קלף
ערך זה עוסק ביריעת עור המשמשת לכתיבה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו 
קלף הוא עור בהמה על-פי-רוב כבש לעיתים עז או עגל, שמעובד בייחוד למטרת כתב. בניגוד לבורסקאות, לא נעשה בזמן העיבוד שימוש בטאנין המכהה את צבעו. בשפות אירופיות שונות מציין מונח זה גם את המסמכים הכתובים עליו. הקלף משמש גם בציור, כריכת ספרים, כלי הקשה כמו תופים וכחלק בכיסוי רהיטים. ביהדות משמש הקלף לצורך כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
הקלף נמצא בשימוש אלפי שנים, אך החליף סופית את הפפירוס, שהיה בשימוש בעולם המערבי, רק במאה ה-7 בספרים (קודקסים), בולות וצ'ארטרים. כתבים מוסלמים מוקדמים נכתבו גם כן על קלף. הוא הוחלף בנייר עם מהפכת הדפוס במאה ה-15 כאשר הביקוש לדברי דפוס הרקיע, ושוב לא היה ניתן לספקו על ידי קלף. מאז הוא משמש בעיקר לכתיבת מסמכים יקרי-ערך, דפוס יוקרתי או לכריכת ספרים.
הקלף הוא אמנם חומר מורכב לייצור ויקר, אך יתרונותיו בכך שהוא נשמר היטב, עמיד יותר ומאפשר קיפול. בעוד שנייר רגיל מצהיב כעבור מספר שנים הקלף נשאר נקי זמן רב יותר וניתן אף למצוא בארכיונים קלפים בני מאות רבות של שנים שצבעם נותר לבן לגמרי, והדיו לגמרי שחורה. בשל מחירו הגבוה, השתמשו לעיתים בקלפים ישנים לאחר שגרדו מהם את הכתוב. מגילות וספרי קלף אלה נקראים פלימפססט.
קלף עדין
קיים קלף עדין במיוחד (לטינית ואנגלית: vellum) שייצורו החל בסוף ימי הביניים ומקורו בעור חיות צעירות או כאלה שמתו בלידתן. בשל צבעו הלבן, רכותו ועדינותו, הוא משמש לקליגרפיה וציור מיניאטורות. בין השימושים בו: כתיבת ספרי התורה וחוקי הפרלמנט הבריטי. במוזיאון הלאומי לטבע של צרפת יש אוסף של 6998 קלפים מסוג זה בגודל זהה ועליהם תמונות בוטניקה, זואולוגיה, מינרלוגיה, פלאונטולוגיה ואנטומיה השוואתית. כדי להבדיל בין הקלף העדין לקלף הרגיל, במוזיאונים וספריות קוראים לזה האחרון : animal membrane.
קיימים היום חיקויי נייר עשויים מסיבי קליפת עץ (או כותנה). נייר ה"וֶולום" חלק, בעל מרקם משי ודק דיו כדי להיות שקוף או שקוף למחצה כדרוש בשרטוט טכני.
היסטוריה
השימוש בעור חיות לכתבי יד היה ידוע במצרים העתיקה ובמסופוטמיה. הרודוטוס כתב במאה ה-5 לפנה"ס בספרו "היסטוריות" שהאיונים כתבו על עורות מעובדים והשתמשו במילה זו כדי לציין ספר (ביוונית דֵיפְתֶרה - διφθερα).[1] הוא מציין שגם עמים אחרים, שאינם יוונים, עשו זאת.
שמו של הקלף בלטינית - pergamenum בא מהעיר פרגמון ומלטינית עבר לשפות אירופאיות רבות (באנגלית, למשל: parchment). לפי פליניוס הזקן, מלך פרגמון הכניס את הקלף לשימוש במאה ה-2 לפנה"ס, לאחר אמברגו שהוטל על ידי המצרים על יצוא פפירוס. לדבריו, המצרים חששו שספריית פרגמון תעלה על הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. דעה אחרת גורסת שהמחסור הורגש באגן הים התיכון כולו ונבע מהמלחמה הסורית השישית בין אנטיוכוס אפיפאנס לבית תלמי.[2]
ייצור
מסירים מעור הבהמה את השומן, הגידים והשרירים כדי שישאר העור בלבד. טובלים אותו באמבט סיד, חובטים בו ובעזרת סכין מסירים שאריות פרווה ובשר. לאחר-מכן מרדדים, מקרצפים ומלבינים את העור בעזרת אבן ספוג ואבקת גיר. ניתן אז להבחין בין הצד של הפרווה (צרפתית גם: צד הפרח) לצד הבשר. חותכים את הקלף לדפים. בהיותו יקר ערך, היו מתקנים עורות שניזוקו בעזרת חוט.
ניתן לכתוב על שני צדי הקלף. איכות החומר (עובי, גמישות, חלקות, מרקם, צבע... ) משתנה בהתאם לבהמה.
לפי חישובים, לכתבי-יד גדולים (גובה של יותר מ 400 מ"מ) בני 200 עד 250 דפים, היה צורך ב 100 עד 125 עורות כבש. ביבליה שלמה הצריכה 650 כבשים.
מוזיקה
הקלף משמש לכיסוי גוף כלי מיתר כמו רבאב, טאר, שמיסן, וקורה. אופן מתיחת הכיסוי קובע את עוצמת הצליל. בכלי הקשה כמו תוף מרים, טאבלה, דג'מבה ודרבוקה הקלף משמש כיריעה.
בדיקות ד.נ.א
מחקר מ 2006 גילה שמספר כתבי-יד יווניים הכילו חומר גנטי של עיזים. במאמר מ 2009 נבדקה האפשרות לעקוב אחר מקורות כתבי היד מימי הביניים באמצעות בדיקת PCR שתשכפל את החומר הגנטי. ייתכן שטכניקות אלה יאפשרו לקבוע אם כתבים שונים נכתבו על קלפים השייכים לחיות הקשורות גנטית (אולי מאותו עדר).
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ הרודוטוס "היסטוריות" ספר 5 פרק 58
- ^ יצור ספרים בימי הביניים וברנסאנס, ריצ'רד קלמנט, אוניברסיטת המדינה של יוטה, 1997
