פרידריך האייק
פרידריך אאוּגוסט פון האייק (בגרמנית: Friedrich August von Hayek) (8 במאי 1899 - 23 במרץ 1992) היה כלכלן ואיש מדעי החברה בולט ואחד ממובילי האסכולה האוסטרית בכלכלה. נודע כתומך מובהק של הקפיטליזם ועסק בכתביו במושג החירות. חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974.
קורות חייו
פרידריך האייק נולד בווינה של סוף המאה התשע עשרה, שהייתה אז מרכז תרבותי חשוב, לצד פריז ולונדון. משפחתו של האייק נמנתה עם האליטה התרבותית של בירת אוסטרו-הונגריה: אביו היה רופא ובוטניקאי, סבו היה ידיד של אויגן פון בוהם-באוורק והפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין היה אחיין מדרגה שנייה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החל ללמוד משפטים באוניברסיטה של וינה, שהייתה אז אחד המרכזים המובילים בתחום, יחד עם אוניברסיטת סטוקהולם ואוניברסיטת קיימברידג'. למרות לימודי המשפטים, עיקר עניינו היה בתחום הכלכלה והפסיכולוגיה. השקפותיו באותה עת נטו לסוציאליזם מהזן הפביאני, ועם שאיפות עזות, טיפוסיות לאותה תקופה, לשים קץ למלחמה, לרעב ולסבל אותם חוו בני דורו.
את השקפותיו שינה בעקבות מפגש עם לודויג פון מיזס, אז פקיד בכיר בלשכת המסחר האוסטרית ובעל סמינר פרטי נודע באוניברסיטה של וינה. האייק הצטרף לסמינר הפרטי של מיזס ובמקביל קרא את ספרו "סוציאליזם", שהיה פיתוח של מאמרו על בעיית החישוב הכלכלי במדינות סוציאליסטיות. לימים העיד האייק שלאחר קריאת הספר "העולם השתנה לבלי שוב". האייק שינה את דעתו על הסוציאליזם, וכמו עמיתים אחרים ללימודים, בהם וילהלם רופקה, ליונל רובינס וברטיל אוהלין, הפך לתומך מושבע של מה שהוא כינה "כלכלה חופשית".
יחד עם האייק למד בסמינר הפרטי של מיזס הדור הרביעי של הכלכלנים מהאסכולה האוסטרית כמו פריץ מאכלופ, אוסקר מורגנשטרן, פליקס קאופמן, גוטפריד פון הארבלר, ריכארד פון שטריגל, פאול רוזנשטיין-רודן, קרל מנגר הבן, אלפרד שץ, אריק פוגלין, ואחרים. בשנים אלו היה הסמינר הפרטי של מיזס מרכז החשיבה הכלכלית בווינה, כשהוא מושך אליו מבקרים רבים מבחוץ כמו ליונל רובינס והווארד ס. אליס.
בעקבות עבודתו המוקדמת יותר של מיזס על תאוריית הכסף והבנקאות החל האייק מפתח תאוריה משלו על תנודות בתעשייה, על בסיס אסכולת המטבע הבריטית ורעיונותיו של הכלכלן השוודי קנוט ויקסל, כשהוא מסביר את מקור מחזור העסקים במונחים של הרחבת אשראי בנקאי והעברתו במונחים של השקעת הון שגויה.
עבודתו זיכתה אותו בשם ובהזמנה לעבור להרצות בבית הספר לכלכלה ומדע המדינה בלונדון. בעצת מיזס, קיבל האייק את ההצעה ועבר להרצות ולהתגורר בבריטניה. הוא הפך לאזרח בריטי בשנת 1938. האייק השתלב במהרה בחבורת כלכלנים סביב האוניברסיטה והחל להרצות על תאוריית מחזור העסקים של מיזס, שהפכה להסבר המקובל לשפל הכלכלי עד צאת ספרו של ג'ון מיינרד קיינס "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" בשנת 1936.
במחקרו "מחירים וייצור" משנת 1931 ביקש האייק להראות כי בגלל ההשתנות של יכולת השימוש מחדש בהון מושקע לאורך תהליך הייצור, הבעיה המקרו-כלכלית העיקרית היא התאמה "בין-זמנית" של הקצאת משאבי ההון והעדפות הצרכנים העכשוויות והעתידיות. ב"תאוריה מוניטרית ומחזור העסקים" שלו משנת 1933 הוא טען שהזרמות כספים באמצעות הפחתת שיעור הריבית מתחת ל"שערה הטבעי" מעוותים את המבנה ה"בין-זמני". לפי האייק, השקעה בשלבים מסוימים של הייצור היא "השקעה שגויה" אם היא לא מסייעת להתאים את מבנה הייצור להעדפות הבינזמניות של צרכנים. לשיטתו הפחתה בשיעורי הריבית באמצעות הרחבת האשראי מכוונת את המשאבים להליכים עתירי הון ולשלבים המוקדמים של הייצור ובכך "מוארכת" תקופת הייצור.
כאשר שערי הריבית נופלים בגלל שינוי בהעדפות הצרכן, אומר האייק, הייצור יתאים את עצמו לכך. אבל נפילה בשערי הריבית בגלל הזרקת מזומנים תיצור "אות שגוי" שיגרום לשינויים שאינם קשורים להשתנות העדפות הצרכנים. העלייה שתגרם מהגידול בהשקעה תהיה מלאכותית ובסופו של דבר תהפוך לנפילה ולהתאיידות ה"השקעות השגויות". מכאן שכל צמיחה מלאכותית המבוססת על הרחבת האשראי תביא בסופו של דבר לנפילה והיעלמות של ההשקעות השגויות שנוצרו בגלל הרמה הנמוכה של ריבית.
בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים שב האייק לעסוק בנושא היתכנות תכנון סוציאליסטי, שמיזס עסק בו קודם ב"סוציאליזם". כלכלנים סוציאליסטים סברו כי תכנון מרכזי יכול לעבוד משום שהמתכננים יכולים להשתמש בנתונים הכלכליים ולהקצות את המשאבים בהתאם להם. האייק טען, לעומתם, כי הנתונים אודות מצב השוק נוצרים וגם משמשים כחלק מהליך השוק ולכן, אם אין שווקים (כמו בתכנון מרכזי) אין למעשה נתונים היכולים לעמוד לרשות מתכנן. טיעון זה מקובל היום על רוב הכלכלנים ועל חלק גדול מהכלכלנים הסוציאליסטים.[דרוש מקור]
בשנת 1944 כתב האייק את הספר "הדרך לשעבוד" שטען כי לפתחה של בריטניה ניצבת סכנה חריפה הנובעת מכך שסוציאליסטים בריטיים רבים מנסים לקדם מדיניות של שליטה ממשלתית בחיי האנשים הדומה מאד לזו שלה הטיפו בשנות העשרים בגרמניה. האייק גם טען כי הנאצים, המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בגרמניה היא אכן לאומנית וגם סוציאליסטית והזהיר מפני פסיעה בנתיבה. טיעונו היה ששליטה ממשלתית בחיים הכלכליים היא טוטליטריות—שליטה ממשלתית מלאה בחיי הפרט.
האייק נותר בלונדון עד 1950 ואחר כך עבר לוועדה לחשיבה חברתית שליד אוניברסיטת שיקגו. אחרים מדורו של האייק באסכולה, כמו גוטפריד פון הארבלר בהרווארד, פריץ מאכלופ ואוסקר מורגנשטרן בפרינסטון או פאול רוזנשטיין-רודן ב-MIT המשיכו להחזיק במשרות בולטות, אך בעבודתם לא ניכרו שרידים למורשת האוסטרית.
בשיקגו מצא עצמו האייק שוב בתוך מחלקת כלכלה בראשות נייט, מילטון פרידמן ומאוחר יותר ג'ורג' שטיגלר (האייק עצמו לא היה פרופסור חבר—משכורתו מומנה על ידי גורם פרטי). גם כאן, היו התפישות האוסטריות חריגות. פול סמואלסון קרא בשנת 1947 לראות בפיזיקה מקור השראה לכלכלה ופרידמן טען ב-1953 ל"כלכלה פוזיטיביסטית".
האייק עצמו הפסיק לעסוק בתאוריה כלכלית והתמקד בפסיכולוגיה, פילוסופיה ופוליטיקה, כשהוא מרבה לתקוף (לצד קרל פופר) את "המדעיזם" הכוזב, לדעתו, שפשט בתחום החקר הכלכלי. עיקר התרומות במסורת האוסטרית באותה תקופה היו של מארי רותברד, קירצנר ולודוויג לאכמן. האייק עצמו נחשב לאחד הכלכלנים הליברטריאנים המובילים בעולם, אך האסכולה האוסטרית עצמה נכנסה במובנים רבים למצב של תרדמה.
קבלת פרס נובל בשנת 1974 עוררה מחדש את העניין בהאייק והחייתה שוב את האסכולה האוסטרית, שהפכה לכוח חשוב יותר בעולם הכלכלה. האייק עצמו חזר לפרסם אחרי שקיבל את הפרס. בשנת 1976 יצא ספרו "תעתועי הצדק החברתי", שהוא הכרך השני מתוך הטרילוגיה "חוק, חקיקה וחרות".[1] האייק הסתייג בתוקף מהרעיון של צדק חברתי. הוא השווה את השוק למשחק שבו "אין טעם לקרוא לתוצאה צודקת או לא צודקת", וטען כי "צדק חברתי הוא ביטוי ריק ללא תוכן ניתן להגדרה". כמו כן "תוצאות המאמצים של הפרט הן בהכרח בלתי צפויות, ולשאלה האם חלוקת ההכנסות הנובעת מהם צודקת אין שום משמעות". הוא רואה כל ניסיון של הממשלה לחלוקה מחדש של ההכנסות או ההון בתור חדירה פסולה לחופש הפרט: "העקרון של צדק חלוקתי, מרגע החלתו, לא יתממש עד שכל החברה תאורגן על פיו. זה ייצור סוג של חברה אשר מכל הבחינות תהיה ההפך של חברה חופשית."
ספרו האחרון, "התרמית הפטלית" יצא בשנת 1988, כאשר היה בן 89, וכלל ביקורת מעמיקה על משיכתם של אינטלקטואלים לסוציאליזם וניסיון להפרכה של בסיס אמונתם. האייק נפטר בשנת 1992 בפרייבורג שבגרמניה.
לראיית העולם שפיתח הייתה השפעה גדולה על מנהיגים דמוקרטיים שמרנים במערב ביניהם ווינסטון צ'רצ'יל (שמפלגתו השמרנית מימנה את הוצאת כתביו בתקופת הצנע שאחרי מלחמת העולם), מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן ואף ג'ורג' וו. בוש.
לקריאה נוספת
- פרידריך האייק, הדרך לשעבוד, תרגם אהרון אמיר, הוצאת שלם, 1998
- פרידריך האייק, חוקת החירות, תרגם אהרון אמיר, הוצאת שלם, 2013
קישורים חיצוניים
- פרידריך האייק, באתר פרס נובל (באנגלית)
- "האייק והאינטלקטואלים" מתוך 'קיוונים' לרגל הוצאתו המחודשת של הספר
- הקדמת העורך וקטע מתוך "הדרך לשעבוד"
- הקדמת העורך וקטע מתוך "חוקת החירות"
הערות שוליים
- ^ פרידריך האייק, Law, Legislation and Liberty, Volume 2: The Mirage of Social Justice, באתר גוגל ספרים
| זוכי פרס נובל לכלכלה | ||
|---|---|---|
| 1969–1975 | פריש, טינברגן (1969) • סמואלסון (1970) • קוזנץ (1971) • היקס, ארו (1972) • לאונטיף (1973) • מירדאל, האייק (1974) • קנטורוביץ', קופמאנס (1975) | 
|
| 1976–2000 | פרידמן (1976) • אולין, מיד (1977) • סיימון (1978) • שולץ, לואיס (1979) • קליין (1980) • טובין (1981) • סטיגלר (1982) דברה (1983) • סטון (1984) • מודיליאני (1985) • ביוקנן (1986) • סולו (1987) • אלה (1988) • הוולמו (1989) • מרקוביץ, מילר, שארפ (1990) • קוז (1991) • בקר (1992) • פוגל, נורת' (1993) • הרסני, נאש, זלטן (1994) • לוקאס (1995) • מירליס, ויקרי (1996) • מרטון, שולס (1997) • סן (1998) • מנדל (1999) • הקמן, מקפאדן (2000) | |
| 2001 ואילך | אקרלוף, ספנס, שטיגליץ (2001) • כהנמן, סמית' (2002) • אנגל, גריינג'ר (2003) • קידלנד, פרסקוט (2004) • אומן, שלינג (2005) • פלפס (2006) • הורוביץ, מסקין, מאירסון (2007) • קרוגמן (2008) • אוסטרום, ויליאמסון (2009) • דיאמונד, מורטנסן, פיסרידס (2010) • סימס, סרג'נט (2011) • רות, שפלי (2012) • פאמה, הנסן, שילר (2013) • טירול (2014) • דיטון (2015) • הארט, הולמסטרום (2016) • ת'יילר (2017) • נורדהאוס, רומר (2018) • קרמר, באנרג'י, דופלו (2019) • מילגרום, וילסון (2020) • אימבנס, אנגריסט, קארד (2021) • ברננקי, דיימונד, דיבוויג (2022) • גולדין (2023) • אג'מולו, ג'ונסון, רובינסון (2024) | |
