באיירן (אוניית מערכה, 1915)

באיירן
SMS Bayern

אוניית הצי הגרמני הקיסרי "באיירן"
אוניית הצי הגרמני הקיסרי "באיירן"
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי הגרמני הקיסרי
דגל הצי
סדרה	באיירן
ציוני דרך עיקריים
תחילת הבנייה	22 בדצמבר 1913
הושקה	18 בפברואר 1915
תקופת הפעילות	15 ביולי 1916 – 21 ביוני 1919 (3 שנים)
אחריתה	הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו
מידות
הֶדְחֶק	28,580 טון (סטנדרט)
אורך	180 מטר
רוחב	30 מטר
שוקע	9.39 מטר
נתונים טכניים
מהירות	21 קשרים
גודל הצוות	1,187–1,271 קצינים ומלחים
טווח שיוט	9,300 ק"מ במהירות 12 קשר
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 55,200 כוחות סוס (35 מגה-וואט)
צורת הנעה	3 טורבינות
כמות הדלק	3,400 טון פחם, 620 טון דלק
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון 170–350 מ"מ צריחי תותחים 350 מ"מ תותחים משניים 170 מ"מ מגדל ניווט 400 מ"מ
חימוש	שמונה תותחים בקוטר 15 אינץ' (380 מ"מ) 16 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 2 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 5 צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ)

באיירן (בגרמנית: SMS Bayern) הייתה האונייה הראשונה בסדרה של אוניות המערכה מדגם "באיירן" של הצי הקיסרי הגרמני. האונייה הושקה בפברואר 1915 ונכנסה לשירות ביולי 1916, מאוחר מכדי להשתתף בקרב יוטלנד. החימוש העיקרי שלה כלל שמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') בארבעה צריחים, מה שהיווה שיפור משמעותי לעומת עשרת תותחי ה-30.5 ס"מ (12 אינץ') של סדרת קניג הקודמת. האונייה הייתה אמורה להוות את הגרעין לשייטת אוניות מערכה רביעית בצי הים הפתוח, יחד עם שלוש מאחיותיה. מבין האוניות האחרות הושלמה רק אחת - באדן; השתיים האחרות בוטלו מאוחר יותר במלחמה כאשר דרישות הייצור עברו לבניית צוללות.

באיירן נכנסה לשירות באמצע המלחמה, והייתה לה קריירת שירות מוגבלת. המבצע הראשון בו השתתפה הספינה הייתה גיחת צי לים הצפוני ב-18–19 באוגוסט 1916, חודש לאחר הפעלתה. האונייה השתתפה גם במבצע אלביון במפרץ ריגה, אך זמן קצר לאחר שהחלה המתקפה הגרמנית ב-12 באוקטובר 1917, באיירן נפגעה מממוקש ונאלצה לסגת לצורך תיקונים. היא נכלאה עם רוב צי הים הפתוח בסקפה פלו בנובמבר 1918 לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. ב-21 ביוני 1919, אדמירל לודוויג פון רויטר הורה להטביע את הצי; באיירן טבעה ב-14:30. בספטמבר 1934 נמשתה האונייה, נגררה לרוזית' ונגרטה.

תכנון

פריסת השריון של באיירן; המספרים מייצגים את עובי השריון במילימטרים בכל אזור

עבודת התכנון על הסדרה החלה כבר בשנת 1910, תוך התייחסות רבה לחימוש הכלים החדשים. התברר כי ציים אחרים עוברים לתותחים גדולים מ-30.5 סנטימטרים (12 אינץ'), וכך גם אוניית המערכה הגרמנית הבאה תצטרך לשלב תותחים גדולים יותר. במחלקת הנשק נשקלו תותחים בקוטר 32 ס"מ (12.6 אינץ'), 38 ס"מ (15 אינץ') ו-40 ס"מ (15.7 אינץ').. בשנה שלאחר מכן, לאחר משבר אגאדיר, טירפיץ אימץ במהירות סערה ציבורית על המעורבות הבריטית במשבר כדי ללחוץ על הרייכסטאג להקצאת כספים נוספים לצי. זה סיפק את הפתח לספינות קרב חזקות יותר, אז טירפיץ דרש כספים עבור ספינות חמושות בתותחי 34 סנטימטרים (13.4 אינץ') באמצע 1911. צוות התכנון הסתפק בקליבר של 38 ס"מ שכן תותח ה-40 ס"מ היה יקר יותר באופן משמעותי ותותח ה-38 ס"מ סימן שיפור משמעותי לעומת התותחים הגרמניים הקיימים.

באיירן הייתה באורך של 179.4 מטר (588 רגל 7 אינץ') בקו המים, ואורך כולל של 180 מטר (590 רגל 7 אינץ'). רוחב האונייה היה 30 רגל (98 רגל 5 אינץ') והיה לה שוקע של 9.3–9.4 מטר (30 רגל 6 אינץ'–30 רגל 10 אינץ'). ההדחק של באיירן היה 28,530 טונן (28,080 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית; במעמס קרבי מלא, ההדחק היה עד 32,200 טון (31,700 טון ארוך). באיירן הופעלה על ידי שלוש טורבינות קיטור של פארסונס, עם קיטור שסופק על ידי שלושה דוודי צינור מים מופעלים בנפט ואחד-עשר דוודי צינור מים שולץ-תורניקרופט. מערכת ההנעה שלה דורגה ב-35,000 כוחות סוס (26,000 קילוואט) למהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש), ובניסויים השיגה 55,967 כוחות סוס (41,163 קילוואט) למהירות מרבית של 22 קשרים (41 קמ"ש). האונייה יכלה לשאת עד 3,400 טון (3,300 טון ארוך) של פחם ו-620 טון (610 טון ארוך) של מזוט, שסיפק טווח מקסימלי של 5,000 מיילים ימיים (9,300 ק"מ) במהירות שיוט של 12 קשרים (22 קמ"ש).

האונייה הייתה אוניית המלחמה הגרמנית הראשונה שהייתה חמושה בשמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') SK L/45. תותחי הסוללה העיקריים היו מסודרים בארבעה צריחים תותחים תאומים: שני צריחים ירי-על מלפנים ומאחור. החימוש המשני שלה כלל 16 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, ארבעה תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 וחמש צינורות טורפדו בקוטר 60 ס"מ (23.6 אינץ') תת-מימיים, אחד בחרטום ושניים על כל צד רוחב. היא נשאה צוות של 42 קצינים ו-1,129 מלחים. לאונייה הייתה חגורת שריון בעובי 170–350 מילימטרים (6.7–13.8 אינץ') וסיפון משוריין בעובי 60–100 מילימטרים (2.4–3.9 אינץ'). מגדל הניווט הקדמי שלה היה מוגן בשריון בעובי 400 מילימטרים (15.7 אינץ'), ובצריחי הסוללה הראשיים היו דפנות בעובי 350 מ"מ וגגות בעובי 200 מילימטרים (7.9 אינץ').

היסטוריית שירות

באיירן בהקייזר וילהלם בזמן שהייתה בניסויים ימיים

באיירן הוזמנה בשם הזמני "T" בשנת 1912, במסגרת החוק הימי הרביעי והאחרון, שהתקבל באותה שנה. העבודות החלו במספנת Howaldtswerke בקיל בבנייה מספר 590. הספינה הונחה ב-22 בדצמבר 1913 והושקה ב-18 בפברואר 1915. לאחר ההצטיידות, היא נכנסה לשירות ב-18 במרץ, אך נותרה ללא פעילות בנמל למשך החודש הבא, ועברה בדיקות ראשוניות, כולל בדיקות נטייה כדי לקבוע כיצד מגיב כלי השיט להצפה. היא יצאה לדרך ב-15 באפריל לניסויים ראשוניים של הסוללה הראשית שלה, שנמשכו עד למחרת. באיירן ערכה את מבחן המהירות הראשון שלה ב-25 באפריל מול האי אלסן; ניסויים אלה נמשכו עד 2 במאי. לאחר בדיקות נוספות, האונייה נחשבה מוכנה לשירות ב-15 ביולי, חודש וחצי מאוחר מדי מכדי שהיא תוכל להשתתף בקרב יוטלנד.

באיירן הצטרפה לשייטת אוניות המערכה השלישית של צי הים הפתוח עם כניסתה לשירות. האונייה הייתה זמינה למבצע, אך צוות האונייה, שהורכב ברובו מהצוות מאוניית המערכה לותרינגן שהושבתה לאחרונה, קיבל חופשה. היא עלתה לממשלת גרמניה הקיסרית 49 מיליון גולדמרק. מאוחר יותר הצטרפה לבאיירן אוניית האחות שלה, באדן. שתי אוניות אחרות מהסוג הזה, זקסן ווירטמברג, בוטלו לפני השלמתן. בזמן כניסתה לשירות, מפקדה של באיירן היה קפיטן צור זי מקס האן. ארנסט לינדמן, ששירת כמפקד על אוניית המערכה ביסמרק במהלך הגיחה הקרבית היחידה שלה במלחמת העולם השנייה, שירת על סיפון האונייה כמפעיל אלחוט. ב-25 במאי ביקר באונייה לודוויג השלישי, מלך בוואריה האחרון. באיירן שימשה לזמן קצר כספינת הדגל של הצי, בין 7 ל-16 באוגוסט.

אדמירל ריינהרד שר תכנן את גיחת הצי ל-18–19 באוגוסט 1916; המבצע כלל הפגזה שבוצעה על ידי קבוצת הסיור I. זה היה ניסיון למשוך ולהשמיד את שייטת סיירות המערכה של אדמירל דייוויד ביטי. מכיוון שמולטקה ופון דר טאן היו שתי סיירות המערכה הגרמניות היחידות שעדיין היו במצב לחימה, הוקצו שלוש דרדנוטים ליחידה למבצע: באיירן ושתי אוניות המערכה מסדרת קניג מארקגראף וגרוסר קורפירסט. אדמירל שר ושאר צי הים הפתוח, כולל 15 דרדנוטים, היו אמורים להפליג מאחור ולספק חיפוי. קבוצת הסיור המאולתרת I ערכה תרגילי הכרות ב-15 באוגוסט לקראת המבצע; היפר לא היה מרוצה מהמהירות האיטית של אוניות המערכה ושר הורה ליחידה לא לחרוג 20 מיל ימי (37 קילומטרים; 23 מיל) מהצי הראשי כדי להימנע מניתוק על ידי סיירות המערכה הבריטיות המהירות יותר.

הגרמנים יצאו לדרך מאוחר ב-18 באוגוסט; הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות והוציאו את הצי הגדול לפגוש אותם. עד השעה 14:35 ב-19 באוגוסט, שר הוזהר מפני התקרבות הצי הגדול, ולא היה מוכן להעסיק את כל הצי הגדול רק 11 שבועות לאחר הקרב הצמוד ביוטלנד, הפנה את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים. גיחה נוספת לים הצפוני הגיעה לאחר מכן ב-18–20 באוקטובר, והצי הגרמני שוב לא נתקל בכוחות הצי הבריטי. צי הים הפתוח אורגן מחדש ב-6 בדצמבר, ובאיירן הוצבה בתפקיד סגן מפקד השייטת השלישית, מאחר שלא הוכשרה לשרת כספינת דגל של שייטת. המיקום שלה ככלי השני בטור בכל זאת היה מאפשר לה להביא את כוח האש הגדול שלה לפעולה במהירות האפשרית.

מבצע אלביון

ציור זיהוי של באיירן

בתחילת ספטמבר 1917, בעקבות הכיבוש הגרמני של נמל ריגה הרוסי, החליט הצי הגרמני לחסל את כוחות הצי הרוסי שעדיין החזיקו במפרץ ריגה. הפיקוד העליון של הצי הקיסרי הגרמני תכנן מבצע לכבוש את האי הבלטי אסל, ובמיוחד סוללות התותחים הרוסיות בחצי האי סורבה. ב-18 בספטמבר ניתנה הפקודה למבצע משותף עם הצבא לכיבוש אסל ואיי מוהו; המרכיב הימי העיקרי כלל את ספינת הדגל, מולטקה, יחד עם שייטת אוניות המערכה השלישית של צי הים הפתוח. פלגה V כללה את ארבעת אוניות המערכה מסדרת קניג, ובשלב זה היא תוגברה עם אוניית המערכה החדשה באיירן. פלגה VI כללה את חמשת אוניות המערכה מסדרת קייזר. יחד עם 9 סיירות קלות, 3 שייטות סירות טורפדו ועשרות ספינות לוחמת מוקשים, כל הכוח מנה כ-300 ספינות, אשר נתמכו על ידי למעלה מ-100 מטוסים ו-6 צפלינים. כוח הפלישה הסתכם בכ-24,600 קצינים ומלחים. מול הגרמנים עמדו הפרה-דרדנוטים הרוסיות הישנות סלאבה וצסארביץ', הסיירות המשוריינות באיאן, אדמירל מקרוב ודיאנה, 26 משחתות, וכמה סירות טורפדו וסירות תותחים. חיל המצב באסל מנה כ-14,000 איש.

המבצע החל ב-12 באוקטובר, כאשר באיירן, יחד עם מולטקה וארבע אוניות המערכה מסדרת קניג, החלו לירות על סוללות החוף הרוסיות במפרץ טגה. במקביל, חמשת אוניות המערכה מסדרת קייזר ירו על הסוללות בחצי האי סורבה; המטרה הייתה לאבטח את התעלה בין איי מוהוה לאי דאגו, ובכך לחסום את נתיב המילוט היחיד של הספינות הרוסיות במפרץ. חלקה של באיירן במבצע נגדע כאשר פגעה במוקש ימי בשעה 5:07 בזמן שעברה לעמדת ההפגזה שלה בפמרוט. פיצוץ המוקש הרג מש"ק אחד ושישה מלחים, ואפשר ל-1,000 טונה מטרית (980 טונות ארוכות; 1,100 טון קצר) של מים להיכנס לאונייה וגרמו לסיפון הקדמה לשקוע ב-2 מטרים (6.6 רגל). למרות הנזק שנגרם מהמוקש, באיירן ירתה על סוללת הצי בכף טופרי בקצה הדרומי של הייומה. באיירן שוחררה מתפקידה בשעה 14:00. תיקונים ראשוניים בוצעו ב-13 באוקטובר במפרץ טגה. התיקונים הזמניים התבררו כלא יעילים, ובאיירן נאלצה להפליג לקיל לצורך תיקונים; הנסיעה חזרה ארכה 19 ימים. התיקונים נמשכו מ-3 בנובמבר עד 27 בדצמבר, שבמהלכם הוסר מהציוד שלה חדר צינורות הטורפדו הקדמיים ונאטמו פתחי הטורפדו. לאחר מכן הפך החדר לתא נוסף אטום למים. ארבעה תותחי נ"מ 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/30 הותקנו עליה במהלך התיקונים.

ב-16 באוקטובר, שתי אוניות מערכה מסדרת קניג וכמה ספינות קטנות יותר נשלחו להילחם באוניות המערכה הרוסיות במפרץ ריגה. למחרת, קניג וקרונפרינץ נכנסו לקרב עם אוניות המערכה הרוסיות - קניג בדו-קרב עם סלאבה וקרונפרינץ ירתה גם בסלאבה וגם בסיירת באיאן. כלי השיט הרוסיים נפגעו עשרות פעמים, עד שבשעה 10:30 הורה מפקד הצי הרוסי, אדמירל בחירב, על נסיגתם. סלאבה ספגה יותר מדי נזק, ולא הצליחה להימלט; במקום זאת, היא הושמדה והצוות שלה פונה על משחתת. עד 20 באוקטובר הסתיימו למעשה המבצעים הימיים; הצי הרוסי הושמד או נאלץ לסגת, והצבא הגרמני החזיק את האיים במפרץ.

הפעולות הבאות

איור של באיירן מפליגה לתוך סקפה פלו

בעקבות חזרתה לצי, הוטל על באיירן תפקידי ביטחון בים הצפוני. אדמירל שר השתמש בכוחות שטח קלים כדי לתקוף שיירות בריטיות לנורווגיה החל מסוף 1917. כתוצאה מכך צירף הצי המלכותי שייטת של אוניות מערכה כדי להגן על השיירות, מה שהציב בפני שר את האפשרות להשמיד שייטת מבודדת של הצי הגדול. שר ציין כי "מתקפה מוצלחת על שיירה כזו לא רק תביא לטביעת טונאז' גדול, אלא תהיה הצלחה צבאית גדולה, ותאלץ את האנגלים לשלוח ספינות מלחמה נוספות למים הצפוניים". שר הנהיג שתיקת אלחוט קפדנית כהכנה למתקפה המתוכננת. הדבר שלל מהבריטים את היכולת ליירט ולפענח אותות גרמניים, מה שהיה בעבר יתרון משמעותי. המבצע קרא לסיירות המערכה של היפר לתקוף את השיירה ואת מלוויה ב-23 באפריל בעוד אוניות המערכה של צי הים הפתוח עומדות מנגד.

ב-22 באפריל, באיירן ושאר הצי הגרמני התאספו בנתיבי שיליג מחוץ לווילהלמסהאפן ויצאו למחרת בבוקר בשעה 06:00. ערפל כבד אילץ את הגרמנים להישאר בתוך שדות המוקשים ההגנתיים שלהם למשך חצי שעה. כוחותיו של היפר היו 60 מיילים ימיים (110 ק"מ) ממערב ל-Egerö, נורווגיה, עד 05:20 ב-24 באפריל. למרות ההצלחה להגיע לנתיב השיירה ללא זיהוי, הפעולה נכשלה עקב מודיעין פגום. דיווחים מצוללות הצביעו לשר שהשיירות הפליגו בתחילת ובאמצע כל שבוע, אך שיירה לכיוון מערב יצאה מברגן ביום שלישי ה-22 וקבוצה לכיוון מזרח יצאה ממטיל, סקוטלנד, ביום חמישי ה-24. כתוצאה מכך, לא הייתה שיירה להיפר לתקוף.

באותו יום, אחד המדחפים של מולטקה החליקו, מה שגרם נזק חמור לתחנת הכוח ואיפשר ל-2,000 טונה מטרית (2,000 טונות ארוכות; 2,200 טון קצר) של מים להיכנס לספינה. מולטקה נאלצה לשבור את דממת הרדיו על מנת ליידע את שר על מצב הספינה, מה שהתריע בפני הצי המלכותי על פעילותו של צי הים הפתוח. ביטי התייצב עם כוח של 31 אוניות מערכה וארבע סיירות מערכה, אך איחר מדי ליירט את הגרמנים הנסוגים. הגרמנים הגיעו לשדות המוקשים ההגנתיים שלהם מוקדם ב-25 באפריל, אם כי כ-40 מיילים ימיים (74 ק"מ) מחוץ להלגולנד מולטקה טורפדה על ידי הצוללת E42. מולטקה בכל זאת חזרה בהצלחה לנמל.

גורל

באיירן טובעת בסקפה פלו

מ-23 בספטמבר עד תחילת אוקטובר, באיירן שימשה כאוניית הדגל של השייטת השלישית, בפיקודו של ויצה-אדמירל הוגו קראפט.

באיירן הייתה אמורה להשתתף בפעולה אחרונה של הצי ימים לפני שביתת הנשק, מבצע שבו עיקר צי הים הפתוח היה אמור להגיח מבסיסו בווילהלמסהאפן כדי להתנגש עם הצי הגדול הבריטי. כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר לגרמניה, התכוונו האדמירלים היפר ושר להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, לא משנה מה תהיה התוצאה עבור הצי. ב-29 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה לצאת מווילהלמסהאפן כדי לגבש את הצי בשפך היאדה, בכוונה לצאת למחרת בבוקר. עם זאת, החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בתירינגן ערכו מרד. התסיסה התפשטה לאוניות מערכה אחרות, כולל קניג. המבצע בוטל בסופו של דבר; בניסיון לדכא את המרד, אדמירל שר הורה לפזר את הצי. באיירן ושאר השייטת השלישית נשלחו לקיל. במהלך המרד שלאחר מכן, רב החובל של קניג נפצע שלוש פעמים, וגם הקצין הראשון שלה וגם השליש נהרגו.

לאחר כניעת גרמניה בנובמבר 1918, רוב צי הים הפתוח, בפיקודו של קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, נכלא בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לפון רויטר כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את הספינות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שאמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. לאחר שהספינות נכלאו, התותחים שלהן הושבתו באמצעות הסרת מכנסי התותחים שלהן.

הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהוליד את הסכם ורסאי. פון רויטר האמין שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד האחרון הוארך עד ה-23, הורה רויטר להטביע את הספינות. בבוקר ה-21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו לביצוע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לאניותיו. באיירן טבעה בשעה 14:30.

האונייה נמשתה ב-1 בספטמבר 1934 ונגרטה בשנה שלאחר מכן ברוזית'. פעמון הספינה נמסר בסופו של דבר לצי הפדרלי הגרמני והוא מוצג בקיל Fördeklub. חלקים מסוימים של האונייה, כולל צריחי תותחי הסוללה העיקריים שלה, נשארו על קרקעית הים בין 38–45 מטר (125–148 רגל), שם ניתן לגשת אליהם על ידי צוללנים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא באיירן בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37356992באיירן (אוניית מערכה, 1915)