אוניות המערכה מסדרת הלגולנד
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
 | |
| אוניית הצי הגרמני הקיסרי "הלגולנד" | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת נסאו |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת קייזר |
| אוניות בסדרה | "הלגולנד", "אוסטפריזלנד", "תירינגן", "אולדנבורג" |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הושקה | 1909–1910 |
| תקופת הפעילות | 1911–1921 (כ־10 שנים) |
| אחריתה | 1 הוטבעה כספינת מטרה, 3 נגרטו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 22,808 טון (סטנדרט), 24,700 טון (בתפוסה מלאה) |
| אורך | 167.2 מטר |
| רוחב | 28.5 מטר |
| שוקע | 8.94 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 20.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,113 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 10,200 ק"מ במהירות 12 קשר |
| הנעה | 15 דוודים המזינים מנועי קיטור בהספק 28,000 כוחות סוס (20.6 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| כמות הדלק | 3,200 טון פחם, 200 טון דלק |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 300 מ"מ צריחי תותחים 300 מ"מ סיפונים 63 מ"מ ברבטות 300 מ"מ |
| חימוש |
12 תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 14 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 20 אינץ' (500 מ"מ) |
אוניות המערכה מסדרת הלגולנד (בגרמנית: Helgoland-Klasse, מכוּנה גם Ostfriesland-Klasse) הייתה הסדרה השנייה של אוניות מערכה דרדנוט שנבנתה עבור הצי הקיסרי הגרמני. הסדרה, שנבנתה בין השנים 1908 עד 1912, כללה ארבע אוניות: הלגולנד, האונייה המובילה; אולדנבורג; אוסטפריזלנד; ותירינגן. התכנון היה שיפור משמעותי לעומת האוניות הקודמות מסדרת נסאו; הייתה להם סוללה ראשית גדולה יותר – 30.5 ס"מ (12 אינץ') תותחים ראשיים במקום 28 סנטימטרים (11 אינץ') שהותקנו על האוניות הקודמות – ומערכת הנעה משופרת. את האוניות מסדרת הלגולנד היה ניתן להבדיל בקלות מהאוניות מסדרת נסאו הקודמת לפי שלושת הארובות שהיו מסודרות יחדיו, בהשוואה לשתי הארובות הגדולות יותר של הסדרה הקודמת. האוניות שמרו על פריסת הסוללה הראשית המשושה של סדרת נסאו.
האוניות שירתו כיחידה בפלגה I, שייטת אוניות המערכה הראשונה לצד האוניות מסדרת נסאו בפלגה II של השייטת. הם השתתפו בקרבות במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל קרב יוטלנד בים הצפוני וקרב מפרץ ריגה בים הבלטי. כל ארבעת האוניות שרדו את המלחמה, אך לא נלקחו כחלק מהצי הגרמני שנכלא בסקפה פלו. כאשר הוטבעו הספינות הגרמניות בסקפה פלו, ארבעת אוניות הסדרה נמסרו כפיצויי מלחמה למדינות ההסכמה המנצחות במקום הספינות הטבועות. אוסטפריזלנד נלקחה על ידי הצי האמריקני והוצאה כמטרה במהלך הפגנת הכוח האווירי של בילי מיטשל ביולי 1921. הלגולנד ואולדנבורג הוקצו לבריטניה ויפן בהתאמה, ונגרטו ב-1921. תירינגן נמסרה לצרפת ב-1920, ושימשה כספינת מטרה של הצי הצרפתי. האונייה נגרטה בסופו של דבר בין 1923 ל-1933.
תכנון
ההסכמה המשולשת בין בריטניה, צרפת ורוסיה נחתמה ב-1907. גרמניה הפכה מבודדת באופן משמעותי – ביבשת, גרמניה הייתה חסומה על ידי צרפת במערב ורוסיה במזרח, ובריטניה, עם הצי החזק שלה, הייתה מסוגלת לחסום את הגישה הגרמנית לנתיבי השיט העולמיים. אדמירל אלפרד פון טירפיץ הגיב להתפתחות זו בבקשה לקבל אוניות ראשה חדשות וחזקות יותר. מחשבותיו בעניין היו, "המטרה שהייתי צריך לשמור עליהן... מסיבות טכניות וארגון כמו גם מסיבות של כספים פוליטיים הייתי חייב לבנות בצורה יציבה ככל האפשר." ערעורו הגיע בצורה של הצעת התיקון השני לחוק הימי, שהתקבל ב-27 במרץ 1908.
עבור הסדרה השנייה של דרדנוטים גרמניות, היה ויכוח רב לגבי השינויים שיבוצעו מהתכנון הראשון. במאי 1906, משרד הצי הקיסרי (גר') קיבל ידיעה שהבריטים בונים אוניות מערכה מצוידות בתותחי 13.5 אינץ' (340 מילימטרים). כתוצאה מכך, מחלקת הצי הכללית דגלה בהגדלת קליבר הסוללה הראשית מ-28 מילימטרים (1.1 אינץ') עד 30.5 ס"מ (12 אינץ'). טירפיץ לא שש להסכים לשינוי זה, מכיוון שביקש להימנע מהסלמה של מרוץ החימוש עם בריטניה.
ההיסוס של טירפיץ בהגברת החימוש של האוניות החדשות אבדה כאשר נודע בתחילת 1907 שצי ארצות הברית בונה אוניות מערכה עם תותחי 30.5 ס"מ. במרץ 1907 ציווה טירפיץ למחלקת הבנייה להכין תכנון עם תותחי 30.5 ס"מ וחגורת שריון בעובי 320 מילימטרים (13 אינץ'). נותרה מחלוקת מסוימת על סידור הסוללה הראשית. שתי אוניות המערכה מסדרת מינאס ז'ראייס שנבנו עבור ברזיל הרכיבו את אותו מספר של תותחים, אך בסידור יעיל יותר. זוגות צריחים ירי-על הוצבו בשני קצות האונייה, עם שני צריחי כנפיים באמצע הספינה. טירפיץ העדיף לאמץ הסדר זה עבור סדרת הלגולנד, אבל מחלקת הבנייה חשה כי שני צריחים ירי-על יכולים להיות מושבתים בקלות על ידי פגיעה אחת. כתוצאה מכך, הסידור המשושה של סדרת נסאו הקודמת נשמר.
חוק הצי קבע כי תוחלת החיים של אוניות מלחמה גדולות אמורה להצטמצם מ-25 שנים עד 20 שנים; זה נעשה במאמץ לאלץ את הרייכסטאג להקצות כספים לספינות נוספות. ההפחתה חייבה את החלפת ספינות הגנת החוף של סדרות זיגפריד ואולדנבורג וכן את אוניות המערכה מסדרת ברנדנבורג. אוניות המערכה שטירפיץ לא הצליח לאבטח בתיקון הראשון לחוק הימי משנת 1906 אושרו כעת על ידי הרייכסטאג. חוק הצי גם הגדיל את תקציב הצי במיליארד מארק נוספים. לאחר שארבעת אוניות המערכה מסדרת זקסן הוחלפו בארבעת אוניות המערכה מסדרת נסאו, שלושת אוניות המערכה מסדרת זיגפריד – זיגפריד, בייוולף, פריתיוף – והספינה הייחודית להגנה על החוף אולדנבורג היו בתכנון להיות מוחלפים. אוניות הסדרה הלגולנד – הלגולנד, אוסטפריזלנד, תירינגן, ואולדנבורג – הוזמנו תחת השמות הזמניים ארזאץ זיגפריד, ארזאץ אולדנבורג, ארזאץ בייוולף, וארזאץ פריתיוף, בהתאמה.
מאפיינים כלליים
אוניות הסדרה היו ארוכות יותר מקודמותיהן והיו באורך כולל של 167.2 מטרים (548 רגל 7 אינץ'), רוחב של 28.5 מטרים (93 רגל 6 אינץ') ובתפוסה מלאה שוקע של 8.94 מטרים (29 רגל 4 אינץ'). האוניות היו כבדות משמעותית מאוניות הסדרה נסאו. הֶדְחֶק אוניות הסדרה היה 22,808 טונות (22,448 טונות ארוכות) בתפוסה סטנדרטית, ו-24,700 טונות (24,310 טונות ארוכות) בתפוסה מלאה, כמעט 4,000 טונות (3,900 טונות ארוכות) יותר מהאוניות הקודמות. האוניות כללו 17 תאים אטומים למים ותחתית כפולה ל-86% מאורך גוף הספינה.
לסדרה היו מאפייני טיפול משופרים מאוד בהשוואה לסדרת נסאו הקודמת. אוניות הסדרה הלגולנד היו אוניות ים טובות בהרבה ולא סבלו מהסבסוב החמור של אוניות הסדרה נסאו. הספינות הגיבו להגה, והיה להן רדיוס סיבוב הדוק, ואיבדו רק מהירות מינימלית במהלך הגאות. הספינות איבדו עד 54% מהמהירות שלהן בהגה קשה, ונטו עד 7°. לשם השוואה, בסדרת נסאו המוקדמת יותר, האוניות איבדו עד 70% מהירות ונטו עד 12° כשההגה היה קשה.
הנעה
אוניות הסדרה שמרו על מנועי קיטור ישנים בעלי הרחבה משולשת ולא על טורבינות הקיטור החדשות בשימוש בצי המלכותי הבריטי. החלטה זו התבססה אך ורק על עלות: באותה עת, פארסונס החזיק במונופול על טורבינות קיטור ודרש עמלת תמלוגים של מיליון גולדמרק עבור כל מנוע טורבינה. המנועים בעלי הרחבה משולשת היו מנועים בעלי שלושה גלי הנע וארבעה צילינדרים המסודרים בשלושה חדרי מכונות. כל גל הנע הניע מדחף בעל ארבעה להבים שהיה בקוטר 5.1 מטרים (16 רגל 9 אינץ'). המנועים הונעו על ידי 15 דוודים מסוג מארין עם שני תאי בעירה כל אחד, בסך הכל 30 תאי בעירה. המנועים סיפקו 27,617 כוחות סוס (20,594 קילוואט) עם מהירות מרבית של 20.5 קשרים (38.0 קמ"ש). בניסויים, תחנת הכוח הפיקה עד 35,014 כוחות סוס (26,110 קילוואט), ומהירות מרבית של 21.3 קשרים (39.4 קמ"ש). הספינות נשאו 3,200 טונות (3,150 טונות ארוכות) של פחם, ולאחר מכן שונו לשאת עוד 197 טונות (194 טונות ארוכות) של נפט שאמור היה להיות מותז על הפחם כדי להגביר את קצב השריפה שלו. בקיבולת דלק מלאה, הספינות יכלו להפליג לטווח 5,500 מיילים ימיים (10,200 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). הכוח החשמלי של הספינות סופק על ידי שמונה טורבו-גנרטורים שייצרו 2,000 קילוואט (225 V).
חימוש
כמו הסדרה נסאו שקדמה לה, אוניות הסדרה הלגולנד נשאו את החימוש העיקרי שלהן בתצורה משושה יוצאת דופן. 12 תותחי SK L/50 בקוטר 30.5 ס"מ הוצבו בתושבות Drh LC/1908 עם תא מטען ארוך, גרסה משופרת של תושבות LC/1907 ו-LC/1906 הקודמות ששימשו בסדרת נסאו. התותחים היו מסודרים בזוגות בשישה צריחי תותחים תאומים, עם צריח אחד מלפנים ומאחור, ושניים בכל צד של האונייה. בתחילה ניתן היה להנמיך את התותחים ל-8° ולהגביה ל-13.5°, אם כי הצריחים שונו מאוחר יותר כדי לאפשר הנמכה של 5.5° והגבהה של 16°. התותחים ירו פגזים במשקל 405 קילוגרם (893 פאונד) במהירות לוע של 855 מטר לשנייה (2,810 רגל/שנייה); ב-13.5°, זה סיפק טווח מרבי של 18,700 מ' (20,500 יארד), ועם ההגבהה המשודרגת של 16°, הטווח הוארך ל-20,500 מ' (22,400 יארד). לתותחים היו בסך הכל 1,020 פגזים עבור 85 פגזים לכל תותח.
החימוש המשני של הספינות היה מורכב מ-14 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, שהיו מורכבים בקזמטים. התותחים ירו פגזים במשקל 45.3 קילוגרם (100 פאונד) במהירות לוע של 840 מטר לשנייה (2,800 רגל/שנייה). ניתן היה להגביה את התותחים ל-19°, מה שסיפק טווח מרבי של 14,950 מטר (16,350 יארד). הספינות נשאו גם 14 תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45, גם הם בקזמטים. תותחים אלה ירו קליע של 10 קילוגרם (22 פאונד) במהירות של 650 מטר לשנייה (2,100 רגל/שנייה), וניתן היה להגביה אותם עד 25° לטווח מרבי של 9,600 מטר (10,500 יארד). לאחר 1914 הוסרו שני תותחים בקוטר 8.8 ס"מ והוחלפו בשני תותחי נ"מ בקוטר 8.8 ס"מ, ובין השנים 1916 ו-1917 הוסרו 12 תותחי הקזמטים הנותרים בקוטר 8.8 ס"מ. תותחי נ"מ אלו ירו פגז קל מעט יותר במשקל 9.6 קילוגרם (21 פאונד) במהירות של 770 מטר/שנייה (2,500 רגל/שנייה). הם יכלו להיות מוגבהים ל-45° ולפגוע במטרות במרחק של 11,800 מ' (12,900 יארד). האוניות של סדרת הלגולנד היו חמושים בנוסף בשישה צינורות טורפדו שקועים בקוטר 50 ס"מ (20 אינץ'). צינור אחד הורכב בחרטום, אחר בירכתיים, ושניים בכל צד רחב, בשני קצוות מחיצת הטורפדו.
שריון
אוניות הסדרה היו מוגנות בשריון מוצק של קרופ, כמעט באותו מתווה כמו אוניות הסדרה הקודמת נסאו. ההבדלים העיקריים היחידים היו הרחבות קלות בהגנה על השריון עבור הסוללות הראשיות והמשניות, וגג עבה הרבה יותר עבור מגדל הניווט הקדמי. לספינות הייתה חגורת שריון בעובי 30 סנטימטרים (12 אינץ') בנקודות החזקות ביותר שלה, שם היא הגנה על הנקודות החיוניות באונייה, והיא הצטמצמה עד 8 סנטימטרים (3.1 אינץ') באזורים פחות קריטיים, כגון החרטום והירכתיים. מאחורי החגורה הראשית הייתה מחיצת טורפדו בעובי 3 סנטימטרים (1.2 אינץ'). סיפוני הספינות היו משוריינים, בעובי 5.5–8 סנטימטרים (2.2–3.1 אינץ') עבה. למגדל הניווט הקדמי על כל כלי שיט היה גג בעובי 20 סנטימטרים (7.9 אינץ'), ודפנות בעובי 40 סנטימטרים (16 אינץ'). מגדל הניווט האחורי לא היה משוריין כל כך בכבדות, עם גג בעובי 5 סנטימטרים (2 אינץ') בלבד ו-20 סנטימטרים (7.9 אינץ') בצדדים. לצריחי הסוללה הראשיים היו גגות בעובי 10 סנטימטרים (3.9 אינץ'), ודפנות בעובי 30 ס"מ. לסוללה המשנית בקזמטים היה שריון בעובי 17 סנטימטרים (6.7 אינץ'), ומגני תותחים בעובי 8 ס"מ. על האוניות הותקנו גם רשתות נגד טורפדו, אך אלה הוסרו לאחר 1916.
בניית האוניות
ארבע אוניות מהסדרה הוזמנו, תחת השמות הזמניים ארזאץ זיגפריד (הלגולנד), ארזאץ אולדנבורג (אוסטפריזלנד), ארזאץ בייוולף (תירינגן), וארזאץ פריתיוף (אולדנבורג)[1], כמחליפות לשלוש מספינות הגנת החופים מסדרת זיגפריד, וספינת הגנת החופים הייחודית SMS אולדנבורג. SMS הלגולנד נבנתה ב-Howaldtswerke, קיל. השדרית שלה הונחה ב-11 בנובמבר 1908, היא הושקה ב-25 בספטמבר 1909, והיא נכנסה לשירות כמעט שנתיים לאחר מכן ב-23 באוגוסט 1911. SMS אוסטפריזלנד נבנתה ב-Kaiserliche Werft Wilhelmshaven. היא הונחה ב-19 באוקטובר 1908, הושקה חמישה ימים אחרי אחותה הלגולנד, ב-30 בספטמבר 1909, ונכנסה לשירות ב-1 באוגוסט 1911. SMS תירינגן נבנה על ידי AG Weser בברמן. היא הונחה ב-2 בנובמבר 1908, הושקה ב-27 בנובמבר 1909, ונכנסה לשירות ב-1 ביולי 1911. SMS אולדנבורג, האונייה האחרונה בסדרה, נבנתה על ידי Schichau-Werke בדנציג; היא הונחה ב-1 במרץ 1909, הושקה ב-30 ביוני 1910, ונכנסה לשירות ב-1 במאי 1912.
אוניות הסדרה
| שם האונייה | המספנה | על שם | הנחת השדרית | הושקה | כניסתה לשירות | גורל |
|---|---|---|---|---|---|---|
| הלגולנד | Howaldtswerke Werft, קיל | הלגולנד | 11 בנובמבר 1908 | 25 בספטמבר 1909 | 23 באוגוסט 1911 | נגרטה במורקאמבה, 1921 |
| אוסטפריזלנד | Kaiserliche Werft, וילהלמסהאפן | פריזיה המזרחית | 19 באוקטובר 1908 | 30 בספטמבר 1909 | 1 באוגוסט 1911 | הוטבעה כמטרה ליד קייפ האטרס, 21 ביולי 1921 |
| תירינגן | AG Weser, ברמן | תורינגיה | 2 בנובמבר 1908 | 27 בנובמבר 1909 | 1 ביולי 1911 | הוטבעה כמטרה מול גאברה, אוגוסט 1921 |
| אולדנבורג | Schichau-Werke, דנציג | דוכסות אולדנבורג | 1 במרץ 1909 | 30 ביוני 1910 | 1 במאי 1912 | נגרטה בדורדרכט, 1921 |
היסטוריית שירות
אוניות הסדרה הלגולנד פעלו כיחידה בצי הים הפתוח; הם שירתו בפלגה I, שייטת אוניות המערכה הראשונה. אוניות הסדרה השתתפו במספר מבצעי צי בים הצפוני, כולל הגיחה ב-31 במאי 1916 שהביאה לקרב יוטלנד. האוניות זכו גם לשירות מוגבל בים הבלטי, בעיקר במהלך קרב מפרץ ריגה באוגוסט 1915.
פשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי
ערך מורחב – הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי
המבצע הגדול הראשון של המלחמה שבו אוניות הסדרה השתתפו בפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-15–16 בדצמבר 1914. הפשיטה נערכה בעיקר על ידי סיירות המערכה של קבוצת הסיור I. אוניות הסדרה, יחד עם אוניות הסדרות נסאו, קייזר וקניג, העניקו תמיכה מרוחקת בסיירות המערכה של פרנץ פון היפר. פרידריך פון אינגנול, מפקד צי הים הפתוח, החליט לתפוס עמדה בערך במרכז הים הצפוני, בערך ב-130 קילומטרים מזרחית לסקרבורו.
הצי המלכותי, שתפס לאחרונה את ספרי הקודים הגרמניים שנתפסו מהסיירת מגדבורג על החוף, היה מודע לכך שמתבצע מבצע, אך לא היה בטוח היכן הגרמנים יתקפו. לכן, האדמירליות הורתה לשייטת סיירות המערכה הראשונה של דייוויד ביטי, שש אוניות המערכה של שייטת אוניות המערכה השנייה, וכמה סיירות ומשחתות ליירט את שייטת הקרב הגרמנית. עם זאת, כוח המשימה של ביטי כמעט דהר אל כנגד כל צי הים הפתוח. בשעה 6:20, מסך המשחתת של ביטי בא במגע עם סירת הטורפדו הגרמנית V155. זה התחיל קרב מבולבל בן שעתיים בין המשחתות הבריטיות למסך הסיירות והמשחתות הגרמניות, לעיתים קרובות מטווח קרוב מאוד. בזמן המפגש הראשון, אוניות הסדרה הלגולנד היו פחות מ-10 מיל ימי (19 קילומטרים; 12 מיל) מששת הדרדנוטים הבריטיות; זה היה בטווח ירי, אבל בחושך, לא האדמירלים הבריטיים ולא הגרמנים היו מודעים להרכב הציים של יריביהם. אדמירל אינגנול, שמיאן לא לציית לפקודה של הקייזר לא לסכן את צי הקרב ללא אישורו המפורש, הגיע למסקנה שכוחותיו עומדים כנגד כל הצי הגדול, וכך, 10 דקות לאחר המגע הראשון, הוא הורה לפנות לנמל במסלול דרום מזרחי. המשך ההתקפות עיכב את הנסיגה, אך עד 6:42 היא בוצעה. בערך 40 דקות, שני הציים הפליגו במסלול מקביל. בשעה 7:20, אינגנול הורה שוב לפנות לעבר הנמל, מה שהעלה את ספינותיו למסלול למים הגרמניים.
רבים בצי הגרמני זעמו על חששנותו של איננוהל, והמוניטין שלו סבל מאוד. טירפיץ העיר כי "ב-16 בדצמבר היה גורלה של גרמניה בכף ידו של אינגנול. אני רותח ברגש פנימי בכל פעם שאני חושב על זה." הקפטן של סיירת המערכה מולטקה היה חריף עוד יותר; הוא הצהיר שאינגנול פנה "מפני שהוא פחד מאחת עשרה משחתות בריטיות שניתן היה לחסל בקלות. . . תחת ההנהגה הנוכחית לא נשיג דבר."
אוניות הסדרה גם יצאו לפעולה מהנמל כדי לתמוך בסיירות המערכה הגרמניות במהלך קרב שרטון דוגר, אך לא נלחמו בכוחות בריטיים באופן פעיל.
קרב מפרץ ריגה
- ערך מורחב – קרב מפרץ ריגה
ב-3 באוגוסט 1915, כמה יחידות כבדות של צי הים הפתוח הועברו לאזור הבלטי כדי להשתתף בגיחה מתוכננת למפרץ ריגה. הכוונה הייתה להשמיד את כוחות הצי הרוסי באזור, כולל הפרה-דרדנוט סלאווה, ולהשתמש בשולת המוקשים דויטשלנד כדי לחסום את הכניסה לאי מון באמצעות מוקשים ימיים. הכוחות הגרמניים, בפיקודו של ויצה-אדמירל היפר, כללו את ארבעת אוניות המערכה מסדרת נסאו וארבעת אוניות המערכה מסדרת הלגולנד, סיירות המערכה זיידליץ, מולטקה, ופון דר טאן, ומספר ספינות קטנות יותר. אולם, ארבעת אוניות הסדרה, לא היו מיועדות לקרב בפועל. במשך המבצע הוצבו האוניות מחוץ למפרץ על מנת למנוע מתגבורת רוסית לשבש את הנחת שדות המוקשים.
שדות המוקשים של הרוסים עצמם היו גדולים מהצפוי, ולכן הפינוי שלהם ארך יותר ממה שתכננו הגרמנים. עיכוב זה הוחלף בהתנגדות עזה של הצי הרוסי; דויטשלנד בסופו של דבר לא הצליחה להניח את המוקשים שלה. דיווחים על פעילות הצוללות של בעלות הברית באזור הביאו לנסיגת הכוח הימי הגרמני בבוקר 20 באוגוסט. אכן, סיירת המערכה טורפדה על ידי הצוללת הבריטית HMS E1 יום קודם לכן, אם כי נגרם נזק קל בלבד.
קרב יוטלנד
- ערך מורחב – קרב יוטלנד
האוניות השתתפו בקרב הבלתי חד משמעי על יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני 1916. במשך רוב הקרב, שייטת אוניות המערכה הראשונה היוותה את מרכז מערך הקרב, מאחורי שייטת אוניות המערכה השלישית בפיקודו של קונטר-אדמירל פאול בהנקה, ואחריה אוניות המערכה פרה-דרדנוט הקשישות בשייטת אוניות המערכה השנייה בפיקודו של קונטר-אדמירל פרנץ מאובה. הלגולנד שימשה כאוניית הדגל של הפלגה, בפיקודו של ויצה-אדמירל ארהרד שמידט.
אוניות הסדרה הלגולנד נכנסו לראשונה לקרב ישיר בשעה 19:20 ביום הראשון של הקרב. אוסטפריזלנד, הלגולנד, ותירינגן החלו לירות על אה"מ וורספייט, שיחד עם האוניות האחרות מסדרת קווין אליזבת של שייטת אוניות המערכה החמישית, רדפה אחרי כוח סיירות המערכה הגרמני. למעט אוסטפריזלנד, הירי נמשך רק ארבע דקות, משום שהקו הגרמני היה בתהליך של פנייה למזרח-צפון-מזרח, והספינות איבדו במהירות את אוניות המערכה הבריטיות. תירינגן והלגולנד ירו רק כ-20 פגזי סוללה ראשיים לפני שהם איבדו את הראייה של המטרה שלהם. אוסטפריזלנד עם זאת, הצליחה לשמור על קשר חזותי עד השעה 19:45, ואז גם היא הפסיקה לירות. בשעה 20:15, במהלך הפנייה לאחור השלישית הלגולנד נפגעה על ידי פגז 15 אינץ' (38 סנטימטרים) בחלק הקדמי של האונייה. הפגז קרע חור בגודל 20 רגל (6.1 מטרים) בגוף האונייה והמטיר רסיסים בצד התושבת העליונה של תותח 5.9 אינץ'; בערך 80 טונות של מים נכנסו לאונייה.
בסביבות חצות ב-1 ביוני, האוניות מסדרות הלגולנד ונסאו במרכז הקו הגרמני באו במגע עם שייטת המשחתת הרביעית הבריטית. התפתח קרב לילה כאוטי, במהלכו התנגשה נסאו עם המשחתת הבריטית ספיטפייר. השייטת הרביעית הפסיקה את הפעולה באופן זמני כדי להתארגן מחדש, אבל בסביבות השעה 01:00, נקלעה מבלי משים לדרדרנוטים הגרמניות בפעם השנייה. אולדנבורג והלגולנד פתחו באש על שתי המשחתות הבריטיות המובילות, אך פגז בריטי השמיד את פנס החיפוש הקדמי של אולדנבורג. רסיסי פגזים ירדו על הגשר ופצעו את רב החובל של האונייה, קפטן הפנר, והרג את סגנו, קפיטן-לויטננט רביוס, יחד עם עוד מספר אנשים על הגשר, כולל ההגאי. אולדנבורג נותרה זמנית ללא איש שינווט את האונייה; היא עמדה בסכנה לנגוח את האונייה לאחוריה או לפניה. הפנר, למרות פציעותיו, נטל את ההגה והחזיר את הספינה למערך.
קצת אחרי 01:00, תירינגן ונסאו נתקלו בסיירת המשוריינת הבריטית בלאק פרינס. תירינגן פתחה באש ראשונה והטביעה את בלאק פרינס עם סך של 27 פגזים בעלי קליבר כבד ו-24 פגזים מהסוללה המשנית שלה. נסאו ואוסטפריזלנד הצטרפו, ואחר כך הצטרפה גם פרידריך דר גרוסה.
["בלאק פרינס"] הציגה מחזה נורא ומעורר יראת כבוד כשהיא נסחפה לאורך הקו בלהט בזעם עד שלאחר מספר פיצוצים קלים, היא נעלמה מתחת לפני השטח עם כל הצוות שלה בפיצוץ אדיר אחד.
בשלב זה, שייטת המשחתות הרביעית הושמדה ברובה כיחידה לוחמת. הספינות הבודדות שנותרו, שניזוקו בכבדות, התפזרו ולא נטלו חלק נוסף בקרב.
לאחר החזרה למימי גרמניה, הלגולנד ותירינגן, יחד עם אוניות המערכה מסדרת נסאו; נסאו, פוזן, ווסטפאלן, תפסו עמדות הגנה במעגן היאדה למשך הלילה. במהלך הקרב נגרם לאוניות נזק קל בלבד. הלגולנד נפגעה על ידי פגז 15 אינץ' יחיד, אך נגרם נזק מינימלי. אולדנבורג נפגעה מפגז מסוללה משנית שהרג 8 ופצע 14 אנשי צוות. אוסטפריזלנד ותירינגן נמלטו מהקרב ללא פגע, אם כי בשיבה למים הגרמניים, אוסטפריזלנד פגעה במוקש והיה צריך לתקן אותה בווילהלמסהאפן.
לאחר המלחמה
אוניות הסדרה לא ראו שום פעולה משמעותית נוספת במהלך המלחמה, והן נמסרו לבעלות הברית על פי תנאי הסכם ורסאי. כל ארבע האוניות נפגעו מהצי הגרמני ב-5 בנובמבר 1919. הלגולנד נלקחה על ידי הבריטים ונגרטה ב-1921 במורקמבה. עיטור החרטום שלה נשמר ובסופו של דבר הוחזר לגרמניה; הוא מוצג כעת במוזיאון הצבא בדרזדן. אולדנבורג נמסרה ליפן, אך הם לא השתלטו על האונייה. במקום זאת, הם מכרו את כלי השיט לחברת חילוץ בריטית שגרטה אותו בדורדרכט ב-1921 תירינגן נלקחה על ידי צרפת; האונייה כמעט הוטבעה על ידי הצוות שלה בזמן שהייתה בדרך לשרבורג ב-1920. היא שימשה כמטרה עד שהועלתה לחוף ב-1923 בגאברה. היא נשברה במקום, אבל חלק גדול מהגוף נשאר מחוץ לחוף.
אוסטפריזלנד נמסרה לצי ארצות הברית, ומאוחר יותר שימשה כמטרה נייחת במהלך הפגנת כוח אווירי, שערך הגנרל בילי מיטשל ב-21 ביולי 1921 ליד קייפ הנרי בווירג'יניה. האונייה טבעה בשעה 12:40 לאחר שספגה מספר פגיעות ישירות ועוד כמה החטאות קרובות. עם זאת, סביר להניח שהיא הייתה נמנעת מאלו אילו הייתה בדרכה, ואם הייתה נפגעת, צוותי בקרת נזקים היו שומרים על האונייה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אוניות גרמניות הוזמנו תמיד תחת שמות זמניים. אונייה שנועדה להחליף אונייה קיימת שאמורה לצאת משירות נקראה "ארזאץ" (תחליף).
37104133אוניות המערכה מסדרת הלגולנד