פריץ הבר
 | |
| לידה | 9 בדצמבר 1868 |
|---|---|
| פטירה | 29 בינואר 1934 (בגיל 65) |
| ענף מדעי | כימיה |
| מקום מגורים | גרמניה |
| פרסים והוקרה | חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1918 |
| הערות | יהודי |
| תרומות עיקריות | |
| סינתזה של האמוניה. היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. | |
פריץ הבר (בגרמנית: Fritz Haber; 9 בדצמבר 1868 – 29 בינואר 1934) כימאי גרמני ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1918, "על הסינתזה של האמוניה". היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.
תחילת דרכו
פריץ הבר נולד למשפחה אמידה בברסלאו (כיום ורוצלב) שבשלזיה. אביו, זיגפריד, היה סוחר בצבעים וכימיקלים לצורכי רוקחות. הוא התחיל את לימודיו באוניברסיטת היידלברג. למד כימיה באוניברסיטת ברלין, ובשנת 1894 סיים לימודיו וקיבל תואר דוקטור. לאחר מכן השתלם בפוליטכניון בציריך שבשווייץ למשך שנה. בתום שנה זו, שב לברסלאו לניהול העסק המשפחתי, אך עזב מחוסר התאמה לעולם העסקים.
ב-1896 קיבל משרת כימאי באוניברסיטת קארלסרוהה, והתמסר לחקר תהליך הסינתזה של אמוניה, ולדרכי פיצוח הנפט הגולמי למרכיביו. כיוון שהקריירה האקדמאית הייתה חסומה ליהודים, הטביל עצמו כנוצרי לותרני[1] ואף אילץ את אשתו לעשות זאת. הבר הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית בעקבות השפעתה של הפילוסופיה הכללית והקידמה המדעית. גם את הנצרות לא ראה כדת, אלא כגילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה להמיר את דתו. בשנת 1906 מונה לפרופסור לכימיה פיזיקלית ואלקטרוכימיה ומנהל המכון אשר הוקם בקלרסרוהה לחקר שני נושאים אלו. בשנת 1908 מונה לפרופסור מן המניין לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת ברלין.
בשל המשכורות הזעומות של מרצה זוטר באוניברסיטה, התפרנס במשך 12 שנה גם מהמצאת פטנטים, מכתיבת ספרי כימיה שהפכו למפורסמים ובייעוץ לתעשייה הפרטית. בשנת 1901 נשא לאישה את קלרה אימרווהר, בת למשפחה יהודית מכובדת והאישה הראשונה שקיבלה דוקטורט למדעים בברסלאו. מנישואים אלו נולד בנם הרמן.
המצאת התהליך התעשייתי לייצור אמוניה
ערך מורחב – תהליך הבר-בוש
מחקרו היסודי של פריץ הבר נועד למצוא את התנאים הנדרשים (לחץ וטמפרטורה) לסינתזה של גז האמוניה, מיסודותיו החופשיים. לתהליך זה חשיבות אדירה משום שאמוניה היא אבן יסוד בייצורו של דשן כימי. השיטה אשר פותחה בשיתוף עם קארל בוש, בוצעה על ידי הכנסת תערובת גזים של מימן וחנקן לגליל בלחץ של 200 אטמוספירות, ובטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס, בנוכחות זרזים של אוסמיום ואורניום, תהליך זה נקרא תגובת הבר-בוש. ב-2 ביולי 1909 ערכו הדגמה בפני מנהלי BASF, החברה הכימית הגדולה ביותר בגרמניה דאז. החברה הטילה על שניים ממדעניה לשפר את התהליך, ואמנם הם מצאו תערובת של מספר זרזים פחות נדירים, המבוססים על תרכובות ברזל. התהליך שופר מבחינה טכנולוגית ובשנת 1913 הוחל בייצור בכמויות תעשייתיות של החומר. על תהליך זה זכה פריץ הבר בפרס נובל ב-1918, וקארל בוש זכה בפרס נובל על מחקרו על ראקציות המתרחשות בלחץ ובטמפרטורה גבוהים בשנת 1931.
עם הקמת מכון הקיסר וילהלם לכימיה פיזיקאלית ולאלקטרוכימיה בשנת ב-1911, מונה הבר למשרת מנהל המחלקה לכימיה פיזיקאלית. במקביל כיהן כחבר באוניברסיטת ברלין והיה חבר באקדמיה הפרוסית למדעים.
חשיבותה הכלכלית של המצאתו התבטאה בכמויות הייצור של האמוניה לפני ואחרי יישום תהליך הבר-בוש. בשנת 1913 השתמשה החקלאות הגרמנית ב-200 אלף טון אמוניה ובשנת 1926 ייצרה גרמניה 450 אלף טון אמוניה. הייצור התעשייתי של דשנים כימיים שהתאפשר עקב כך היה מיסודות המהפכה הירוקה במאה העשרים ותרם לצמצום הרעב והארכת תוחלת החיים בעולם כולו.
מלחמת העולם הראשונה
הדרישה לאמוניה זינקה בגרמניה עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה, שכן אמוניה היא חומר הגלם בייצור ניטראטים המיועדים ליצירת חומרי נפץ ואבקת שריפה. לפני מלחמת העולם הראשונה, גללי בעלי חיים היו מקור עיקרי לדשן חקלאי ואילו ניטראטים יובאו מצ'ילה כמלח סלפטר (NaNO3). עוד לפני המלחמה עלה הביקוש על ההיצע ותחשיבים שונים הראו כי המחצב צפוי לאזול ב-1940, מכאן המניע האזרחי הברור במציאת מקור ליצירת אמוניה, אשר איננו תלוי במלח סלפטר. זאת ועוד, מרבית חברות הכריה אשר סיפקו את החומר היו בריטיות. מכיוון שגרמניה ובריטניה היו משני צידי המתרס במלחמה נקטעה אספקת המלח לגרמניה. למעשה, ללא תהליך הבר-בוש גרמניה הייתה צפויה להישאר ללא חומרי נפץ ודשנים בתוך מספר חודשים מפרוץ המלחמה.
ביומה הראשון של מלחמת העולם הראשונה, התייצב פריץ הבר כמתנדב בגיל 46 לצבא הגרמני, הוא קיבל דרגת סרן באופן זמני ומונה כראש האגף הכימי במשרד המלחמה. באוקטובר 1914 ערך ניסויים בפגזי גז מדמיע וגילה שאינם אפקטיביים מספיק. הבר הציע לעבור לכלור שישוחרר מבלונים. בכך פתח את עידן הלוחמה הכימית המודרנית והפך לאבי השימוש בגזים רעילים בשדות הקרב. במסגרת זו ובשיתוף פעולה עם ג'יימס פרנק, ריכרד וילשטאטר (חתני פרס נובל לעתיד) ומקס קרשבאום, עסקו בפיתוח אשר היה צפוי לשבור את הקיפאון של מלחמת החפירות. הבר ארגן את הייצור ועבד ללא לאות לייצר מאות טונות של גז כלור ובבניית אלפי בלוני גז, אימן מחלקות חיילים מיוחדות לשימוש בגזים ופיקח אישית על הצבת הבלונים בחפירות. השימוש הראשון היה ב-22 באפריל 1915, ובו שוחררו כ-150 טון כלור, לאורך חזית של כ-5 קילומטר, בפרק זמן של כ-10 דקות וגרמו ל-15,000 נפגעים בקרב בעלות הברית.
הבר השתיק את מצפונו בכך שטען שהצרפתים השתמשו בגז ראשונים, ובכך שקיווה שהנשק יגרום לניצחון מהיר של הגרמנים ויקצר את זוועות המלחמה.
כאשר האנגלים עצמם פיתחו אף הם יכולת כימית כנגד הגרמנים, הבר כתגובה השתמש בגז קטלני עוד יותר: גז החרדל המשמש כנשק להשמדה המונית גם כמעט 100 שנים אחרי המצאתו. אשתו של הבר התנגדה לפיתוח הנשק הכימי, התחננה בפניו שיחדל מכך, אך הבר לא שעה להפצרותיה. ב-1 במאי 1915 היא התאבדה ביריה, מאקדחו הצבאי. למחרת היום חזר הבר להמשך עבודה על פיתוח כלי נשק כימיים. שמועות שאין להן סימוכין קשרו בין התנגדותה של אשתו לנשק כימי להתאבדותה, אבל ייתכן שהתאבדותה קשורה יותר בהיבטים אחרים, כמו הוויתור שלה על הקריירה המדעית שלה, או האובססיה שלו לעבודתו.[2] ב-1917 נישא בשנית לשרלוטה נתן. הנישואים ארכו כ-10 שנים ולזוג נולדו בת - אווה (הבר-לואיס) ובן - לודוויג ("לוץ") הבר (לימים היסטוריון שעסק בתולדות הלוחמה הכימית במלחמת העולם הראשונה).
חודשיים לפני התמוטטות גרמניה, בספטמבר 1918, הקים הבר ביחד עם אמיל פישר, ולטר נרנסט ומספר כימאים נוספים את המכון ללוחמה כימית. בתום המלחמה הוכרז הבר כפושע מלחמה וסבל מהתמוטטות עצבים. הבר ברח לשווייץ וקיבל שם אזרחות. לאחר שבקשות ההסגרה בוטלו, שב לגרמניה ועסק בהיחבא בפרויקטים סודיים לאספקת גזי לוחמה לספרד ולרוסיה.
עיסוקיו בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה ניסה לעזור לגרמניה לעמוד בפיצויים הכבדים שהיה עליה לשלם, בחיפוש שיטות להפקת זהב ממי הים. הוא אמנם הצליח לייצר זהב, אך הוצאות הייצור עלו על ערך הזהב והוא הפסיק את ניסוייו.
בשנת 1918 הוענק להבר פרס נובל לכימיה על תהליך ייצור האמוניה. הבר הוגדר כמי "שהיטיב עם האנושות" על ידי פיתוח חומר גלם לייצור דשן. את התהליך הזה כינו בגרמניה "לייצר לחם מן האוויר". ההחלטה להעניק להבר את הפרס גררה מחאות עולמיות רבות.
ב-1919 החל הבר בפיתוח חומרי הדברה כימיים כנגד מזיקים בחקלאות; הוא כיהן כממונה ארצי לנושא ואף עמד בראש "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים". החברה פיתחה תכשיר המבוסס על ספיגה באבקה פורוזיבית של חומצה הידרוציאנית, בשילוב עם סם ריחני נדיף, מתקתק ולא רעיל. מטרת החומר הריחני להזהיר בני אדם לבל יתקרבו אל החומצה מחסלת הכנימות. שם התכשיר "ציקלון בה", לימים אותו חומר ששימש לרצח המוני במחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ-בירקנאו, ללא תוספת הריח.
בשנת 1924 יצא למסע סביב כדור הארץ, במסגרתו שהה מספר חודשים ביפן והקים יחד עם היפני הושי מכון גרמני-יפני, לטיפוח קשרים תרבותיים בין שתי הארצות. עד 1933 השקיע מרצו בהפיכת המכון למרכז מדעי מוביל, בפיתוח קשרי חוץ עם מדענים עמיתים ובהענקת חופש מדעי לעובדים. ב-1933 הצטרף למקס פלאנק בדרישה לסילוקו של אלברט איינשטיין מהאקדמיה הפרוסית למדעים, לאחר שהאחרון הודיע שלא יחזור לגרמניה כיוון שאינה מכירה בזכויות הפרט ובשוויון בפני החוק.
במשך כל חייו היה הבר פטריוט גרמני, ולחלק גדול מפעילויותיו במלחמה יש לייחס לעובדה זו. דוגמה למסירותו אפשר לראות גם בעובדה שהקפיד לבקר את הקיסר הגולה בהולנד, לאחר שגרמניה הפכה לרפובליקה. לכן נדהם כאשר האנטישמיות הגרמנית החלה להיות מופנית כנגדו; ב-1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, נדרש הבר לפטר את כל העובדים היהודים במכון הקייזר וילהלם לכימיה פיזיקלית בברלין, שבראשו עמד. הוא סירב, והתפטר מתפקידו.
תרומתו של הבר לגרמניה נשכחה משעלה היטלר לשלטון, והוא עבר לאנגליה. עוד קודם לכן פגש את חיים ויצמן בצרמט, והוזמן על ידו למלא את תפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו (לימים חלק ממכון ויצמן למדע) שהוקם זה עתה.[3] הבר קיבל את ההצעה, אך סיים את חייו כפליט יהודי, כאשר נפטר כתוצאה מהתקף לב בבית קפה בדרכו לארץ ישראל, בעיר בזל בשווייץ, ב-29 בינואר 1934. זמן קצר לפני מותו ראה הבר המומר את עצמו כחלק מהאומה היהודית, באמרו לחיים ויצמן מראשי הציונות כי "באחרית ימיי אני רואה עצמי כפושט רגל. אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו".[4] ארבעים שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה, בסוף שנת 1933 כתב לאיינשטיין: "מעולם לא הרגשתי יהודי כמו עכשיו". הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא שוכנת גם כיום.[5][6]
אישיותו המורכבת של פריץ הבר, השפעת עבודתו על חייו האישיים והעובדה שחלק מעבודתו תרם לצמצום הרעב בעולם וחלקה האחר נועד להרג המוני (ומאוחר יותר נוצלו גם נגד בני עמו ובני משפחתו), מעמידות אותו למבחן ההיסטוריה ומעלות סוגיות ערכיות קשות באשר לניצול ידע מדעי כדי להיטיב עם האנושות או לחלופין להשגת מטרות שליליות.
הוקרות ופרסים
- "מכון פריץ הבר של אגודת מקס פלאנק" הוא מכון מחקר הממוקם בלב האזור האקדמי של דאלם בברלין, בגרמניה. בשנת 1953 צורף המכון המקורי שהקים הקיסר וילהלם בשנת 1911 לאגודת מקס פלאנק וקיבל את שמו של מנהלו הראשון, פריץ הבר.
- באוניברסיטה העברית בירושלים הוקם בשנת 1981 מרכז פריץ הבר - מרכז מחקר לכימיה תאורטית במכון לכימיה.
- במכון ויצמן למדע פועל מרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר.[7]
- 1932 - זוכה מדליית רמפורד.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- פריץ הבר, באתר פרס נובל (באנגלית)
- תמונות מחייו של פריץ הבר
- מכתב הפיטורים ללדיסלאוס פרקש מאת פריץ הבר באתר הספרייה הלאומית
- הסיפור הנורא של הכימאי היהודי / לאה פרינס, כתבה במוסף "שבת" של מקור ראשון
יובל מלחי, פרק 51: המלחמה הגדולה- חלק ז – הסיפור המדהים של פרופסור גז, באתר "קטעים בהיסטוריה", 5 במרץ 2012- רן לוי, פריץ הבר - האיש שקטף לחם מהשמיים, באתר "עושים היסטוריה", 15 ביוני 2013 (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
- אלי אשד, "פריץ הבר – פטריוט חסר מולדת" באתר יקום תרבות
יותם ראובני, החידה של פריץ הבר, פושע המלחמה שבלעדיו היינו מתים מרעב, באתר הארץ, 10 במאי 2017
הערות שוליים
- ^ [1]
- ^ Jeremiah James, Thomas Steinhauser, Dieter Hoffmann, Bretislav Friedrich, One Hundred Years at the Intersection of Chemistry and Physics: The Fritz Haber Institute of the Max Planck Society 1911-2011, p 45, Walter de Gruyter, Oct 27, 2011
- ^ Fritz Haber: Chemist, Laureat, German, Jew, page 294
- ^ יגאל קמחי, הנשיא הראשון, עמ' 66
- ^ "אוצרות חבויים" בספריית ויקס, מכון ויצמן למדע (אנגלית)
- ^ שבעים שנות פיזיקה בישראל, פרופ' יובל נאמן
- ^ המרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר
| זוכי פרס נובל לכימיה | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | ואן 'ט הוף (1901) • פישר (1902) • ארהניוס (1903) • רמזי (1904) • פון באייר (1905) • מואסאן (1906) • בוכנר (1907) • רתרפורד (1908) • אוסטוולד (1909) • וולך (1910) • קירי (1911) • גריניאר, סבטייה (1912) • ורנר (1913) • ריצ'רדס (1914) • וילשטאטר (1915) • לא הוענק (1916–1917) • הבר (1918) • לא הוענק (1919) • נרנסט (1920) • סודי (1921) • אסטון (1922) • פרגל (1923) • לא הוענק (1924) • ז'יגמונדי (1925) | 
|
| 1926–1950 | סוודברג (1926) • וילנד (1927) • וינדאוס (1928) • הרדן, פון אוילר-שלפין (1929) • פישר (1930) • בוש, ברגיוס (1931) • לאנגמיור (1932) • לא הוענק (1933) • יורי (1934) • פרדריק ז'וליו-קירי, אירן ז'וליו-קירי (1935) • דביי (1936) • הוורת', קארר (1937) • קון (1938) • בוטנאנדט, רוז'יצ'קה (1939) • לא חולק (1940–1942) • דה הוושי (1943) • האן (1944) • וירטאנן (1945) • סאמנר, נורתרופ, סטנלי (1946) • רובינסון (1947) • טיסליוס (1948) • ג'יוק (1949) • דילס, אלדר (1950) | |
| 1951–1975 | מקמילן, סיבורג (1951) • מרטין, סינג' (1952) • שטאודינגר (1953) • לינוס פאולינג (1954) • ויניו (1955) • הינשלווד, סמיונוב (1956) • טוד (1957) • סנגר (1958) • היירובסקי (1959) • ליבי (1960) • קלווין (1961) • פרוץ, קנדרו (1962) • ציגלר, נטה (1963) • הודג'קין (1964) • וודוורד (1965) • מוליקן (1966) • אייגן, נוריש, פורטר (1967) • אונסאגר (1968) • ברטון, האסל (1969) • ללואר (1970) • הרצברג (1971) • אנפינסן, מור, סטיין (1972) • פישר, וילקינסון (1973) • פלורי (1974) • קורנפורת', פרלוג (1975) | |
| 1976–2000 | ליפסקומב (1976) • פריגוז'ין (1977) • מיטשל (1978) • בראון, ויטיג (1979) • ברג, גילברט, סנגר (1980) • פוקוי, הופמן (1981) • קלוג (1982) • טאובה (1983) • מריפילד (1984) • האופטמן, קרל (1985) • הרשבאך, לי, פולני (1986) • קראם, להן, פדרסן (1987) • דייזנהופר, הובר, מישל (1988) • אלטמן, צ'ק (1989) • קורי (1990) • ארנסט (1991) • מרקוס (1992) • מוליס, סמית' (1993) • אולה (1994) • קרוצן, מולינה, רולנד (1995) • סמולי, קורל, קרוטו (1996) • בויר, ווקר, סקואו (1997) • קוהן, פופל (1998) • זוויל (1999) • היגר, מקדיארמיד, שירקאווה (2000) | |
| 2001 ואילך | נולס, נויורי (2001) • ויטריך, פן, טנקה (2002) • אגרה, מק'קינון (2003) • צ'חנובר, הרשקו, רוז (2004) • שובן, גרבס, שרוק (2005) • קורנברג (2006) • ארטל (2007) • שיממורה, צ'לפי, טסיין (2008) • יונת, רמאקרישנן, סטייץ (2009) • הק, נגישי, סוזוקי (2010) • שכטמן (2011) • לפקוביץ', קובילקה (2012) • ורשל, קרפלוס, לויט (2013) • בציג, הל, מורנר (2014) • לינדל, מודריץ', סנקאר (2015) • סטודרט, סובאז', פרינחה (2016) • דובושה, פרנק, הנדרסון (2017) • ארנולד, סמית', וינטר (2018) • גודאינף, ויטינגהאם, יושינו (2019) • שרפנטייה, דאודנה (2020) • ליסט, מקמילן (2021) • ברטוצי, מלדל, שארפלס (2022) • יקימוב, בוונדי, ברוס (2023) • בייקר, ג'מפר, הסביס (2024) | |