זרז
זָרָז (בלועזית: קָטָלִיזָטוֹר) הוא חומר המסוגל להאיץ מהלכן של תגובות כימיות. המונח נטבע לראשונה על ידי הכימאי השוודי יונס יעקב ברצליוס כאשר גילה את תופעת הקטליזה ב-1835.
הזרז עצמו משתתף בתגובה, אך הוא אינו מִתכּלֶה ואינו משתנה במהלכה; הזרז אינו חלק מהתוצרים או מהמגיבים; נהוג לרשום אותו בנוסחת התגובה מעל החץ המציין את המעבר מהמגיבים לתוצרים. בדרך כלל מספיקה כמות קטנה ואף זעירה מהזרז, כדי שהתגובה תתרחש או שתתבצע מהר יותר.
הזרזים מאיצים תגובות שבהיעדר הזרז היו מתרחשות באיטיות רבה; הזרזים אינם מסוגלים לגרום לתגובות שבהיעדר הזרז לא היו יוצאות כלל לפועל. זרזים אינם משפיעים על הרכב המערכת בשיווי משקל, אלא רק מזרזים את ההגעה למצב של שיווי משקל. אותו זרז פועל תמיד הן על התגובה הישירה והן על התגובה ההפוכה. הזרזים מאיצים את התגובה באמצעות הורדת אנרגיית ההפעלה של התגובה, כך שיותר מולקולות עשויות להגיב בה. זרזים מסוגלים להאיץ את מהירות התגובה פי אלפי ואף מיליוני מונים.
קיימים שני סוגי זרזים:
- זרז הטרוגני: מצוי במצב צבירה שונה מזה של המגיבים; הזרז בדרך-כלל אינו משתתף בתגובה. דוגמה לכך היא תגובה שבה הזרז הוא משטח מוצק שעליו מתרחשת התגובה, ושסופג את המגיבים הנוזליים; הספיגה גורמת לערעור הקשרים הבין-אטומיים שבמולקולות החומרים המגיבים וליצירת קשרים חדשים.
- זרז הומוגני: מצוי באותו מצב הצבירה של הנוזל, ובדרך-כלל משתתף בתגובה. הזרז יוצר חומר ביניים עם אחד המגיבים; חומר הביניים ממשיך להגיב עם המגיב השני; נוצר חומר חדש, ואילו הזרז משתחרר לסביבה, כך שהוא אינו מתכלה או נצרך. הנוסחאות הבאות מתארות באופן עקרוני תגובות כאלו:
- A + C → AC (תגובה ראשונית בין המגיב A והזרז C ליצירת חומר ביניים בלתי-יציב, AC)
- AC + B → AB + C (תגובה סופית בין חומר הביניים והמגיב B; הזרז משתחרר לסביבה)
- את התהליך בכללותו ניתן לסכם כך:
- A + B + C → AB + C
זרזים רבים הם חומצות או בסיסים חזקים; תגובות רבות מסוגלות להתרחש רק בסביבה חומצית או בסיסית, והזרז מספק סביבה זו. זרזים אחרים הם מתכות אדישות - כאלו שכמעט ואינן נוטות להגיב, כגון מתכות מקבוצת הפלטינה. גם ברזל משמש כזרז בכמה תגובות.
שימוש בזרזים כיראליים מאפשר תגובות כימיות סטריאוסלקטיביות, כלומר, כאלו שבהן נוצר עודף של אחד הסטריאואיזומרים. תגובות אלו נקראות גם סינתזות אסימטריות מזורזות.
זרזים ביולוגיים
בתאיהם של כל היצורים החיים קיימים זרזים ביולוגיים; אלו הם האנזימים. כמעט כל האנזימים הם חלבונים[1]; ברבים מהאנזימים מצויים אטומי מתכת, כגון: ברזל, נחושת, אבץ וסלניום, המכונים קופקטורים והמשתתפים באופן פעיל בתהליך הזרוז.
האנזימים מזרזים את התגובה על ידי הבאת שני המגיבים האחד אל עבר השני, באופן המאפשר התאמה מרחבית מרבית, כך שהקבוצה הפעילה במגיב האחד נמצאת קרוב לקבוצה הפעילה במגיב השני. התאמה מרחבית זו מתרחשת בתדירות נמוכה בלבד באופן טבעי (ספונטני), וכך מצליחים האנזימים להאיץ באופן משמעותי את התגובה. בנוסף, האנזימים מספקים סביבה נוחה להתרחשות הריאקציה. למשל, לאנזימים מסוימים שיירים חומציים באתר הפעיל התורמים יוני מימן למגיב ובכך מערערים את יציבותו, ואחרים מספקים סביבה הידרופובית המקטינה את אנרגיית ההפעלה הדרושה לשם התרחשות התגובה.
חשיבותם של האנזימים לחיים היא קריטית והחיים אינם מתקיימים בלעדיהם. מחלות רבות, התוקפות גם בני אדם, נובעות מפגם באנזים כלשהו.
חקר זרוז התגובות בכימיה נחקר בענפי הקינטיקה והתרמודינמיקה. הללו חוקרות גם את האנזימים, לצד הביוכימיה.
סוגים שונים של קטליזה
לרוב, הזרזים פועלים לפי אחת או יותר מאסטרטגיות התגובה הבאות:
- קטליזה קוולנטית : האתר הפעיל מכיל קבוצה מגיבה (ראקטיבית), שהיא בדרך כלל נוקלאופיל שאופי הקשרים הקוולנטיים שלו משתנה באופן זמני תוך כדי הקטליזה (לדוגמה כימוטריפסין)
- קטליזת חומצה-בסיס כללית : מולקולה שאיננה ממים ממלאת את התפקיד של מוסר או מקבל פרוטון.
- קטליזת יוני מתכת: יוני מתכת יכולים לפעול בכמה צורות. לדוגמה: יון מתכת יכול לשמש כזרז אלקטרוליטי, המייצב את המטען החשמלי של תוצר הביניים. דוגמה נוספת היא יון מתכת שיכול ליצור נוקלאופיל באמצעות הגדלת החומציות בסביבה הקרובה של המולקולה. אפשרות נוספת היא שיון המתכת ייקשר לסובסטרט ויגדיל את מספר הקשרים עם האנזים, ובאופן זה תגדל אנרגיית הקשר.
- קטליזה על ידי קירבה: בתגובות רבות מעורבים שני סובסטרטים הרחוקים זה מזה, וניתן להגביר את הקצב שלהן באמצעות קירוב פיזי של שני הסובסטרטים זה אל זה, על משטח קישור יחיד על האנזים.
זרוז שלילי
זרז שלילי (בלועזית: אינהיביטור) מאט את התגובה הכימית.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: זרז |
| ערך מילוני בוויקימילון: קטליזטור |
- ארז גרטי, זירוז תגובות כימיות, במדור "מאגר המדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 28 ביוני 2011
הערות שוליים
