למשפחת המוזיים. בשנות האלפיים, ידועים כ-200 זנים, השייכים לארבעים מינים שונים.
הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב", משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה, המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל). גידול זה מכונה "גזעול".
פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות, המכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה (אנ'), ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה, כאשר במקביל מתפרק העמילן הנמצא בפרי והופך לפרוקטוז. בשלב הסופי, הופך צבע הקליפה לחום ולשחור, עד שהפרי נרקב, ואינו ראוי עוד למאכל.
היסטוריית זני הבננה
הבננה התרבותית, המשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה-היסטורית. מקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, משם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים היו אלה שהביאו את הבננה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה-16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. כיום, עיקר יצוא הבננות לכלל ארצות העולם מקורו בארצות אמריקה הדרומית והתיכונה. מוצא הזנים התרבותיים משני מיני בר, הגדלים עד ימינו ביערות דרום-מזרח אסיה: Musa acuminata (אנ') ו-Musa balbisiana (אנ').
פירותיהם של מיני הבר, אבותיהם של הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות גדולה של זרעים. זרעים אלו גדולים למדי, וקוטרם מגיע לכעשרה מילימטרים ויותר. מוטציות והכלאות טבעיות בין שני מינים יצרו את הזנים המתורבתים. כל הזנים המתורבתים הם טריפלואידים, כלומר, תאיהם מכילים שלושה עותקים של כל כרומוזום.[2] כתוצאה מכך, זנים אלו עקרים ואינם מייצרים זרעים. משום כך, ריבוי הבננה מתבצע באופן של רבייה וגטטיבית, ונוצר מנצרים (אנ'), המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, בו יש מגוון גנטי ושינויים בין דור מסוים של צמחים- ובין הדור שלאחריו, כולל תהליך חיסוני (אימונולוגי) נרכש, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות.
כיום, מרבית הבננות בשוק העולמי משתייכות לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת "קבנדיש" (Cavendish) (אנ'). בשל קיומה של קבוצת בננות אחת בלבד, היה קיים בעבר חשש רב, שהתפשטות של מחלה קטלנית כלשהי- עלולה להשמיד את כל מטעי הבננות המסחריים. תופעה כזו כבר התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-20. דוגמה למחלה מסוג זה, היא "מחלת פנמה", הנגרמת על ידי פטריית קרקע. באותה תקופה מרבית הבננות שגודלו היו מהזן המתורבת "גרוס מישל", המחלה התפשטה במהירות, והשמידה תוך כעשרים שנים את כל המטעים המסחריים באמריקה התיכונה. מאוחר יותר נמצא, למזלם של המגדלים ושל הצרכנים חובבי הבננות, שהזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה, ותוך מספר שנים מועט הצליחו להחליף את זן בננות זה בזנים חדשים. בשנות השישים, התגלה גזע חדש של הפטרייה השייכת ל"מחלת פנמה", העשוי לתקוף גם את בננות ה"קבנדיש", ומאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה.
במקביל, מנסים כיום לגלות או ליצור זני בננה עמידים למפגעים, באמצעות ניסויים ומחקרים. ניסויים אלו מתבצעים בשני מישורים:
- הכלאות עם מיני בר עמידים: תהליך זה קשה ומסובך, כיוון שהבננה התרבותית אינה מייצרת זרעים. למרות הקשיים, הצליחו החוקרים ליצור כמה זנים עמידים של בננות לבישול, בתקווה שזנים אלו יצליחו להציל את מקור המזון העיקרי של הארצות הטרופיות. בבננות אשר פותחו למטרת מאכל טרי, התוצאות שהתקבלו היו מוצלחות פחות משיטת ההכלאות: הזנים שנוצרו היו טעימים פחות מקודמיהם, והביקוש עבורם היה נמוך יותר.
- הנדסה גנטית: העברה ישירה של גנים מבננות בר עמידות לזני בננות מבוקשים.
הבננה בישראל
במגידו אותרה עדות מוקדמת לסחר בננות עם דרום-מזרח אסיה כבר במאה ה-16 לפנה"ס. בשום מקום בעולם לא התגלו ראיות עתיקות יותר לבננות מחוץ לדרום מזרח אסיה.[3]
הבננה הובאה לארץ ישראל במהלך המאה ה-10. היה זה המוז הערבי, שפירותיו טעימים ועסיסיים. כיום, מגדלים את זן ה"מוז הנמוך" בכמויות מסחריות, בשפלת החוף ובעמק הירדן- אזורים בהם הסיכוי לפגיעת הקרה ביבול, בחודשי השנה הקרים- נדירה. בישראל מגדלים כ-20,000 דונמים של בננות, המניבים כ-60,000 טונות של בננות בשנה. שיווק הבננות בארץ נמשך אמנם רוב חודשי השנה, אך שיאו בחורף ובאביב (בשלהי הקיץ קיים לרוב מחסור בבננות). חלקו הארי של היבול המתקבל נועד לצריכת השוק המקומי, ומיעוטו- מיוצא.
ענף הבננות בארץ מתבסס כמעט בלעדית על זן בשם "גרנד ניין" או על זנים דומים לו מבחינה גנטית. בשנת 2017 החלה מועצת הפירות בתוכנית להגדלת מגוון זני הבננות בישראל, בדגש על זנים מתוקים וטעימים יותר מהגרנד ניין. בחודש דצמבר 2019 הודיעה מועצת הפירות על השקה של שני זנים חדשים בשם "פיסאנג מאס" ו"פראתה אנה"
גידול בננה
צמח הבננה גדל מפקעת תת-קרקעית הקרויה "עיקר". הגבעול גדל במהירות ומגיע לגובהו המקסימלי ולבגרות בתוך פרק זמן של כשנה - מרגע תחילת תהליך היווצרות הצמח מן הפקעת. לאחר הגיעו של הצמח לבגרות - הוא פורח, מניב פרי ומת. לאחר מות הצמח הקודם, מתפתח מן הפקעת צמח חדש, שיניב פרי בתוך כשנה, לאחר שהגיע לבגרות, וחוזר חלילה. במילים אחרות, ניתן לומר, כי באקלים טרופי, מחזור החיים של צמח כזה הוא כשנה. לעומת זאת, בישראל, בה יש תנאי אקלים סובטרופי, מחזור חייו של צמח הבננה ארוך יותר, ועשוי להגיע לשנה וחצי עד שנתיים. בשל מחזור חייו הקצר של צמח הבננה, משימת החקלאי היא לפקח, שבכל זמן נתון יהיו במטע צמחים מגילאים שונים. זאת כדי לקבל יבול בכל שנה, וכדי להימנע ממצב, בו לא קיימים במטע, בכל זמן נתון, צמחי בננה מניבי פירות.
ככל שהמטע מזדקן, הולך היבול ופוחת. אורך חיי המטע, כלומר: משך הזמן, בו ניתן להמשיך ולגדל דורות נוספים של צמחי בננה באותו שטח- מוגבל, ותלוי בתנאי האקלים והקרקע. בארצות דרום אמריקה, ניתן להמשיך ולגדל מטע במשך כעשרים שנה. בישראל, לעומת זאת, אורך חיי מטע בננות קצר בהרבה, ונע בין 5–7 שנים בלבד, ולעיתים רחוקות עד 10 שנים. משום כך, קיים צורך קבוע לטעת מטעים חדשים. עד התקופה האחרונה נהגו החקלאים להשתמש בנצרים צעירים או "עיקרים", אשר נלקחו ממטע בוגר, לצורך נטיעה חדשה. חסרונהּ של שיטה זו הוא שצמחים כאלו נגועים בדרך כלל במחלות ובמזיקים, ושתילת צמחים אלו במטע החדש מעבירה אליו, לרוע המזל, את אותם הגורמים הפתוגניים. כיום, רוב המטעים המסחריים החדשים נטועים בצמחים שמקורם בתרבית רקמה. צמחים אלה מיוצרים ומגודלים במעבדות, בתנאים סטריליים, והם נקיים ממחלות וממזיקים. בעקבות הקטנת יבולי בננות באפריקה, פלורנס ואמבוגו חקרה אפשרויות לשיפור המצב תוך שימוש בביוטכנולוגיה[4]
בישראל מגדלים את אותם הזנים הגדלים באזורים הטרופיים, ומייצאים אותם לאירופה ולצפון אמריקה. בשל מזג האוויר הקר, הפרי בארץ קטן מהמקובל בשוק העולמי. למרות התנאים הלא אופטימליים, טמפרטורות החורף הנמוכות והמחסור במים, הרי שהודות למחקר מפותח, להתמחות מקצועית של מגדלי הבננות והיות צמחי הבננות בארץ נטולי מחלות, השכילו האגרונומים הישראליים לפתח יבולים אשר אינם נופלים בהרבה באיכותם מאיכות היבולים בארצות הטרופיות. היתרון של תחלואת הבננות הנמוכה הפך את ישראל לאחת הספקיות החשובות של שתילי בננות המיוצאים לכל רחבי העולם. ישראל היא אחת החלוצות בעולם בריבוי שתילי בננה בתרבית, ומייצאת שתילי בננה למטעים בכל רחבי העולם.
ריבוי צמח-הבננה
ציפת פרי הבננה נטולת זרעים. ריבוי צמחי הבננה נעשה באמצעות ניצני החטרים (ענף), הגדלים מקנה השורש (אנ') של צמח-האם. במהלך תהליך הריבוי, מנתקים את הצמחים הצעירים שהתפתחו מניצני המשנה - יחד עם שורשיהם, ושותלים אותם בקרקע. את הנצר הבכור, שסיים את מחזור חייו, כורתים ומרחיקים מן המטע.
שימושים
מזון ומשקה
בשונה מישראל, מרבית גידולי הבננה בעולם אינם של הזנים הנאכלים כפרי טרי ומתוק, אלא של זנים המשמשים כמזון בסיסי, המהווה מקור עיקרי לפחמימות בתזונת האוכלוסייה. זנים אלו מכונים גם "פלנטיין" (אנ'). הפרי של זנים אלה מכיל עמילן רב גם בהבשלה מלאה, ובדרך כלל אינו מתוק. הוא נאכל ללא הקליפה, טרי או מעובד בטיגון, בישול, ייבוש, קלייה או אפייה. בארצות טרופיות רבות, הפלנטיין והבננה מגודלים לצריכה מקומית, ומהווים את המזון העיקרי של האוכלוסייה. שיא צריכת הבננה הוא בארצות מזרח אפריקה, כ-300 ק"ג לנפש בשנה.
קמח בננה הוא אבקה המיוצרת באופן מסורתי מבננות ירוקות. מבחינה היסטורית, קמח בננה היה בשימוש באפריקה ובג'מייקה, כאלטרנטיבה זולה יותר לקמח חיטה. הוא משמש כיום לעיתים קרובות כתחליף נטול גלוטן לקמח חיטה,[5] או כמקור לעמילן עמיד.[א]
בדרום מזרח אסיה, בעיקר בבורמה, גם פרח הבננה משמש למאכל. באתיופיה, מגדלים מין בננה הנקרא "אנסט" (Musa ensete) (אנ'), אשר פירותיו אינם אכילים, והחלק הנאכל בו הוא השורש ולעיתים גם פנים הגזעול. במקסיקו קיים המאכל טמלה, אשר מורכב מבשר וקמח תירס, אשר עטופים עלי בננה. במזרח אפריקה ובבלגיה, מייצרים מזני בננה מסוימים בירה. באוגנדה, מייצרים מזנים אחדים משקה חריף המכונה "וואראג'י" (אנ').
בננה היא מרכיב בקינוחים רבים, כגון: בננה ספליט, בננה לוטי, בננה פוסטר, עוגת בננות (אנ') ועוד. כמו כן, ניתן לאכול את הבננה כחלק מהפירות היבשים. מאכל זה מכונה "בננה צ'יפס" (אנ'), והוא עשוי להופיע בצורת פלחים מיובשים, או כפצפוצים.
שימושים נוספים
קיימים מיני בננה רבים שאינם אכילים ויש מהם המשמשים לנוי. במזרח אסיה (הפיליפינים) מגדלים מין הקרוי "בננה טקסטיליס" (Musa textilis) או "אבּאקָה" (אנ'), ממנו מפיקים סיבים, שהם מן החזקים ביותר בעולם הצומח. סיבים אלו, המכונים "סיבי מנילה" (אנ') משמשים לייצור חבלים חזקים ביותר, המכונים "חבלי-מנילה" (אנ') ושקים עמידים במיוחד. עם המצאת הניילון וחומרים פלסטיים נוספים, פחתה חשיבותו של חבל ה"מנילה".
בארצות הטרופיות משתמשים כמעט בכל חלקי צמח הבננה, למטרות שונות: בתוך העלים הטריים מגישים מזון; בעלים היבשים משתמשים לריפוד מיטות ולקירוי בקתות; סיבי הגבעולים והעלים משמשים לקליעת מחצלות, חבלים, סלים ומלכודות דגים (אנ'); למוהל הצמח, המופק מהגבעול, מיוחסות סגולות מרפא, ומשתמשים בו לחיטוי פצעים.
בימי הביניים נעשה שימוש בעלי הבננה כתחליף לנייר כתיבה. על פי הרמב"ם, שימש הפרי המתוק לריפוי הכבד והטחול.[6]
בננות משמשות כלי חינוכי למדידת קרינה מייננת, בשם מק"ב.
ערך תזונתי
| ערך תזונתי ל-100 גרם | |
| מים | 74.91 ג' |
|---|---|
| קלוריות | 89 קק"ל |
| חלבונים | 1.09 ג' |
| פחמימות | 22.84 ג' |
| פחמימות זמינות | 21.5 ג' |
| שומן | 0.33 ג' |
| כולסטרול | 0 מ"ג |
| ויטמינים | |
| ‑ ויטמין A | 3 מק"ג |
| ‑ ויטמין B1 | 0.031 מ"ג |
| ‑ ויטמין B2 | 0.073 מ"ג |
| ‑ ויטמין B3 | 0.073 מ"ג |
| ‑ ויטמין B6 | 0.367 מ"ג |
| ‑ ויטמין C | 8.7 מ"ג |
| ברזל | 0.26 מ"ג |
| סידן | 5 מ"ג |
| מגנזיום | 27 מ"ג |
| אשלגן | 358 מ"ג |
| נתרן | 1 מ"ג |
| סיבים תזונתיים | 2.6 ג' |
| מקור: משרד החקלאות האמריקני | |
הערכים התזונתיים בפרי הבננה עשויים להשתנות בין הזנים השונים, שלבי ההבשלה, או אזורי הגידול. לפני הבשלתה, רוב הפחמימות בבננה הן עמילן. בתהליך ההבשלה, הופך העמילן לפרוקטוז, המקנה לבננה את טעמהּ המתוק.
הבננה מומלצת כמקור אנרגיה בזכות הסוכרים השונים שבה, ולסובלים מלחץ דם גבוה - בזכות תכולת האשלגן הגבוהה הנמצאת בה. יש הטוענים, אך עדיין ללא הוכחות חד משמעיות,[7] שהיא בעלת סגולות רפואיות רבות, העשויות להפחית את הסיכוי להיווצרות בעיות רפואיות נוספות, כדוגמת אנמיה, עצירות, עייפות, כאבי ראש, בחילות ואף דיכאון. זאת בזכות המינרלים והוויטמינים שהיא מכילה.
במדינות המזרח הרחוק, וביניהן הודו, נהוג לאכול גם את קליפת הבננה. לאור מחקרים שסקרו את ערכיה התזונתיים של קליפת הבננה, נמצא כי היא מכילה ערכים גבוהים ביותר של ויטמינים כגון B6 ו-B12. בנוסף, מכילה הבננה גם מגנזיום, אשלגן, סיבים תזונתיים כגון פרוטאין ואנטי אוקסידנטים כגון לוטאין (אנ').[8] קליפת הבננה מכילה גם טריפטופן, אשר מעלה את רמת הסרוטונין בדם, וכתוצאה מכך משפר את מצב הרוח. בנוסף, הסיבים התזונתיים המצויים בקליפה, כמו גם חומרים אחרים בעלי ערך תזונתי, גורמים לתחושת שובע לאחר אכילתהּ, מעודדים חילוף חומרים ותורמים להרזיה.[9] ניתן לאכול את קליפת הבננה לאחר שטיפה, בצורתה הטבעית, אך גם ניתן לבשלהּ, להרתיחהּ או לטגנהּ.[10]
ברכתה
הבננה מוזכרת בספרות ההלכתית בשמה העברי העתיק "מוז" או "מאוזי"ש", וברכתה נידונה בשל אופי גידולה המיוחד כבר בפסקי הגאונים. ר' יוסף קארו בספרו "בית יוסף" על ארבעה טורים (אורח חיים סימן ר"ג) כתב:
- "בתשובת הגאונים בלשון זה דהכי אמר גאון תני בתוספתא כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא והני מוז"י כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה עכ"ל".
לדעתם, כיוון שהצמח מת בכל שנה, ומתחדש מהשורש, אין זה בגדר עץ, וברכת הבננה היא 'בורא פרי האדמה'. דעה זו היא בניגוד לדעת חכמי אשכנז בעלי התוספות והרא"ש (כפי שמובאים דבריהם שם בארבעה טורים) הסוברים שכל פרי שאינו צריך זריעה מחודשת בכל שנה, דינו כפרי העץ וברכתו בורא פרי העץ. להלכה נפסק בשולחן ערוך "על המאוזי"ש, בורא פרי האדמה", וכך נהוג כיום.
גלריית תמונות
-
משקה "וואראג'י", שמקורו בננות, תוצרת אוגנדה -
בירה בלגית מבוססת בננות, אשר שם המותג המסחרי שלה הוא "מונגוזו" -
זן הבננה "פלנטיין" בחנות מזון בנורווגיה -
מין הבננה "אנסט" -
פלחי "בננה צ'יפס", העשויים בננות מיובשות -
עוגת בננות מעוטרת בפלחי בננות טריים -
מטע בננות -
בננה מקולפת ואכולה למחצה
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בננה |
| ערך מילוני בוויקימילון: תאנת חוה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בננות |
| תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שיח הבננה |
- בננה, באתר ITIS (באנגלית)
- בננה, באתר NCBI (באנגלית)
- בננה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- בננה, באתר Tropicos (באנגלית)
- בננה, באתר GBIF (באנגלית)
- בננה, באתר IPNI (באנגלית)
"רק הבננה העברית מסומנת בתו תוצרת הארץ" - סיסמה על גבי כרזה שפִרסמה המחלקה החקלאית של האיגוד למען תוצרת הארץ(הקישור אינו פעיל), 1936
רחלי עינב, בננות – העשב הגדול מכולם, "טבע הדברים" (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט)- מאיה נבון, נגד עצירות, בחילה ודיכאון: כל הסיבות לאכול בננה, באתר ynet, 18 בפברואר 2014
- וול סטריט ג'ורנל, הבננה בסכנת הכחדה והחוקרים מתקשים למצוא תחליף, באתר גלובס, 21 בדצמבר 2017
- Where bananas are considered sacred - מאתר ה-BBC
ביאורים
הערות שוליים
- ^ השם "מוז" ניתן לבננה לזמן מסוים, אולם האקדמיה ללשון העברית החליטה בסופו של דבר שהשם העברי התקני יהיה "בננה".
- ^ למה לבננות אין זרעים?, באתר מה ההבדל?, 20 בנובמבר 2018
- ^ ממצא מפתיע: מה אכלו בארץ ישראל לפני 3,700 שנה?, באתר ynet, 2020-12-23
- ^ https://www.researchgate.net/publication/255571089_BIOTECHNOLOGY_TO_BENEFIT_SMALL-SCALE_BANANA_PRODUCERS_IN_KENYA
- ^ Gray, Nathan. “Pasta goes bananas: Green banana flour offers gluten-free pasta solutions.”
- ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 88.
- ^ Gregory McNamee, Movable feasts : the history, science, and lore of food, Praeger, 2007, עמ' 35
- ^ לוטאין הוא נוגד חמצון, המצוי באופן טבעי בירקות ובפירות רבים. הלוטאין מסייע בהגנה על העיניים מפני קרינה, ומקטין את הסיכוי לחלות במחלות עיניים כגון קטרקט ומחלות נוספות, העשויות לפגוע ברשתית.
- ^ Jessie Szalay, Bananas: Health Benefits, Risks & Nutrition Facts, Livescience
- ^ Jessica Orwing, People around the world are eating banana peels because they know something that Westerners do not, Business Insider, Business Insider, Science
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.
32647182בננה