קרונפרינץ (אוניית מערכה, 1914)
 | |
| שרטוט של "קניג". החלוקה למספרים היא לצורך משחקי מלחמה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הגרמני הקיסרי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | קניג |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | נובמבר 1911 |
| הושקה | 21 בפברואר 1914 |
| תקופת הפעילות | 8 בנובמבר 1914 – 21 ביוני 1919 (4 שנים ו־32 שבועות) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 25,800 טון (סטנדרט) |
| אורך | 175.4 מטר |
| רוחב | 29.5 מטר |
| שוקע | 9.19 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,136 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 14,800 ק"מ במהירות 12 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 43,300 כוחות סוס (32.3 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | טורבינות |
| כמות הדלק | 3,000 טון פחם, 600 טון דלק |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 350 מ"מ צריחי תותחים 300 מ"מ תותחים משניים 170 מ"מ מגדל ניווט 350 מ"מ |
| חימוש |
עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 10 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) |
קרונפרינץ (בגרמנית: SMS Kronprinz) הייתה אוניית המערכה מטיפוס דרדנוט האחרונה מבין ארבע אוניות המערכה מסדרת קניג. היא שירתה בצי הקיסרי הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה. האונייה הונחה בנובמבר 1911 והושקה ב-21 בפברואר 1914. היא הצטרפה רשמית לצי הקיסרי ב-8 בנובמבר 1914, קצת יותר משלושה חודשים לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה. השם קרונפרינץ ("נסיך הכתר") מתייחס לנסיך הכתר וילהלם, וביוני 1918 שונה שמה של האונייה לקרונפרינץ וילהלם לכבודו. האונייה הייתה חמושה בעשרה תותחי 30.5 סנטימטרים (12.0 אינץ') בחמישה צריחים תאומים ויכלה להפליג במהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש).
יחד עם שלוש האוניות האחיות שלה, קניג, גרוסר קורפירסט ומארקגראף, קרונפרינץ נטלה חלק ברוב פעולות הצי במהלך המלחמה, כולל קרב יוטלנד ב-31 במאי וב-1 ביוני 1916. למרות שהייתה קרובה לחזית המערך הגרמני, היא יצאה מהקרב ללא פגע. היא טורפדה על ידי הצוללת הבריטית J1 ב-5 בנובמבר 1916 במהלך מבצע מול חופי דנמרק. לאחר תיקונים, היא השתתפה במבצע אלביון, תקיפה אמפיבית בים הבלטי, באוקטובר 1917. במהלך המבצע קרונפרינץ ירתה על אוניית המערכה הרוסית צסארביץ' ואילצה אותה לסגת.
לאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה וחתימת שביתת הנשק בנובמבר 1918, קרונפרינץ ורוב אוניות הראשה של צי הים הפתוח נכלאו על ידי הצי המלכותי בסקפה פלו. האוניות פורקו מנשקן והוגבלו לצוותים שלדיים בזמן שמדינות ההסכמה ניהלו משא ומתן על הגרסה הסופית של חוזה ורסאי. ב-21 ביוני 1919, קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר נתן פקודה להטביע את הצי, כולל קרונפרינץ, בזמן שספינות המשמר הבריטיות יצאו מהנמל לתרגילים. שלא כמו רוב הספינות שהוטבעו, קרונפרינץ מעולם לא הועלתה לגריטה; שרידי האונייה עדיין על קרקעית המפרץ.
תכנון
ארבע אוניות המערכה מסדרת קניג הוזמנו כחלק ממרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני; הם היו הדור הרביעי של אוניות מערכה גרמניות, והן נבנו בתגובה לסדרת אוריון הבריטית שהוזמנה ב-1909 סדרת קניג ייצגה פיתוח של סדרת קייזר המוקדמת יותר, כאשר השיפור העיקרי הוא סידור יעיל יותר של הסוללה הראשית. האוניות נועדו גם להשתמש במנוע דיזל על הגל הנע המרכזי כדי להגדיל את טווח השיוט שלהן, אך הפיתוח של מנועי הדיזל התברר כמסובך מהצפוי, ולכן נשמרה תחנת כוח של טורבינת קיטור.
ההדחק של קרונפרינץ היה 25,796 טון (25,389 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית ו-28,600 טון (28,100 טון ארוך) במעמס מלא, עם אורך של 175.4 מטר (575 רגל 6 אינץ'), רוחב של 29.5 מטר (96 רגל 9 אינץ') 9.19 מ' (30 רגל 2 אינץ'). היא הונעה על ידי שלוש טורבינות קיטור של פארסונס, עם קיטור שסופק על ידי שלושה דוודי צינור מים מופעלים בנפט ושנים עשר דוודי צינור מים שולץ-תורניקרופט, שפיתחו סך של 42,708 כוחות סוס (31,847 קילוואט) והניבו מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש). לספינה היה טווח של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות שיוט של 12 קשר (22 קמ"ש). הצוות שלה מנה 41 קצינים ו-1,095 מלחים.
היא הייתה חמושה בעשרה תותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ') SK L/50 מסודרים בחמישה צריחי תותחים תאומים: שני צריחים ירי-על מלפנים ומאחור וצריח אחד באמצע האונייה בין שתי הארובות. החימוש המשני שלה כלל 14 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 מהירים ושישה תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') ירי מהיר SK L/45, כולם מותקנים בנפרד בקזמטים. כמקובל באוניות ראשה של התקופה, היא הייתה חמושה גם בחמש צינורות טורפדו 50 ס"מ (19.7 אינץ') תת-מימיים, אחד בחרטום ושניים על כל צד רוחב.
החגורה המשוריינת של האונייה הייתה מורכבת משריון פלדה מוצק של קרופ בעובי 35 ס"מ (13.8 אינץ') במצודה המרכזית שהגנה על חללי מכונות ההנעה ומחסני התחמושת, והצטמצמה ל-18 ס"מ (7.1 אינץ') קדימה ו-12 ס"מ (4.7 אינץ') מאחור. בחלק המרכזי של האונייה, ההגנה האופקית כללה סיפון בעובי 10 ס"מ (3.9 אינץ'), שהופחת ל-4 ס"מ (1.6 אינץ') על החרטום והירכתיים. בצריחי הסוללה הראשיים היו לוחות שריון בעובי 30 ס"מ (11.8 אינץ') בצדדים ו-11 ס"מ (4.3 אינץ') על הגגות, בעוד שלתותחי הקזמטים היו לוחות שריון בעובי 15 ס"מ (5.9 אינץ'). גם הצדדים של מגדל הניווט הקדמי היו בעובי 30 ס"מ.
היסטוריית שירות
קרונפרינץ הוזמנה תחת השם הזמני ארזאץ ברנדנבורג ונבנתה במספנת Germaniawerft בקיל בבנייה מספר 182. השדרית שלה הונחה במאי 1912 והיא הושקה ב-21 בפברואר 1914. נסיך הכתר וילהלם, שהאונייה נקראה על שמו, היה אמור לשאת את נאום ההשקה, אבל הוא היה חולה באותה תקופה ולכן הנסיך היינריך, המפקח הכללי של הצי, נשא אותו במקומו. נסיכת הכתר צציליה הטבילה את האונייה. השלמת האונייה הייתה אמורה להסתיים בתחילת 1915, אך העבודה הואצה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה באמצע 1914. עבודת ההצטיידות הסתיימה עד 8 בנובמבר 1914, היום שבו הצטרפה לצי הים הפתוח. קרונפרינץ הושלמה בנובמבר 1914; בעקבות כניסתה לשירות הצטרפה לטייסת הקרב השלישית של צי הים הפתוח. גוטפריד פון דלוויגק צו ליכטנפלס שימש כמפקדה הראשון של האונייה.
קרונפרינץ השלימה את ניסויי הים שלה ב-2 בינואר 1915. המבצע הראשון בו השתתפה היה גיחה חסרת אירועים של הצי לים הצפוני ב-29–30 במרץ. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-17–18 באפריל, היא ואחיותיה ושאר הצי חיפו על פעולת מיקוש של קבוצת הסיור II. שלושה ימים לאחר מכן, ב-21–22 באפריל, צי הים הפתוח התקדם לעבר שרטון דוגר, אם כי שוב לא הצליח לפגוש כוחות בריטיים. יומיים לאחר מכן חזרה השייטת השלישית לאזור הבלטי לסבב תרגילים נוסף. ב-8 במאי אירע פיצוץ בתותח הימני של הצריח המרכזי. התרגילים הבלטיים נמשכו עד 13 במאי, אז חזרה השייטת III לים הצפוני. ב-17 במאי קרונפרינץ ושאר השייטת השלישית תמכו במבצע הנחת מוקשים מול טסל.
קרונפרינץ השתתף בגיחת צי לים הצפוני שהסתיים ללא קרב מ-29 עד 31 במאי 1915. באוגוסט החליף קונסטנץ פלדט את דלוויג צו ליכטנפלס כקברניט הספינה. הספינה תמכה במבצע הנחת מוקשים ב-11–12 בספטמבר מול טקסל. הצי ביצע סריקה נוספת לים הצפוני ב-23–24 באוקטובר. כמה גיחות חסרות אירועים הגיעו לאחר מכן ב-5–7 במרץ 1916, ב-31 במרץ וב-2–3 באפריל. ב-24 באפריל, סיירות המערכה של קבוצת הסיור I של היפר ערכו פשיטה על החוף האנגלי. גרוסר קורפירסט ושאר הצי הפליגו בתמיכה מרוחקת. סיירת המערכה זיידליץ פגעה במוקש בדרכה אל המטרה, ונאלצה לסגת. שאר סיירות המערכה הפגיזו את העיירה לואוסטפט ללא התנגדות, אך במהלך ההתקרבות לירמות', הם נתקלו בסיירות הבריטיות של כוח הארוויץ'. דו-קרב ארטילרי קצר התפתח לפני שכוח הארוויץ' נסוג. דיווחים על צוללות בריטיות באזור גרמו לנסיגת קבוצת הסיור I. בשלב זה, שר, שהוזהר מפני הגיחה של הצי הגדול מבסיסו בסקפה פלו, נסוג גם הוא למים בטוחים יותר בחופי גרמניה.
קרב יוטלנד
קרונפרינץ נכחה במהלך פעולת הצי שהביאה לקרב יוטלנד שהתרחש ב-31 במאי וב-1 ביוני 1916. הצי הגרמני ביקש שוב למשוך ולבודד חלק מהצי הגדול ולהשמיד אותו לפני שהצי הבריטי העיקרי יוכל להספיק להגיב. גרונפרינץ הייתה האונייה הרביעית בטור הגרמני, מאחורי אחיותיה קניג, גרוסר קורפירסט ומארקגראף, והן היוו את פלגה V של שייטת אוניות המערכה השלישית, והן היו החלוץ של הצי. שייטת אוניות המערכה השלישית הייתה הראשונה מבין שלוש יחידות אוניות מערכה; ישירות מאחוריה היו אוניות המערכה מסדרת קייזר של פלגה VI, שייטת אוניות המערכה השלישית. לאחר מכן היו אוניות המערכה מהסדרות הלגולנד ונסאו של שייטת אוניות המערכה הראשונה; במשמר העורפי היו הפרה-דרדנוטים המיושנות מסדרת דויטשלנד של שייטת אוניות המערכה השנייה.
קצת לפני 16:00 CET, סיירות המערכה של קבוצת הסיור I נתקלו בשייטת סיירות המערכה הראשונה הבריטית בפיקודו של דייוויד ביטי. הספינות היריבות החלו בדו-קרב ארטילרי שהביא להשמדתן של אינדפטיגבל, מעט לאחר השעה 17:00, וקווין מרי, פחות מחצי שעה לאחר מכן. בשלב זה, סיירות המערכה הגרמניות הפליגו דרומה כדי למשוך את הספינות הבריטיות לעבר הגוף העיקרי של צי הים הפתוח. בשעה 17:30, הצוות של קניג הבחין באוניות קבוצת הסיור I ושייטת סיירות המערכה I מתקרבות. סיירות המערכה הגרמנית הפליגו מימין, בעוד הספינות הבריטיות הפליגו משמאל. בשעה 17:45 הורה שר לפנות שתי נקודות שמאלה כדי לקרב את ספינותיו לסיירות המערכה הבריטיות, ודקה לאחר מכן בשעה 17:46 ניתנה הפקודה לפתוח באש.
אחיותיו של קרונפרינץ פתחו באש על סיירות המערכה הבריטיות, אך קרונפרינץ לא הייתה מספיק קרוב כדי לירות עליהן. במקום זאת, היא ועשר אוניות מערכה גרמניות נוספות ירו לעבר שייטת הסיירות הקלות השנייה. קרונפרינץ ירתה לעבר דבלין מ-17:51 עד 18:00 בטווחים של 17,000-18,600 מטר (55,800-61,000 רגל), ואז העבירה את האש שלה אל אוניית המערכה המהירה מלאיה בשעה 18:08 בטווח של 17,000 מטר. קרונפרינץ ירתה תחילה עם פגזים חודרי שריון למחצה כדי למצוא את הטווח למטרה שלה, ולאחר מכן עם פגזי חודרי שריון סטנדרטיים. עד שמלאיה יצאה מטווח 13 דקות מאוחר יותר, דווח על פגיעה אחת בלבד על ידי התותחנים של קרונפרינץ. לפי ההיסטוריון הימי ג'ון קמפבל, פגיעה זו הייתה סבירה יותר "הבזק של התותחים של המלאיה שנראה מבעד לאובך ועשן". במהלך תקופה זו, נפלו כמה פגזים בקרבת קרונפרינץ, אם כי אף אחד לא פגע בה. קרונפרינץ הגיעה שוב לעמדת ירי מול מלאיה בשעה 18:30, אך הצליחה לירות רק שש דקות לפני שהאונייה הבריטית שוב התרחקה.
מעט לאחר השעה 19:00, כמה משחתות בריטיות יצאו להתקפת טורפדו נגד האוניות המובילות של המערך הגרמני. המשחתת אונסלואו ירתה זוג טורפדות לעבר קרונפרינץ בטווח של 7,300 מטר (24,000 רגל), אם כי שניהם החטיאו. זמן קצר הסיירת הגרמנית ויסבאדן הושבתה על ידי פגז של סיירת המערכה הבריטית אינווינסיבל; קונטר-אדמירל פאול בהנקה על קניג ניסה לתמרן את ארבע ספינותיו כדי לחפות על הסיירת המוכה. במקביל, שייטות הסיירות הקלות הבריטיות III ו-IV החלו בהתקפת טורפדו על המערך הגרמני; תוך כדי התקדמות לטווח הטורפדו, הם ירו על ויסבאדן עם אש מהתותחים העיקריים שלהם. לתגרה הצטרפו גם הסיירות המשוריינות המיושנות של שייטת הסיירות הראשונה. קרונפרינץ ואחיותיה ירו בכבדות על הסיירות הבריטיות, אך אפילו האש שספגו מהתותחים העיקריים של אוניות המערכה לא הצליחה לגרש את הסיירות הבריטיות. בתגרה שלאחר מכן, הסיירת המשוריינת הבריטית דיפנס נפגעה מכמה פגזי קליבר כבדים מהדרדנוטים הגרמניות. מטח אחד חדר למחסני התחמושת של הספינה ובפיצוץ אדיר השמיד את הסיירת. ג'ון קמפבל מציין שלמרות שההרס של דיפנס מיוחס בדרך כלל לסיירת המערכה ליצו, ישנה אפשרות שזו הייתה קרונפרינץ שהשמידה את הספינה. לאחר השמדת דיפנס היא העבירה את האש לסיירת המשוריינת ווריור, שניזוקה קשות ונאלצה לסגת. ווריור טבעה בהפלגה חזרה לנמל למחרת בבוקר.
עד השעה 20:00 קיבל המערך הגרמני פקודה לפנות מערבה כדי לנתק מגע מהצי הבריטי, בפיקודו של אדמירל ג'ון ג'ליקו. מארקגראף, ממש לפני קרונפרינץ, סבלה מבעיות מנוע ויצאה מהמבנה, ואז נסוגה מאחורי קרונפרינץ. בין 20:00 ל-20:30, קרונפרינץ ושאר אוניות המערכה של השייטת השלישית ירו בשייטת הסיירות הקלות הבריטית השנייה וכן באוניות המערכה של הצי הגדול. קרונפרינץ ניסתה למצוא את הטווח על ידי התבוננות בהבזקי הלוע הבריטיים, אך החמרה בראות מנעה מהתותחנים שלה להשיג מטרה. כתוצאה מכך, היא נצרה את האש שלה בשלב זה. קרונפרינץ נזדעזעה קשות על ידי מספר כמעט החטאות. בשעה 20:18, האש הכבדה של הצי הבריטי אילצה את שר להורות לצי לפנות; פנייה זו הפכה את הסדר של הצי והציבה את קרונפרינץ לקראת סוף הטור. לאחר נסיגה מוצלחת מהבריטים, הורה שר לצי להרכיב מערך שיוט לילי, אם כי שגיאות תקשורת בין שר על סיפון פרידריך דר גרוסה לבין וסטפאלן, הספינה המובילה, גרמו לעיכובים. הצי התכנס למבנה עד 23:30, כאשר קרונפרינץ הייתה האונייה ה-14 במערך של 24 אוניות ראשה.
בסביבות השעה 02:45, כמה משחתות בריטיות ערכו מתקפת טורפדו נגד החצי האחורי של הקו הגרמני; קרונפרינץ הבחינה בכמה משחתות לא מזוהות בחושך. היא נצרה את האש שלה, והיא ושאר אוניות המערכה פנו כדי להימנע מטורפדות. טורפדו אחד, שנורה על ידי המשחתת אובדיינט, התפוצץ כ-100 יארד (91 מטר) מאחורי קרונפרינץ, בעקבות שובל האונייה . גם אובדיינט וגם פאולנור דיווחו על פגיעה בקרונפרינץ, למרות שהיא לא נפגעה מההחטאה הקרובה. אש כבדה מאוניות המערכה הגרמניות אילצה את המשחתות הבריטיות לסגת.
צי הים הפתוח הצליח לעבור דרך הכוחות הקלים הבריטיים מבלי למשוך את תשומת לב אוניות המערכה של ג'ליקו, ובהמשך הגיע לשונית הורנס בשעה 04:00 ב-1 ביוני, ולווילהלמסהאפן כמה שעות לאחר מכן. אוניות המערכה של שייטת I תפסו עמדות הגנה בשטח המעגן החיצוני קייזר, קייזרין, פרינצרגנט לואיטפולד וקרונפרינץ עמדו בהיכון ממש מחוץ לכניסה לווילהלמסהאפן.
במהלך הקרב, קרונפרינץ ירתה 144 פגזים מתותחי הסוללה העיקריים שלה, אם כי המספרים המדויקים של כל אחד מהם אינם ידועים. האונייה לא ירתה מהחימוש המשני שלה, תותחי 15 ס"מ או 8.8 ס"מ במהלך כל הקרב. מבין ארבעת אוניות הסדרה קניג, רק קרונפרינץ נמלטה מנזק במהלך הקרב.
הפעולות הבאות
גיחת צי גדולה התרחשה ב-18–20 באוגוסט, שבה השתתפה גם קרונפרינץ. קבוצת הסיור I הייתה אמורה להפגיז את עיירת החוף סנדרלנד, בניסיון למשוך ולהשמיד את סיירות המערכה של ביטי. עם זאת, מכיוון שפון דר טאן ומולטקה היו סיירות המערכה היחידות במצב קרבי, אוניית המערכה החדשה באיירן ושתיים של מהאחיות של קרונפרינץ, מארקגראף וגרוסר קורפירסט, הוקצו זמנית לקבוצת הסיור I. אדמירל שר ושאר צי הים הפתוח יפליגו מאחור ויעניקו חיפוי. הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות והוציאו את הצי הגדול לפגוש אותן, מה שהוביל לפעולת 19 באוגוסט 1916 שהסתיימה ללא מפגש. עד השעה 14:35, שר הוזהר מפני התקרבות הצי הגדול, ולא היה מוכן להילחם מול כל הצי הגדול רק 11 שבועות לאחר הקרב הצמוד בעליל ביוטלנד, הפך את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים.
קרונפרינץ השתתפה בשתי גיחות צי נטולי אירועים, אחת חודש קודם ב-16 ביולי לצפון הלגולנד, ואחת לים הצפוני ב-18–20 באוקטובר. קרונפרינץ ושאר השייטת השלישית נשלחו ישירות לאחר מכן לאימון הבלטי, שנמשך עד 2 בנובמבר. עם החזרה מהים הבלטי, קרונפרינץ ושאר השייטת השלישית השתתפו במשלחת לחוף המערבי של דנמרק כדי לסייע לשתי צוללות U-20 ו- U-30 - שנתקעו שם. בהפלגה חזרה, ב-5 בנובמבר 1916, טורפדה קרונפרינץ על ידי הצוללת הבריטית J1 ליד שונית הורנס. הטורפדו פגע באונייה מתחת לצריח התותח הקדמי ביותר ואיפשר כ-250 טון (250 טונות ארוך) מים לחדור לאונייה. קרונפרינץ שמרה על מהירותה והגיעה לנמל. למחרת היא הוכנסה למבדוק יבש במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן לצורך תיקונים, שנמשכו בין 6 בנובמבר ל-4 בדצמבר. בתקופה זו קיבל ברנהרד רוסינג את הפיקוד על כלי השיט.
לאחר שחזרה לשייטת השלישית, קרונפרינץ השתתפה באימוני שייטת בים הבלטי לפני ביצוע סיורי הגנה במפרץ הגרמני. בתחילת 1917 הפכה האונייה לספינת הדגל של סגן מפקד השייטת, באותה תקופה קונטר-אדמירל קרל זייפרלינג. במהלך תמרוני אימון ב-5 במרץ 1917, קרונפרינץ נפגעה בטעות על ידי אוניית האחות שלה גרוסר קורפירסט במפרץ מפרץ הלגולנד. ההתנגשות גרמה להצפות קלות באזור לצד צריח הירי הקדמי שלה וחדרו אליה כ-600 טון (590 טון ארוך) של מים. היא שוב נכנסה למבדוק היבש בווילהלמסהאפן, מ-6 במרץ עד 14 במאי. ב-11 בספטמבר, קרונפרינץ נותקה לאימונים באזור הבלטי. לאחר מכן הצטרפה ליחידה המיוחדת למבצע אלביון.
מבצע אלביון
בתחילת ספטמבר 1917, בעקבות הכיבוש הגרמני של נמל ריגה הרוסי, החליט הצי הגרמני לחסל את כוחות הצי הרוסי שעדיין החזיקו במפרץ ריגה. הפיקוד העליון של הצי הגרמני הקיסרי (גר') תכנן מבצע לתפיסת האי הבלטי אסל, ובמיוחד את סוללות התותחים הרוסיות בחצי האי סורבה. ה-Admiralstab הוציא פקודות ב-18 בספטמבר למבצע משותף עם הצבא לכיבוש איי אסל ומון; המרכיב הימי העיקרי כלל את ספינת הדגל, מולטקה, וכן את שייטות אוניות המערכה השלישית והרביעית של צי הים הפתוח. יחד עם תשע סיירות קלות, שלוש שייטות סירות טורפדו ועשרות ספינות לוחמת מוקשים, כל הכוח מנה כ-300 ספינות, נתמכות על ידי למעלה מ-100 מטוסים ושישה צפלינים. כוח הפלישה הסתכם בכ-24,600 קצינים וחיילים. מול הגרמנים עמדו הפרה-דרדנוטים הרוסיות הישנות סלאבה וצסארביץ', הסיירות המשוריינות באיאן, אדמירל מקרוב ודיאנה, 26 משחתות, וכמה סירות טורפדו וסירות תותחים. במפרץ הוצבו גם שלוש צוללות בריטיות מסוג C. מיצר אירבן, הכניסה הדרומית הראשית למפרץ ריגה, מוקשה בכבדות והוגנה על ידי מספר סוללות ארטילריה של החוף. חיל המצב באסל מנה כמעט 14,000 איש, אם כי עד 1917 צומצם כוחו ל-60 עד 70 אחוז מהתקן.
המבצע החל ב-12 באוקטובר; כאשר מולטקה וארבע אוניות המערכה מסדרת קניג חיפו על נחיתת חיילי צבא היבשה על ידי דיכוי סוללות החוף המכסות את מפרץ טגה. עד השעה 05:50, קניג פתחה באש על סוללות ארטילריית חופים רוסיות, אליה הצטרפו מולטקה, באיירן, ושלושת האוניות האחרות מסדרת קניג. במקביל, אוניות המערכה מסדרת קייזר ירו על סוללות בחצי האי סורבה; המטרה הייתה לאבטח את התעלה בין איי מוהו לאי דאגו, אשר יחסום את נתיב המילוט היחיד של הספינות הרוסיות במפרץ. גרוסר קורפירסט באיירן פגעו במוקשים תוך כדי תמרון לעמדות ההפגזה שלהם, עם נזק מינימלי לראשונה, אולם באיירן ניזוקה קשות, ונאלצה לסגת לקיל לצורך תיקונים. לאחר ההפגזה, קרונפרינץ יצאה מהאזור לפוטציגר ויק, שם תדלקה. האונייה עברה דרך מצר אירבן ב-16 באוקטובר.
ב-16 באוקטובר הוחלט לנתק חלק משייטת הפלישה כדי לנקות את כוחות הצי הרוסי במון סאונד; אלה כללו את שני הפרה-דרדנוטים הרוסיות. לשם כך, קניג וקרונפרינץ, יחד עם הסיירות שטרסבורג וקולברג ומספר ספינות קטנות יותר, נשלחו להילחם באוניות המערכה הרוסיות, מה שהוביל לקרב מון סאונד. הם הגיעו בבוקר 17 באוקטובר, אך שדה מוקשים רוסי עמוק סיכל את התקדמותם. הגרמנים הופתעו לגלות שתותחי ה-30.5 ס"מ של אוניות המערכה הרוסיות חרגו מטווח תותחי 30.5 ס"מ שלהם. האוניות הרוסיות הצליחו לשמור על מרחק מספיק רחב כדי למנוע מאוניות המערכה הגרמניות את היכולת להשיב אש, תוך כדי ירי יעיל על האוניות הגרמניות, והגרמנים נאלצו לבצע מספר תמרוני התחמקות כדי להימנע מהפגזים הרוסים. עם זאת, עד השעה 10:00, שולות המוקשים פינו שביל דרך שדה המוקשים, וקניג וקרונפרינץ נכנסו לתוך המפרץ. בסביבות השעה 10:15, קרונפרינץ פתחה באש לעבר צסארביץ' ובאיאן, וקלעה פגיעות בשניהם. קניג, בינתיים, ירתה על סלאבה. כלי השיט הרוסיים נפגעו עשרות פעמים, עד שבשעה 10:30 הורה מפקד הצי הרוסי, אדמירל בחירב, על נסיגתם.
ב-18 באוקטובר, קרונפרינץ עלתה מעט על שרטון, אם כי הנזק לא היה רציני מספיק כדי לחייב נסיגה לצורך תיקונים. עד 20 באוקטובר, הלחימה באיים התפוגגה; מון, אסל ודאגו היו ברשות הגרמנים. ביום הקודם, ה-Admiralstab הורה על הפסקת הפעולות הימיות והחזרת הדרדנוטים לצי הים הפתוח בהקדם האפשרי. ב-26, קרונפרינץ עלתה על שרטון יותר רציני בהפלגה חזרה לקיל. היא הצליחה להגיע לקיל ב-2 בנובמבר, ולאחר מכן לווילהלמסהאפן. התיקונים בוצעו מ-24 בנובמבר עד 8 בינואר 1918.
גיחת הצי ב-23 באפריל 1918
ב-27 בינואר הורה הקייזר לשנות את שמה של האונייה לקרונפרינץ וילהלם לכבוד יורש העצר. שמה של האונייה שונה באופן רשמי ב-15 ביוני 1918, יום השנה ה-30 לשלטון הקייזר. בשלב זה, כוחות קלים גרמניים החלו לפשוט על שיירות פחם בין בריטניה לנורווגיה, מה שגרם לצי הגדול לנתק אוניות מערכה כדי ללוות את אוניות התובלה. כעת עמדה בפני הגרמנים הזדמנות לה חיכו כל המלחמה: חלק מהצי הגדול החזק מספרית נותק וניתן היה לבודד אותו ולהשמידו. אדמירל פרנץ פון היפר, כעת מפקד הצי, תכנן את המבצע: קבוצת הסיור I עם הסיירות והמשחתות הקלות הנלוות אליה תתקוף את אחת השיירות הגדולות בעוד שאר צי הים הפתוח יעמוד מנגד, מוכן לתקוף את שייטת אוניות המערכה הבריטית .
בשעה 05:00 ב-23 באפריל 1918, הצי הגרמני, עם קרונפרינץ בתוכו, עזב את מעגן שיליג. היפר הורה לצמצם שידורים אלחוטיים למינימום, כדי למנוע מהמודיעין הבריטי לקבל יירוט רדיו. בשעה 06:10 הגיעו סיירות המערכה הגרמניות לעמדה של כ-60 קילומטרים מדרום מערב לברגן, כאשר מולטקה איבדה את המדחף הימני הפנימי שלה. ללא התנגדות מהמים, הציר נטול המדחף החל להסתובב מהר יותר ויותר, עד שאחד מגלגלי המנוע התפרק. רסיסים מהמכונות השבורות פגעו בכמה דוודים וקרעו חור בגוף הספינה; הספינה התמלאה במים. צוות האונייה ביצע תיקונים זמניים, שאפשרו לאונייה להפליג במהירות של 4 קשרים (7.4 קמ"ש). עם זאת, הוחלט לגרור את האונייה על ידי אוניית המערכה אולדנבורג. למרות הכישלון הזה, היפר המשיך צפונה. עד השעה 14:00, הכוח של היפר חצה את נתיב השיירה מספר פעמים אך לא מצא דבר. בשעה 14:10 הפנה היפר את ספינותיו דרומה. עד 18:37, הצי הגרמני חזר לשדות המוקשים ההגנתיים המקיפים את בסיסים. מאוחר יותר התגלה כי השיירה יצאה מהנמל יום מאוחר מהצפוי על ידי צוות התכנון הגרמני.
קרונפרינץ לא ראתה פעילות גדולה נוספת למשך שארית המלחמה. במהלך תקופה זו, קונטר-אדמירל ארנסט גוט וקונטר-אדמירל פלדט הניפו את דגליהם על האונייה במהלך כהונתם כסגן מפקד השייטת. האונייה הפליגה למספנה הקיסרית בקיל באמצע ספטמבר לצורך תחזוקה תקופתית.
גורל
קרונפרינץ וילהלם הייתה אמורה להשתתף בפעולה אחרונה של הצי ימים לפני שביתת הנשק, מבצע שבו עיקר צי הים הפתוח היה אמור להגיח מבסיסו בווילהלמסהאפן כדי להתנגש עם הצי הגדול הבריטי. כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר לגרמניה, התכוונו האדמירלים היפר ושר להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, לא משנה מה תהיה התוצאה עבור הצי. ב-29 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה לצאת מווילהלמסהאפן כדי לגבש את הצי בשפך היאדה, בכוונה לצאת למחרת בבוקר. עם זאת, החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בתירינגן ערכו מרד. התסיסה התפשטה לאוניות מערכה אחרות, כולל קרונפרינץ וילהלם. המבצע בוטל בסופו של דבר; בניסיון לדכא את המרד, אדמירל שר הורה לפזר את הצי. קניג ושאר השייטת השלישית נשלחו לקיל. בהתבשר הקייזר על המצב הוא הצהיר "אין לי יותר צי".
לאחר כניעת גרמניה בנובמבר 1918, רוב צי הים הפתוח, בפיקודו של קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, נכלא בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לפון רויטר כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את הספינות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שאמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. לאחר שהספינות נכלאו, התותחים שלהן הושבתו באמצעות הסרת מכנסי התותחים שלהן, וצוותיהן צומצמו ל-200 קצינים ומלחים.
הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהוליד את הסכם ורסאי. פון רויטר האמין שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד האחרון הוארך עד 23 ביוני, הורה רויטר להטביע את הספינות. בבוקר 21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו לביצוע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לאניותיו. קרונפרינץ וילהלם טבעה ב-13:15; חיילי המשמר הבריטי נבהלו בניסיונם למנוע מהגרמנים להטביע את הספינות; חיילים בריטים על סיפון סירה סמוכה ירו והרגו מסיק בקרונפרינץ וילהלם. בסך הכל הרגו השומרים תשעה גרמנים ופצעו עשרים ואחד. הצוותים הנותרים, בסך הכל כ-1,860 קצינים ומלחים, נכלאו.
קרונפרינץ וילהלם מעולם לא נמשתה לגריטה, בניגוד לרוב אוניות הראשה האחרות שטבעו. קרונפרינץ וילהלם ושתי אחיותיה טבעו במים עמוקים יותר מאשר שאר אוניות הראשה, מה שהקשה על כל ניסיון הצלה. פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 עצרה את כל פעולות ההצלה, ולאחר המלחמה נקבע שחילוץ ההריסות העמוקות יותר אינו מעשי מבחינה כלכלית. הזכויות לפעולות חילוץ עתידיות על השרידים נמכרו לבריטניה בשנת 1962. בשל העובדה שהפלדה שהרכיבה את גוף האוניות הופקה לפני הופעת הנשק הגרעיני, קרונפרינץ וילהלם ואחיותיה הן בין המקורות הבודדים הנגישים של פלדה עם רקע נמוך, אשר הוסרה מדי פעם לשימוש במכשירים מדעיים.
שרידיה של של מארקגראף ואוניות המערכה קניג וקרונפרינץ הוגדרו מונומנטים עתיקים מתוכננים ימיים ב-23 במאי 2001. ההריסות הן אתרי צלילה פופולריים, ומוגנים במדיניות האוסרת על צוללנים לשחזר מהם חפצים. בשנת 2017 ערכו ארכאולוגים ימיים ממרכז המחקר לארכאולוגיה של אורקני סקרים נרחבים של קניג ועוד תשע ספינות טרופות באזור, כולל שש ספינות מלחמה גרמניות ושלוש בריטיות נוספות. הארכאולוגים מיפו את ההריסות בסונאר ובחנו אותן בכלים תת-מימיים המופעלים מרחוק כחלק ממאמץ לקבוע כיצד השרידים מתדרדרים. האונייה שוכנת בעומק של 12–38 מטר (39–125 רגל) והיא אתר צלילה פופולרי. באופן חריג עבור ספינות בגודל כזה, חלק מהתותחים העיקריים שלה נותרו חשופים.
השרידים הגיעו בשלב מסוים לבעלות חברת Scapa Flow Salvage, שמכרה את הזכויות על כלי השיט לטומי קלארק, קבלן צלילה, ב-1981. קלארק רשם את השרידים למכירה ב-eBay במחיר "קנה עכשיו" של 250,000 פאונד, כשהמכירה הפומבית נמשכה עד 28 ביוני 2019. שלוש שרידים אחרים - אלה של קרונפרינץ וילהלם, קניג, והסיירת הקלה קרלסרוהה - כולן גם בבעלות קלארק, הוצבו גם הם למכירה. השרידים של מארקגראף ושתי אחיותיה נמכרו בסופו של דבר תמורת 25,500 פאונד ליחידה לחברה מהמזרח התיכון, בעוד קרלסרוהה נמכרה לקונה פרטי תמורת 8,500 פאונד.
קישורים חיצוניים
37177217קרונפרינץ (אוניית מערכה, 1914)