עצמונה (סיני)
ערך זה עוסק ביישוב בלתי רשמי שפונה במהלך הנסיגה מסיני. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עצמונה היה מאחז על חוף צפון סיני, ליד היישוב חרובית באזור אל עריש. היישוב הוקם בשנת 1979, בתגובה על הכוונה לסגת מסיני ועל מנת להביע אמונה שהנסיגה לא תצא לפועל. היישוב פונה בשנת 1982, במסגרת הנסיגה מסיני.
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| שפה רשמית | עברית |
| תאריך ייסוד | 1979 |
| סיבת נטישה | הנסיגה מסיני |
| תאריך נטישה | מאי 1982 |
| דת | יהודים |
| אזור זמן | UTC +2 |
היסטוריה
הקמת היישוב
היישוב עצמונה עלה על הקרקע ב-20 במרץ 1979, יום לפני הדיון בכנסת שבו אושר הסכם השלום עם מצרים, שכלל פינוי כל היישובים הישראלים בסיני. זאת כמחאה, לאחר ביקורו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל שבוע קודם, על חתימת הסכם השלום והפינוי הצפוי של סיני. רבים מאנשי גוש אמונים נעצרו מפני שהפריעו או חשבו להפריע לביקור, ובזמן המעצר באו לבקרם תושבים מיישובי ימית, ואז עלה הרעיון[1].
למקום הגיעו כמה קבוצות של מתיישבים. קבוצת הסטודנטים סל"ע, מחוגי תנועת הליכוד, ואיתם צחי הנגבי, קבוצה של תלמידים מישיבת קריית ארבע, וקבוצה של כ-20 חברי גרעין קשת, שהגיעו מרמת הגולן, כאשר מזכיר הגרעין היה חנן אשל[2]. ראשונה הגיעה קבוצת התלמידים מישיבת קריית ארבע, שלמעשה התכוונו רק לתגבר את המתיישבים העיקריים בימים הראשונים. גם תלמידים מישיבת ימית תגברו את המקום בהתחלה. ממארגני מבצע ההתיישבות במקום היו מאיר אינדור ויהודה חזני, אנשי גוש אמונים[דרוש מקור].
המתיישבים התבססו במתחם שהוקם כשנה קודם לכן. מתחם זה היה אחד ממספר מאחזים חקלאיים שנבנו ביוזמת שר החקלאות אריאל שרון, במהלך שיחות השלום. הקמת המאחזים הוקפא לאחר שנבנו ללא החלטת ממשלה וכונו "ישובי הדמי" בתקשורת[3]. לכן הייתה כבר קיימת במקום חצר מגודרת בגודל 15 דונמים, ובה מגדל עם מיכל מים, וכן מבנה מגורים קטן מפיברגלס. מים הובאו בצינור מהיישוב חרובית, וחשמל סופק על ידי גנרטור. יומיים אחר כך הובאו למקום שני מבנים נוספים. בתחילה לא ניסו כוחות הביטחון להפריע לפעילות במקום, אך כשהמשיכו להביא ציוד נוסף, המשטרה הזהירה כי תעצור את מי שיביא ציוד. כמו כן, הוצבו מחסומים כדי למנוע את הגישה ליישוב, אך המתנחלים הצליחו לעקוף אותם. המבנים שהובאו בימים הראשונים, היו מבנים שנלקחו משאר "ישובי הדמי", והובאו לעצמונה בעזרת מתיישבים מיישובי האזור[4]. בימים הראשונים, ביקרה ביישוב קבוצה של חברי כנסת, ביניהם גאולה כהן ומשה שמיר, שהיו עדיין חברי הליכוד. גאולה כהן הודיעה כי תבקש ממשרד הביטחון להכיר ביישוב החדש[5].
המיקום הקבוע
בחול המועד פסח 1979, כארבעה שבועות לאחר הקמת היישוב, עבר היישוב למקום חדש על גבעת חול סמוך לים[6], כקילומטר וחצי מצפון ליישוב חרובית. מתיישבי נאות סיני וחרובית עזרו בהעברת הציוד והגנרטורים. תושבי עצמונה הודיעו כי המיקום החדש הוא מקום הקבע שלהם, והוא נוח יותר מהמיקום הראשוני. המיקום החדש של עצמונה היה, כמו המיקום הראשון, בתוך מתחם שהוקם שנה קודם לכן[7]. לעצמונה סייעו בציוד ותקציב המינהל האזורי של פתחת רפיח "איתם" ותנועת גוש אמונים[8].
בהתחלה, עסקו המתיישבים בעבודה שכירה ביישובי האזור[9]. בקיץ החלה במקום פעילות חקלאית, שכללה גן ירק בן 5 דונמים, של עגבניות, מלפפונים, אבטיחים וקישואים, וכן 100 שתילי הדרים. במקום פעלו שני טרקטורים. שאר התושבים המשיכו לעבוד ביישובי הסביבה[1].
תוכניות הממשלה
הממשלה אפשרה באופן לא רשמי את קיומו של היישוב, ונמנעה מלפנותו, למרות לחץ האופוזיציה והתקשורת, שטענו שקיומו של היישוב מסכן את הסכם השלום עם מצרים.
כשבועיים לאחר הקמת עצמונה, נפגש מנחם בגין עם נציגי ישובי חבל ימית. כאשר נשאל על ידי נציג עצמונה, מה יעלה בגורל ההתנחלות, השיב: "עליתם ללא אישור הממשלה – ואיני רוצה לדון במצבכם כאן"[10].
בסוף יולי 1979, במסגרת ההכנות לנסיגה מסיני, הוחלט בפגישה אצל שר החקלאות אריאל שרון, שתושבי עצמונה, יעברו למורג בגוש קטיף[11] (ההחלטה לא הייתה על דעתם של התושבים, אך לבסוף הם אכן הגיעו ליישוב מורג).
בחורף 1980, ניהלה תנועת אמנה משא ומתן עם השר שרון, לקבלת תקציב של 15 מיליון לירות לפיתוח מושב עצמונה. בקשת התקציב כללה: מבני מגורים, כולל חדר אוכל, שני צריפים והבאת 10 מבנים יבילים, תשתיות מים חשמל וכו', וכן צרכים חקלאיים, כולל הכנת עשרות דונמים לגידול קישואים, מילונים, חצילים ופלפלים, טרקטורים, כלי רכב ועוד. הנימוק הרשמי לתקציב זה היה, כי המושב עצמונה מהווה הכשרה חקלאית לצורך התיישבות בגוש קטיף[12].
הניסיון להקמת היישוב חצרון
כשנה לאחר הקמת היישוב, בסוף מרץ 1980, נעשה ניסיון להקים נקודה נוספת בסמוך. שם הנקודה החדשה היה "חצרון" או "עצמונה ב'". מתיישבי עצמונה ביקשו אישור מהממשל הצבאי להקים מחנה עבודה במרחק כמה מאות מטרים מהיישוב, כשהמטרה הייתה שמחנה העבודה יהפוך ליישוב חדש. הממשל הסכים לאשר הקמת מחנה עבודה, אך רק בצמוד ליישוב, ולא במקום שביקשו. במקביל, הובא לעצמונה ציוד להקמת 4 מבנים, שנרכשו בכספי תנועות המחאה. וקבוצות של צעירים שהגיעו מישיבות במקומות שונים בארץ, רצו להקים את המבנים במקום המיועד, ללא אישור, למרות התנגדות אנשי עצמונה. בניסיון הראשון נכשלה הקמת המבנים בגלל רוח חזקה שגרמה לסופת חול[13], וחלקי המבנים הונחו בינתיים בצידי הכביש בסמוך לעצמונה. כעבור מספר ימים, אנשי הממשל הצבאי שכרו בדואים שלקחו את חלקי המבנים והביאו אותם לתחנת המשטרה בשייח זוויד[14]. בלילה שאחרי כן, עלו אנשי חצרון על הקרקע, כשהם מביאים איתם 3 מבנים קטנים יותר, ומציבים אותם במקום[15]. למחרת היום, פונו המתיישבים בכח על ידי חיילי צה"ל, לאחר שסירבו להתפנות מרצון. נעצרו 33 מתיישבים, 11 מתוכם צעירות מקרית ארבע[16].
הפינוי
עצמונה הייתה אחת מארבעת היישובים שבהם היה ריכוז קיצוני של מתנגדי הנסיגה[17][18].
עצמונה פונתה מסיני ב-19 באפריל 1982. התושבים לא עשו כל הכנות שהן לפינוי, וסירבו אף לדבר או לחשוב מה יהיה במקרה של פינוי. ביום הפינוי עסקו התושבים ביציקת בטון של ארון הקודש של בית הכנסת ההולך ונבנה. כוחות פינוי גדולים מאוד הגיעו לעצמונה עם בוקר, כולל מספר גדול של אמבולנסים. לתושבים היה נראה שהצבא חושש מאוד מפינוי עצמונה. החשש נבע מכך שהתושבים ביישוב היו קיצוניים חדורי אידאולוגיה. תגובתם למצב לא הייתה על פי המצופה, והצבא חשש אולי מהפתעות מרות של הרגע האחרון. סוכם שהתושבים יעלו על אוטובוסים, שייקחו אותם לאן שיחליט הצבא, מלבד קבוצה קטנה של תושבים שיישארו בינתיים במקום, לשמור על ציוד, ולהמשיך בקטיף המילונים. הצבא התחייב שלא לפנות באותו יום את מבני המגורים.
לקראת ערב, לאחר תפילת מנחה עלו התושבים לשלושה אוטובוסים. לפני העלייה לאוטובוסים, נשא מזכיר היישוב, איציק אידלס, דברים בפני כל החיילים שהיו במקום. לתושבים לא היה כל מושג לאן מסיעים אותם[דרוש מקור]. רק במהלך הנסיעה נודע להם שהוכן מקום עבורם בבתים ריקים, ביישוב מורג שבגוש קטיף. המקום הוכן ביוזמת ראובן רוזנבלט, ראש המועצה האזורית חוף עזה, שידע שאנשי עצמונה לא יסכימו להשתתף בשום תכנון, הנוגע למקרה של נסיגה ופינוי. למחרת הפינוי, הורשו כמה מהתושבים שכבר פונו, לחזור לעצמונה, ולהמשיך בקטיף המילונים עוד כמה ימים[דרוש מקור]. המפונים שהו במורג במשך כשלושה חודשים, שבמקביל הוכנה תוכנית ליישוב ב"בדולח"[19].
בחמישים הימים האחרונים לפני הפינוי, צולם בעצמונה, בהסכמת התושבים, סרט טלוויזיה, המתאר את חיי התושבים בצל הנסיגה. בסרט מובאים דברי התושבים, ונראים שגרת החיים, ונופי היישוב והסביבה. הסרט מציג גם את יום הפינוי עצמו. הסרט נערך לאחר הפינוי, והוקרן בתוכנית מבט שני ב-7 בנובמבר 1982[20].
הקמת היישוב החדש בגוש קטיף
ב-6 ביולי 1982 קיבלו מפוני עצמונה לידיהם את היאחזות הנח"ל בדולח, שפונתה לשם כך על ידי הצבא ואוזרחה. בדולח קיבלה את השם "מצפה עצמונה" ובמקום התיישבו 15 משפחות ו-15 רווקים[21]. במלאת שנה לנסיגה, נערכה ב-12 באפריל 1983 עצרת מחאה ב"מצפה עצמונה", בנוכחות השר יובל נאמן, בדרישה לחזור לסיני[22].
בינואר 1984 מפוני היישוב דרשו ממשרד האוצר מיליון דולר על פיצויים הפינוי. היישוב הוקם לאחר ההחלטה למתן הפיצויים למפנוי סיני ולכן לא היו זכאים לפיצוי. הקבוצה שכרה את שירותיו של עורך דין יעקב נאמן, שאיים לעתור לבג"ץ בעניין. משרד האוצר דחה את הפנייה, אולם בדק אפשרות לסייע ליישוב בדרכים אחרות[23]. מצפה עצמונה הוגדר יישוב זמני, והמפונים קיבלו לבסוף תקציב ממשרד השיכון להקמת יישוב הקבע בסמוך, שתוכנן ל-250 משפחות[24]. טקס חנוכת יישוב הקבע בני עצמון, כ-500 מטר מדרום ל"מצפה עצמונה" נערך ב-6 באוקטובר בנוכחות השר דוד לוי[25].
בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות פונה היישוב בני עצמון באוגוסט 2005, במקומו הוקם היישוב נווה בחבל שלום[26].
האידאולוגיה
העקרונות שהנחו את תושבי בעצמונה היו:
- היישוב אמנם הוקם כתגובה על ההחלטה לסגת מסיני, אך הדרך להאבק בהחלטה היא על ידי קיום יישוב רגיל והרחבתו, ללא כל כוונת מחאה, או התנגדות פיזית.
- כל זמן שרק אפשר, היישוב יפעל בצורה רגילה, כמו יישוב שעתידו לפניו, ללא כל קשר לסיכויי ביטול הנסיגה.
- לא משתתפים בשום דיון או תכנון בנושא של מה יהיה במקרה של פינוי, ואף לא מקיימים שיח פנימי בנושא זה.
- כשם שמצווה לקיים יישוב בארץ ישראל, כך מצווה להתייחס יפה לכל יהודי, ולכל חייל צה"ל, ולא לפגוע או להתעמת איתו בשום צורה.
מורה הדרך הרוחני של עצמונה, כמו גם של יישובים אחרים באזור, היה הרב אברהם יהושע צוקרמן, מישיבת מרכז הרב. הרב הרבה להגיע ליישובים באותה תקופה, והשפעתו הייתה גדולה. בתחילת שנת תשמ"ב, הגיע הרב נחום רכל להתגורר בעצמונה, ושימש כרב היישוב.
שאלה: מה מקור האופטימיות של תושבי עצמונה? האם הוא רגשי או רציונלי? תשובה: מקור האופטימיות שלנו הוא העובדה שהמציאות תלויה בנו, ולא תלויה, כמו שחושבים בטעות, במנחם בגין או ברונלד ריגן. לכן מוטב להסתכל על האירועים הקורים כאן כבבואה של המצב הפנימי בעם ישראל. צריך להתחיל את התיקון לא על ידי הפלת הממשלה, אלא על ידי תיקון הסיבות שגרמו למצב הזה, ועצמונה יוצרת את התיקון הזה. אנחנו מאמינים שהעובדות שאנו יוצרים וכוחות הנפש שאנו משקיעים ישנו את המצב. זה מהלך של אמונה, לא של נבואה. הכיסופים שלנו הם המפתח שיוביל אל המעשה. כיסופים של רבים מביאים למציאות שאליה נכספים.
— הרב נחום רכל בריאיון לעלון פנימי, חודשים אחדים לפני הנסיגה.[27]
ביקורת
דרך ההתמודדות של עצמונה, ספגה ביקורת משני כיוונים. היו שטענו שאנשי עצמונה מנותקים מהמציאות, בכך שהם ממשיכים להתנהג כאילו לא קרה דבר, גם כאשר כוחות הפינוי כבר בדרך. והיו שטענו שמאבקם חלש וחסר סיכוי, מפני שאינם מתכוונים להאבק בכוח נגד הפינוי, כשיגיע.
היו גם בעצמונה תושבים שלא הסכימו לדרך זו של מאבק, ולכן עזבו את היישוב ועברו ליישוב חצר אדר.
התפתחות
בהתחלה הייתה תחלופה גבוהה של התושבים, אך בהמשך הגיעו משפחות עם ילדים שקבעו את ביתם במקום. בשנת תשמ"א היו במקום 8 משפחות ו-11 ילדים.[28] בסוף שנת 1981 גרו בעצמונה 15–20 משפחות.[29]
ביישוב עצמונה היו בשלב זה כבר 15 מבנים, מהם 6 קרוואנים. לצורך הבניה הובאו חומרי בנין, במימון גוש אמונים והמינהל האזורי.[30] בעצמונה הוקמו מבני קבע בודדים: חדר אוכל, מקווה (שנבנה במימון משרד הדתות), והתחיל להבנות בית כנסת.[31]
בינואר 1981, הגישו אנשי עצמונה בקשה לעוזר שר החקלאות, אישור לדייג חופי באזור ימית – חרובה.[32] בשנת 1981 עיבדו אנשי עצמונה 40 דונם של עגבניות. העגבניות של עצמונה נחשבו ללהיט מבוקש אצל הסוחרים, ואף יוצאו לחו"ל במחירים מצוינים. בשנת תשמ"ב עובדו 130 דונם של עגבניות.[31] הייתה החלטה שלא להיעזר בעבודה שכירה.
במוצאי שמחת תורה, אוקטובר 1981, הגיע לעצמונה גרעין שמטרתו הייתה להקים יישוב חדש באזור. בגרעין היו 15 רווקים ורווקות ומשפחה אחת.[33] ובחנוכה, עלה הגרעין והקים את היישוב חצר אדר.[34]. בסוף דצמבר 1981, הוקם יישוב נוסף על חוף הים מזרחית לעצמונה, מעוז הים שמו. 10 צעירים השתכנו במבנה ששיקמו, והתכוונו לעסוק בדיג.[35].
בחודשים האחרונים, התקיימו במקום תלמוד תורה, ובית ספר לבנות.
קבוצת חברי כנסת, ובהם סגן השר דוד שיפמן, יגאל כהן ויגאל כהן אורגד מהליכוד, ורענן נעים ממפלגת העבודה, ביקרו ביישובים עצמונה וחצר אדר, לאות הזדהות עם מאבקם נגד הנסיגה.[36]
ייחודיות
היישוב עצמונה התקיים במשך 3 שנים בתנאים קשים ביותר (אמנם רוב התושבים גרו במקום פחות זמן), תנאים קשים יותר משאר יישובי חבל ימית.
עיקרן של הבעיות בעצמונה:[28]
- חוסר הכרה מצד הממשלה, ובדברים מסוימים אפילו הפרעה לפיתוח היישוב.
- חוסר תנאים בסיסיים להתיישבות, כמו: מקורות מימון וקרקעות מתאימות לחקלאות ליד היישוב.
- בעיות תקשורת - אין טלפון וכביש הגישה קשה למעבר ומתכסה תכופות בחול.
- היישוב ממוקם על דיונה של חול, וחסרה תשתית של קרקע מוצקה.
בניגוד לשאר היישובים באזור שרוב תושביהם השלימו בשלב מסוים עם הנסיגה, ועזבו את היישוב הרבה לפני הפינוי, בעצמונה המשיכו לנהל שגרת חיים רגילה עד הסוף. ובניגוד לשאר מתנגדי הנסיגה, שבאו רק בחודשים, בשבועות ובימים האחרונים לפני הנסיגה, אנשי עצמונה החזיקו מעמד וקיימו יישוב במשך 3 שנים.
לקריאה נוספת
- עליזה ויסמן, הפינוי - סיפור עקירת היישובים בחבל ימית, תש"ן, עמודים 46–53.
קישורים חיצוניים
- הסרט "קץ המגולה" אודות עצמונה ופינויה.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דני צידקוני, עצמונה מתעצמת, דבר, 28 באוגוסט 1979
- ^ עזרא ינוב, בני קשת בגולן הצטרפו ל"כפר הרפאים" שהוקם בסיני, מעריב, 21 במרץ 1979
דני צדקוני, התנחלות גוש אמונים - בצפון סיני, דבר, 21 במרץ 1979 - ^ נחום ברנע, איך מקימים התנחלויות-דמה, דבר, 13 בפברואר 1978
- ^ ישראל הראל, בכתבה שפרסם בעיתון ידיעות אחרונות, 4 באפריל 1979
- ^ עזרא ינוב, עצמונה "מתעצמת"; הובאו 3 מבנים בני קשת עובדים בישובי צפון סיני, מעריב, 23 במרץ 1979
- ^ ושירת הברבור בנביעות, מעריב, 19 באפריל 1979
- ^ עזרא ינוב, התנחלות עצמונה הועתקה מערבה, מעריב, 17 באפריל 1979
- ^ דני צידקוני, מורה דרך לפיתתה, דבר, 19 במרץ 1982
- ^ עזרא ינוב, הממשל הצבאי ינקוט עמדה לגבי התנחלות עצמונה, מעריב, 9 באפריל 1979
- ^ עזרא ינוב, "אתם גורמים ייסורים לאדם מתייסר" - אמר בגין לתושבי חבל ימית שצעקו לו בוז, מעריב, 6 באפריל 1979
- ^ סוכם לאן יעברו ישובי חבל ימית, מעריב, 22 ביולי 1979
- ^ מכתב מאורי אריאל לשר שרון, 24 בדצמבר 1979, ארכיון המדינה
- ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 19/3/1980 הממשל, בסיוע רוח עזה, סיכל ההתנחלות בחצרון.
- ^ עזרא ינוב, פועלים בדואים פינו המיבנים בעצמונה ב', מעריב, 24 במרץ 1980
- ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 24/3/1980 "אנחנו במבנים" - הודיעו הבוקר אנשי התנחלות חצרון בצפון סיני.
- ^ עזרא ינוב, פונו מתנחלי "עצמון", מעריב, 25 במרץ 1980
- ^ בחצות יתחיל, דבר, 31 במרץ 1982
- ^ דני צדקוני, מתנגדי הנסיגה יפונו מחבל ימית אחר הפסח, דבר, 5 באפריל 1982
- ^ דני צידקוני, מפוני עצמונה עומדים להתיישב בהיאחזות בדולח, דבר, 13 במאי 1982
- ^ יום ראשון בטלוויזיה, דבר, 5 בנובמבר 1982
- ^ מפוני עצמונה הקימו היאחזות ליד רפיח, דבר, 6 ביולי 1982
- ^ דני צידקוני, אלפי תומכי השיבה לסיני ציינו מלואת שנה לפינוי ימית, דבר, 12 באפריל 1983
- ^ מפוני עצמונה תובעים מיליון דולר מהאוצר, מעריב, 27 בינואר 1984
- ^ אתי חסיד, אבי פרחן שוב יוצא למלחמה, חדשות, 25 באפריל 1986
- ^ בדולח ועצמונה, מעריב, 6 באוקטובר 1986
- ^ ניר חסון, הממשלה אישרה: יוקמו שני יישובים למפוני נצרים ועצמונה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2006
- ^ מתוך הספר: חגי סגל, "ימית. סוף".
- ^ 28.0 28.1 חוברת "עשור לחבל ימית" בהוצאת בית הספר "אבשלום", עמוד 85.
- ^ "חבל ימית עבר והווה" המנהל האזורי איתם 9/7/81.
- ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 24/3/1980.
- ^ 31.0 31.1 צבי אלוש, עיתון ידיעות אחרונות 11/12/81 מצדה של חבל ימית?
- ^ מכתב ממרכז המשק יחזקאל ראב לעוזר שר החקלאות אורי בראון, א' שבט תשמ"א. ארכיון המדינה.
- ^ יוסף וקסמן, יהושע ביצור ומשה מייזלס, עיתון מעריב 21/10/81 הוקם גרעין לאכלוס יישוב חדש בחבל ימית.
- ^ דני צידקוני, תוקם התנחלות חדשה "חצר אדר" בדרך לאל-עריש, דבר, 25 בדצמבר 1981
- ^ התנחלות בלתי-חוקית חדשה - "מעוז הים", דבר, 21 בינואר 1982
- ^ דני צדקוני, ח"כים ביקרו בחבל ימית להביע תמיכה, דבר, 25 בינואר 1982
| ישובי סיני שפונו במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים או הסכמים אחרים | ||
|---|---|---|
| יישובי חבל ימית | אבשלום • אוגדה • דקלה • חולית • חרובית • חצר אדר • ימית • מחנה נורית • מעוז הים • נאות סיני • ניר אברהם • נתיב העשרה • פריאל • פרי גן • סופה • עצמונה • שדות • תלמי יוסף | |
| יישובי מרחב שלמה | אופירה • די זהב • נביעות • שלהבת • זהרון | |
| נוספים | קדש ברנע • נח"ל ים • נח"ל תרשיש | |
