אמל
| אידאולוגיות |
לאומיות לבנונית שמרנות אנטי-ציונות אסלאם שיעי |
|---|---|
| מיקום במפה הפוליטית | ימין למרכז-ימין[דרוש מקור] |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| הפרלמנט הלבנוני |
14 / 128 |
| הקבינט הלבנוני |
3 / 24 |
אַ֫מַל (בערבית: امل – תקווה, וכן ראשי תיבות: افواج المقاومة اللبنانيّة – אַפְוַ֫אג' אל-מֻקַ֫אוַמַה א-לֻּבְּנַאנִ֫יַּה, "גדודי ההתנגדות הלבנונית") היא מפלגת ימין[דרוש מקור] לבנונית ולשעבר גם המיליציה של "תנועת המקופחים", תנועה אסלאמית-שיעית חברתית בלבנון שהוקמה על ידי האימאם מוסא א-צדר. לאורך כמעט כל מלחמת האזרחים בלבנון, הייתה אמל המיליציה השיעית החזקה ביותר, שייצגה בדרך כלל את האינטרסים של סוריה. בתחילת דרכה זכתה המיליציה לחימוש מאיראן (לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979) ומסוריה. בשיא כוחה מנו כוחותיה של אמל כ-14,000 לוחמים.
כיום אמל היא מפלגה המחזיקה ב-12.5% אחוזים ממושבי הפרלמנט הלבנוני, לצד תחזוק מיליציה שנטען כי היא בת 17,000 לוחמים.[1] מבחינת אידאולוגיה, המפלגה תומכת בלאומיות לבנונית, שמרנות ואנטי-ציונות[2].
למרות שהושפעה מרעיונות אסלאמיים, היא אינה נחשבת לאסלאמיסטית[3], והיא מקדמת אחדות בין המוסלמים לנוצרים[4]. בדומה לחזבאללה, אמל נחשבת כנציגה בולטת של בני העדה השיעית בלבנון. אף על פי שבעבר התעמתה עם חזבאללה, כיום הם ארגונים בעלי ברית[2].
הקמה
סייד מוסא א-סדר, שהגיע ללבנון מאיראן ב-1959, הקים את "המועצה השיעית העליונה" ב-1968 ופעל במסגרת "תנועת המקופחים" בשנות ה-70. מטרת התנועה הייתה לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי של השיעים בלבנון על ידי הגדלת המשאבים המוקצים להם מהמדינה ושיפור ייצוגם הפוליטי.
למרות הצהרותיו האנטי-מלחמתיות של א-סדר[5], לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 הוקמה, לאור רצונו להבטיח את ביטחונה של קהילתו, מסגרת צבאית חשאית בה התאמנו צעירים שיעים מהבקאע ודרום לבנון. ב-6 ביולי 1975, בעקבות תאונת פיצוץ מטען במחנה אימונים בבקאע, נאלץ צדר להודות בקיומה של המיליציה, תוך הבהרה כי היא נועדה להילחם לצד צבא לבנון נגד ישראל.
במהלך המלחמה נדחקה "תנועת המקופחים" לשוליים ואלמנטים רבים של התנועה החברתית-פוליטית עברו לאמל[6]. התמיכה באמל גדלה במהלך המלחמה, לאור התקפות ישראל על דרום לבנון (במענה להתקפות אש"ף) שאוכלס ברובו על ידי שיעים. עם זאת, אמל נמנעה כמעט לחלוטין מלחימה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים, בין היתר בשל עוצמת ישראל והתמקדות הלחימה בין הפלסטינים והדרוזים לבין הנוצרים.
בעקבות היעלמות האימאם
לאחר היעלמות מנהיג אמל, מוסא א-צדר במהלך ביקור בלוב בסוף אוגוסט 1978, נטל חוסיין אל-חוסייני את מושכות השלטון. באפריל 1980 הוא הוחלף בנביה ברי (שלפני כן שימש כפרקליט הארגון). החל מאותה תקופה תמך הארגון בנוכחות הסורית בלבנון ועל כן החל לזכות בחימוש ואימונים מדמשק. חימוש נוסף קיבלו אמל בתחילת המלחמה מאש"ף, בציפייה כי השיעים יילחמו יחד איתם נגד ישראל והנוצרים. סיוע באימונים ובאמצעי לחימה קיבלו לוחמי אמל גם ממספר קצינים וחיילים של הגדוד האיראני ביוניפי"ל, אשר נשארו בלבנון לאחר פרישת איראן מיוניפי"ל בעקבות המהפכה האיראנית.
במלחמת האזרחים
במהלך מלחמת האזרחים, בשנת 1980, נאבק אמל על השליטה באזורי מחייתם של השיעים בלבנון, בעיקר נגד אש"ף. באוגוסט 1980 נלחמה אמל נגד אש"ף על השליטה במחנה הפליטים בפאתי ביירות בורג' אל-בראג'נה. נגד מפלגות השמאל (ארגון הפעולה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ותומכי הבעת') נלחמה אמל על השליטה בשכונת העוני השיעית שיאח. המאבק נגד אש"ף הביא בדרום לבנון לשיתוף פעולה של אמל עם המיליציות של סעד חדאד[7]. היו שטענו שהסיבה להתגייסות של אמל נגד אש"ף הייתה החשש שלוחמים ותומכים יערקו משורותיה למפלגות חילוניות.
קרבות נגד ארגוני השמאל בשנים 1981–1982 התנהלו גם באזור החוף על כביש צידון–צור, בצידון עצמה ובדרום לבנון. טרם הפלישה הישראלית ללבנון ניסו לוחמי אמל לפרק מנשקם את הפלסטינים בדרום ובצידון ולגרשם משטחם, בשל הנזקים הרבים שהסבו ההפצצות הישראליות לדרום לבנון (שבאו בעקבות פעולות טרור פלסטיניות).
מרבית השיעים והדרוזים בדרום לבנון קיבלו בברכה את פלישת ישראל ללבנון, בתקווה כי צה"ל יוכל לגרש את הפלסטינים, שהפכו את הדרום לשטח הפקר, מאזור מחייתם. יחידות אמל קיבלו הוראות לא להשתתף בלחימה נגד ישראל, ובמקרה הצורך אף להיכנע לכוחות הישראליים. לעומת זאת, עם התקדמות צה"ל צפונה לאורך כביש החוף, לוחמי אמל פעלו לצד אש"ף, הסורים וארגוני השמאל, בטענה כי מדובר בהתנגדות לניסיון של ישראל לכבוש את לבנון. כשהתפנה אש"ף מביירות בספטמבר 1982 הוא העביר חלק מעמדותיו במערב ביירות לאמל.
פיצולים מאמל
בעקבות עמדת אמל הרשמית בהנהגת נביה ברי שלא להילחם בישראל, רבים מהגורמים הקיצוניים יותר בארגון פרשו ממנו והקימו ארגוני טרור קטנים. הארגון המשמעותי ביותר שנוסד בפילוג זה היה חזבאללה (מפלגת האל), שנוסד ב-1982 בביירות, בתגובה לפלישה הישראלית בלבנון. החל מ-1984 זכה חזבאללה לחימוש ואימונים ממשמרות המהפכה האיראניים שהגיעו לאזור הבקאע בלבנון דרך סוריה (החל מתקופה זו פסק הסיוע האיראני לאמל). ההקצנה של הקהילה השיעית בלבנון בעקבות המהפכה באיראן וייצואה גרמה לעזיבתם של לוחמים ותומכים נוספים של אמל לארגונים קיצוניים שהתפצלו מאמל דוגמת "אמל אל-אסלאמיה" (אנ'), "ג'נד אללה" (צבא האל), "דועא" (קריאה בתפילה), ה"ג'יהאד האסלאמי (בלבנון)" ו"מדוכאי הארץ".
טרור נגד ישראל והמערב
היחס לישראל מצד השיעים בלבנון החמיר לאחר מספר תקריות שבהן צה"ל פגע באוכלוסייה השיעית בדרום לבנון. עד 1984 מספר רב של שיעים ערקו מהמיליציה הפרו-ישראלית של סעד חדאד ("צבא לבנון החופשית" שתהווה הבסיס לצד"ל) והצטרפו לאמל. אמל החל לעשות שימוש בפיגועי תופת והטמנת מטעני צד כדי לפגוע בחיילים ישראלים. 53 אחוזים מהתושבים באזור רצועת הביטחון שישראל נסוגה אליה ב-1985 היו שיעים ותכיפות פיגועי הטרור של אמל וחזבאללה גדלה עם הזמן.
מטרות אחרות לתקיפה של אמל וארגונים שהתפלגו ממנו היו הכוחות הרב-לאומיים שנפרסו בביירות ושגרירויות מערביות. בעקבות צליפות בלתי פוסקות של אנשי אמל על עמדות של הנחתים האמריקנים פתח צבא לבנון במבצע נגד הארגון באוגוסט 1983. בתגובה אמל תקף בצורה מאורגנת מתוך השכונות השיעיות את עמדות צבא לבנון בדרום ביירות, ליד נמל התעופה ועל חוף הים. במערב ביירות לוחמי אמל תפסו מספר עמדות של צבא לבנון. בתגובה נכנס צבא לבנון למערב ביירות בכוח של חטיבה (3,000 חיילים) ועם טנקים. כעבור מספר ימים של הפגזות נכבשה מערב ביירות מידי השיעים. פרבריה הדרומיים של הבירה, שאליהם נסוגו לוחמי אמל, נכבשו בסוף אוגוסט לאחר חטיפתם של חמישה חיילים מצבא לבנון.
שני פיגועים שבוצעו על ידי מתאבדים שיעים, כנראה מארגון אמל אל-אסלאמיה או חזבאללה ב-23 באוקטובר, גבו את חייהם של 241 נחתים אמריקנים ו-58 צנחנים צרפתים. בתגובה הפציצו האמריקנים, חיל האוויר הישראלי והצרפתים מחנות אימונים של אמל וארגונים שיעים אחרים בבקאע.
חטיפות זרים
מלבד שבייתו של הנווט רון ארד ב-16 באוקטובר 1986 על ידי איש הארגון מוסטפא דיראני, ביצע אמל, בדומה למליציות אחרות במלחמת האזרחים, רצף של חטיפות של גורמים זרים. בין הפעולות הבולטות היו חטיפת מטוס ירדני ב-11 ביוני 1985 על ידי גורמים שכנראה עזבו את אמל בשם "חטיבת האימאם א-צדר" שדרשו את גירושם של כל הפלסטינים מלבנון. שלושה ימים לאחר מכן שיתפו פעולה חזבאללה ואמל בחטיפה של מטוס TWA בטיסה מאתונה לרומא בדרישה לשחרור אסירים שיעים בישראל, כווית וספרד. 39 תיירים אמריקנים הוחזקו על ידי אמל במחנה הפליטים בורג' אל-בראג'נה עד סוף חודש יולי. אמל שינתה את דרישתה לשחרור 753 אסירים שיעים שישראל החזיקה במעצר. בסוף יוני ישראל שחררה כ-700 איש מקרב האסירים. כל המשוחררים נחקרו על ידי אמל בחשד שהם משתפי פעולה עם ישראל, לפחות שניים מהם הוצאו להורג בפומבי לאחר החקירות[8]. את מרבית חטיפות האזרחים המערביים ביצע חזבאללה או ארגונים המשויכים אליו, אמל ביצעה שמונה חטיפות כאלו (לעומת 51 של חזבאללה)[9].
מאבקים פנימיים
בפברואר 1984 התחדשו הקרבות בין אמל וחיילים סורים לבין צבא לבנון; חיילים מחטיבה 6 השיעית של צבא לבנון ערקו ונלחמו לצד אמל. לאחר עזיבת הכוח הבין-לאומי בסוף פברואר, השתלט אמל על בסיס הנחתים בנמל התעופה של ביירות וכל מערב ביירות נותרה בידי השיעים והדרוזים. באפריל 1985 התחזקו המאבקים הפנים מוסלמיים על השליטה במערב הבירה, כשאמל נלחמת לצד הדרוזים ובתמיכה סורית נגד המיליציה הסונית המוראביטון. חודש לאחר מכן נאבקו לוחמי אמל נגד בני בריתם לשעבר הדרוזים (שלחמו במפלגה הסוציאליסטית פרוגרסיבית). מאבק זה התחדש שוב בנובמבר של אותה השנה.
במלחמת המחנות (1985–1987) הוביל אמל בתמיכת סוריה את הלחימה נגד לוחמי אש"ף שזכו לתמיכת הדרוזים. אמל לא הצליחה לכבוש לאורך זמן את מחנות הפליטים הפלסטינים והלחימה החלישה אותה, בעוד יריבתה חזבאללה מתחזקת.
המאבק נגד חזבאללה
עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להיאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול חזבאללה. ב-6 במאי 1988 תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמי משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מהבקאע, ותוך שבוע הספיקו להשתלט על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים, שנבהלו מהיחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות חי"ר והפסיקו את הלחימה. המשא ומתן נכשל והלחימה התחדשה, הפעם הצטרפו לצד חזבאללה גם יריביה הוותיקים של אמל: אש"ף, הדרוזים והקומוניסטים והצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו הפסקת אש ב-25 במאי. הוסכם כי לשטח המריבה ייכנסו חיילים סורים ושוטרים לבנונים. סה"כ ההרוגים עמד על כ-300 איש בפחות מחודש לחימה. באוגוסט ונובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סוריים הפסיקו אותם. גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-1 בינואר 1989, חזבאללה ביצע תקיפת פתע ב-7 בינואר על כפרים תומכי אמל באזור צידון והרג כ-80 איש, טרם הצליח אמל להחזיר את השליטה על הכפרים לידיו. ב-30 בינואר חתמו הצדדים על הסכם שלום בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת האש הסופי ב-4 ביולי 1989.
לאחר הפסד אמל, הכריז נביה ברי על פירוק המיליציה וקרא ללוחמים להשתלב בחטיבה השישית (השיעית) של צבא לבנון.
בספטמבר 1997 אירע אסון השייטת, כאשר כוח של שייטת 13 נכנס ללבנון במטרה לחסל בכיר בארגון. מארב של חזבאללה זיהה אותם והתפתח קרב שבו נהרגו 12 לוחמים.
כיום
אמל תמכה בהסכם טאיף שסיים את מלחמת האזרחים בלבנון והקנה לסוריה דריסת רגל משמעותית בלבנון. לאורך השנים תמכה אמל בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ונהנתה מחסותה כדי להתחזק בזירה הפוליטית ולהשתתף בממשלות השונות. לאחר ההתנקשות ברפיק אל-חרירי ב-2005 התנגדה אמל לנסיגה הסורית מלבנון והתנועה לא השתתפה במהפכת הארזים.
יו"ר תנועת אמל, נביה ברי, נבחר ליו"ר הפרלמנט בשנים 1992, 1996, 2000 ו-2005. כיום אמל מחזיקה ב-14 מתוך 128 המושבים בפרלמנט הלבנוני ומייצגת בעיקר את השיעים המתונים. בתחילת מלחמת לבנון השנייה הועבר לירושלים מסר חשאי מנביה ברי שהבטיח שלוחמי אמל יימנעו מפעולה, אם ישראל תימנע מלפגוע בתשתיות ואנשי אמל[10]. הקריאה הושבה ריקם בדמות תקיפה על מפקדת אמל בביירות ביולי 2006. לוחמי אמל הצטרפו ללחימה לצד חזבאללה, ולפחות 8 מאנשיהם נהרגו בעימותים[11].
עד המשבר הקואליציוני בלבנון ב-2006 סביב הקמת בית הדין הבין-לאומי לשיפוט החשודים ברצח חרירי, הייתה אמל חברה בממשלת סניורה, אולם ב-13 בנובמבר 2006 התפטרו שני שרי אמל (האחראים על תיקי הבריאות והחקלאות) מהממשלה. בתחילת המשבר ניסתה אמל לגשר בין חזבאללה לבין תומכי סניורה וקראה להמשך "הדיאלוג הלאומי". במחאות האחרונות של האופוזיציה גם אמל קראה להחלפת ממשלת סניורה. כיום מסרב נביה ברי, יו"ר הפרלמנט, לכנס את המחוקקים כדי לדון באישור בית הדין בתואנה כי האישור שהתבצע בממשלה היה לא חוקתי, בשל התפטרות השרים השיעים מהממשלה טרם ההצבעה (על-פי חוקת לבנון על הממשלה לייצג את כל הפלגים במדינה). לאחר 17 חודשים של קיפאון פוליטי, חזבאללה ניצל את החלטת ממשלת לבנון על פירוק תשתית התקשורת העצמאית של חזבאללה בלבנון לפתיחת עימות חמוש. בלחימה זו, שהתמקדה בבירה ביירות, השתתפו לוחמי אמל לצד לוחמי חזבאללה נגד חמושים בודדים מצד מפלגתו של סעד חרירי[12].
המפלגה נחלשה בבחירות 2022 ואיבדה שני מושבים. עם זאת אמל נותרה המפלגה הגדולה ביותר בקרב השיעים בפרלמנט עם 15 מושבים.
במהלך מלחמת חרבות ברזל לקחה התנועה חלק בהתקפות נגד ישראל במסגרת החזית הצפונית של המלחמה.[2] נטען כי התנועה פרסה את לוחמיה בכל הכפרים לאורך גבול ישראל–לבנון, אך גם נטען שהשתתפותה היא סמלית ונעשית תחת חסות חזבאללה.[1]
לקריאה נוספת
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
- פואד עג'מי, האימאם הנעלם: מוסא אל-צדר והשיעה של לבנון; [תרגם מאנגלית עמי שמיר]. תל אביב: עם עובד, מהדורה ראשונה 1988, מהדורה שנייה תשס"ו 2006.
- שמעון שפירא, חזבאללה בין איראן ולבנון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
- אדם ארנון, למות בבירות. הוצאת אסטרולוג, 2007
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אמל (בערבית)- דיווח רשת "יא-ליבנאן" אודות הלחימה בין אמל לחזבאללה ב-1987, סרטון בערבית עם כתוביות באנגלית ביוטיוב.
- "The case of the Labenese Amal" in Leonard Weinberg, Ami Pedahzur, Political Parties and Terrorist Groups, Taylor & Francis, 2009, pages 118-120
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 הארגונים הפועלים לצד חזבאללה בלבנון בלחימה נגד ישראל, באתר של מרכז המידע למודיעין ולטרור, 29 באוגוסט 2024
- ^ 2.0 2.1 2.2 ירון פרידמן, ארגון מחבלים קם לתחייה בלבנון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 30 בנובמבר 2023
- ^ CIA, Room 6G00 HQS, Amal and Hizballah: the line between politics and terrorism, 2010
- ^ Islam Times - Imam Musa Al Sadr – his life and disappearance, web.archive.org, 2016-06-05
- ^ כך למשל קבע בנאום מפורסם במסגד ביום השני לשביתת רעב בה דרש את סיום המלחמה:
"אי-אלימות היא דרכנו ותשובתנו. כל מי שבא אלינו עם נשק, מוטב שיסתלק. אני לא אניף חרב. נשקנו הוא דבר אללה".
— פואד עג'מי, האימאם הנעלם. תרגום: עמי שמיר. - ^ תהליך דומה התרחש באיחוד הפוליטי המרוני "החזית הלבנונית", שהמיליציה שלו הכוחות הלבנוניים היא מפלגה פוליטית בלבנון כיום והחזית אינה קיימת עוד.
- ^ מנחם רהט, השיעים: ניתן יד לכל מי שיגן על חירותה של לבנון, מעריב, 2 ביוני 1980
- ^ אדם ארנון, למות בבירות, הוצאת אסטרולוג, 2007. עמ' 278.
- ^ למות בבירות, עמ' 280.
- ^ עפר שלח ויואב לימור - שבויים בלבנון: האמת על מלחמת לבנון השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. עמ' 89.
- ^ ראו בדיווח הסי. אן. אן Israeli troops suffer largest one-day loss את טענת "גורמים באמל" כי לוחמי הארגון "השתתפו בכל קרב משמעותי מאז תחילת הלחימה"
- ^ Day 3: Hizbullah, Amal take West Beirut, הדיילי סטאר, לבנון. 10 במאי 2008
39469379אמל