אוניות המערכה מסדרת אוריון
 | |
| אה"מ ת'אנדרר עוגנת, זמן קצר לאחר השלמתה ב-1912 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת קולוסוס |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי |
| אוניות בסדרה | אה"מ אוריון, אה"מ מונרך, אה"מ קונקרור, אה"מ ת'אנדרר |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תקופת הפעילות | 1912–1922 (כ־10 שנים) |
| אחריתה | נגרטו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 21,922 טון |
| אורך | 177.1 מטר |
| רוחב | 27.0 מטר |
| שוקע | 9.5 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 738–1,107 |
| טווח שיוט | 6,730 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 18 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 27,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
שריון עיקרי – 203–305 מ"מ שריון סיפון – 25–102 מ"מ צריחי תותחים – 280 מ"מ ברבטות – 102–254 מ"מ מגדל הניווט – 280 מ"מ מחיצות – 152–254 מ"מ |
| חימוש |
10 תותחי Mk V BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk VII 4 אינץ' (102 מ"מ) 3 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
אוניות המערכה מסדרת אוריון (באנגלית: Orion-class battleship) היו קבוצה של ארבע אוניות מערכה דרדנוט שנבנו עבור הצי המלכותי בתחילת העשור השני של המאה ה-20. הם היו אוניות המערכה הראשונות שצוידו בתותחי 13.5 אינץ' (343 מ"מ) שנבנו עבור הצי המלכותי, הן היו גדולות בהרבה מהדרדנוטים הבריטיות הקודמות ולעיתים כונו "סופר-דרדנוט". האוניות האחיות שרתו בעיקר בשייטת אוניות המערכה השנייה של צי הבית והצי הגדול, לפעמים שימשו כאוניות דגל. מלבד ההשתתפות בניסיון הכושל ליירט את הספינות הגרמניות שהפגיזו את סקרבורו, הרטליפול וויטבי בסוף 1914, קרב יוטלנד במאי 1916 והפעולה של 19 באוגוסט, שירותן במהלך מלחמת העולם הראשונה כלל בדרך כלל סיורים שגרתיים. והדרכה בים הצפוני.
אוניות סדרת האוריון נחשבו מיושנות כבר בסוף המלחמה, ב-1918, ונשלחו לעתודה בשנה שלאחר מכן. האוריון והקונקרור נמכרו לגריטה ב-1922 בעוד מונרך שהושבתה שימשה כספינת אימונים. בסוף 1923, היא הוסבה לספינת מטרה והוטבעה בתחילת 1925. ת'אנדרר שירתה את השירות הארוך ביותר, ופעלה כספינת אימונים מ-1921 עד שגם היא נמכרה לגרוטאות בסוף 1926. תוך כדי גרירה למעגן הגריטה, עלתה האונייה על שרטון; ת'אנדרר הוצפה מחדש ולאחר מכן נגרטה.
רקע ותכנון
תוכנית הצי הראשונית לשנים 1909–1910 כללה שתי אוניות מערכה דרדנוט וסיירת מערכה, אך לאחר מכן הוגדלה לשש אוניות דרדנוט ושתי סיירות מערכה כתוצאה מלחץ ציבורי על הממשלה עקב מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני. צמד אוניות המערכה המקוריות הפך לסדרת קולוסוס והן היו גרסאות משופרות של אוניית המערכה הקודמת, אה"מ נפטון (1909). דרדנוט שלישית נוספה לתוכנית בסביבות אפריל 1909, והייתה אמורה להיות חמושה בתותחי 13.5 אינץ' (343 מילימטרים) כלי נשק יותר גדולים מאשר 12 אינץ' (305 מילימטרים) ששימשו בדרדנוטים המוקדמות יותר. שלוש אוניות נוספות מהסדרה הזו, כמו גם סיירת מערכה נוספת, היו חלק מתוכנית המגירה שאושרה באוגוסט.
בניגוד לכל הדרדנוטים הקודמות, שהיו שיפורים מצטברים של אה"מ דרדנוט המקורית, תכנון משנת 1906, מוגבל על ידי מגבלות עלות וגודל, סדרת אוריון הייתה כמעט תכנון "דף נקי" שהונע על ידי הצורך להכיל את התותחים הגדולים יותר ואת השריון הנוסף. התותחים הוצבו כולם על קו המרכז של גוף הספינה בצריחי תותחים ירי-על, סידור ששימש לראשונה באה"מ נפטון עבור הצריחים הראשיים האחוריים. הרעיון נוצר על ידי צי ארצות הברית באוניות המערכה מסדרת קרוליינה הדרומית, אבל הצי המלכותי מיהר לאמץ את הרעיון, מודאג מההשפעות של פיצוץ הלוע על שכבות התותחים בעמדות התצפית הפתוחות בגגות הצריחים התחתונים.
אחד מהדברים הבודדים שנשמרו מהאוניות הקודמות היה מיקומו של תורן החצובה עם החלק העליון הנקודתי שלו מאחורי הארובה הקדמית כדי לאפשר שימוש ברגל האנכית כדי לתמוך בעגורן המטפל בסירה. זה גרם לכך שגזי הארובה החמים היו עלולים להפוך את החלק העליון לבלתי ניתן למגורים לפעמים, אבל מועצת האדמירליות התעקשה על כך לגבי כל הספינות של תוכנית 1909–1910. דייוויד ק. בראון, אדריכל והיסטוריון ימי, התייחס לכל הפיאסקו: "מדהים שלקח כל כך הרבה זמן להגיע להסדר משביע רצון, שנגרם על ידי התעקשותו של מנהל התחמושת הימית (DNO) על חרכי תצפית בגגות הצריחים והאובססיה של ג'ליקו לעגורנים לטיפול בסירות. פריסות לא מספקות אלו הפחיתו את כוח האש, פגעו בהגנה מפני טורפדו וכנראה הוסיפו לעלות הספינות. כ-DNO ולאחר מכן כלורד השלישי של הים, ג'ליקו חייב נושא בחלק גדול מהאשמה לפריסה הלא מספקת של הספינות הקודמות."
תיאור
האוניות מסדרת אוריון היו באורך כולל של 581 רגל (177.1 מטרים), רוחב של 88 רגל 6 אינץ' (27.0 מטרים) ושוקע של 31 רגל 3 אינץ' (9.5 מטרים). הדחק האוניות היה 21,922 טונות ארוכות (22,274 טונות) בתפוסה רגילה ו-25,596 טונות ארוכות (26,007 טונות) במעמס מלא. הצוות שלהם מנה 738 קצינים ומלחים עם כניסתם לשירות ו-1,107 ב-1917.
האוניות שמרו על פריסת שלושת חדרי המנועים לפי התכנון של הקולוסוס. הם הונעו על ידי שני סטים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של Parsons. צירי המדחף החיצוניים חוברו לטורבינות הלחץ הגבוה בחדרי המנועים החיצוניים ואלה הוצאו לטורבינות בלחץ נמוך בחדר המכונות המרכזי שהניעו את הצירים הפנימיים. הטורבינות השתמשו בקיטור שסופק על ידי 18 דוודי צינור מים. הם פעלו בהספק של 27,000 כוחות סוס (20,000 קילוואט) ונועדו להעניק לאוניות המערכה מהירות מרבית של 21 קשר (39 קמ"ש). במהלך ניסויי הים שלהם, אוניות הסדרה עלו על המהירות וההספק המתוכנן שלהם. הם נשאו לכל היותר 3,300 טונות ארוכות (3,353 טונות) של פחם ועוד 800 טונות ארוכות (813 טונות) של מזוט שרוססו על הפחם כדי להגביר את קצב השריפה שלו. זה העניק להם טווח של 6,730 מיילים ימיים (12,460 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשר (19 קמ"ש).
חימוש
אוניות אלו היו הראשונות שנשאו את תותחי 13.5 אינץ' (BL) Mark V החדשים. תותח זה פותח מכיוון שהצי המלכותי האמין שלא ניתן לפתח עוד את תותח ה-12 אינץ' Mark XI הקודם וכי יש צורך בתותח חדש בעל קליבר מוגבר כדי להתמודד עם הטווחים הארוכים יותר שבהם צפוי להתרחש קרב והצורך בחדירה גדולה יותר ואפקט הרסני. לתותח Mark V היה מהירות לוע של כ 300 רגל לשנייה (91 מטר לשנייה) נמוך יותר מהתותח Mark XI, מה שהפחית מאוד את הבלאי בקנה. למרות הפחתת המהירות, טווח התותח היה גדול יותר כ-2,500 יארד (2,286 מטרים) מכיוון שהפגז הכבד בהרבה של 13.5 אינץ' שמר על מהירותו יותר מהפגז הקל והקטן יותר של 12 אינץ'.
סדרת אוריון הייתה מצוידת בעשרה תותחי Mark V בקליבר 45 בחמישה צריחים על קו מרכז האונייה, עם תותחים כפולים, המונעים הידראולית, מסומנים 'A', 'B', 'Q', 'X' ו-'Y' מלפנים לאחור. התותחים היו בעלי הגבהה מקסימלית של +20° מה שנתן להם טווח של 23,820 יארד (21,781 מטרים). הכוונות שלהם, לעומת זאת, הוגבלו ל-15°+ עד שהותקנו מנסרות סופר-גבוהות עד 1916 כדי לאפשר הגבהה מלאה. הם ירו פגזים במשקל 1,250 ליברות (567 קילוגרם), כ 400 ליברות (180 קילוגרם) יותר מאלו של ה-12 אינץ' Mark XI, במהירות לוע של 2,500 רגל לשנייה (760 מטר לשנייה) בקצב של שני פגזים לדקה. האוניות נשאו 80–100 פגזים לכל תותח.
החימוש המשני שלהם כלל 19 תותחי BL 4 אינץ' (102 מ"מ) Mk VII/50 קליבר. ארבעה מהתותחים הללו היו בעמדות חשופות על סיפון המקלט ושאר התותחים היו סגורים בתושבות בודדות לא מסוככות במבנה העילי. התותחים היו בעלי הגבהה מרבית של +15° מה שהעניק להם טווח של 11,400 יארד (10,424 מטרים). הם ירו פגזים במשקל 31 ליברות (14.1 קילוגרם) במהירות לוע של 2,821 רגל לשנייה (860 מטר לשנייה). הם סופקו עם 150 פגזים לכל תותח. בנוסף הם נשאו גם ארבעה תותחי הצדעה 3 פאונד (47 מילימטרים (1.9 אינץ')). האוניות צוידו בשלושה צינורות טורפדו שקועים בקוטר 21 אינץ', אחד בכל צד רוחב ואחר בירכתיים, עבורם סופקו 20 טורפדות.
בקרת אש
עמדות השליטה על החימוש הראשי היו ממוקמות בצמרות התצפית בראש החזית והתרנים הראשיים. נתונים ממד טווח של 9 רגל (2.7 מטרים) צירוף מקרים של Barr ו-Stroud, הממוקם בכל עמדת בקרה, הוכנס למחשב מכני Dumaresq והועבר חשמלית לשעוני טווח Vickers הממוקמים בתחנת השידור הממוקמת מתחת לכל עמדה בסיפון הראשי, שם הוא הומר לנתוני טווח והסטה לשימוש התותחים. נתוני המטרה גם תועדו בצורה גרפית על טבלת תיווי כדי לסייע לקצין התותחים לחזות את תנועת המטרה. היה ניתן לחבר את הצריחים, תחנות השידור ועמדות הבקרה כמעט בכל שילוב. כגיבוי, שני צריחים בכל אונייה היו יכולים להשתלט במידת הצורך.
ת'אנדרר הייתה הדרדנוט הבריטי השני שנבנה עם מנהל בקרת אש, אם כי הוא היה רק אב טיפוס. מנהל בקרת האש הותקן על התורן הקדמי, מתחת לחלק העליון המבחין וסיפק נתונים חשמליים לצריחים באמצעות מצביעים, שצוות הצריח היה אמור לעקוב אחריהם. בקרת האש תזמנה את ירי התותחים בו-זמנית מה שסייע באיתור ניתזי הפגזים ומזער את השפעות הסבסוב על פיזור הפגזים. בעוד שתאריכי ההתקנה המדויקים אינם ברורים, כל ארבע הספינות צוידו במנהל בקרת אש עד דצמבר 1915.
מדדי טווח נוספים של תשעה רגל, מוגנים על ידי חיפויים משוריינים, נוספו לכל צריח תותח בסוף 1914. יתר על כן, האוניות הותקנו עם לוחות בקרת אש סימן II או III, בתחילת 1914, בכל תחנת שידור. הוא שילב את הפונקציות של Dumaresq ושעון הטווח.
שריון
לסדרת אוריון הייתה חגורת קו מים של שריון מוצק של קרופ בעובי 12 אינץ' בין הברבטים הקדמיים והאחוריים שהצטמצמה ל 2.5–6 אינץ' (64–152 מילימטרים) מחוץ למצודת השריון המרכזית, אך לא הגיעה לחרטום או לירכתיים. החגורה כיסתה את צד הגוף מהסיפון האמצעי ל 3 רגל 4 אינץ' (1.0 מטר) מתחת לקו המים והצטמצמה ל 8 אינץ' (203 מילימטרים) בקצה התחתון שלו. מעל זה היה רצועת שריון בעובי 8 אינץ'. ה 6 אינץ' (152 מילימטרים) מחיצות בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ) חיברו את קו המים וחגורות השריון העליונות לברבטות של צריח 'A'. באופן דומה המחיצה האחורית חיברה את חגורות השריון לברבטה 'Y', אם כי עוביה היה 8 אינץ'. הפנים החשופים של הברבטים היו מוגנים על ידי שריון בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) מעל הסיפון הראשי שהצטמצמו ל 3–7 אינץ' (76–178 מילימטרים) מתחתיו. לצריחי התותחים היו מגנים בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים), דפנות בעובי 8 אינץ' וגגות בעובי 3 אינץ'.
עובי ארבעת הסיפונים המשוריינים נע בין 1–4 אינץ' (25–102 מילימטרים) כאשר הנקודות העבות ביותר היו מחוץ למצודת השריון המרכזית. החזית והצדדים של מגדל הניווט היו מוגנים על ידי לוחות בגודל 11 אינץ', אם כי עובי הגג היה 3 אינץ'. למגדל האיתור מאחורי ומעל מגדל הניווט היו דפנות בעובי 6 אינץ' ולמגדל הפיקוח על הטורפדו מאחור היו דפנות בעובי 3 אינץ' וגג בעובי 2 אינץ'. בדומה לאוניות מסדרת קולוסוס, האוניות מסדרת אוריון ביטלו את המחיצות נגד טורפדו שהגנו על חדרי המנועים והדוודים, וחזרו לתוכנית בדרדנוטים הישנים יותר שהציבו אותם רק מחוץ למחסני התחמושת בעובי שנע בין 1–1.75 אינץ' (25–44 מילימטרים). אזורי הדוודים היו מוגנים על ידי לוחות שריון בעובי 1–1.5 אינץ' (25–38 מילימטרים).
שינויים
קונקרור קיבלה מד טווח קטן על גג צריח 'B' ב-1914; ייתכן שגם בשאר הספינות הותקן אחד. באותה שנה נסגרו תותחי סיפון המקלט של אוניות הסדרה בקזמטים. עד אוקטובר 1914, זוג תותחי QF 3 אינץ' (76 מ"מ) נגד מטוסים (AA) הותקנו על גבי כל ספינה. שריון סיפון נוסף התווסף לאחר קרב יוטלנד במאי 1916. בערך באותו זמן הוסרו שלושה או ארבעה תותחי 4 אינץ' מהמבנה האחורי. עד אפריל 1917 החליפו הספינות תותח נ"מ 4 אינץ' באחד מתותחי ה-3 אינץ'. סיפון טיסה אחד או שניים הותקנו על גבי כל ספינה במהלך השנים 1917–1918; אלה הורכבו על גגות הצריח והורחבו על קנה התותחים. אוריון החזיקה אותם על צריחים 'B' ו-'Q', קונקרור ות'אנדרר על גבי צריחים 'B' ו-'X' ולמונרך היה אחד על צריח 'B'. מד טווח זווית גבוהה הותקן במבנה העל הקדמי עד שנת 1921. ת'אנדרר הפחיתה את החימוש המשני שלה לשמונה תותחים במהלך הפיכתה בפברואר-מאי 1921 לספינת אימונים.
אוניות הסדרה
| שם האונייה | המספנה | הנחת השדרית | השקת האונייה | כניסה לשירות | עלות (כולל חימוש) לפי | |
|---|---|---|---|---|---|---|
| בארט | פארקס[1] | |||||
| אה"מ אוריון | HM Dockyard, פורטסמות' | 29 בנובמבר 1909 | 20 באוגוסט 1910 | 2 בינואר 1912 | 1,855,917 £ | £1,918,773 |
| אה"מ מונרך | ארמסטרונג ויטוורת', אלסוויק | 1 באפריל 1910 | 30 במרץ 1911 | 27 באפריל 1912 | £1,888,736 | £1,886,912 |
| אה"מ קונקרור | ויליאם בירדמור, דלמויר | 5 באפריל 1910 | 1 במאי 1911 | 1 בדצמבר 1912 | £1,891,164 | £1,860,648 |
| אה"מ ת'אנדרר | Thames Ironworks, לונדון | 13 באפריל 1910 | 1 בפברואר 1911 | 15 ביוני 1912 | £1,892,823 | £1,885,145 |
היסטוריית שירות
עם כניסתן לשירות, כל ארבע האחיות שובצו בפלגה השנייה של צי הבית או, כפי שהיא סומנה מחדש ב-1 במאי 1912, שייטת אוניות המערכה השנייה (BS). אוריון הפכה לספינת הדגל של סגן מפקד הפלגה, ושמרה על תפקיד זה עד מרץ 1919. מונרך, ת'אנדרר ואוריון השתתפו בסקירת הצי ב-9 ביולי בספיטהד. לאחר מכן הם השתתפו בתמרוני אימון עם תת-אדמירל הנסיך לואי מבאטנברג שפיקד על "הצי הכחול" על סיפון ת'אנדרר. שלוש האחיות נכחו עם שייטת אוניות המערכה השנייה כדי לקבל את נשיא צרפת, רמון פואנקרה, בספיטהד ב-24 ביוני 1913. במהלך התמרונים השנתיים באוגוסט, ת'אנדרר הייתה ספינת הדגל של תת-אדמירל סר ג'ון ג'ליקו, מפקד "הצי האדום".
בין 17 ל-20 ביולי 1914, סדרת אוריון לקחו חלק בניסוי גיוס ובדיקת צי כחלק מהתגובה הבריטית למשבר יולי. לאחר מכן, הם נצטוו להמשיך עם שאר צי הבית לסקפה פלו כדי להגן על הצי מפני התקפת פתע אפשרית של הצי הגרמני הקיסרי. לאחר הכרזת המלחמה הבריטית על גרמניה ב-4 באוגוסט, צי הבית אורגן מחדש כצי הגדול, והוצב בפיקודו של אדמירל ג'ליקו. על פי הדוקטרינה שלפני המלחמה, תפקידו של הצי הגדול היה להילחם בקרב מכריע נגד צי הים הפתוח הגרמני. אולם הקרב הגדול הזה היה איטי להתרחש בגלל חוסר הרצון של הגרמנים לבצע את ספינות הקרב שלהם נגד הכוח הבריטי העדיף. כתוצאה מכך, הצי הגדול בילה את זמנו באימונים בים הצפוני, עם משימה מדי פעם ליירט פשיטה גרמנית או גיחת צי גדולה.
סקרבורו, הרטליפול וויטבי
ערך מורחב – הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי
חדר 40, שהיה אחראי על פענוח אותות הרדיו באדמירליות, פענח את תעבורת הרדיו הגרמנית המכילה תוכניות למתקפה גרמנית על סקרבורו, הרטליפול וויטבי באמצע דצמבר באמצעות ארבעת סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה (קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר). בהודעות הרדיו לא הוזכר שצי הים הפתוח עם 14 דרדנוטים ושמונה פרה-דרדנוטים יחזקו את היפר. הספינות של שני הצדדים יצאו מבסיסיהן ב-15 בדצמבר, כשהבריטים מתכוונים לארוב לספינות הגרמניות בהפלגתן חזרה. הבריטים גייסו את ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה (תת-אדמירל סר ג'ורג' וורנדר), כולל אוריון ואחיותיה, מונרך וקונקרור ושייטת סיירות המערכה הראשונה (תת-אדמירל סר דייוויד ביטי).
כוחות הסיור של כל צד הסתבכו זה בזה במהלך חשכת הבוקר המוקדמת ומזג האוויר הכבד של 16 בדצמבר. הגרמנים השתלטו על חילופי האש הראשוניים, וגרמו נזק קשה לכמה משחתות בריטיות, אך אדמירל פרידריך פון אינגנול, מפקד צי הים הפתוח, הורה לספינותיו להסתובב, מודאג מהאפשרות של התקפה המונית של משחתות בריטיות באור השחר. תקשורת לא תקינה וטעויות של הבריטים אפשרו להיפר להימנע ממגע עם סיירות המערכה. ב-27 בדצמבר, קונקרור נגחה בטעות את מונרך כשהצי הגדול חזר לסקפה פלו במזג אוויר כבד וראות לקויה. למונרך נדרש פחות מחודש של תיקונים אך קונקרור לא הייתה מוכנה לשירות עד מרץ 1915.
קרב יוטלנד
- ערך מורחב – קרב יוטלנד
בניסיון לפתות החוצה ולהשמיד חלק מהצי הגדול, צי הים הפתוח יצא ממפרץ יאדה מוקדם בבוקר 31 במאי 1916 לתמיכה בסיירות המערכה של היפר שהיו אמורים לשמש כפיתיון. חדר 40 שוב יירט ופיענח את תעבורת הרדיו הגרמנית שהכילה תוכניות של המבצע, אז האדמירליות הורתה על הצי הגדול לצאת לפעולה בלילה הקודם כדי לנתק ולהשמיד את צי הים הפתוח.
לאחר שספינותיו של ג'ליקו נפגשו עם שייטת אוניות המערכה השנייה, שהגיעו מקרומארטי, סקוטלנד, בבוקר 31 במאי, הוא ארגן את הגוף הראשי של הצי הגדול בטורים מקבילים של פלגות של ארבע דרדנוטים כל אחת. שתי הפלגות של שייטת אוניות המערכה השנייה היו משמאלו (מזרח), שייטת אוניות המערכה הרביעית במרכז ושייטת אוניות המערכה הראשונה מימין. כאשר ג'ליקו הורה לצי הגדול להתפרס שמאלה וליצור קו אחורה בציפייה להיתקל בצי הים הפתוח, זה הציב באופן טבעי את שייטת אוניות המערכה השנייה בראש מערך הקרב. בשלב המוקדם של הקרב, קונקרור ות'אנדרר ירו לעבר הסיירת הקלה הנכה SMS ויסבאדן עם תוצאות לא ידועות. שתי האוניות גם ירו על דרדנוט גרמנית, אך לא הצליחו להשיג פגיעה כלשהי. מונרך ואוריון, לעומתם, לא ירו לעבר ויסבאדן, אלא ירו ופגעו בכמה דרדנוטים גרמניות. ביניהם, השניים פגעו בספינות הקרב SMS קניג ו-SMS מארקגראף פעם אחת כל אחת, פגעו בהן קלות, ובסיירת המערכה SMS ליצו חמש פעמים, והזיקו לה באופן משמעותי. האחיות לא היו מעורבות בכבדות במהלך הקרב, ואף אחת מהן לא ירתה יותר מ-57 פגזים מהתותחים העיקריים שלהן.
פעילות לאחר מכן
הצי הגדול התייצב ב-18 באוגוסט 1916 כדי לארוב לצי הים הפתוח בזמן שהתקדם לדרום הים הצפוני, אך שורה של תקלות וטעויות מנעו מג'ליקו ליירט את הצי הגרמני לפני שחזר לנמל. שתי סיירות קלות הוטבעו על ידי צוללות גרמניות במהלך המבצע, מה שגרם לג'ליקו להחליט שלא לסכן את היחידות העיקריות של הצי דרומית ל-55° 30' צפון עקב שכיחות הצוללות והמוקשים הגרמניים. האדמירליות הסכימה וקבעה שהצי הגדול לא יצא לפעולה אלא אם הצי הגרמני ינסה פלישה לבריטניה או שתהיה אפשרות חזקה שניתן יהיה לכפות עליו קרב בתנאים מתאימים. יחד עם שאר הצי הגדול, הם יצאו לפעולה אחר הצהריים של 23 באפריל 1918 לאחר ששידורי רדיו חשפו שצי הים הפתוח נמצא בים לאחר ניסיון כושל ליירט את השיירה הבריטית הסדירה לנורווגיה. הגרמנים הקדימו את הבריטים והיו רחוקים מדי מכדי להיתפס, ולא נורו יריות. האחיות נכחו ברוזית', סקוטלנד, כאשר הצי הגרמני נכנע שם ב-21 בנובמבר.
האוניות נשארו חלק משייטת אוניות המערכה השנייה עד פברואר 1919, אך הועברו לשייטת אוניות המערכה השלישית של צי הבית עד מאי, אוריון הפכה לספינת הדגל של השייטת. עד סוף 1919, שייטת אוניות המערכה השלישית פורקה והאחיות הועברו לצי המילואים בפורטלנד, אם כי מונרך הועברה לפורטסמות' בתחילת 1920. מונרך ות'אנדרר הופעלו מחדש באופן זמני במהלך הקיץ של 1920 להעביר חיילים לים התיכון ובחזרה. אוריון הצטרפה למונרך בפורטסמות' בהמשך השנה והפכה לספינת הדגל של צי המילואים. קונקרור הלכה בעקבות אוריון לפורטסמות' והחליפה אותה כספינת דגל באמצע 1921 ואילו אוריון שוב נכנסה לשירות מחדש באופן זמני להובלת חיילים. ת'אנדרר הוסבה לספינת אימונים לצוערים ימיים ב-1921 ואוריון הפכה לספינת אימונים לתותחנות לאחר שהוחלפה. בהתאם לתנאי הסכם הצי של וושינגטון, אוריון וקונקרור נמכרו לגרוטאות ב-1922 ופורקו בשנה שלאחר מכן; מונרך הייתה רשומה בתחילה למכירה, אך הוסבה לספינת מגורים במקום זאת. בשנת 1923 היא הוסבה לספינת מטרה ושימשה לבדיקת השפעותיהן של פצצות ופגזים, עד שטבעה בתחילת 1925. ת'אנדרר הייתה הספינה האחרונה ששרדה ונמכרה בסוף 1926. בדרכה למגרש הגריטה, היא עלתה על שרטון בכניסה לנמל בלית', נורת'מברלנד, אך הוצפה מחדש ונגרטה בשנה שלאחר מכן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
37840828אוניות המערכה מסדרת אוריון