פרשת טננבוים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אלחנן טננבאום)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת טננבוים הייתה פרשה ביטחונית שהתרחשה בשנים 2000–2004. במוקד הפרשה עמדה חטיפת אלחנן טננבוים, אזרח ישראלי שהיה קצין מילואים בחיל התותחנים בדרגת אלוף־משנה. טננבוים פותה להשתתף בעסקת סמים ונחטף ללבנון בידי קייס עובייד הישראלי וקאיד בירו הלבנוני, שם הועבר לידי ארגון החזבאללה. הוא שימש בן ערובה, ושוחרר במסגרת עסקת שבויים שבה הוחזרו גם גופותיהם של שלושת חטופי הר דב. תמורת החזרתו והחזרת גופות החיילים, שחררה ישראל מאות אסירים ביטחוניים, רובם פלסטינים ולבנונים.

רקע

בפרשת טננבוים היו מעורבות שתי חמולות ערביות, עובייד ובירו, שבניהן היו דמויות המפתח בפרשה.

משפחת עובייד

משפחת עובייד היא משפחה מוסלמית סונית מעיראק, שענפיה השתקעו בתחילת המאה ה־20 בלבנון, בארץ ישראל ובמצרים. הענף הפלסטיני של המשפחה התגורר בכפר (כיום עיר) טייבה, והפך לאחת החמולות הגדולות ביישוב. הענף הלבנוני השתקע בעיירה ג'בשית שבדרום לבנון, ואימץ את האסלאם השיעי. הקשר בין ענפי המשפחה נשמר, כפי שניכר מהעובדה שדיאב עובייד, בן לענף הפלסטיני של המשפחה, התגורר בשנים 1937–1944 בלבנון, בבית דודו — אביו של השייח' עבד אל־כרים עובייד[1] (לימים האחראי מטעם החזבאללה על כל אזור דרום לבנון). ב־1944 שב דיאב עובייד לארץ ישראל, ולימים אף כיהן כחבר הכנסת. עם זאת, לאורך השנים המשיך לשמור על קשר עם משפחתו בלבנון, באמצעות צד שלישי.

חתנו של דיאב עובייד, חסן עובייד, שימש כסגן וכממלא־מקום ראש מועצת טייבה, אבל ב־1989 נידון לעשר שנות מאסר על סחר בסמים עם גורמים לבנוניים[2].

בנו הצעיר של חסן עובייד ונכדו של דיאב עובייד, קייס עובייד, נחקר מספר פעמים, כבר מ־1994, בחשד להברחות נשק לשטחי הרשות הפלסטינית. על פי מידע שנאסף במערכת הביטחון, הבריח עובייד בשנים 1998–1999 בין עשרות למאות כלי נשק לשטחי הרשות הפלסטינית. פעילי טרור פלסטינים העידו כי הצהיר שמעשיו מונָעים מתמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני. כך או כך, בכל המקרים חמק קייס עובייד מהרשעה בעבירות אלה. ב־2002 דיווח העיתון "מעריב" כי עובייד זכה ליחס מועדף מהמשטרה, כיוון ששימש כסוכן של השב"כ עד לשנת 2000.[3] ב־2007 הציג העיתונאי רונן ברגמן מידע דומה, ולפיו נמנו מפעיליו של עובייד עם עוצבת המודיעין האנושי שבאגף המודיעין בצה"ל[4]. לפי שעה, לא ברור איזה מהדיווחים הוא הנכון, וייתכן אף ששניהם נכונים, שכן שני הגופים הללו מקיימים שיתוף פעולה. ייתכן אף ששני הדיווחים אינם נכונים, בהתחשב בקושי לרדת לחקר האמת במקרים מעין אלה.

משפחת בירו

משפחת בירו הלבנונית מהווה את אחד ממוקדי הכוח המרכזיים בסחר הסמים במזרח התיכון. אבי המשפחה, מוחמד בירו, תושב הכפר השיעי כילא, פעל בתחום הברחות הסמים גם בשנות ה־80, בתקופה שבה שלטה ישראל בדרום לבנון, וזכה לעצימת עין ישראלית תמורת שיתוף פעולה עם שירותי המודיעין הישראליים; במספר הזדמנויות, בירו אף אירח את שר הביטחון, משה ארנס, וקציני צה"ל. אבל ב־1988 הוא נתפס בהברחת ענק בלתי מתואמת של סמים, וב־1989 נידון ל־18 שנות מאסר[5]. הוא המשיך בפעילות עבריינית גם מתוך הכלא בעזרת שלושה משמונת ילדיו: קאיד (ששיתף גם הוא פעולה עם המודיעין הישראלי, ונאלץ לברוח מלבנון ללוס אנג'לס שבארצות הברית), עלי (שנתפס בידי ישראל ב־1998, שוב על רקע עסקת סמים, ובמשך חלק מתקופת מאסרו שהה עם אביו[6]) ונסיף.

הקשרים בין שתי המשפחות

על פי מספר דיווחים, מוחמד בירו וחסן עובייד קיימו ביניהם עסקאות סמים עוד לפני מעצרם[7]. מקורות אחרים גורסים כי השניים הכירו בכלא הישראלי[8]. כך או כך, השהות בכלא קירבה בין השניים, וגם בין שתי המשפחות. לאחר שחסן עובייד שוחרר מהכלא, הוא ביקש מבניו להמשיך ולבקר בכלא את מוחמד ועלי בירו; במסגרת ביקורים אלה שמע קייס עובייד ממוחמד בירו על בנו קאיד. במהלך שנות ה־90 ביקר קייס עובייד בארצות הברית, שם פגש את קאיד בירו, ובין השניים נרקמו קשרים חמים[8].

ב־1998, בעקבות הידוק הקשר בין המשפחות, פנו בני משפחת עובייד למערכת הביטחון וביקשו את שחרורו של מוחמד בירו. בתמורה, הציעו למסור מידע אודות גורלו של הנווט השבוי רון ארד. מערכת הביטחון העריכה כי המידע שבידם אינו אמין, ודחתה את הצעתם[7].

תכנוני החטיפה

ב־1999 תכנן קאיד בירו לחטוף אזרחים ישראלים ולהעבירם לידי חזבאללה, שישתמש בהם כקלפי מיקוח תמורת שחרורם של אסירים לבנונים, ובהם אביו מוחמד ואחיו עלי. קייס עובייד הסכים לשתף פעולה, מתוך הכרה בפוטנציאל הרווח הכספי שבמכירת החטופים לחזבאללה.

מסלול החטיפה־בכוח

ביולי 2000 פנה עובייד לנאסר עיאד, פלסטיני תושב רצועת עזה, בנו של הקולונל מסעוד עיאד, מקורבו של יאסר ערפאת. נאסר עיאד ומסעוד עיאד היו אנשי כוח 17, ובמקביל שיתפו פעולה עם החזבאללה, וכן פעלו כסוחרי סמים וכמבריחים. נאסר עיאד הכיר לעובייד את פאיז שהוואן, סוחר מתכת שעסק גם בסחר בסמים, גם הוא פעיל חזבאללה. עובייד נפגש עם עיאד ושהוואן בעזה, והציע לשניים שותפות בעסקת סמים, שבמסגרתה יבריחו קוקאין בשווי של 100 אלף דולר מלבנון לאירופה, ומשם לנמל אשדוד. התוכנית לא יצאה לפועל בשל פרוץ האינתיפאדה בספטמבר, והסגר שהוטל עקב כך על הרשות הפלסטינית[9].

בחודשים שלאחר המפגש קיימו עובייד ובירו קשר רצוף עם שהוואן ועיאד, ובדצמבר 2000 תכננו הארבעה להבריח מלבנון לישראל כ־50 רובים, עשרות אלפי קליעים וכמה רקטות אר.פי.ג'י. במקביל, רקמו הארבעה תוכנית לחטיפת ישראלים, שעל פיה שהוואן, שהיה בעל אישור כניסה לישראל, יחטוף טרמפיסט ישראלי צעיר, יכניסו לתוך מכולה ויעבירה לרצועת עזה דרך מעבר קרני, שם יועמס החטוף על סירת דיג ויימסר בלב ים לעובייד ולבירו, שיעבירו אותו ללבנון. אפשרות אחרת שנשקלה אז הייתה הברחת החטוף למצרים, באמצעות מנהרות הברחה ברפיח, ומשם ללבנון. התוכנית נכשלה עקב מעצרם של שהוואן, ואחריו גם עיאד, בינואר 2001[9]. ימים ספורים אחר־כך התנקשה ישראל בחייו של מסעוד עיאד, באמצעות ירי ממסוקי צה"ל[10].

מסלול העסקה המפתה

במקביל למסלול שהוואן־עיאד, תכננו עובייד ובירו מסלול חטיפה נפרד: פיתויו של אזרח ישראלי להגיע למדינה ערבית, במסווה של עסקה עתירת רווח, ואז חטיפתו והברחתו ללבנון.

החטוף הפוטנציאלי הראשון היה ד"ר גונן שגב — שר האנרגיה והתשתיות בין השנים 1995–1996, שעובייד סבר שהוא יוצא יחידה מובחרת. ב־1999 טווה עובייד קשרים עסקיים עם שגב, דרך צד שלישי, ואף נפגש עמו במשרדו. הוא דיווח על הפגישה לחזבאללה, וייתכן שאף צילם את שגב בהמשך. מאוחר יותר קיימו השניים קשר עסקי — שוב באמצעות צד שלישי — בעסקאות לגיטימיות באירופה, בסין ובמפרץ הפרסי. עסקאות אלה, שהגיעו לסכומים של מאות אלפי דולרים, המשיכו גם לאחר חטיפתו של טננבוים בשנים 2000–2002, אבל התקדמו בקצב אטי מדי לטעמם של עובייד ובירו[11].

כחלופה, הציע עובייד לחטוף את אלחנן טננבוים. טננבוים היה קצין בחיל התותחנים שלחם במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, ועלה בסולם הדרגות עד לדרגת אלוף־משנה. כאזרח, הסתבך טננבוים בעסקים כושלים ושקע בחובות. חבריו מבין הקצינים הבכירים בצה"ל סייעו לו, וכך גויס למילואים בתנאי קבע. הוא שירת כ־150 יום בשנה, ונחשף לסודות צבאיים. טננבוים קיים קשרים עסקיים עם אביו של עובייד, חסן, עוד מילדותו של עובייד[12], ומאוחר יותר שיתף פעולה עם עובייד עצמו, בניכיון המחאות ובמכירת ציוד ומוצרים בשטחי הרשות הפלסטינית[13]. עובייד העביר לקאיד בירו את כרטיס הביקור של טננבוים, וזה העביר את הכרטיס למזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, שהסכים לקנות את טננבוים.

חטיפת טננבוים

במהלך שנת 2000 פנה עובייד לטננבוים, שהיה שרוי בחובות של כמיליון שקל עקב הימורים ועסקים כושלים[14], והציע לו שותפות רווחית בעסקה לייבוא סמים לישראל. על פי החשד, באותה שנה ביצעו טננבוים ועובייד מספר עסקאות מסוג זה, בהן גם ניסיון להברחת עשרות ק"ג קוקאין מקולומביה לישראל, שסוכל על ידי שלטונות ירדן[15].

באוגוסט 2000, אחרי שיצר קשר עם טננבוים לביצוע עסקת הסמים, ביקר עובייד את מוחמד בירו במאסרו בפעם האחרונה. חודש לאחר מכן, בספטמבר, יצא עובייד לגרמניה והמשיך לארצות הברית, משם התקשר למשפחתו וסיפר להם כי התבקש לחתום בנמל התעופה בן-גוריון על הצהרה כי אין לו כוונה להיפגש בחו"ל עם סוכן זר או עם נציג ארגון עוין.

בבוקר 4 באוקטובר 2000 טס טננבוים לבריסל, ופגש בה את קייס עובייד ואת קאיד בירו, שסיפקו לו דרכון מזויף של ונצואלה. מבריסל טס טננבוים לפרנקפורט ומשם לדובאי. הוא הוסע מנמל התעופה בדובאי לשכונת וילות, וכאשר נכנס לווילה מלווה בשני גברים, הם תקפו והכו אותו באלה והזריקו לו חומר הרדמה. לאחר מכן הוא הועבר לידי החזבאללה בלבנון בדרך לא ידועה, כנראה בתוך ארגז או ארון קבורה. ב־15 באוקטובר הודיע נסראללה על חטיפתו.

על פי מספר דיווחים, בעבור חטיפת טננבוים שילם חזבאללה לעובייד סך של 150 אלף דולרים[16].

עסקת השבויים

בתחילת אוגוסט 2003 נענתה ישראל להצעת חזבאללה בדבר עסקת שבויים, בתנאי שחילופי השבויים ייעשו בבת־אחת; בתמורה, העביר חזבאללה מידע בדבר ארבעת החטופים לידי המתווך במשא ומתן, ארנסט אורלאו, המתאם בין זרועות הביון בגרמניה (מאוחר יותר ראש הביון הגרמני). מאוחר יותר באותו חודש חזר אורלאו ללבנון עם הסכמת ישראל, ופגש את טננבוים בכלאו; בתמורה, שחררה ישראל גופות של שני מחבלי חזבאללה, והתירה לאורלאו לפגוש את עבד אל־כרים עובייד ואת מוסטפא דיראני, איש תנועת אמל, שהיו בידיה.

ב־11 בספטמבר אישרה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מתווה עסקת השבויים, לפיו תשחרר ישראל כ־400 אסירים פלסטינים ו־35 אסירים אחרים, רובם לבנונים (בהם גם עלי בירו, עובייד ודיראני), אבל גם חמישה סורים, שלושה מרוקנים, שלושה סודאנים, לובי, בריטי, גרמני[17] (ועל פי כמה דיווחים גם מספר מצרים) ו־59 גופות של לבנונים (ובהן גם גופתו של מוחמד בירו, שמת ב־2003 במהלך מאסרו). בתמורה, ישחרר חזבאללה את טננבוים ואת גופות שלושת חטופי הר דב. עסקת השבויים בוצעה בקלן שבגרמניה ב־29 בינואר 2004 — על פי עדותו של אורלאו, גם הודות ל"לחץ כבד" שהפעילה איראן על חזבאללה[18].

התחייבויות עתידיות של הצדדים

לעסקת השבויים היה חלק נוסף, ובו התחייבו הצדדים (ישראל מחד, חזבאללה וגרמניה מנגד) לחקור מה עלה בגורלם של רון ארד ושל ארבעה דיפלומטים איראנים הנעדרים מאז 1982 בלבנון. תמורת מידע אמין על גורלו של ארד (אות חיים, דגימת DNA או "ממצא אנתרופולוגי" במקרה שמת) אמורה הייתה ישראל לשחרר את המחבל הלבנוני סמיר קונטאר. על שחרור ארד (או גופתו) אמור היה להיפתח משא ומתן מחודש; גרמניה התחייבה כי במקרה כזה תשחרר כמחווה מספר סוכנים לבנונים ואיראנים המצויים בידיה, ותפעל לשחרורם של אחרים האסורים בשווייץ ובצרפת[19].

ב־2008 הפך פרק זה של העסקה לעסקה בפני עצמה, כאשר קונטאר שוחרר תמורת גופותיהם של החיילים אלדד רגב ואודי גולדווסר, שחטיפתם הציתה את מלחמת לבנון השנייה, ותמורת דו"ח החקירה של החזבאללה בעניין רון ארד — הגם שדו"ח זה לא סיפק את מקבלי ההחלטות בישראל, והשר בנימין בן אליעזר אף הגדירו כ"מריחה אחת גדולה"[20].

תוצאות הפרשה

הישגיו המידיים של המבצע

מנקודת מבטם של החוטפים, מבצע חטיפתו של טננבוים, כפי שתוכנן ובוצע על ידי עובייד ובירו, הוכתר בהצלחה גדולה.

  • עבד אל־כרים עובייד ועלי בירו שוחררו, ויחד עמם שוחררה גם גופתו של מוחמד בירו, שמותו בכלא הוא ההיבט היחיד המעיב על הגדרת המבצע כהצלחה מלאה.
  • קאיד בירו שב ללבנון, לאחר שטוהר שמו כמשתף פעולה עם ישראל[21].

מאזן הכוחות במזרח התיכון

בעולם הערבי, נתפסה העסקה כניצחון גדול לחזבאללה מול ישראל, שנתפסה כחלשה ומובסת, ושיכולת ההרתעה שלה נשחקה במידה ניכרת. ניצחון זה הועצם לנוכח היותו שני בשרשרת שהחלה בנסיגת צה"ל מלבנון (וברטרוספקטיבה, נמשכה גם לחוליה השלישית של כישלון ישראל במימוש יעדי מלחמת לבנון השנייה). הישג זה חיזק מאוד את מעמדו של הארגון כגורם בעל משקל אזורי, והאציל על נאסראללה מעמד של מנהיג בין־ערבי מהשורה הראשונה. בניגוד לשליטים ערבים אחרים, שנתפסו בעיני ההמונים כתבוסתנים, הצליח נאסראללה לרשום הישג מרשים — במיוחד לנוכח העובדה שהשיג את שחרורם של בני מדינות ערביות אחרות. מעמדו זה של נאסראללה נשחק במידה ניכרת עד מותו ב-2024 כיוון שרבים בלבנון, במדינות ערב ובעולם כולו, ראו בו את אחד האחראים המרכזיים להרס שיצרה מלחמת לבנון השנייה, לאור ההתנגשויות הגדולות בין הפלגים השונים בלבנון ב־2007, ומחמת תפקידו במלחמת האזרחים בסוריה שפרצה ב־2011, ויותר מכך עקב ההצלחות הצבאיות של צה"ל במבצע חיצי הצפון כולל חיסולו של נסראללה עצמו במבצע סדר חדש.

הישגו של החזבאללה זכה להערכה בעיקר בקרב הפלסטינים, שמנהלים מאבק עיקש לשחרור אסיריהם מהכלא הישראלי: עד לאחר פרשת טננבוים סירבה ישראל לשחרר אסירים כמחווה לרשות הפלסטינית, גם כאשר נשיא הרשות, אבו מאזן, הביע נכונות להילחם בטרור — אבל שחררה אותם לידי החזבאללה. החזבאללה השכיל למנף את ההערכה לה זכה כדי להעמיק את חדירתו לשטחי הרשות וכדי לגייס פעילים פלסטיניים, בעיקר בקרב גדודי חללי אל־אקצא והתנזים של פת"ח.

גם ארגוני טרור פלסטיניים אחרים חוזקו כתוצאה מהעסקה. בראיון ב־2009 אמר אל"ם הרצי הלוי כי בתקופה שבה שימש מפקד החטיבה המרחבית מנשה, באזור ג'נין, הורכבה כל תשתית הטרור של הג'יהאד האסלאמי באזור ממשוחררי עסקת טננבוים[22]. על פי מאיר דגן, בעקבות העסקה לשחרור אלחנן טננבוים נהרגו 231 ישראלים עד 2011[23].

הצלחתה של עסקת השבויים חיזקה את אמונם של ראשי חזבאללה בחטיפות ככלי להתמודדות מול ישראל, כפי שניכר מניסיון החטיפה בע'ג'ר (2005) ומאוחר יותר מחטיפתם של חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ב־2006, שהובילה למלחמת לבנון השנייה. הצלחתה של טקטיקה זו לא נעלמה מעיניהם של ארגוני טרור אחרים, כפי שניכר מחטיפתו של החייל גלעד שליט ב־2006 ובשיאה בחטיפת 251 אנשים לרצועת עזה במתקפת הפתע על ישראל ב־2023.

השתלבותו של עובייד בחזבאללה

קייס עובייד עזב את ישראל לפני חטיפת טננבוים, ולא שב אליה לאחריה. בתקופת הביניים שבין החטיפה לדיווח עליה, חברו אליו גם רעייתו, חולוד, ובנותיהם התאומות, וכיום חיה המשפחה בביירות[24]. בספטמבר 2002 נשללה אזרחותו הישראלית של עובייד על ידי שר הפנים דאז, אלי ישי[25].

על פי מספר דיווחים, שהה עובייד זמן מוגבל בלונדון, וניסה לפתות ישראלים נוספים לעסקאות שיובילו לחטיפה. בין השאר, המשיך במאמציו לפתות את השר לשעבר שגב[26], מאמצים שלא צלחו. מאוחר יותר השתלב עובייד ביחידה 1800 של חזבאללה, האחראית על פעולות הטרור בישראל וברשות הפלסטינית[27]. על פי מקורות אחדים מונה עובייד לראש היחידה[4], ואולם מקורות אחרים טוענים כי לקביעה זו אין ביסוס, וכי עובייד הוא פעיל מן השורה ביחידה[28]. כך או כך, במסגרת תפקידו אחראי עובייד על הנחיית פעילי טרור ברשות הפלסטינית ועל מימון פעולותיהם, בהן גם מספר פיגועי התאבדות.

שאלת הנזק המודיעיני

מתוקף תפקידו הצבאי, ידע טננבוים מידע מסווג רב, חלקו כמוס ברמה גבוהה ביותר — בין היתר, אודות פרויקט צבאי בעל חשיבות רבה שאליו נחשף. עם שובו של טננבוים לישראל, עמדה בלב חקירתו בידי רשויות הביטחון הישראליות האפשרות שסודות אלו נחשפו בפני האויב. תחילה סירב טננבוים לשתף פעולה בחקירתו — ככל הנראה, מחשש שיעמוד לדין על שורת העבירות שביצע (קשירת קשר להברחת סמים, שימוש בדרכון מזויף ועוד). בסיוע עורכי דינו אלי זהר ורועי בלכר, הוא ניצל את מאמציה של מערכת הביטחון לברר את היקף הנזק המודיעיני, והשיג את הסכמת רשויות התביעה שלא להעמידו לדין, בתמורה לשיתוף פעולה בשקיפות מלאה (אלא אם יתברר כי יצא במטרה למסור מידע צבאי)[29][30]. בחקירתו דיווח כי לא מסר לחוטפיו כל מידע בעל ערך מודיעיני.

ביקורת ציבורית

עסקת הטיעון שנחתמה עם טננבוים עוררה זעם ציבורי רב, לנוכח המחיר ששילמה המדינה על שחרורו של טננבוים — במיוחד לאחר שהודה כי אכן נסע לחו"ל כדי לשמש כיועץ לענייני מכס לעסקת סמים[31], ולאור הגילויים על עסקיו המפוקפקים: את העדות האמורה מסר טננבוים במשפטו של שותפו לעסקים לשעבר, שנאשם בהונאת מכס; על פי המידע שאספה הפרקליטות, טננבוים ניהל עבור שותף זה ואחרים חברות קש, ומסר דיווחים כוזבים לרשויות המס. טננבוים עצמו הכחיש את המידע, וממילא לא נשפט לאור עסקת הטיעון שהקנתה לו חסינות; עם זאת, בעדותו הודה כי גנב מן השותף מאות אלפי שקלים. זוגתו לשעבר, ריימונדה פישר, העידה אף היא במשפט, ודיווחה על עבירות נוספות אותן ביצע טננבוים, לכאורה[14].

בשל העבירות החמורות ונושאות הקלון שטננבוים הודה בביצוען, המליץ הפרקליט הצבאי הראשי על הורדתו מדרגת אלוף־משנה לדרגת טוראי. ועדה צבאית מיוחדת קיבלה את ההמלצה, וטננבוים אכן הורד בדרגה.

בתקופה בה היה טננבוים חטוף רווחו בישראל שמועות והערכות לפיהן הוא עוּנה בידי חוטפיו, ידיעה שגררה שמועות והאשמות כאילו שיתף פעולה עם חוטפיו. לאחר שחרורו הוברר כי לא עונה.

ביקורת נוספת הופנתה כלפי המדינה — עוד במהלך מאסרו של טננבוים, על המאמץ שהושקע בשחרורו, ונראה לישראלים רבים לא־ראוי לאור השמועות על עסקיו המפוקפקים. לאחר שחרורו, נמתחה ביקורת גם על מערכת הביטחון, שהפעילה את עובייד, אך לא זיהתה שמדובר באדם שפעולתו מהווה סיכון ביטחוני, ושהיה למעשה סוכן כפול.

ב־2005 פרסם מבקר המדינה אליעזר גולדברג דו"ח מיוחד על פרשת טננבוים, ובו ביקר בחריפות גורמים ביטחוניים שלא מסרו לצה"ל פרטי מידע שהאירו את פעילותו של טננבוים באור שלילי — למרות המידע הרגיש שאליו נחשף. עם זאת, מבקר המדינה לא מצא פגמים בתהליך קבלת ההחלטות שקדם להחזרתו של טננבוים לישראל[32].

ב־2004 חשף העיתון "מעריב" כי חותנו לשעבר של טננבוים, שמעון כהן, היה שותפו לעסקים של אריאל שרון בשנות השבעים, ובין היתר עסק בשיווק התוצרת החקלאית של חוות השקמים. "מעריב" העלה שאלות קשות על יכולתו של ראש הממשלה להפריד בין מה שהצטייר כהיכרות משפחתית ובין עסקת שבויים בעלת משמעויות לאומיות, ואולם שרון טען שלא ידע על הקשר עם המשפחה בעת העסקה[33]. בשנת 2006 ניסו הבמאי יעוד לבנון והסופר אריה קרישק להפיק סרט על הפרשה, בשיתוף טננבוים, בהפקת yes . צולמו שעות רבות בדירת המסתור של טננבוים ואולם עקב התערבות המוסד - ההפקה נבלמה ולא יצאה אל הפועל.

לאחר חזרתו מהשבי

לאחר חזרתו מהשבי החל טננבוים לעבוד כנהג מונית. ב־2016 פורסם שטננבוים נתפס נוהג במונית עם רישיון שלא בתוקף 5 שנים[34]. הוא הורשע באי־הגשת דו"חות שנתיים לפקיד השומה, ונגזרו עליו 6 חודשי עבודות שירות וקנס של 7,500 ש"ח[35]. בספטמבר 2018 שוב נתפס נוהג בפסילת רישיון וללא ביטוח[36] ונידון לשמונה חודשי מאסר[37]. ביוני 2022 שקע בחובות של 220 אלף שקל, ולאחר שפנה לממונה על הליכי חדלות פירעון מונה לו נאמן ליישום הליכי חדלות פירעון[38]. ב-7 באוקטובר 2024 הלך לעולמו בגיל 78[39].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עלי ואקד, פרשת טננבוים: מדוע לא נחקר הקשר בין "העוביידים"?, באתר ynet, 7 במרץ 2004
  2. ^ הלל כהן — ערבים טובים, הוצאת עברית בשיתוף עם הוצאת כתר, 2006
  3. ^ "מעריב" (ציטוט ב"רוטר.נט"), 09-02-2002
  4. ^ 4.0 4.1 רונן ברגמן — נקודת האל־חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה, 2007. עמ' 369.
  5. ^ יוסי מלמן, דברו חלש, באתר הארץ, 21 ביולי 2006
  6. ^ יוסי מלמן, בכפר קילה ממתינים לשחרור עלי בירו, באתר הארץ, 27 בינואר 2004
  7. ^ 7.0 7.1 עלי ואקד, השמועות טענו: טננבאום ביקש לסחור בסמים, באתר ynet, 22 באוקטובר 2003
  8. ^ 8.0 8.1 יוסי מלמן, סיפור החטיפה: השותף העסקי עובייד הוביל טננבוים לחזבאללה באמצעות סוחר הסמים בירו, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2003
  9. ^ 9.0 9.1 עמוס הראל, הארץ‏, קייס עובייד תכנן לחטוף עוד ישראלים ללבנון, באתר וואלה!‏, 24 במרץ 2004
  10. ^ אלי בוהדנה, "עוד ננקום את חיסולו של המפקד", באתר nrg‏, 15 בפברואר 2001
  11. ^ עלי ואקד ואבי כהן, גונן שגב ו"רשת הפיתוי" של חזבאללה, באתר ynet, 24 באפריל 2004
  12. ^ יואב יצחק, טננבאום — העדות המלאה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 30 בדצמבר 2006
  13. ^ שאלה תשובה עם יוסי מלמן, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2003
  14. ^ 14.0 14.1 טננבוים התוודה: הייתי מהמר כפייתי, באתר ynet, 18 במרץ 2005
  15. ^ חדשות נענע, הערכה: איראן מעורבת בהעברת טננבוים ללבנון, באתר של "רשת 13", 23 באוקטובר 2003 (במקור, מאתר "nana10")
  16. ^ "ג'רוזלם פוסט" (ציטוט באתר MIA, הקואליציה הבינלאומית למען החיילים הנעדרים הישראלים), 23-10-2003
  17. ^ שירות הארץ, בין המשוחררים: בריטי וגרמני, באתר הארץ, 25 בינואר 2004
  18. ^ יוסי מלמן וגליה לימור, המתווך אורלאו: איראן הפעילה לחץ כבד על חזבאללה להסכים לעסקה, באתר הארץ, 25 בינואר 2004
  19. ^ אלוף בן, גרמניה התחייבה לשחרר אסירים בתמורה להחזרת ארד, באתר הארץ, 26 בינואר 2004
  20. ^ אטילה שומפלבי, השר בן־אליעזר: הדו"ח על רון ארד הוא מריחה אחת גדולה, באתר ynet, 15 ביולי 2008
  21. ^ חן רז, הע - לבון, אתר Shofar News, ‏31 במרץ 2005
  22. ^ אמיר בוחבוט ועפר שלח, מח"ט הצנחנים היוצא: שבי ומוות — חלק מחיינו, באתר nrg‏, 4 בספטמבר 2009
  23. ^ עמרי נחמיאס, דגן מעריך: אסד ילחם עד הסוף כי אין לו ברירה — לנצח או למות, 7 במאי 2011, באתר חדשות msn
  24. ^ ברק רביד, המבוקש הבכיר הגיע 5 דקות מפילדלפי, באתר nrg‏, 23 בספטמבר 2005
  25. ^ אלון חכמון ופאוזי אבו טועמה, אח ואחות מטייבה חשודים בסיוע לחזבאללה, באתר ynet, 23 באוגוסט 2001
  26. ^ נועם שרביט, יד ימינו של נסראללה: ערבי־ישראלי לשעבר מטייבה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 13 באוקטובר 2003
  27. ^ ברגמן, נקודת האל־חזור, עמ' 336–337.
  28. ^ יוסי מלמן, הארץ‏, הכירו את האויב. הוא כבר מכיר אתכם, באתר וואלה!‏, 22 ביולי 2006
  29. ^ ירון קדרי וטל ימין־וולבוביץ', מזוז קבע: טננבוים לא יועמד לדין, באתר nrg‏, 2 באוגוסט 2004
  30. ^ מערכת וואלה!‏, הותרו לפרסום פרטים ידועים בפרשת טננבוים, באתר וואלה!‏, 1 במרץ 2004
  31. ^ ברוך קרא, חדשות 10, טננבוים: נסעתי במסגרת עסקת סמים, באתר של "רשת 13", 20 בדצמבר 2006 (במקור, מאתר "nana10")
  32. ^ המבקר: כשל מהותי באבחון הביטחוני של טננבוים, באתר ערוץ 7, 3 ביולי 2005
  33. ^ יואב יצחק, שרון: לא ידעתי על קשריו המשפחתיים עם טננבאום, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 3 במרץ 2004
  34. ^ איתי בלומנטל, המשטרה: אלחנן טננבוים נוהג במונית בלי רישיון כבר חמש שנים, באתר ynet, 26 בינואר 2016
  35. ^ נעמי צורף ותומר גנון, שישה חודשי עבודות שירות נגזרו על אלחנן טננבוים, באתר כלכליסט, 24 בנובמבר 2016
  36. ^ אלון חכמון, ‏לאחר שנתפס נוהג במונית ללא רישיון: מעצרו של טננבוים הוארך עד סוף ההליכים, באתר מעריב אונליין, 26 בספטמבר 2018
  37. ^ אבישי גרינצייג, ‏מהשבי הלבנוני לכלא הישראלי: אלחנן טננבוים ירצה 8 חודשי מאסר, באתר מעריב אונליין, 26 בנובמבר 2018
  38. ^ ליטל דוברוביצקי, אלחנן טננבוים שקע בחובות ומונה לו נאמן: "רוצה לפתוח דף חדש בגיל 74", באתר ynet, 22 ביוני 2022
  39. ^ איתן גליקמן, ירון דרוקמן, הלך לעולמו אלחנן טננבוים, 20 שנה אחרי שהושב בעסקת שבויים לאחר שנחטף, באתר ynet, 7 באוקטובר 2024
אריאל שרון
שירותו הצבאי מבצע כפפות משי • פעולת קיביה • מבצע עין תחת עין • קרב אום-כתף • קרב המיתלה • מבצע אבירי לב • מלחמת הגנרלים • מבצע גוליבר • מבצע נחלין
חבר כנסת וחבר ממשלה מלחמת לבנון הראשונה • טבח סברה ושתילה • מהומות הר הבית (2000)
אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל
ממשלת שרון הראשונה האינתיפאדה השנייה • קארין איי • מבצע חומת מגן • מבצע דרך נחושה • גדר ההפרדה • מפת הדרכים
ממשלת שרון השנייה פסגת עקבה • מבצע קשת בענן • מבצע ימי תשובה • פרשת טננבוים • פסגת שארם א-שייח' (2005) • תוכנית ההתנתקות • המכתב של בוש לשרון
משפחתו מרגלית שרון (בת זוגו בשנים 1954–1962) • לילי שרון (בת זוגו בשנים 1963–2000) • עמרי שרון (בנו) • גלעד שרון (בנו)
חברי "פורום החווה" ראובן אדלר • אייל ארד • ליאור חורב • אורי שני • יורם ראב"ד • קלמן גייר • גלעד שרון • עמרי שרון
פלילים פרשת האי היווני • פרשת סיריל קרן
שונות מותו והלווייתו של אריאל שרון • דין נצרים כדין תל אביב • גבעת הכלניות (חוות שקמים) • מפלגת קדימה • ליל המיקרופונים • שרון (סדרת טלוויזיה) • אריק שרון ראש ממשלה - מבט אישי (ספר)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פרשת טננבוים39759790Q329217

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרשת_טננבוים&oldid=2705909"