מכתם
מִכְתָּם, או אֶפִּיגְרָמָה (מיוונית: ἐπίγραμμα), הוא סוג של שיר, לרוב, שיר קצר בעל אופי סאטירי עוקצני או חידוד. המכתם התפתח לראשונה כשיר הכתוב על מצבות (ומכאן שמו הלועזי, שמשמעותו כתובת הקדשה על גבי בית, יצירת אמנות, מתנה, או כתובת על מצבה).[1] שטח הכתיבה המצומצם על גבי המצבה הקנה לו את אופיו הקצר, אשר בדרך כלל אינו עולה על שני בתים. מכתמים אחרים רבים הם בעלי אופי סאטירי, ומשמשים למתיחת ביקורת או ללעג.
מכתמים ביוונית
יוון הארכאית
המכתמים הקדומים ביותר שהגיעו לידינו הם מיוון: שתי כתובות יווניות שנשתמרו על גבי כדים מן המאה השמינית לפני הספירה,[2] כתובות הנצחה בהקסמטר (אנ'): CEG 1.423, CEG 1.454, הכתובת על אוינוכוה (οἰνοχόη; (Oenochoe); סוג של כד יין) הידועה בשם "כתובת דיפולון" (אנ') וכן הכתובת על סקיפוס מפיתיקוסה (Pithecusae scyphus). משנת 500 לפני הספירה, המכתמים שימשו את הקופלט האלגי ((Elegiac couplet), שיר אלגי המורכב משתי שורות). מהמאה השישית לפני הספירה, המכתם הוא שיר קצר הממצה בצורה מרוכזת את רעיונו של המשורר, רגשותיו, הלך רוחו והגותו. שיר זה מתפתח לסאטירה שנונה ועוקצנית, בעיקר בשירה הרומית.[1] החל מן המאה השביעית לפני הספירה ואילך נמצאו ביוון כתובות בחרוזים, במשקל ההקסמטר או הדיסטיכון (distich) האלגי, על גבי מצבות, לוחות נדרים (ex-voto) וכדומה. תוכנם הוא תיאור קצר ומאופק של דמות או מאורע.[2]
התקופה הקלאסית
רב המכתמים המונומנטים שהגיעו לידינו מיוון הקלאסית הם בעילום שם, הראשון בהם שחתום הוא CEG 2.819, 888. ii. המשורר הראשון שיוחס לו כתיבת מכתמים היה סימונידס, שחיבר את הכתובות על קבריהם של הנופלים במלחמה עם הפרסים.[1] אולם יש קושי לשייך את המכתמים אליו (הקושי לאמת יוצרים עם מכתמיהם הקשה מאוד על המחקר של מכתמים אשר נכתבו לפני שנת 400 לפנה"ס ולמעשה בלם אותו). במכתמים שלו ידע סימונידס לסגל תוכן רב-משמעות למסגרת מצומצמת. במכתמו הידוע ביותר, לכבוד גיבורי קרב תרמופילאי, העלה את זכר קורבנם בשתי שורות קצרות ומאוזנות היטב.[3]
התקופה ההלניסטית
המכתמים היו נפוצים מאוד בספרות היוונית של התקופה ההלניסטית. בניגוד לאפיגרמה הקלאסית, שעל פי רוב הייתה רק כתובת על מצבה או כתובת המכילה מילות תפילה או הודיה, האפיגרמה ההלניסטית הקיפה את כל צורות הליריקה הזעירה שהיו קיימות עד זמנה. צורה ספרותית זו הגיעה לשיאה ביצירותיהם של קאלימאכוס ושל אסקלפיאדס. תוכן יצירותיהם היה על פי רוב בנושאים שהצניעות יפה להם או נועד לשמח את לב המסובים במשתאות. יש גם כתובות המכילות התנצחויות בענייני לשון וספרות, או המשבחות יצירות של אומנים. מבחינת התוכן, מעניינות במיוחד האפיגרמות של לאונידס מטרנטום (אנ'), שנושאיהן שאובים מחייהם של בעלי המלאכה, הדייגים ודלת העם העירונית.[4]
בתקופת הקיסרות הרומית שימשה היוונית כלי ביטוי ספרותי גם לסופרים רומיים חשובים.[5] המכתם התחבב בספרות היוונית של התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית. בראשית המאה הראשונה לפני הספירה ערך מֶלֶאַגְרוֹס מגַדַרה קובץ של מכתמים, שבו כלל אוסף של כ-130 יצירות מפרי עטו, רובן מכתמים בנושאים שהצניעות יפה להם. לאחר מכן הופיעו אוספים אחרים, שהמשיכו להופיע ביוון עד שלהי ימי הביניים.[2] במאה הראשונה נכתבו הרבה אפיגרמות: פיליפוס מתסלוניקי כתב מכתמי חצר, גאיוס לוקיליוס כתב מכתמים סאטיריים, רופינוס (אנ') כתב מכתמים בנושאים שהצניעות יפה להם.[5] בתחילת המאה השלישית לפני הספירה, המכתמים עוברים ממונומנטים לקלף. אלו מכתמים ארוכים יחסית עם משקל משתנה. המכתמים האלה שונים מאוד ממכתמי הקומפלט אלגי שהיו בעל משקל יחיד ובני שתי שורות. יש גידול בשימוש במכתמים מאחר שאלו השתלבו והתאימו לזרמים ספרותיים חדשים כמו המשוררים החדשים באלכסנדריה. עתה התוכן אינו הנצחה בלבד אלא גם עיסוק בנושאים יום יומיים ופסטורליים (טבע, דת ומשפחה) כפי שניתן לראות אצל אניטה מטגה (אנ'). רוב המשוררים פרסמו תחת הכותר "מכתמים" (ἐπίγραμμα). בהמשך היה גם חיקוי של מכתמים גרפיים כמו המכתם הלטיני, שיר 59 של קאטולוס.
עם השנים החלו להיכתב מכתמים בדיוניים המנותקים לגמרי ממונומנטים של ההנצחה.
אזורים המושפעים מהתרבות הקלאסית
מכתמים מהתקופה המאוחרת של הרפובליקה הרומית ותחילת האימפריה הרומית נכתבו, על פי רוב, עבור פטרונים רומאים כשירי הלל (Epideictic). בסוף המאה הראשונה לספירה, נראית התפתחות של מכתמי הסאטירה, בעיקר בידי לוקיליוס (Lucillius). במאה ה-3 ובמאה ה-4 יש התחדשות של מכתמים על מונומנטים וחזרה לכתיבה מרובה של שורות.
האימפריה הביזנטית
המכתם הוא הסוג השירי האחד שטופח בהתלהבות במשך כל תקופת חייה הארוכה של האימפריה הביזנטית. כמעט כל משורריה החשובים והבלתי חשובים, וביניהם אף פטריארכים וקיסרים, חיברו מכתמים, שרבים מהם השתמרו עד ימינו. ברובם נכתבו לפי דוגמת המכתמים היווניים, אך מתחילת המאה השמינית ניכר בהם העדר של נושאים שהצניעות יפה להם. את מקומו תופסים נושאים הקשורים לדת הנוצרית: כנסיות, חגים דתיים, איקונות קדושים, שרידי קדושה וכדומה. הראשון שחיבר מכתמים במגמה חדשה זו היה תאודור מסְטוּדִיוֹן (אנ'). במאה התשיעית פעלה המשוררת החשובה האחת שקמה לאימפריה הביזנטית, קאסיה (אנ') (או איקאסיה), שכתבה גם מכתמים.
במאה ה-10 ובמאה ה-11 הגיע המכתם הביזנטי לכלל שלמות בכתביהם של יוהנס הגאומטריקן (קִירִיוֹטֶס), כריסטופורוס ממִיטִילֶנֵה (אנ') ויוהנס מאוֹרוֹפּוֹס. ביצירותיהם ניכרות השפעות הלניסטיות והן מצטיינות בעדינות, בהתאפקות וברגש, וכן מצויים בהן שנינות מעודנת והומור.
מסוף המאה ה-11 ועד לחורבנה של האימפריה הביזנטית נוצרו מכתמים בשפע, אך בין מחבריהם בתקופה זו ראויים לציון רק שניים: המשוררים-הקבצנים הפוריים תאודורוס פרודרומוס (אנ') במאה ה-12 ומנואל פילס (אנ') במאה ה-14, שכתב בין היתר על צרותיו בחיי הנישואין שלו.
באימפריה הביזנטית רווחה גם כתיבת חידות בצורת מכתמים, אך רק למעט מהן יש ערך שירי כלשהו. כמו כן נכתבו נבואות מחורזות שאת רובן ייחסו מאוחר יותר לקיסר לאו השישי החכם (אנ').[6]
מכתמים בלטינית
מן המכתמים הרומיים שהיו בעלי אופי סאטירי לא נשאר הרבה.[2] שימוש בכתובות בלטינית מתועד מהמחצית השנייה של המאה השלישית לפני הספירה. המכתם הלטיני, בדומה למכתם היווני, החל את דרכו כמונומנט על חפץ. המכתם הרומי מאבד במהירות את הקשר ההדוק בין המונומט עצמו לכתובת. התרבות ההלניסטית השפיעה רבות על המכתמים הלטיניים ויש שילוב של זרמי ספרות רומיים עם הזרמים ההלניסטיים.
מהמאה השנייה לפני הספירה ועד המאה הראשונה לפני הספירה, ההקסמטר הפך לנפוץ במיוחד. בדומה לעליה בשימוש במכתמים אצל המשוררים החדשים באלכסנדריה, כך החלה עלייה חדשה בשימוש במכתמים אצל המשוררים החדשים ברומא.
המכתמים הרומיים מיוצגים בעיקר על ידי יצירותיהם של גאיוס ולריוס קאטולוס ומרקוס ואלריוס מרטיאליס.[2] מרטיאליס נחשב על ידי כותבים מודרניים כאמן המכתמים הלטיניים. למעלה מ-1500 המכתמים שלו, שרוכזו ב-15 ספרים,[7] מתארים את חיי היום יום של רומא. בניגוד לקאטולוס, השירים שלו עוסקים פחות בעולמן הרגשי של דמויות וסיפורי אהבה. כדוגמה למכתם של מארטיאליס אפשר להביא את שירו המפורסם:
אינני אוהב אותך סבידיוס ואינני יכול לומר מה הסיבה לכך
רק זאת אוכל לומר: אינני אוהב אותך— מארטיאליס, מכתמות, 1.32
מארטיאליס כלל בכתיבתו במיוחד את המכתם הסאטירי, ובמכתמים שלו יש גם כאלה שמצטיינים בעוקצנותם הבלתי מרוסנת ואף גסים ביותר. בין המכתמים שלו יש כאלה המכוונים נגד יהודים. מכתמיו השפיעו באופן ניכר, יחד עם המכתמים היווניים, על התפתחות המכתמים באירופה החל מהרנסאנס. במשך כמאתיים שנה כתבו כמעט כל המלומדים-המשוררים של הרנסאנס באירופה מכתמים לטיניים לפי דוגמת מארטיאליס או המכתמים היווניים, אך לקראת סוף התקופה החלו לכתוב מכתמים גם באיטלקית, בצרפתית ובאנגלית.[2] משוררי איטליה וצרפת במאה ה-15 הושפעו מהמכתמים של מארטיאליס, ודרך צרפת חדרה השפעה זו במאה ה-16 גם לאנגליה. עניין רב מוצאים במכתמים שלו משוררי הקלאסיציזם ותקופת ההשכלה, ובכלל זה המשוררים העבריים[1] (ראה להלן).
במאה הרביעית הופכים המכתמים לפופולריים שוב. אוסוניוס חיבר אסופה קצרה של מכתמים, חלקם תורגמו מיוונית או אומצו. הוא החזיר את השימוש במשקלים חדשים ואת הבדיון עם מעט רטוריקה ודידקטיות.
המכתמים הלטינים התאפיינו בהיותם קצרים, בדקדוקם, בשנינותם, במשלבם הנמוך, בהתעסקות במין ובחיי היום יום, בהתקפות פוליטיות ובמטרון. במאה החמישית לפני הספירה, הקומפלט האלגי שימש את המטרון עבור המכתמים היוונים. לעומת זאת, משוררים חדשים, בתקופות מסוימות החזירו את הגיוון למטרוינים. המכתמים הלטיניים הצטיינו בביטול הפרסונה של הסופר, עולמו האישי, אוהביו ושונאיו, תוך ניסיון לשחזר ולהציץ אל רגע מסוים מהעבר. כאמור, מהמאה השישית לפני הספירה, המכתם מתפתח לסאטירה שנונה ועוקצנית, בעיקר בשירה הרומית, ומכאן המשמעות של "מכתם" בעת החדשה, המוגבלת לשיר הקצר הממצה את העוקץ הסאטירי.
מכתמים בעת החדשה
המכתמים בעת החדשה, שהופיעו החל מסוף המאה ה-16, החלו להצטיין בדרך כלל ביתר שנינות, הומור ורגש פיוטי. לפרסום גדול זכה האנגלי ג'ון אוון (אנ'). באנגלית נכתבו מכתמים בין היתר, על ידי רוברט הריק (אנ'), אלכסנדר פופ, ג'ונתן סוויפט ומ' פּרַיֶיר. בצרפת כתב מכתמים קלמאן מארו, ובעקבותיו הלכו פרנסואה דה מאלרב, ניקולא בואלו, וולטר ורבים אחרים.[2] דוגמה למכתם עוקצני של וולטר מתוך מאות מכתמים:
תמול-שלשום בתוך הגיא
הכיש נחש את ז'אן פררון.
התדעו מה אז קרה?
הנחש הוא שהתפגר!— הערך "וולטר" באנציקלופדיה העברית, כרך ט"ו
ברוח דומה, סאטירית-עוקצנית, לגלגנית ואירונית, נוצרו מכתמים רבים באיטליה, בספרד ובארצות אחרות. המכתמים הגרמניים, לעומת זאת, היו בעיקרם דידקטיים ומוסריים-דתיים. הראשון בגרמניה שהצטיין בכתיבת מכתמים היה מרטין אופיץ (אנ'), אך מפורסם יותר היה פרידריך פון לוגאו (אנ'), שהמכתמים הסאטיריים שלו היו מכוונים בחלקם העיקרי נגד התופעות השליליות שהתלוו להידור החיצוני של חיי החצר בדוכסות שלזיה.[8] גם הגרמנים גוטהולד אפרים לסינג, יוהאן גוטפריד הרדר, יוהאן וולפגנג פון גתה, פרידריך שילר ורבים אחרים ניסו את כוחם בכתיבת מכתמים.[2]
במאה ה-19 ובמאה ה-20 התמעטו כותבי המכתמים. באנגליה היו וולטר סוואג' לנדור, פרסי ביש שלי, ויליאם בטלר ייטס, הילייר בלוק (אנ'), רודיארד קיפלינג ועוד. בגרמניה – פרידריך ריקרט, אוגוסט פון פלטן (אנ'), פרידריך פון בודנשטט (אנ'), פאול הייזה ואחרים.
מכתמים שהם בעיקר בעלי צביון דידקטי-מוסרי ודתי או פילוסופי היו מקובלים מאוד בספרויות המזרח התיכון (ערבית, פרסית) והמזרח הרחוק (הודית, סינית, יפנית). החל מן המאה ה-19 ניכרת השפעתם על הספרויות האירופאיות.[2]
מכתמים בעברית
בתנ"ך, מכתם הוא אחד מסוגי המזמור בספר תהילים, והוא מופיע בכותרות של שישה מפרקי הספר (טז, נו, נז, נח, נט, ס). בתרגום השבעים תורגמה המילה כ-Στηλογραφία (סטילוגרפיה: כתובת חרוטה). מפרשי המקרא פירשו את המונח כ"אחד משמות מיני נעימות הזמר" (רש"י) או כנגזר מהמילה המקראית "כֶּתֶם" (זהב), "ורצה לומר שהיה המזמור הזה חביב לפניו ככתם" (מצודת ציון). חוקרי המקרא הבינו שהמילה היא צורה תניינית של "מכתב", בדומה לכותרת מזמורו של חזקיהו (ישעיהו לח, ט): "מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה".[9]
בתקופת הראשונים חיברו משוררים מכתמים על נושאים שונים. רבי משה אבן עזרא כתב את "ספר הענק" הכולל מאות מכתמים כתובים בקופלטים (מבנים של שתי שורות) בחרוזי צימוד.[10] המכתמים היו נפוצים בשירה העברית בימי הביניים, ובנוסף לרבי משה אבן עזרא, גם רבי שמואל הנגיד ואחרים כתבו מכתמים.[1] ר' יהודה הלוי כתב מכתמים, ובהם כאלה שיש בהם הומור שנון, כמו למשל:
שְׂעַר שֵׂיבָה בְּהֵרָאוֹת יְחִידִי
עֲלֵי רֹאשִׁי קְטַפְתִּיהוּ בְיָדִי.
הֳשִׁיבַנִי: יְכָלְתַּנִי לְבַדִּי,
וּמַה תַּעְשֶׂה בְּבֹא אַחְרַי גְּדוּדִי?
הבעל שם טוב, לא כתב את תורתו, והשרידים שהגיעו אלינו מתורתו בכתבי תלמידיו מעידים שתורתו נמסרה במדרשים, כנראה כביאורים דרשניים קצרים לפסוקים או למאמרי חז"ל. דבריו של הבעש"ט קוצרו במקומות רבים בכתבי תלמידיו עד כדי פתגמים או סיסמאות, וכך נוצר הרושם המדומה שתורת הבעש"ט נמסרה בצורת מכתמים חריפים שמשמעותם לעיתים סתומה.[11]
בימינו המכתם העברי הוא שיר קצר של בין שתיים לשש שורות, על פי רוב מחורזות, המביע רעיון שנון. המכתם נועד במקרים רבים להקדשה ולמזכרת, והוא יכול להופיע בצורת מכתב או בצורת חריתה על לוח זיכרון ומצבה. המכתם משמש הן לגילוי יחס של כבוד והערצה והן להבעת זלזול ולעג.[10] חנניה רייכמן היה משורר ומתרגם ישראלי שהיה ידוע במיוחד בכתיבה ובתרגום של מכתמים.
מקורות מידע
- L. C. Watson, ‘Epigram’, in S. Harrison (ed.), A Companion to Latin Literature (Oxford, 2004), 201–212
- A. D. E. Cameron, OCD3 s.v. Epigram, Greek
- M. Citroni, OCD3 s.v. Epigram, Latin
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ר' יהודה הלוי, עַל נְעוּרִים, זִקְנָה וָמָוֶת - ז' מכתמים, פרויקט בן-יהודה.
- מכתם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אברהם שאנן, מלון הספרות החדשה העברית והכללית, מהדורת "דבר", תל אביב: "יבנה", 1959, עמ' 982–983
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 יהודה אריה קלוזנר, מכתם או אפיגרמה, האנציקלופדיה העברית כג, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ג, עמ' 510
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , סימונידס, האנציקלופדיה העברית כה, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ד, עמ' 798–799 - ^ נתן שפיגל, יונית, לשון ותרבות: ספרות, האנציקלופדיה העברית יט, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ח, עמ' 557
- ^ 5.0 5.1 נתן שפיגל, יונית, לשון ותרבות: ספרות, האנציקלופדיה העברית יט, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ח, עמ' 560
- ^ קונסטאנטין אתאנאסיוס טריפּאניס, ביזנטיון / הספרות / שירה / המכתם, האנציקלופדיה העברית ח, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשט"ז, עמ' 385–386
- ^ נתן שפיגל, מרטיליס, מרקוס ולריוס, האנציקלופדיה העברית כד, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ב, עמ' 415
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , לוגאו, פרידריך פון, האנציקלופדיה העברית כא, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ט, עמ' 296 - ^ נחום סרנה, עולם התנ"ך - ספר תהלים, הוצאת דברי הימים: תל אביב, עמ' 18.
- ^ 10.0 10.1 אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, הדפסה 26, תל אביב: ספרית פועלים, 1991, עמ' 34
- ^ ישעיהו תשבי ויוסף דן, חסידות, האנציקלופדיה העברית יז, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ט, עמ' 817
31860232מכתם