לודוויג לאכמן
לודוויג לאכמן (בגרמנית: Ludwig Lachmann) (1906–1990), כלכלן גרמני יהודי שהיה מקורב לאסכולה האוסטרית.
ביוגרפיה
לודוויג לאכמן קיבל דוקטורט בחינוך בגרמניה באוניברסיטת ברלין, שם למד בין השנים 1924 ו-1933. במהלך לימודיו התעורר עניינו באסכולה האוסטרית ובמיוחד בכתבי קרל מנגר. בשנת 1933 עזב את גרמניה והתיישב באנגליה שם בילה את עיקר זמנו בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), שהיה אז בשיא השפעתו בעולם הכלכלה ומשך מספר גדול של כלכלנים מובילים וביניהם פרידריך האייק, שהפך למורהו הרוחני ומאוחר יותר עמיתו של לאכמן.
בשנת 1948 עזב לאכמן את אנגליה והפך לפרופסור לכלכלה והיסטוריה כלכלית באוניברסיטת וויטואטרדראנד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, שם חי בשארית חייו. לאכמן נפטר בדצמבר 1990 בגיל 84.
הגותו
עיקר מאמציו של לאכמן הוקדשו לניסיונות להשלים אלמנטים חסרים או שגויים, לדעתו, בתאוריה האוסטרית. האייק ופון מיזס לא היו שבעי רצון מניסיונו של בוהם-באוורק לספק אומדן מצטבר של צבר הון במונחים של יחידות זמן, משום שלא כל האלמנטים השונים והמורכבים של הון ניתנים לשיטוח למדידה כזו. לאכמן טען כי ניסיונו של בוהם-באוורק מוטעה מיסודו. במקום רעיון של צבר הון הוא הציע את התפישה של מבנה הון המורכב מאלמנטים רבים של ייצרניות. אלמנטים אלו אינם ניתנים לשיטוח למודד בודד במונחים של ערך או יחידות זמן עבודה, אך הן אינם אקראיים אלא מאורגנים במונחים של המטרה שהם משרתים. לדוגמה, חביות בירה, מתקנים בנמל או ריהוט בחדר מלון אינם הון בגלל תכונותיהם הפיזיות אלא בגלל המטרה הפיזית שהם משרתים. הון הוא משהו שהשוק, ההסכמה-הכללית של היזמים, רואה בו משהו היכול להניב הכנסה.
אך העובדה שישנה הסכמה כי פריט מסוים הוא הון בגלל הכנסה שהוא יכול להניב אין משמעותה שניתן לקבוע לפריט ערך קבוע. לכל פריט יש הערכות שונות, אצל בעליו ואצל המתחרים, וערכו בעיניהם גם עשוי להשתנות בהתאם למידת הצלחתה של התוכנית העסקית בה הוא משמש, ולכן לא ניתן להגיע להסכמה על ערך אחיד וחייבים לקבל את ההגדרה של פריט הון במונחים של המטרה שהוא משרת, לא במונחים מוחלטים כלשהם.
עבור לחמן, מבנה ההון סובב סביב שני מושגים: השלמתיות (complementarity) וחלופיות (substitutability). כלומר, המידה בה פריט משלים תוכנית ייצור כלשהי ובמקביל, אם התוכנית נכשלת באופן חלקי או מלא, במידה בה ניתן לייעדו מחדש (חלופיות) למטרות אחרות. שינויים לא צפויים גורמים לייזם להמיר תוכנית אחת באחרת ולשנות שילובי הון. לכמן מכנה תהליך זה "קיבוץ מחדש של הון". מאחר שתהליך זה מתרחש במקביל ובאופן שונה אצל יצרנים רבים, גורם אחד אינו יכול להבחין ולהבין הליך השוק הזה בעת התרחשותו אלא רק בהסתכלות לאחור. אם ניתן היה לעשות כן, לא היינו זקוקים לשוק ורק אז הייתה להון מצטבר משמעות כלשהי.
לתפישתו של לאכמן, טכנולוגיה לא הייתה התרחשות חיצונית המשפיעה על התהליך הכלכלי, אלא חלק בלתי נפרד ממנו. כלכלות מודרניות פורחות ונהנות מהשינויים הבלתי צפויים שמניבים שינויים טכנולוגיים, משום שתהליך השוק כולו הוא הליך נסיוני, ממש כמו השינויים הטכנולוגיים המוצעים.
רעיונות אלו של לאכמן מצאו להם ביטוי בספרו על "הון ומבנה הון" משנת 1956. בזמן שיצא הספר, עם זאת, הפך הדיון בתאוריה של ההון בלתי פופולרי ורעיונותיו של לאכמן זכו בדרך כלל להתעלמות. מצב עניינים זה הוביל אותו לבחינה מעמיקה של יסודות הכלכלה כמדע ואת האופן שבו תאוריה כלכלית מתפתחת.
בשנות השלושים, נוכח השפל הכלכלי החמור בעולם, פתח ג'ון מיינרד קיינס בהתקפה רבתי על התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית, ובמיוחד על הליכי ההתאמה-העצמית של השוק החופשי. קיינס טען כי ישנם כשלי שוק בשוק החופשי שלא ניתן להתגבר עליהם אלא באמצעות מעורבות ממשלתית לתיקון השוק בעת כשלים כאלו. לפי לאכמן, היו המלצות המדיניות של קיינס פשטניות ושגויות, משום שלדעתו לא היקף ההשקעות (ממשלתיות או אחרות) חשוב אלא אופי שילובי ההון שהן יוצרות.
לתפישתו של לאכמן, למרות המהפכה רבתי שיצר גילוי סובייקטיביות הערך על ידי קרל מנגר, ג'בונס ולאון ואלרה בשנת 1871, ולמרות התפקיד החשוב שנודע לה, כלכלנים רבים, כולל כאלו מהאסכולה האוסטרית, לא הבינו את השלכות המהפכה במלואן. מבחינתו, זה היה הערך החשוב שתרם קיינס, בכך שלא התעלם מהחשיבות של הסובייקטיביות של הציפיות.
לאכמן דחה את ההנחה הקיימת אצל האייק כי בהליך השוק ישנה נטייה מסוימת לשיווי משקל בכך שהציפיות והתוכניות שבעקבותיהן הופכים עקביים יותר ויותר. לתפישתו, בגלל שהעתיד אינו ידוע ואינו ניתן לידיעה, הציפיות חייבות להיות שונות והשונוּת בציפיות מונעת הופעת שיווי משקל: כדי לדעת את העתיד, אנו חייבים לדעת מה יהיו פעולותיהם של אנשים בעתיד. אבל כל פעולה המבוססת על ידיעה כזו תהיה חייבת להיות מבוססת על הידע שלהם בעתיד. על כן, כדי לדעת את העתיד נהיה חייבים להחזיק בידע על הידע העתידי, וזו סתירה במונחים. בחברה "קליידוסקופית" המשתנה באופן מהיר ובלתי-פוסק, אין נטייה הכרחית לשיווי משקל ולעקביות בתוכניות ייצור, משום שקצב השינויים והפרות שיווי המשקל מהיר בהרבה מכוחות שיווי המשקל, במיוחד משום שציוד הון עמיד וספציפי משתנה בערכו ובתועלתו לרוב עוד לפני ש"מיצה את עצמו" מבחינת תועלתו הכלכלית.
דחיית הרעיון של החשיבות העליונה של הכוחות הדוחפים לשיווי משקל לא הפכה את לאכמן ליקיר עמיתיו הכלכלנים. מבחינת רוב ההוגים בזרם המרכזי של החשיבה הכלכלית, נחשב לאכמן לבלתי-רלוונטי בשל כך, ואילו חלק מעמיתיו האוסטריים ראו בו קיצוני מסוכן. לתפישתם, הסובייקטיביות הקיצונית שלו חותרת תחת תקפות השוק החופשי ולמעשה, רק עם תחיית האסכולה האוסטרית בסוף שנות השבעים החל לאכמן לקבל תשומת לב רבה יותר.