פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס
 | |
| פסלו של סקיפיו אפריקנוס, מצוי כיום במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי. | |
| לידה |
236 לפנה"ס רומא |
|---|---|
| פטירה |
183 לפנה"ס (בגיל 53 בערך) ליטורנום |
| כינוי | סקיפיו אפריקנוס, חניבעל הרומאי |
| תקופת הפעילות | 218 לפנה"ס – 185 לפנה"ס (כ־33 שנים) |
| תפקידים בשירות | |
| קונסול בין 205–202 לפנה"ס, :פרו-קונסול | |
| פעולות ומבצעים | |
פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס (בלטינית: Publius Cornelius Scipio Africanus Maior - חי בין השנים 236–183 לפנה"ס), ידוע גם כ"סקיפיו אפריקנוס", ו"סקיפיו המבוגר",[1] היה מצביא ומדינאי של הרפובליקה הרומית. הוא ידוע בעיקר בזכות ניצחונו על המצביא הקרתגי הידוע חניבעל בקרב זאמה, אשר סיים את המלחמה הפונית השנייה והביא לכניעת קרתגו. ניצחונו במערכה נגד חניבעל זיכה אותו בתואר "אפריקנוס", בכינוי החיבה "חניבעל הרומאי" וכן בהכרה כאחד מהמצביאים הגדולים ביותר בהיסטוריה. יכולותיו הטקטיות והאופרטיביות של סקיפיו הופגנו בכל המערכות והקרבות אותם ניהל, החל מהמערכה נגד הצבאות הקרתגים בהיספניה, וכלה במערכה נגד קרתגו ובעלי בריתה בצפון אפריקה.
בשל מיעוט המקורות הראשוניים ששרדו בידינו אודות סקיפיו, סבורים חוקרים אחדים, ובראשם באזיל הנרי לידל הארט, שגדולתו כמצביא לא זכתה להכרה הראויה, לאור העובדה שהוא מעולם לא הפסיד בקרב אותו ניהל, ואף הביס את המצביא המוכשר ביותר בתקופתו, חניבעל.
ראשית חייו
פובליוס קורנליוס סקיפיו היה בן לענף סקיפיו של משפחת הקורנליי, אחת ממשפחות האצולה החשובות ברפובליקה הרומית.[2] ניתן לחשב את שנת לידתו לפי הזכרת אירועים שונים בחייו בכתבים של מספר היסטוריונים עתיקים, בהם הם התייחסו, בין היתר, לגילו של סקיפיו בזמן האירוע המדובר. נכתב עליו שהיה בגיל 18/17 כשהציל את אביו במהלך קרב טיקינוס (218 לפנה"ס), בגיל 23/24 כשנבחר לכהונת אידיל קורילי (213 לפנה"ס), וכן שבגיל 27 כבש את העיר קרתגו החדשה בהיספניה (209 לפנה"ס). אם כן, סביר להניח שהוא נולד בשנים 236/235 לפנה"ס. בדרך כלל מקובל לקבוע את תאריך לידתו בשנת 236 לפנה"ס.[3]
סקיפיו היה בנם הבכור של פובליוס קורנליוס סקיפיו, פראיטור וקונסול ושל אשתו פומפוניה, שהייתה בת למשפחה מוערכת מקרב הפלבאים. היה לו אח גדול, לוקיוס קומליוס סקיפיו אסייתיקוס, וחבר ילדות בשם גאיוס ליליוס, ששירתו עמו בצבא ושההיסטוריון פוליביוס הסתמך על עדותם כאשר כתב על חייו ודמותו של סקיפיו לאחר מותו.[4]
המשפחה המורחבת של סקיפיו הייתה ממוצא פטריקי, שרבים מבניה מילאו תפקידים ציבוריים רמים ביותר ברפובליקה הרומית כבר מראשית ימיה של רומא (החל משנת 509 לפנה"ס). הסבא רבא שלו היה לוקיאנוס קומליוס סקיפיו בארבטוס, שכיהן כקנסור בשנת 280 לפנה"ס. דודו גנאיוס קורנליוס סקיפיו קאלבוס, שירת כקונסול בשנת 222 לפנה"ס; אביו שירת כקונסול גם כן 4 שנים אחריו בשנת 218 לפנה"ס, ואחיינו של סקיפיו פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה שירת כקונסול בשנת 191 לפנה"ס. באותה תקופה משפחות האצולה ששלטו ברפובליקה הרומית היו מחולקות לפלבאים ולפטריקים בהתאם למוצאן, והיה נהוג שהפטריקים (האריסטוקרטיה הוותיקה, שמוצאם של אבותיה בראשית ימיה של הרפובליקה הרומית) יזכו להעדפה בקבלת משרות ציבוריות. לפיכך, אין זה מפתיע שסקיפיו הגיע ממשפחה בעלת השפעה רבה בעשייה הציבורית, שכן הם היו בעלי ייחוס מועדף.
הקורנליי נחשבו בין 6 משפחות הפטריקים החשובות ביותר ברומא, ביחד עם המאנליי, הפאביי, האמיליי, הקלאודיי והואלאריי. ככל הנראה בימיו של סקיפיו אפריקנוס הגיעה המשפחה לשיא יוקרתה ומעמדה, זאת הודות לפועלו של סקיפיו וכן של אחיו לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסייתיקוס.
שירות צבאי מוקדם
סקיפיו נטל חלק במלחמה הפונית השנייה נגד קרתגו מגיל צעיר. הוא ניצל מסדרת התבוסות שהנחיל חניבעל לרומאים בשלבים הראשונים של המלחמה, טיקינוס, טרביה וקאנאי. בגיל 17 או 18 בלבד, הוא פיקד על כוח פרשים קטן במהלך קרב טיקינוס, וחילץ את אביו, הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו, שהוקף על ידי פרשים קרתגיים ונפצע קשה, באמצעות תקיפה נועזת של פרשי האויב.[5] שנתיים לאחר מכן, בקרב קאנאי, שימש סקיפיו כטריבון צבאי, והיה אחד מהקצינים הבודדים, שהצליחו להיחלץ משדה הקרב לאחר התבוסה הרומאית המוחלטת.
סקיפיו הצעיר, יחד עם הטריבון אפיוס קלאודיוס פולכר, תפס פיקוד על כוח של כ-4,000 חיילים רומיים, שחמקו מטבעת הכיתור הקרתגית בלילה שלאחר הקרב, והצליחו להגיע לעיר קאנוסיום (קאנוסה). לפי ליוויוס, סקיפיו שמע שקבוצה של קצינים פטריקיים צעירים במחנה הרומי, בראשות לוקיוס קיקליוס מטלוס, שוקלים להימלט עם שרידי הצבא מאדמת איטליה, להציע את שירותם לשליטים זרים כשכירי חרב, ולנטוש את רומא לגורלה. הוא אסף את נאמניו, הפתיע את הקושרים במשכנו של מטלוס, והכריח אותם באיומי חרב להישבע, שלא יערקו מהמשך המערכה נגד חניבעל .[6] סקיפיו עצר את קבוצת הקושרים, יצר קשר עם הקונסול גאיוס טרנטיוס וארו, שניצל מהתבוסה בקאנאי, וחבר עם הכוח שבפיקודו[7][8]
הסנאט הרומאי סירב לשאת ולתת עם חניבעל לאחר התבוסה בקרב קאנאי, למרות האבדות הכבדות שספגה רומא בשנים הראשונות של המלחמה (כחמישית מהגברים הכשירים לשירות בצבא הרומאי), והמלחמה נמשכה.
בשנת 213 לפנה"ס, בהיותו בגיל 24 בלבד, נבחר סקיפיו לתפקיד אידיל, יחד עם אחיו לוקיוס, למרות התנגדות הטריבונים של הפלבס, ובכך הפך למגיסטרט הצעיר ביותר שהורשה להיכנס לסנאט.[9] שלוש שנים לאחר מכן, לאחר תבוסת שני הצבאות הרומיים בקרב באיטיס בצפון חצי האי האיברי, הוא כבר נחשב ראוי לקבל את הפיקוד על הצבא הרומאי בצפון חצי האי האיברי, ולנהל את המערכה נגד קרתגו בהיספניה.[10]
המערכה בהיספניה
ערך מורחב – הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייה
בשנת 211 לפנה"ס, נהרגו אביו של סקיפיו, פובליוס, ודודו, גנאוס קורנליוס סקיפיו קאלווס, וצבאותיהם הושמדו בשני קרבות מקבילים כנגד הצבאות הקרתגיים בחצי האי האיברי, שהסתייעו בפרשים נומידיים בפיקוד הנסיך הנומידי מסיניסה (Massinissa). שנה לאחר מכן הציע סקיפיו את מועמדותו לפיקוד על הצבא החדש, שהסנאט הרומאי החליט לשלוח להיספניה, כדי לתגבר את שרידי הצבא הרומי שהגנו על השטח מצפון לנהר אברו. לפי תיאורו של ליוויוס, למרות גילו הצעיר של סקיפיו, הוא נבחר פה אחד על ידי אספת העם הרומית לפקד על המערכה בהיספניה עם סמכות של פרוקונסול. ליוויוס אף כותב, כי סקיפיו היה היחיד שהציג את מועמדותו לקבלת תפקיד, משום שאף אחד אחר לא העז לקחת את האחריות לניהול המערכה נגד קרתגו בהיספניה לאחר התבוסה הניצחת שנחל הצבא הרומאי שם.[9]
כאשר הגיע סקיפיו הצעיר להיספניה (210 לפנה"ס), כל היספניה מדרום לנהר אברו נמצאה תחת שלטון קרתגי. אולם הצבא הקרתגי בהיספניה לא נמצא תחת פיקוד אחיד, אלא תחת פיקוד שלושה מצביאים שונים - עזרובעל ומאגו ברקה (אחיו של חניבעל) ועזרובעל גיסקו - שהיו מסוכסכים ביניהם, וצבאותיהם היו מרוחקים זה מזה. כמו כן, קרתגו הייתה עסוקה באותה עת בדיכוי מרידות מקומיות ביבשת אפריקה.
סקיפיו קיבל תחת פיקודו צבא שכלל כעשרת אלפים רגלים ואלף פרשים. בסתיו 210 הוא נחת עם צבאו באמפוריה, מדרום להרי הפירנאים, וחבר עם שרידי הצבא הרומאי בהיספניה, כ-8000 חיילים, שחנו בטאראקו (כיום טרגונה). הוא ניצל את חורף 210/209 לפנה"ס (עונה בה בדרך כלל לא נוהלה לחימה), כדי לאמן היטב את צבאו, ולרכוש בעלי ברית בקרב השבטים האיבריים המקומיים. באביב שנת 209 לפנה"ס ביצע סקיפיו את הפעולה המשמעותית הראשונה שלו כמצביא. הוא השאיר כוח קטן שמנה כ-3,000 חיילים מצפון לנהר אברו, ולקח את הרוב המכריע של צבאו, שכלל בשלב זה גם בעלי ברית איברים רבים והגיע לכדי כ-25 אלף רגלים וכ-2,500 פרשים, למסע מזורז דרומה לכיוון נמל קרטחנה (קרתגו החדשה), ששימש אחד מהבסיסים החשובים של קרתגו בחצי האי האיברי. הנמל, שנוסד על ידי קרתגו כ-20 שנה קודם לכן (228 לפנה"ס), נמצא בדרום-מזרח ספרד, עמוק בתוך שטח השליטה הקרתגי, וההתקפה עליו הייתה הימור נועז של המצביא הרומי הצעיר. במקביל לצבא הרומאי נשלח גם כוח צי, בפיקודו של גאיוס ליליוס, הלגאטוס של סקיפיו, להצטרף להתקפה על קרטחנה, ולתקוף אותה מכיוון הים.
המהלך הנועז והמהיר של סקיפיו הפתיע לחלוטין את המפקדים של הצבאות הקרתגיים בחצי האי האיברי, שלא הספיקו לבוא לעזרת קרטחנה. לאחר מסע מזורז של למעלה מ-450 ק"מ הגיע צבאו של סקיפיו אל העיר, והטיל עליה מצור. כיבוש נמל קרטחנה לא היה משימה פשוטה, שכן הוא נבנה על חצי אי סלעי, שהיה מוקף כמעט מכל עבריו בים (מכיוון דרום ומזרח) ובלאגונה רחבה (מכיוון צפון ומערב), ומחובר ליבשה באמצעות לשון יבשה צרה ברוחב כ-400 מטר בלבד, ולכן קל היה להגן עליו. חיל המצב הקרתגי כלל כאלף חיילים בסיוע כ-2,000 תושבים מקומיים, שצוידו בנשק ממחסני העיר.
מיד לאחר הגעתו לקרטחנה הורה סקיפיו לצבאו להקים מחנה מבוצר על הבסיס של לשון היבשה, כדי לנתק את העיר מסביבתה, ודאג לאבטח את צידו החיצוני (שפנה לכיוון היבשה) באמצעות גדר כלונסאות וחפיר כפול. למחרת הוא פתח במתקפה על הנמל המבוצר והצליח להשלים את כיבושו תוך כ-12 שעות בלבד. בשלב ראשון, משך סקיפיו את מגיני העיר אל מחוץ לחומות באמצעות ביום נסיגה מדומה, ואז תקף אותם בכוחות עדיפים, גרם להם אבדות כבדות, וניהל מרדף נמרץ כל כך אחרי הקרתגים הנמלטים, עד שהיה קרוב לפרוץ אל תוך העיר. לאחר שההתקפה הרומאית הראשונה על העיר נהדפה, ארגן סקיפיו את כוחותיו מחדש, ופתח במתקפה נוספת, הפעם בחזית רחבה, על קטע החומה שהגן על הגישה אל העיר מכיוון לשון היבשה, כדי לרתק לשם את תשומת הלב של המגינים. במקביל הוא שלח בחשאי כוח של כ-500 רגלים לתקוף את העיר דרך הלאגונה, שמצפון לה. מתיחקור דייגים מקומיים הוא ידע, שבזמן השפל גובה פני המים בלאגונה יורד מאוד, ומאפשר לחיילים לחצות אותה רגלית. לכן הוא המתין עד לשעות הערב (בהם השפל מגיע לשיאו) לפני שפתח במתקפה. הכוח שהעפיל על החומות מכיוון הלאגונה כמעט לא נתקל בהתנגדות, הוא התקדם לאורך החומה וטיהר אותה מהאויב, ולאחר מכן תקף מהעורף את הקרתגים, שהגנו על שער העיר הפונה ליבשה, ואיפשר לכוח הרומי העיקרי להשתלט עליו לפרוץ אל תוך העיר. הכוחות הרומאים זרמו אל תוך העיר והשתלטו עליה במהירות. סקיפיו הורה לכוחותיו לערוך טבח בתושבי העיר, כדי לזרוע פחד בקרבם ולשבור את התנגדותם, אך מיד לאחר שצבאו השלים את ההשתלטות על העיר, והכניע את הכוח הקרתגי שהחזיק במצודה הפנימית (האקרופוליס), פקד להפסיק את הטבח.
סקיפיו השיג מטמון עשיר של ציוד מלחמה, נמל מעולה ובסיס מבצעים. גישתו ההומנית של סקיפיו כלפי אסירים ושבויי מלחמה בהיספניה עזרה להציג את הרומאים ככוח משחרר ולאו דווקא כוח כובש, על אף שבפועל זה מה שהם היו. ליוויוס מספר סיפור על שבוייה יפה שהיתה בידי כוחותיו של סקיפיו, אשר הציעו אותה לסקיפיו כשלל מלחמה בתום הקרב. סקיפיו אשר גילה שהיא מאורסת למנהיג הקלטו-איברי אלוציוס החזירה לארוסה יחד עם הכופר אותו הציעו הוריה כפדיון שבוי.
על אף תיאורו האוהד של ליוויוס את אופיו המוסרי של סקיפיו, אין להתעלם מהאינטרס שהיה לסקיפיו לנהוג באופן זה. סקיפיו ידע שהסנט הרומי שקוע כולו ככולו במערכה באיטליה ושאין לו סיבה לצפות לתגבורת. אי לכך, הבין סקיפיו שעליו לחזק את קשריו עם השבטים המקומיים על-מנת להשיג ציוד ואספקה להמשך הלחימה. הארוס של האישה השבויה, באופן טבעי, נתן את נאמנותו לסקיפיו ורומא לאחר מקרה זה.[11]
סצנה זו נודעה בקרב אומנים שפעלו בתקופת הרנסאנס, שציירו תמונות רבות המפרטות את האיפוק של סקיפיו מול יופי השבויה, כמו בציורו הנודע של ניקולא פוסן.
באביב שנת 208 לפנה"ס נלחם סקיפיו בקרב הגדול והמתוכנן הראשון שלו (סט-פיס-באטל). הוא יצא לקראת צבאו של עזרובעל, שהופתע ולא היה מוכן לעימות, ודחק אותו ממקומו בבאיקולה במעלה נהר הגוואדלאקיוויר, שם הקים עזרובעל מחנה והמתין לבואו של צבא קרתגי נוסף. סקיפיו חשש שצבאות שני המצביאים הנוספים מאגו וגיסקו, עלולים לכתר את צבאו, ולכן תכנן להשמיד במהירות את אחד הצבאות ובכך להרוויח לעצמו זמן להתמודדות עם השניים האחרים כל אחד בתורו. עם הגעתו תקף סקיפיו את קו העמדות הקרתגי והכוחות הקרתגים המובסים נסוגו אל המחנה. כעת הקים מחנה משלו מול זה של עזרובעל.
על פי פוליביוס, המתין סקיפיו יומיים, אך מחשש לכיתורו בידי הצבאות הקרתגיים הנוספים החליט לבסוף לעלות על מחנהו של עזרובעל.[12] עזרובעל ראה שלא יוכל לעמוד בפני הצבא הרומי, והחליט לסגת. הוא הוציא לקראת הרומאים את כוחותיו הקלים, ואלה ספגו את המתקפה הרומית. סקיפיו פיצל את עיקר צבאו בינו ובין גאיוס ליליוס, ובמקביל למתקפה החזיתית של כוחותיו הקלים הובילו השניים מתקפה כפולה על אגפי הקרתגים. הכוחות הקרתגים נשברו והובסו, אך לחימתם אפשרה לעזרובעל לחצות את הנהר עם שני שלישים מצבאו, פיליו ועיקר האספקה.[13]
היה זה ניצחון מרשים לרומאי הצעיר אל מול המצביא הקרתגי הוותיק, שהביא למותם של אביו ודודו, אולם סקיפיו לא הצליח למנוע את התקדמותו של עזרובעל עם עיקר צבאו צפונה. היסטוריונים רבים ביקרו את חוסר יכולתו של סקיפיו לרדוף אחר עזרובעל ולעצור אותו, שכן בהמשך חצה עזרובעל את האלפים ופלש לאיטליה, במטרה לתגבר את אחיו חניבעל. החרדה ברומא הייתה עצומה, אך בסופו של דבר לא הצליח עזרובעל לחבור לאחיו והובס בטרם עלה הדבר בידו בקרב מטאורוס, מול צבאם המאוחד של שני הקונסולים של אותה השנה, גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור.
תאוריה רווחת המספקת תשובה אפשרית לחוסר יכולתו של סקיפיו לעצור את עזרובעל גורסת כי סקיפיו שם מעייניו אך בהגנה יעילה על ספרד ולא שאף להיגרר למערכה ארוכה אל תוך ההרים שהייתה עלולה לסכן מטרה זו. אחרים גורסים שהחיילים הרומים עסקו רבות בביזת המחנה הקרתגי, ובשל כך היה קשה לאסוף אותם יחד על מנת לצאת למרדף אחרי עזרובעל. ההסבר הסביר ביותר מנקודת מבט אסטרטגית היא חששו של סקיפיו להילכד בין כוחותיו של עזרובעל לבין אחד משני הכוחות האחרים המצויים באזור, אשר לשניהם הייתה עליונות מספרית עליו.[14] מספר ימים לאחר תבוסתו של עזרובעל, מאגו וגיסקו התכנסו יחדיו אל מול הכוחות הרומים, דבר שמעלה את התהייה, מה היה קורה אילו היה סקיפיו רודף אחר עזרובעל.
אחר שהכניע מספר ראשי שבטים מקומיים וחיזק את כוחו באיבריה, נערך סקיפיו בשנת 206 לפנה"ס לקרב גדול נוסף עם צבאותיהם של מאגו ועזרובעל גיסקו, שבינתיים תוגברו מאפריקה וגייסו שכירים איברים רבים. עם הגיעו של סקיפיו יצאו מאגו ומסיניסה לקראתו במתקפת פרשים, במטרה להפתיע את הרומאים בעודם בונים את מחנם, אולם סקיפיו צפה זאת ותקף אותם מן המארב, והפרשים הקרתגים נהדפו.[15] בימים הבאים ערכו הצבאות את כוחותיהם זה מול זה. סקיפיו ערך את צבאו במתכונת הרומית הרגילה, כשהלגיונות במרכז ובעלי הברית האיברים באגפים. הקרתגים נערכו בהתאם, כשכוחותיהם הכבדים מלוב במרכז, ולצידם בעלי הברית האיברים. מספר הפרשים בשני הצבאות היה דומה, אך לרשות הצבא הקרתגי עמדו גם כמה עשרות פילים.
ביום הקרב יצא סקיפיו לקראת הקרתגים עם אור ראשון, כשהפעם ערך את בעלי בריתו במרכז, ואת הלגיונות באגפיהם. הפיקוד הקרתגי מיהר לערוך את הצבא כתמול שלשום, ומשהבחינו בארגונו של החדש של הצבא הרומי היה זה מאוחר מדי להערכות מחודשת. הלגיונות הרומים באגפים ריסקו את הכוחות האיברים שכנגדם, בעוד בעלי בריתם של הרומאים נמנעו ממגע עם המרכז הקרתגי למולם, וכך ריתקו אותו למקומו. המרכז הקרתגי הכבד, שנמנעה ממנו ארוחת הבוקר עם היציאה החפוזה אל הקרב, סבל כעת גם מנסיגתם המבוהלת של הפילים שבאגפים, ולבסוף החל לסגת לעבר המחנה. לכף ציפה המצביא הרומי, והורה על מתקפה מכל העברים, והנסיגה המאורגנת הפכה למנוסת בהלה.[16] הקרתגים איבדו בקרב איליפה כחמישים אלף חיילים, הרוגים ושבויים, וכוחה קרתגו בהיספניה נשבר סופית. הפעם ניהל סקיפיו מרדף מוצלח אחרי עזרובעל (גיסקו) הנסוג, וגם שארית הצבא הקרתגי, כ-6000 חיילים, נכנעה לבסוף. עזרובעל ומאגו הצליחו לברוח ועזבו את היספניה. הראשון שב לאפריקה, ואילו השני ניסה לשווא להשתלט מחדש על קרטחנה מן הים, ולאחר כישלונו נחת בצפון איטליה והמשיך את הלחימה מעמק הפו. למרות מאמציו, גם הוא לא הצליח לחבור אל אחיו חניבעל.
אחרי שהושלם כיבוש היספניה, כשברקע השאיפה לתקוף את קרתגו באפריקה, נסע סקיפיו לצפון אפריקה להיוועד עם השליטים הנומידים סיפקס (Syphax) ומסיניסה. נומידיה הייתה בעלת חשיבות רבה לקרתגו בהספקת כוחות הן כשכירי חרב והן כבעלי ברית. סקיפיו הצליח להשיג את תמיכתם של שני השליטים. מאוחר יותר שינה סיפקס את דעתו, נשא לאישה את האצילה הקרתגית היפהפייה סופוניסבה, ביתו של עזרובעל גיסקו, ונלחם לצד קרוביו הקרתגים נגד מסיניסה וסקיפיו באפריקה.
בשובו להיספניה דיכא סקיפיו התקוממות שפרצה בקרב השבטים האיברים והקלטיברים. אחד מלגיונותיו התמרד מעבר לאברו, וסקיפיו שבה את מפקדיו, הלקה אותם והוציאם להורג. בהמשך שנת 206 השלים את כיבושה של היספניה בהשתלטות על גאדס, ואחרי כן ויתר על פיקודו בספרד ושב לרומא.
המערכה באפריקה
ב-205 לפני הספירה, נבחר סקיפיו פה אחד לתפקיד קונסול בעודו רק בן 31, אף על פי שהדבר היה מנוגד למקובל לפי מסלול המשרות ברומא. סקיפיו התעתד לצאת לאפריקה, אולם חלק מאנשי הסנאט הרומי, אשר קינאו בהצלחתו, טרפדו זאת והרשו לו ללכת לסיציליה בלבד וללא צבא. אף על פי כן, החל סקיפיו לגייס צבא מתנדבים בעת שהותו בסיציליה. סקיפיו רצה לערוך את המלחמה באפריקה, ושמו המפורסם משך מתנדבים רבים לצבאו מכל רחבי איטליה. רבים ממתנדבים אלו היו השורדים מאסון קאנאי, שהיו להוטים להוכיח מחדש את ערכם כחיילים. סקיפיו הפך את סיציליה למחנה אימונים צבאי.
בתקופה הזו, הוגבלה תנועתו של חניבעל לבוהן הדרום-מערבי של איטליה. בעת שהייתו בסיציליה ניצל סקיפיו הזדמנות ולכד את נמל לוקרי מידי חניבעל.[17]
סקיפיו הבין שעליונותם של הקרתגים ובמיוחד של הנומידים בלחימת הפרשים יכולה להוכיח עצמה כהרת אסון כלפי הלגיונות הרומים אשר מורכבים ברובם מחיל רגלים. אנקדוטה אחת מספרת שסקיפיו לחץ על כמה מאות מבני האצולה הסיציליאנים ליצור חיל פרשים. הסיציליאנים התנגדו לדרישה זו ומחו באופן נמרץ. סקיפיו קיבל את הוצאתם מהכלל בתנאי שיספקו סוס, ציוד ורוכב מחליף בשביל הצבא הרומי. בדרך זו, סקיפיו יצר גרעין קשה של פרשים בשביל המערכה באפריקה.
הסנאט הרומי שלח ועדת בדיקה לסיציליה לבחון את התקדמותו של סקיפיו בגיוס הצבא, וזו מצאה את סקיפיו עומד בראש צבא מאומן ומצויד היטב.[18] סקיפיו לחץ על הסנאט לאשר לו מעבר לאפריקה. השמרנים בסנט הרומי, אשר הובלו על ידי פאביוס מאקסימוס 'המתמהמה', התנגדו למשימה זו. פאביוס חשש עדיין מכוחו של חניבעל וראה בכל משימה לאפריקה סיכון רב ובזבוז למאמץ המלחמתי. ברומי עוד זכרו את הפלישה הרומית הרת האסון שהוביל הקונסול מרקוס אטיליוס רגולוס במלחמה הפונית הראשונה, והסתיימה באובדן הצבא והצי, ונפילת הקונסול בשבי. סקיפיו היה בעמדה לא נוחה גם בשל הבוז שסנטורים אחדים חלקו לו בשל טעמו הפרו-הלני באומנות, כגון דברי מותרות ופילוסופיה.
כל מה שסקיפיו הצליח להשיג, זו הרשאה לעבור מסיציליה לאפריקה אם הדבר יתאים לאינטרסים רומאיים, אולם ללא תמיכה כלכלית או צבאית. בהוראת הוועדה, סקיפיו שט ב-204 לפנה"ס, נחת ליד אוטיקה (Utica) והטיל עליה מצור. עם הגיעו חבר אליו מסיניסה עם פרשיו הנומידים.
בינתיים, קרתגו הבטיחה את ידידותם של המלך הנומידי סיפקס (Syphax), וזה נלווה אל עזרובעל גיסקו. התקדמותם משכה את סקיפיו לזנוח את המצור על אוטיקה ולנחות על החוף בין אוטיקה לקרתגו. ב-203 לפנה"ס, הוא השמיד את הכוחות המשולבים של הקרתגים והנומידים על ידי התקדמות חשאית וערמומית והצתת המחנות שלהם קצת לפני השחר, דבר שיצר בהלה ובלבול והוביל למנוסה של הכוחות המשולבים, אשר ברובם נהרגו על ידי צבאו של סקיפיו. על אף שזהו אינו קרב סדור, גם ליוויוס ופוליביוס מעריכים שמצבת ההרוגים בהתקפת יחיד זו עלתה על 40,000 מתים מבין הקרתגים והנומידים, ועוד רבים שנפלו בשבי.
היסטוריונים באופן גס, נוטים להיות אחידים בשבחיהם על מהלך זה. פוליביוס אמר "מכל התימרונים המבריקים שסקיפיו ביצע, נראה שמהלך זה היה המבריק וההרפתקני ביותר מכולם". מצד שני, אחד מההיסטוריונים הראשיים של חניבעל, תיאודור אייראוט דודג', קצין אמריקאי והיסטוריון צבאי 1842–1902, מרחיק לכת ומציע שהתקפה זו נבעה מפחדנות והשפיעה לא יותר ממשקלו של עמוד על כלל האירועים בסיכומם, למרות העובדה שמתקפה זו הבטיחה את המצור על אוטיקה והוציאה באפקטיביות את סיפקס אל מחוץ למלחמה. האירוניה בהאשמותיו של דודג' על פחדנותו של סקיפיו, היא שהתקפה זו משקפת עקבות של אופן הפעולה החביב על חניבעל - מתקפת הפתע.
לאחר שתוגברו על ידי 4,000 חיילים קלטיברים ותיקים, יצאו שוב עזרובעל וסיפאקס לקרב. מאמציו של סקיפיו בחיזוק פרשיו נשאו כעת פרי, והמצביאים הקרתגיים הוכו מכה ניצחת, זו הפעם השנייה, על ידי סקיפיו ומסיניסה בקרב המישורים הגדולים.[19]
עזרובעל שב לקרתגו ושם שלח יד בנפשו, כדי לא לעמוד למשפט העם. סיפאקס נמלט אל ממלכתו, וסקיפיו שחרר את שני סגניו, לליוס ומסיניסה, לרדוף אחריו. השניים הביסו את צבאו בקרב קירטה וכבשו את ממלכתו. סיפאקס נלקח בשבי לרומא, וסופוניסבה אשתו התאבדה בבליעת רעל. כך הבטיח סקיפיו את הכתרתו של בן בריתו מסיניסה כמלך הנומידים. קרתגו, ובמיוחד חניבעל עצמו, סמכו זמן רב על הפרשים הטבעיים המעולים של נומידיה, אך אלה עברו כעת להילחם לצד רומא.
המערכה נגד חניבעל
קרתגו, שאיבדה את צבא השדה האחרון שברשותה, ננטשה על ידי בעלי בריתה באפריקה, ועמדה בפני התקפה של צבא רומאי חזק ומנוסה, החלה במשא ומתן דיפלומטי עם נציגי רומא. במקביל נקראו חניבעל ומאגו לשוב בדחיפות מאיטליה לצפון אפריקה, כדי להציל את קרתגו. באמצעות הפלישה לצפון אפריקה הצליח סקיפיו להשיג מטרה, שכל המפקדים הרומיים שקדמו לו נכשלו בה - לאלץ את חניבעל לנטוש את מאחזו בדרום איטליה לאחר 15 שנות לחימה על אדמת איטליה (218-203 לפנה"ס). במסגרת המשא ומתן דרש סקיפיו את פינוי איטליה, וויתור מלא על היספניה ואיי הים, הכרה במסיניסה כמלך הנומידים ובאוטונומיית השבטים הלובים, החזרת כל שבויי המלחמה והעריקים הרומאיים, הסגרת הצי הקרתגי למעט 20 ספינות, ופיצויים לרומא בגובה 5000 טלנטים. למרות התנאים הקשים שמחקו את עצמתה הימית של קרתגו והגבילו מאוד את פעולתה באפריקה, הסכימו הקרתגים לקבלם, והוסכם על שביתת נשק,[20] אולם עם בואו של חניבעל לאפריקה נערכו הקרתגים לחדש את המלחמה.
קיימת מחלוקת היסטורית בנוגע להרכבו וגודלו של הצבא, שחניבעל החזיר עמו מאיטליה. חסידיו של חניבעל טוענים כי צבאו הורכב בעיקר מתושבים מקומיים מדרום-איטליה, שגויסו או התנדבו לצבאו של חניבעל, ושרוב הצבא המקורי איתו פלש לאיטליה (ובמיוחד הפרשים הנומידיים) חדל מלהתקיים במהלך המערכה הממושכת שהוא ניהל בחצי האי האיטלקי. תומכיו של סקיפיו טוענים כי מספר החיילים הוותיקים, שנותרו בצבאו של חניבעל, היה גדול יותר.
כוחותיו של חניבעל כללו 36–58 אלף רגלים וכ-4,000 פרשים (כולל כ-15 אלף חיילים אותם הביא עמו מאיטליה), בסיוע 80 פילי מלחמה. כוחותיו של סקיפיו כללו (לפי מקורות שונים) 29-34 אלף רגלים ו-5,500-8,700 פרשים, כולל 6,000 רגלים ו-4,000 פרשים נומידיים, שהביא עמו מסיניסה. בעוד צבא חניבעל נהנה מעדיפות בכוח הרגלים, צבאו של סקיפיו נהנה מעדיפות בפרשים. שני הצבאות נפגשו במישור בין קרתגו לאוטיקה (Utica), ב-19 באוקטובר שנת 202 לפנה"ס.
לפני הקרב, נעשה ניסיון נוסף למשא ומתן שיסיים את המלחמה בדרכי שלום, ושני המצביאים נפגשו. על אף ההערכה ההדדית בין שני המצביאים, המשא ומתן נכשל. סקיפיו הציב בפני חניבעל את תנאי השלום שהוסכמו קודם לכן בין קרתגו לרומי, וחניבעל הסכים לכל התנאים פרט לפירוק הצי והסגרת העריקים. הדבר שם קץ למשא ומתן, כיוון שמלכתחילה הסכים סקיפיו לשלום רק אם חניבעל יציע יותר, והוא הציע פחות.[21]
קרב זאמה
- ערך מורחב – קרב זאמה
חניבעל ארגן את הרגלים שלו ב-3 קווים, בדומה למערך המקובל בצבא הרומאי. בקו הראשון הוצבו שכירי חרב מגאליה ומליגוריה וקלעים מהאיים הבלאריים, שגויסו על ידי אחיו מאגו (מאגו עצמו מת מפצעיו בדרכו לאפריקה). בקו השני הוצבו רגלים בעלי חימוש כבד יותר, רובם טירונים שגויסו מקרתגו ומלוב, ואילו בקו האחרון הוחזקו ותיקי המלחמה מאיטליה, שרידי צבאו המקורי של חניבעל. לא ברור מדוע בחר להיערך באופן הזה. ייתכן שחניבעל לא בטח בטירונים החדשים שגייס, והשתמש בהם רק כ-"בשר תותחים" עבור החיילים הוותיקים מאיטליה, אותם שמר רעננים לשלב המכריע.
את פרשיו הציב חניבעל באגפים, ואת הפילים פרס לפני צבאו. נדמה שתוכניתו הייתה פשוטה: התקפה מאסיבית של פילי מלחמה, שנועדה ליצור פרצות בקו החזית הרומאי ולגרום לפאניקה, אשר תנוצל על ידי הרגלים שלו בסיוע הפרשים לצורך הכרעת הקרב.
במקום לסדר את כוחותיו בתבנית לוח השחמט המקובלת בצבא הרומי (כאשר המאניפולים של הקו השני מוצבים מאחרי הרווחים בין המאניפולים בקו הקידמי), סקיפיו החליט למקם את המאניפולים (מניפולוס; יחידה צבאית רומית המורכבת מ-60–120 לוחמים) שלו בשורה עורפית, ובכך יצר מעברים פתוחים לכל עומק המערך של הלגיונות שלו. הייתה זו טקטיקה שנועדה להתמודד עם פילי המלחמה הקרתגים, ולמנוע מהם לשבש את המערך הרומאי. עם הערכות זו של צבא סקיפיו, כשהפילים של קרתגו הסתערו, הם נתקלו במלכודות שהונחו בקפידה לפני הקווים הרומיים, ובחצוצרנים רומיים שהבריחו ובלבלו חלק משמעותי מהפילים. בנוסף, פילים רבים תועלו לעבור באופן בלתי מזיק דרך המעברים בקווים של הלגיונות, על ידי הווליטים (חי"ר קל) ולוחמים אחרים.
רמחים רומיים עשו עבודה אפקטיבית, והמלכודות החדות גרמו לאי-סדר בפילים. חלקם היו כה מבולבלים עד שהסתערו בחזרה לתוך קווי הצבא הקרתגי, וגרמו שם למהומה בעיקר בקרב הפרשים של חניבעל. החי"ר הרומי נבהל מהפילים, אך הנומידים בפיקוד מסיניסה והפרשים של גאיוס לליוס, שנהנו מעליונות מספרית ואיכותית, החלו בהנסת פרשי האויב משדה הקרב. שני מפקדי הפרשים רדפו אחר הפרשים הקרתגים והשאירו את הרגלים משני הצדדים להילחם זה בזה.
הקרב בין כוחות הרגלים של הצדדים היריבים היה אכזרי ועקוב מדם, והתנהל ללא הכרעה. בתחילה הדפו הקרתגים את אויביהם לאחור, אולם אז תוגבר הקו הרומאי הראשון בחיילים מן הקו השני. הקו הקרתגי הראשון הובס, וחייליו נסוגו לאחור בתקווה למצוא מקלט מאחרי הקו הקרתגי השני, אך החיילים בקו השני לא אפשרו להם לעבור דרכם, אם מחשש שפתיחת השורות תשבש את מערכם ואם משום שחניבעל הורה על כך מפורשות. חלק מהנמלטים ניסו להבקיע לעצמם דרך בלחימה, והשאר פנו ימינה ושמאלה והגדילו את רוחב החזית הקרתגית. כעת קידם חניבעל את הקו השני, אך גורלו דמה לזה של הקו הראשון וסקיפיו הביס גם אותו.
לאחר שהובסו שני הקווים הראשונים בצבאו של חניבעל נערכו הלגיונות מחדש בקו ארוך אחד (בניגוד ל-3 הקווים המסורתיים) במטרה להשתוות לאורך הקו הקרתגי. צבאו של סקיפיו צעד לעבר הקו הקרתגי האחרון, שהורכב מוותיקי צבא איטליה של חניבעל, שעדיין לא נטלו חלק בקרב. ההתנגשות הסופית הייתה קשה, והוכרעה רק כאשר כוחות הפרשים של סקיפיו אפריקנוס חזרו מהמרדף אחרי הפרשים הקרתגים, והסתערו על עורפו של הצבא הקרתגי. צבאו של חניבעל, שהותקף במקביל מחזיתו ומעורפו, הובס והתפורר, באופן המזכיר את שאירע לצבא הרומאי בשלבי הסיום של קרב קאנה.
לאחר הקרב
אישים בולטים רבים בסנאט הרומאי, ובמיוחד קאטו, ציפו מסקיפיו להחריב כליל את קרתגו לאחר הניצחון, אולם סקיפיו הסתפק בהכתבת תנאי כניעה ששימרו את עצמאותה של קרתגו בענייני פנים, אף שהיו חמורים בהרבה מקודמיהם. כעת נתבעה קרתגו להעביר למסיניסה שטחים רבים באפריקה, לפצות את רומא בעשרת אלפים טלנטים בתשלומים למשך 50 שנה, להסגיר את הצי פרט לעשר ספינות, למסור מאה בני ערובה מאצילי העיר, ולא לפתוח במלחמה ללא אישור מרומא.[22] בלית ברירה קיבלה קרתגו את ההסכם, שהפך לביטוי המתאר הסכם שלום שאינו הוגן (שלום קרתגו). התנאים הקשים הפכו את קרתגו לתלויה ברצונה של רומא וחשופה לפגיעות שכניה, מה שהוביל לבסוף לפרוץ המלחמה הפונית השלישית וחורבנה של קרתגו.
בהסכמת סקיפיו הותר לחניבעל להפוך למנהיג אזרחי בקרתגו, הסכמה שמשפחת קאטו לעולם לא שכחה לו. בניגוד למתינותו היחסית מול קרתגו, נהג סקיפיו באכזריות כלפי עריקים רומיים ולטיניים, ששירתו בצבאו של חניבעל - הלטינים נענשו בעריפת ראש והאזרחים הרומיים נצלבו.
חזרה לרומא
בהגיעו לרומא התקבל סקיפיו בטריומף ביחד עם הכינוי (היה זה מקובל להעניק שם רביעי לאזרח רומי, שניתן כתואר כבוד) "אפריקנוס". הוא סירב לביטויי כבוד נוספים שאנשים התעקשו להעניק לו, למשל קונסול לכל החיים ודיקטטור. בשנת 199, סקיפיו נבחר לקנסור ולמספר שנים אחר כך הוא חי בשלווה ולא השתתף בפוליטיקה. ב-193, סקיפיו היה אחד חברי ועדה שנשלחה לאפריקה כדי ליישב את המחלוקת בין מסיניסה לבין קרתגו. הוועדה לא הצליחה בכך. ייתכן שאת הכישלון יש לייחס לכך שחניבעל, בשירותו של אנטיוכוס השלישי מסוריה, בא לקרתגו כדי לאסוף כוחות להתקפה חדשה על איטליה. ב-190, כשרומא הכריזה מלחמה נגד אנטיוכוס השלישי, הציע סקיפיו שיחבור לאחיו לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסיאטיקוס אם הסנאט יפקיד בידיו את הפיקוד העליון. שני האחים הביאו את המלחמה לסיום בניצחון מכריע בקרב מגנסיה ( חבל ארץ ביוון התיכונה, הנקרא על שמם של המגנטים, בני שבט יווני קדמון שהשתתף במלחמת טרויה), באותה שנה.
פרישה
אויביו הפוליטיים של סקיפיו, בהובלת מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס הידוע כ"קאטו הזקן" לו מיוחסת האימרה "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו", התקדמו בזירה הפוליטית בהיעדרו. כשהסקיפיונים שבו לרומא, שני טריבונים העמידו לדין (שנת 187) את לוקיוס (אח של סקיפיו) באשמת מעילה שעיקרה, שימוש לא הוגן בכסף שהתקבל מאנטיוכוס. בעת שלוקיוס הציג את ספרי החשבונות שלו, אחיו חטף אותם בכוח מידיו, קרע אותם לגזרים, והשליכם על רצפת בית הסנאט. פובליוס (סקיפיו) לכאורה שאל את בית-המשפט (הכוונה לנוכחים במשפט) מדוע הם מתעניינים כיצד 3,000 טלאנטים בוזבזו וככל הנראה אינם מתעניינים כיצד 15,000 טלאנטים נכנסו לקופת המדינה (זה הסכום שאנטיוכוס שילם לרומא אחרי שהובס על ידי לוקיוס). המעשה המתנשא הזה גרם לתחושת בושה בקרב התביעה, ונראה שההאשמות נגד לוקיוס בוטלו, אף על פי שלוקיוס שוב יתבע, ובפעם הזו הורשע, אחרי מותו של פובליוס.
סקיפיו עצמו הואשם אחר-כך (185) ששוחד על ידי אנטיוכוס. בכך שהזכיר לאנשים שזהו יום השנה לניצחונו בזאמה, הוא גרם להתפרצות של התלהבות לטובתו. ההמון התאסף סביבו וליווה אותו לקפיטול, שם הם הודו לאלים וביקשו מהם להעניק לרומא עוד אזרחים כמו סקיפיו. למרות התמיכה העממית לה זכה סקיפיו, היו ניסיונות מחודשים להביאו למשפט, אך ניסיונות אלה הוכשלו על ידי חתנו לעתיד טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס, הבכיר.[23] ככל הנראה, היה זה המעשה הזה אשר הביא את סקיפיו להציע את ביתו הצעירה קורנליה אפריקנה מינור (אז בת 5) לגרקכוס, המבוגר ממנה במספר עשורים. (אין סימוכין מהתקופה למאורע זה; מה שידוע זה שגרקכוס נשא את קורנליה, כשהייתה בת 18 לערך, ב-172).
אפריקנוס פרש לביתו בכפר בליטרנום, אשר בחופה של קמפניה. הוא חי שם בשארית חייו, וגילה גדלות-נפש בכך שניסה למנוע את חיסולו של חניבעל הגולה. הוא מת, קרוב לוודאי, ב-183 (השנה והתאריך המדויקים אינם ידועים) בגיל 53 בערך. מותו, כך נאמר, היה בנסיבות חשודות. ייתכן שהוא מת בשל השפעה חוזרת ונשנית של קדחת אשר תקפה אותו בקצרה במערכה של שנת 190, או שהוא שם קץ לחייו מסיבות שאינן ידועות. נאמר עליו שדרש להיקבר הרחק מעירו כפוית הטובה, ונאמר שהאימפרטור אוגוסטוס ביקר בקברו בליטרנום יותר מ-150 שנה לאחר מותו. כך או אחרת, אין זה ודאי שהוא אכן נקבר בליטרנום, ואין עדויות בנות-זמננו למותו וקבורתו. נאמר שהוא הזמין כתובת למצבתו: "ארץ אבות כפוית טובה, לא תקבלי אפילו את עצמותיי" [לטינית: Ingrata patria, ne ossa quidem habebis].
הקשר ההדוק בין סקיפיו ליריבו הגדול חניבעל, נשמר גם בסוף חייהם. חניבעל ברקה מת כגולה, בדומה לסקיפיו ובסמוך למותו של סקיפיו. הוא סיים את חייו בביתיניה באותה שנה או מעט אחר כך, אולם בעוד מותו של סקיפיו היה שקט יחסית, חניבעל מת כשעד יומו האחרון הוא נרדף ונתון להצקות, מידי מצביאים רומים נלהבים דוגמת טיטוס קווינכטיוס פלמינינוס.
נישואים וצאצאים
יחד עם אשתו אמיליה פאולה (שידועה גם כאמיליה טרטיה), ביתו של הקונסול לוקיוס אמיליוס פאולוס שנפל בקרב קאנאי ואחות לקונסול אחר, לוקיוס אמיליוס פאולוס מקדוניוס, היו לו חיי נישואים מאושרים ופוריים. אמיליה פאולה זכתה לעצמאות ועושר יוצאי דופן ביחס לאישה פטריקית נשואה, והייתה מודל לחיקוי חשוב לנשים רומאיות רבות. ביתה הצעירה קורנליה, אימו של גרקכוס, הייתה אף היא מודל לחיקוי לנשים אצילות רבות ברפובליקה הרומית המאוחרת, כולל כפי שטוענים, אימו של יוליוס קיסר.
במותו, היו לסקיפיו שני בנים חיים. שניהם היו לפרייטורים ב-174, אך לא היו מעורבים בחיים הציבוריים מעבר לכך; שניהם מתו לא נשואים וצעירים יחסית. פובליוס קורנליוס סקיפיו, הבכור והיורש, אימץ את דודנו הראשון – אמיליוס פאולוס אשר נולד ב-185 בתור פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס. זאת הרבה לפני קרב פידנה שהתרחש ב-168 לפנה"ס, במהלכו הוביל אמיליוס את הרומאים לניצחון, ובכך שם קץ למלחמה המקדונית השלישית.
לסקיפיו ואמיליה פאולה היו גם שתי בנות חיות. הבכורה, קורנליה, נישאה לדודנה השני פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה קורסולום (בנו של הקונסול לשנת 191 גנאיוס קורנליוס סקיפיו קאלבוס). החתן היה רומאי מכובד בזכות עצמו. הוא היה לקונסול (והתפטר בשנת 162 מסיבות דתיות ונבחר מחדש ב-155), קנסור בשנת 159, יושב ראש הסנאט, ומת כפונטיפקס מקסימוס, התפקיד הדתי החשוב ביותר ברומא העתיקה ב-141. סקיפיו נאסיקה זכה לכיבודים רבים בזכות חמו המנוח, והיה ידוע בעמדתו האיתנה (גם אם בסופו של דבר כושלת) כנגד קאטו הזקן, בדבר עתידה של קרתגו מ (בערך)- 157-149. היה להם לפחות בן אחד ששרד.
הבת הצעירה הייתה מפורסמת יותר בהיסטוריה; קורנליה אפריקנה, הרעיה הצעירה של הקשיש טיבריוס גרקכוס הבכיר, טריבון הפלבאים, פריטור, ואחר כך קונסול לשנת 177 (אחר כך קנסור וקונסול שוב). קורנליה אפריקנה הייתה אם ל-12 ילדים, הבנים השורדים היחידים מהם היו טיבריוס גרקכוס וגאיוס גרקכוס ואחותם סמפרוניה. כל שלושת הילדים השורדים מנישואים אלה נתקלו בגורל מר; האחים הגרקכים מתו צעירים יחסית, נרצחו או אולצו להתאבד על ידי קרובי משפחה שמרנים. הבכורה, שהייתה גם הבת היחידה ששרדה, סמפרוניה, נישאה לבן דודה הראשון של אימה (ובן דודה שלה דרך אימוץ) סקיפיו אמיליאנוס אפריקנוס. לזוג לא היו ילדים, וסמפרוניה שנאה את בעלה לאחר שהוא מחל על רצח אחיה טיבריוס ב-132. במותו המסתורי של סקיפיו ב-129, בגיל 56, היו שהאשימו את אשתו. ואחרים האשימו את אויביו הפוליטיים.
צאצאיו היחידים של סקיפיו שחיו בתקופת רפובליקה המאוחרת היו צאצאי שתי בנותיו. בניו מתו ללא צאצאים חוקיים ששרדו. אחרון הילדים השורדים מביתו הצעירה, סמפרוניה, אשתו ואלמנתו של סקיפיו אמיליאנוס, חי עד שנת 102 לפנה"ס. צאצאית נוספת הייתה הנינה של נינתו, שמה - פולביה, הנכדה היחידה של גאיוס גרקכוס, המוכרת בעיקר כאשתו השלישית העשירה של חבר הטריאומוויראט מרקוס אנטוניוס, שנטש אותה לטובת קלאופטרה. לפוליביה היו מספר ילדים, לפחות על אחד מהם, יולוס אנטוניוס, ידוע שהיו לו צאצאים שורדים במאה הראשונה לספירה.
נכד נוסף שלו שידוע עליו, פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה סראפיו, היה הרבה יותר שמרן מבני דודיו הגרקכים. הוא וצאצאיו נהיו שמרנים יותר ויותר, בניגוד ניכר לאב ולסבים. נאסיקה סראפיו שהיה נכדו הבכור של סקיפיו אפריקנוס, התמנה לקונסול ב-138. נאסיקה סראפיו רצח את בן דודו טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס, בשנת 132. נאסיקה סראפיו, אף על פי שהיה פונטיפקס מקסימוס, נשלח לאסיה הקטנה על ידי הסנאט במנוסה מזעמם של תומכי האחים הגרקכים, ומת במסתוריות בפרגמון. נטען שהורעל על ידי סוכן של הגרקכים. בנו של סראפיו, סקיפיו נאסיקה הרביעי, היה שמרן אף יותר, והיה לקונסול לשנת 111 לפנה"ס. בניו של סקיפיו נאסיקה הזה היו לפרייטורים מעט לפני מלחמת בעלות הברית (החלה בשנת 91 לפנה"ס). בכל אופן, נכד (שאומץ למשפחת האצולה הפלבאית קאיקיליוס מטלוס) שינה שמו בהתאם למטלוס סקיפיו וכרת ברית עם פומפיוס וקאטו הצעיר. מטלוס סקיפיו הפך בעקבות ברית זו ליריבו של יוליוס קיסר. מטלוס סקיפיו היה הסקיפיו האחרון שהבחין עצמו צבאית ופוליטית.
אף אחד מצאצאיו של סקיפיו, חוץ מסקיפיו אמיליאנוס – אחיינה של אשתו שהפך לנכדו המאומץ – לא התקרבו לקריירה הפוליטית המרשימה שלו או הצלחתו הצבאית.
אין זה ברור כיצד הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו סאלביטו (בעלה לשעבר של סקריבוניה אשתו השנייה של אוקטביוס, הידוע כאוגוסטוס קיסר, ואימה של הילדה החוקית היחידה, יוליה הבכירה) היה קשור לסקיפיו אפריקנוס.
מקום מנוחתו של סקיפיו אפריקנוס
אין קביעה ארכאולוגית למקום מנוחתו של סקיפיו. קברו התגלה והוא פתוח לציבור אך הדעה הרווחת היא שאינו קבור שם באמת. קיימת אפשרות שגופתו הושבה לרומא שם הוא נטמן בקבר שטרם התגלה (מערת קבורה). ליוויוס טוען בספרו "ההיסטוריה של רומא", שפסלים של סקיפיו אפריקנוס, לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסייתיקוס והמשורר הרומי קווינטוס אניוס שהיה חבר המשפחה) ניצבו בקבר של סקיפיו כאשר הוא (ליוויוס) ביקר בו.
מקורות אבודים
נטען כי סקיפיו כתב את זיכרונותיו ביוונית, אך שאלה אבדו (אולי הושמדו) ביחד עם ההיסטוריה שנכתבה על ידי בנו בכורו ואדם הקרוי באותו שם (האב המאמץ של סקיפיו אמיליאנוס) וחייו מאת פלוטרכוס. כתוצאה מכך, תיאורים עכשוויים של חייו, במיוחד ילדותו ונערותו, למעשה אינם קיימים. אפילו תיאור חיי סקיפיו מאת פלוטרכוס, שנכתב הרבה יותר מאוחר, אבד. מה שנותר אלה תיאורים של מעשיו בהיסטוריות של פוליביוס, ליוויוס (שכותב מעט על חייו), בנוסף להיסטוריות ששרדו מאת אפיאנוס וקסיוס דיו, ואנקדוטה אקראית אצל ולריוס מקסימוס. מכל אלה, פוליביוס היה הקרוב ביותר לסקיפיו אפריקנוס בגיל ובקשרים, אך ייתכן כי התיאור שלו מוטה בשל ידידותו לקרוביו של סקיפיו.
מורשתו של סקיפיו
צבאית
רבים מחשיבים את סקיפיו לאחד מהגנרלים הגדולים ביותר של רומא; הוא מעולם לא הפסיד קרב. מיומן במידה שווה באסטרטגיה ובטקטיקה, הייתה לו גם היכולת להשרות על חייליו ביטחון. על פי המסופר, חניבעל, שהחשיב את אלכסנדר כראשון ואת פירוס כשני מבין המפקדים הצבאיים, הודה שאם היה מביס את סקיפיו הוא היה מציב עצמו בראש הרשימה – אף על פי שהסיפור הספציפי הזה ככל הנראה פוברק על ידי ליוויוס מאוחר יותר.
מטלוס סקיפיו, צאצא של סקיפיו, פיקד על לגיונות נגד יוליוס קיסר באפריקה עד שהובס בקרב תאפסוס. אמונה טפלה רווחת הייתה שרק בן לסקיפיונים יכול לנצח קרב באפריקה, כך שיוליוס קיסר, מינה קרוב-רחוק של מטלוס למטה שלו, במטרה שיוכל לומר שגם לו יש בן-סקיפיו שנלחם לצידו.
פוליטית
סקיפיו היה הגנרל הרומי הראשון שהרחיב את הטריטוריה הרומית מחוץ לאיטליה והאיים שסביב המגף. הוא כבש את הטריטוריה של קרתגו באיבריה למען רומא, אף על פי ששתי הפרובינציות האיבריות לא שקטו לחלוטין למשך 200 שנים נוספות. ניצחונו על חניבעל בזאמה, הכשיר את הקרקע לחורבנה הסופי של קרתגו ב-146. להתעניינותו באורח חיים המעריץ את התרבות היוונית הייתה השפעה ניכרת על העילית הרומית; יותר ממאה שנים מאוחר יותר, אפילו השמרן קאטו אוטיקנסיס (נינו של קאטו הזקן) תמך בעקרונות הפילוסופיה היוונית. סקיפיו לא הציג לרומאים רעיונות או אומנות יוונית, אך תמיכתו הנלהבת לדרך החיים היוונית בשילוב עם הכריזמה שלו, היו בעלי השפעה בלתי נמנעת.
הביקורת על סקיפיו ומורשתו ההלנית היא שייתכן שהסקיפיונים הובילו את הדרך, לתהום הבלתי נמנע שנפער בין העילית הרומית וההמון הרומי. הפער החברתי הפך לדבר מה מוחשי כאשר האליטה חונכה באופן נבדל משאר העם, וחיה עם כמות של עושר ונכסי תרבות שלא היו ברשותה לפני כן.
סקיפיו תמך בחלוקת אדמות לוותיקי צבאו בחזרה מסורתית לימיה המוקדמים של הרפובליקה; למרות זאת, מעשיו נתפסו כרדיקליים במידת מה על ידי שמרנים. בהיותו גנרל מצליח שדרש אדמות לחייליו, סקיפיו כנראה סלל את הדרך לגנרלים מאוחרים יותר כמו גאיוס מאריוס וקיסר. למרות זאת, סקיפיו לא היה מריוס וגם לא היה קיסר. אף על פי שלא תמיד כיבד את מנהגי האבות או את החלטות הסנאט או מגיסטרט נבחר מסוים [הפניה 15], הוא לא ניסה להשתמש בכריזמה שלו ובמוניטין שלו כדי להחליש את הרפובליקה. (לשם ההגינות, הרפובליקה התיכונה לא הייתה חלשה כמו הרפובליקה המאוחרת, שסבלה משחיתות מאסיבית בקרב האליטה, איומים משמעותיים מהגרמאנים והגאלים ומעט יותר מצידו של יוגורתה, כמו גם אי-שוויון חברתי-כלכלי הולך וגובר). חלקה האמיתי של דמותו של סקיפיו בעניין זה אולי יכול להתבטא באמצעות התנהגותו מעט לאחר ששב מאפריקה לטריומף ברומא מוקירת התודה. סקיפיו סירב לקבל דרישות לגביו שיהפוך לקונסול לכל חייו או דיקטטור. על ריסונו העצמי בהעמדת טובת הרפובליקה לפני טובתו האישית, זכה סקיפיו לשבחים מליוויוס על שהפגין אצילות בלתי רגילה – דוגמה אשר באופן בולט לא זכתה לחיקוי מצד מאריוס, סולה וקיסר.[7]
סקיפיו אפריקנוס בתרבות
ספרות קלאסית
סקיפיו מוזכר בחיבוריו של קיקרו הרפובליקה ועל הידידות, ובחיבורו של סיליוס איטליקוס פוניקה. קיקרו היה תלמיד של מורים רוחניים רומאים ידועים, שאבותיהם היו קשורים לסקיפיו. כגיבור רומי, סקיפיו הופיע בכרך השישי של איניאס כשהוא מוצג לאיניאס בחזון בשאול. סקיפיו מופיע בצורה בולטת בחיבורו של ליוויוס ייסוד העיר.
ספרות מדיבלית
סקיפיו מוזכר 4 פעמים בחיבורו של דנטה הקומדיה האלוקית: ב"אינפרנו" פואמה מס' 31 ; ב"פורגאטוריו" – פואמה מס' 29; וב"פאראדיסו" – פואמה 6 (VI) ופואמה-27 (XXVII).
ספרות ואמנות רנסאנס
סקיפיו הוא גיבור החיבור הלטיני האפי אפריקה מאת המשורר הנודע פטררקה. 'האיפוק של סקיפיו' הוא המוטיב החוזר בהצגת דמותו של סקיפיו, בספרות מופת של הרנסאנס, כמו שהיה גם 'החלום של סקיפיו', שהציג את בחירתו האלגורית בין המידה הטובה לבין הנהנתנות.[24] ניתן לומר המוטיב מיצירתו של פטררקה 'האיפוק של סקיפיו', שהציג את רחמנותו ואיפוקו המיני לאחר נפילת קרתגו החדשה, היה נושא פופולרי אף יותר. גרסאות לנושא צוירו על ידי אמנים רבים מהרנסאנס ועד המאה ה-19, כולל אנדראה מנטניה וניקולא פוסין. סקיפיו מוזכר גם בחיבורו של מקיאוולי "הנסיך" (פרק 17 "על רשעות ורחמים, והאם עדיף להיות נאהב מאשר מעורר מורא"). כמו כן, מילטון הזכיר את סקיפיו בכרך ה-9 של יצירתו האפית גן העדן האבוד, ובערך ה-3 של יצירת ההמשך גן העדן המושב.
מוזיקה
פוליביוס קורנליוס סקיפיו היא דמות מרכזית במספר אופרות איטלקיות שהולחנו בתקופת הבארוק במוזיקה, ביניהם המארש של הנדל שנקרא 'סקיפיונה' שעודנו המארש הגדודי של המשמר הגרנדי. ישנה התייחסות לסקיפיו גם בהמנון איטליה הרשמי.
קולנוע
מעט לפני הפלישה האיטלקית לאתיופיה במאי 1935, ובהתאם להערצה ולפופולריות הגואה של הפאשיזם האיטלקי, לה זכה מוסוליני, הזמין מוסוליני סרט אפי המתאר את מעשיו הנועזים של סקיפיו "סקיפיו האפריקאי", אשר נכתב על ידי קארמין גאלו. הסרט זכה בפרס מוסוליני לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בוונציה בשנת 1937.
בשנת 1971 לאויג'י מאגני כתב וביים את הסרט "סקיפיו, הידוע כאפריקנוס". בסרט זה האירועים ההיסטוריים מוצגים באופן קליל וסאטירי, עם כמה התייחסויות בינ"ל למאורעות הפוליטיים בזמן יצירת הסרט.
בשנת 2000 בסרטו של רידלי סקוט "גלדיאטור", הוזכרו סקיפיו אפריקנוס וקרב זאמה בעת שחזור הקרב על ידי הגלדיאטורים שנלחמו בקולוסאום.
ב 2006, ג'ים טלמן כתב וכיכב בסרט "הסוד מתחת לוורד" על המלחמה הפונית השנייה.
לקריאה נוספת
מקורות ראשוניים
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א', ב', כ"א, כ"ב, ל'. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- פוליביוס, היסטוריה, תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"א 1991
- Paulus Orosius, Historiae adversus paganos libri iv
- Valerius Maximus, Factorum et dictorum memorabilium libri iii, iv, vii, viii
מקורות משניים
- Theodore Ayrault Dodge, Hannibal, Da Capo Press; Reissue edition, 2004. מסת"ב 0-306-81362-9
- H. H. Scullard, Scipio Africanus: Soldier and Politician, Thames and Hudson, London, 1970. מסת"ב 0-500-40012-1
- H. H. Scullard, Scipio Africanus in the Second Punic War Thirlwall Prize Essay (University Press, Cambridge, 1930)
- This article incorporates text from a publication now in the public domain: Chisholm, Hugh, ed (1911). Encyclopædia Britannica (Eleventh ed.). Cambridge University Press.
- B.H. Liddell Hart, Scipio Africanus: Greater Than Napoleon, W Blackwood and Sons, London, 1926; Biblio and Tannen, New York, 1976. מסת"ב 0-306-80583-9.
קישורים חיצוניים
,_original_from_the_Tomb_of_the_Scipiones,_Rome%3F,_end_of_the_2nd_century_B.C.,_Ny_Carlsberg_Glyptotek,_Copenhagen_(13646298755).jpg){kind=link}
- המחשה היסטורית של הבי.בי.סי לקרב זאמה.
- Sloan, John. Scipio Africanus, Publius Cornelius, (The Elder) (237 - 183 BC), son of Publius Cornelius Scipio. Xenophon Group International. Retrieved 28 February 2009. מאמר על תפקידו של סקיפיו אפריקנוס במלחמה הפונית.
- אתר הבית של גילי חסקין למטייל, המלחמות הפוניות(הקישור אינו פעיל)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ פלוטרכוס, גדולי יוון ורומא. תרגם י"ל ברוך. תל אביב, הוצאת אמנות, תרצ"ב. 2 כרכים. העתק דיגיטלי, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
- ^ פליניוס הצעיר, המכתבים, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומפתחות ארנסט דוד קולמן, מוסד ביאליק, תשנ"ב 1991.
- ^ Scullard, Howard Hayes (1930). Scipio Africanus in the Second Punic War. Cambridge: University Press. pp. 37–38.
- ^ פוליביוס, היסטוריה, ספר 10 פרק 3, תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"א 1991.
- ^ Polybius, Histories, book X.3
- ^ Titus Livius, Ab Urba Condita, Book XXII, 52-53
- ^ 7.0 7.1 באזיל הנרי לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליאון, הוצאת מערכות, 1975, עמ' 18–19
- ^ Nigel Rodgers, Hazel Dodge (2005). Rome: The Greatest Empire. Southwater. p. 40.
- ^ 9.0 9.1 טיטוס ליוויוס תולדות רומא Livy, Book XXVI, Chapter 18
- ^ רוברט פנל (Robert F. Pennell) רומא העתיקה מהזמנים הקדומים ביותר, מתוך אתר annourbis המוקדש להיסטוריה של רומא
- ^ טיטוס ליוויוס תולדות רומא Livy, Book XXVI, Chapter 50
- ^ פוליביוס, ספר עשירי, פסקה 38, 10
- ^ תולדות הרפובליקה הרומית, ישראל שצמן, עמ' 152
- ^ פוליביוס, ספר עשירי פסקה 39, 9
- ^ פוליביוס, ספר 11 פסקה 21
- ^ פוליביוס, ספר 11, פסקאות 22-24
- ^ תולדות הרפובליקה הרומית, ישראל שצמן, עמ' 154
- ^ טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א', ב', כ"א, כ"ב, ל'. תרגמה מרומית שרה דבורצקי.
- ^ תולדות הרפובליקה הרומית, ישראל שצמן, עמוד 155
- ^ תולדות הרפובליקה הרומית, ישראל שצמן עמ' 155. וכן פוליביוס, ספר 15, פסקה 8, 7, וליוויוס ספר 30 פסקה 16
- ^ הרולד למב, האחד נגד רומא, עמ' 267
- ^ תולדות הרפובליקה הרומית, ישראל שצמן עמ' 156, וכן פוליביוס ספר 15 פסקה 18, וליוויוס ספר 30 פסקה 37.
- ^ טיטוס ליוויוס תולדות רומא ספר 38, פרק 53
- ^ ג'יוליו ליציניו 1566[1]
32575270פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס