איכה אצת באפך

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איכה אצת באפך

אֵיכָה אַצְתָּ בְּאַפֶּךָ לְאַבֵּד בְּיַד אֲדוֹמִים[1] אֱמוּנֶיךָ[2]

וְלֹא זָכַרְתָּ בְּרִית בֵּין בְּתָרִים אֲשֶׁר בֵּרַרְתָּ לִבְחוּנֶיךָ. וּבְכֵן בִּטִּינוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה גָּעַרְתָּ בְּגַעֲרָתֶךָ לַגְלוֹת בְּיַד גֵּאִים גְּאוּלֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ דְּלִיגַת דִּלּוּג דֶּרֶךְ אֲשֶׁר דָּלַגְתָּ לִדְגָלֶיךָ. וּבְכֵן דִּבַּרְנוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה הַגְתָּ בְּהֶגְיוֹנֶךָ לַהֲדוֹף בְּיַד הוֹלְלִים הֲמוֹנֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ וִעוּד וֶתֶק וֶסֶת אֲשֶׁר וִעַדְתָּ לִוְעוּדֶיךָ. וּבְכֵן וְקוֹנֵנוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה זָנַחְתָּ בְּזַעֲמֶךָ לְזַלְזֵל בְּיַד זָרִים זְבוּלֶךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ חִתּוּן חֻקֵּי חוֹרֵב אֲשֶׁר חָקַקְתָּ לַחֲמוּלֶיךָ. וּבְכֵן חִוִּינוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה טָרַחְתָּ בְּטָרְחֶךָ לִטְרוֹף בְּיַד טְמֵאִים טְלָאֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ יְקַר יְדִידוּת יֹשֶׁר אֲשֶׁר יִחַדְתָּ לְיוֹדְעֶיךָ. וּבְכֵן יָלַלְנוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה כִּוַּנְתָּ בְּכַעֲסֶךָ לְכַלּוֹת בְּיַד כְּפִירִים כַּרְמֶךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ לֹא לִזְנוֹחַ לְעוֹלָם אֲשֶׁר לִמַּדְתָּ לִלְקוּחֶיךָ. וּבְכֵן לָהַגְנוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה מִלַּלְתָּ בְּמָאֳסֶךָ לִמְחוֹת בְּיַד מוֹנִים מְנַשְּׂאֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ נְשִׂיאַת נוֹצַת נֶשֶׁר אֲשֶׁר נָשָׂאתָ לִנְשׂוּאֶיךָ. וּבְכֵן נָהִינוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה שַׂחְתָּ בְּסַעֲרֶךָ לְסַגֵּר בְּיַד סֵעֲפִים סַהֲדֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ עֹז עֲדִי עֲדָיִים אֲשֶׁר עִטַּרְתָּ לַעֲבָדֶיךָ. וּבְכֵן עָנִינוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה פַּצְתָּ בְּפַחְדֶּךָ לְפַגֵּר בְּיַד פָּרִיצִים פְּלָאֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ צַהֲלַת צְבִי צַדִּיק אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִצְבָאֶיךָ. וּבְכֵן צָעַקְנוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה קָרָאתָ בִּקְרִיאָתֶךָ לִקְנוֹת בְּיַד קָמִים קְרוּאֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ רֶגֶשׁ רֶכֶב רִבּוֹתַיִם אֲשֶׁר רָצִיתָ לְרֵעֶיךָ. וּבְכֵן רָגַנְנוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה שָׁאַפְתָּ בְּשַׁאֲפֶךָ לִשְׁלוֹת בְּיַד שׁוֹדְדִים שְׁלֵמֶיךָ.

וְלֹא זָכַרְתָּ תֹּקֶף תַּלְתַּלֵּי תֹּאַר אֲשֶׁר תִּכַּנְתָּ לִתְמִימֶיךָ. וּבְכֵן תָּאַנְנוּ: זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:

אֵיכָה אַצְתָּ בְּאַפֶּךָ היא קינה לתשעה באב שחיבר רבי אלעזר הקליר, שנאמרת במנהגי אשכנז ובנוסח איטליה. הקינה משווה בין הארת הפנים של הקב"ה לישראל בימי יציאת מצרים לבין הצרות בימי חורבן בית המקדש. מרכז הקינה הוא בפזמון המבוסס על הפסוק: ”זכור ה' מה מה היה לנו” (מגילת איכה, פרק ה', פסוק א'), הפונה אל הקב"ה ואומר לו: השווה נא בין מצבנו המפואר למצבנו העגום.

מבנה הקינה

הקינה בנויה מאחד עשר בתים, שפותחים במילה "איכה", המקשרת גם היא למגילת איכה. בכל בית שורה שלילית, המתארת את המצב בזמן החורבן, ושורה חיובית, מנוגדת לו, המשווה לימי יציאת מצרים ולזמן בו בית המקדש היה בתפארתו. השורה החיובית פותחת במילים "ולא זכרת", ומשמעותה שבזמן הרעה כאילו נשכחה מאת הבורא השעה הטובה של עם ישראל. הביטוי האחרון בכל בית הוא ביטוי של דיבור או תלונה (בטינו, קוננו, חיווינו) ולאחריו הפזמון.

הקינה בנויה באקרוסטיכון של אלף בית. כל אות אי-זוגית מופיעה חמש פעמים (כמו: אַצְתָּ בְּאַפֶּךָ לְאַבֵּד בְּיַד אֲדוֹמִים אֱמוּנֶיךָ.), וכל אות זוגית מופיעה שש פעמים בְּרִית בֵּין בְּתָרִים אֲשֶׁר בֵּרַרְתָּ לִבְחוּנֶיךָ. וּבְכֵן בִּטִּינוּ).

מעבר לקינה הבאה

כמו רבות מקינות תשעה באב, ישנה בסוף הקינה מחרוזת שנועדה לקשר ולשרשר בין הקינות. במקרה זה, הקינה הבאה היא אאדה עד חוג שמים. אולם, מחרוזת מעבר זו אינה זהה בין המנהגים. בנוסח אשכנז מחרוזת המעבר היא:

תָּאַנְנוּ לִשְׁפּוֹךְ לֵב כַּמַּיִם. עַל מָה בְּיוֹם זֶה נִשְׁבִּינוּ פַּעֲמַיִם. זָכְרִי בִּהְיוֹתִי בְּשַׁלְוָה יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלַיִם. רָגַנְתִּי, וְעַתָּה אַאֲדֶה עַד חוּג שָׁמָיִם:

המילה הראשונה משתרשרת לסוף הקינה, ואחריה חתום שם המחבר 'לעזר' (קיצור מקובל בארץ ישראל לאלעזר), ועל כן סביר שהיא מקורית.

בנוסח איטליה הוחלפה מחרוזת מעבר זו במחרוזת מעבר אחרת החתומה 'שמואל':

לָנוּ שִׁחֵת צַר וְתִעֵב כִּמְנֻדֶּה. מִפְּנֵי נְתִינַת נֶדֶה. וּבְכֵן בְּמַר נֶפֶשׁ אֶדַּדֶּה. אֶבְכֶּה וַאֲבַכֶּה עַל פִּי בוֹדֶה. לָמָּה תַּחַת עֹל רוֹדֶה. מֵחוּג וְעַד חוּג אֶאֱדֶה:

קישורים חיצוניים

ויקיטקסט איכה אצת באפך, באתר ויקיטקסט

  • שיתופתא איכה אצת באפך, באתר שיתופתא
  • הערות שוליים

    1. ^ הכוונה היא לרומי שמזוהה בספרות היהודית כהמשך לאדום.
    2. ^ כינוי לעם ישראל. המשורר פונה אל הקב"ה בתמיהה, כיצד מיהר בכעסו לאבד את ישראל המאמינים בו, בידי הרומאים עובדי עבודה זרה.
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0

    31729416איכה אצת באפך