אפיטף
אֶפִּיטַף (מיוונית עתיקה: epi = על, taphos = הקבר) הוא כתובת שנחרתת על גבי מצבה. האפיטף בא לספר את שבחי המת ואת תהילתו. בעולם הקלאסי היו לאפיטף גם כללים צורניים. בדרך כלל הוא נכתב בצורת שיר בן שני טורים. האפיטפים, שנחרתו גם כסיפורים וכציורים, שיבחו את הקרבות הגדולים, את מעשי הבנייה, ואת חיי השליטים. אפיטפים היו נהוגים בכל רחבי העולם העתיק. המלל של האפיטפים, בכל התקופות, יש בו עניין רב - ספרותי, היסטורי וביוגרפי. ספרות מחקר שלמה נוצרה אודות האפיטף. ממחקרים אלו לומדים החוקרים רבות על אישים, תקופות, לשונות וסגנונות ספרותיים.
כתיבת אפיטפים נהוגה גם בעולם היהודי. אולם בעברית, שפת התפילה והטקס הדתי במשך דורות רבים, לא נוצרה מילה המתרגמת בדיוק את המילה "אפיטף". מנהג כתיבת האפיטף הביא גם ליצירת סוגה ספרותית של יצירת אפיטפים בדיוניים או אמיתיים, אבל בעלי מגמות וכוונות, שנכתבו בידי משוררים שונים. חלקם נחרתו ממש באבני המצבות של המשוררים, וחלקם נכתבו כשירים ונדפסו בספרי המשוררים.
בעברית ידוע שירו של חיים נחמן ביאליק "אחרי מותי" ("אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי"),[1] שיש בו הצעה לכתיבת האפיטף. משורר היידיש הגדול איציק מאנגר כתב מספר סונטות שהן אפיטפים לכל דבר. בתרבות הפופולרית ידוע שירה של להקת קינג קרימזון "Epitaph", מתוך אלבומה In the Court of the Crimson King.
-
-
אפיטף עברי על קברו של יעקב טוגנדהולד, בבית הקברות היהודי בוורשה
-
אפיטף עברי מפואר (הכולל אקרוסטיכון) בבית הקברות היהודי בוורשה
-
"זעקת שבר"; אפיטף נוסף מבית הקברות היהודי בוורשה
.jpg)
לקריאה נוספת
- שמעון בוזגלו, כאן שוכב: מבחר אפיטפים מיוון העתיקה, אבן חושן, 2015
- יהושבע סמט שינברג – שירת האפיטפים: מבחר כתובות מתוך ז'אנר נשכח בשירת ההשכלה העברית, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אפיטף |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אפיטף |
הערות שוליים
- ^ ראו: אַחֲרֵי מוֹתִי, באתר פרויקט בן יהודה.