חציל

חציל
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	סולנאים
משפחה:	סולניים
סוג:	סולנום
מין:	חציל
שם מדעי
Solanum melongena

דוכן חצילים בשוק

חציל (חי)

ערך תזונתי ל-100 גרם
מים	92.30 ג'
קלוריות	25 קק"ל
חלבונים	0.98 ג'
פחמימות	5.88 ג'
שומן	0.18 ג'
ויטמינים	‏
‑ ויטמין A	1 מק"ג
‑ ויטמין B1	0.039 מ"ג
‑ ויטמין B2	0.037 מ"ג
‑ ויטמין B3	0.649 מ"ג
‑ ויטמין B6	0.084 מ"ג
‑ ויטמין C	2.2 מ"ג
ברזל	0.23 מ"ג
סידן	9 מ"ג
מגנזיום	14 מ"ג
זרחן	24 מ"ג
אשלגן	229 מ"ג
נתרן	2 מ"ג
בטא-קרוטן	14 מק"ג
סיבים תזונתיים	3 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

צמח החציל, תפרחת ופירות

שלושה סוגי חצילים

חציל (שם מדעי: Solanum melongena), הוא צמח מאכל רב שנתי נפוץ, ממשפחת הסולניים. הוא בעל מרקם ספוגי, וקליפתו בצבע סגול, לבן או שחור. מבחינה בוטנית, חלקו הנאכל של החציל הוא פרי, שכן הוא מתפתח מחלקי הפרח הפנימיים של הצמח ומכיל זרעים. מקורו של צמח החציל באזורי הודו וסרי לנקה. החציל הגיע למרחב הארץ הישראלי רק בעקבות הכיבוש הערבי.

החציל אינו פופולרי כמאכל כאשר הוא נא. לאחר בישול הוא מקבל טעם עשיר ומורכב יותר, וטיפול מתאים מסלק ממנו טעם מריר.

אטימולוגיה

תחדיש של אברהם לונץ משנת תרנ"ז, על פי המילה הערבית הנדירה حَيْصَل (בתעתיק מדויק: חַיְצַל). המילה הרגילה בערבית לציון פרי זה היא باذِنْجان (בַּאדִ'נְגַ'אן; במקור מפרסית).

שימושים קולינריים

צורות הבישול השכיחות ביותר של חצילים הן טיגון בשמן, אפייה בתנור, קלייה במחבת כבדה או צלייה על האש. בישול רגיל בסיר קיים אך פחות נפוץ.

החציל משמש כמרכיב עיקרי במגוון רחב של סלטים מן המטבח הבלקני והים-תיכוני, בהם סלט חצילים רומני, זקוסקה, סביח, חציל במיונז, חציל ברוטב מרוקאי, חציל על האש, חציל בגזר, חציל פיקנטי, חציל בטעם כבד ועוד.

הבאבא גנוש, סלט חצילים קלויים בטחינה, הוא סלט ערבי הנפוץ במטבח הישראלי. תבשיל חצילים עם בשר טחון או קצוץ ובתוספת עגבניות בציפוי ביצים וקמח נקרא מוסקה, והוא נפוץ במרחבי האימפריה העות'מאנית לשעבר, בייחוד באסיה הקטנה ובחבל הבלקן. מאכל נוסף מאזורים אלה הוא ה"אימאם ביילדי" (imam bayıldı) שפירושו בטורקית - "האימאם התעלף", מאכל העשוי מחצאי חצילים ממולאים בשר טחון עם תבלינים, אפויים בתנור. המאכל הנ"ל גם ידוע בשם נוסף בתפוצת יהדות יוצאי טורקיה בשם "קרנה יריק" (karnıyarık) שפירושו בטורקית "בטנו פתוחה" או "בטנו מפוצלת". ביוון מאכל זה נקרא "אימאם", וכשהוא מצופה בגבינה הוא נקרא "פַאפוּצַ'אקִי".

מאפיינים כימיים

כירק ממשפחת הסולניים, חציל שאנו אוכלים (שאינו בשל), מכיל סולנין בכמויות גדולות יותר מאשר חציל בשל (שצבעו צהוב. לרוב אנו לא אוכלים את החציל במצב זה). עלי החציל וגבעוליו רעילים ואינם ניתנים לאכילה. החציל הוא הירק האכיל העשיר ביותר בניקוטין. עם זאת, ריכוז הניקוטין בחציל ובירקות אחרים זניח ביחס לטבק, ובכ-9 ק"ג חצילים כמות הניקוטין שווה לזו של סיגריה רגילה.

אלרגיה לחצילים

חציל, כירק המכיל סולנין עלול לגרום לתגובה אלרגית בקרב הרגישים לחומר זה. התגובה עלולה לכלול סחרחורות, הקאות ועוד. המלחת רקמת החציל הפנימית (כגון בצורה של המלחת קוביות או רצועות בשר החציל) עשויה להקטין את הסבירות להמצאות סולנין בשל ספיחת נוזלים מבשר החציל (ובזה גם נוטריאנטים בהם סולנין).

בהלכה

רבי דוד קמחי זיהה את החציל עם פקעת השדה במקרא. כמו כן, ר' נתן זיהה אותו עם הקינרס המוזכר במשנה, אך מעיון בדברי הגאונים עולה שחלק מהגאונים רק השוו את החציל לקנרס. (ר' תנחום על היד החזקה, הלכות יום טוב פ"ג, ה"ז).

רבי אשתורי הפרחי בעל כפתור ופרח פקפק לגבי כשרותו של החציל, וסבר ששיח החציל נחשב לעץ, שהרי מתקיים הוא כמה שנים, ואם כן יש בו משום איסור ערלה, ומשכך אי אפשר לאכול את החציל מפני שאינו עושה פירות לאחר שלוש שנים. הרדב"ז התיר את החצילים הלבנים באכילה מאחר שזורעים אותם בכל שנה מחדש אך בחציל שחור החמיר על עצמו, אלא שמאחר וראה שנהגו היתר באכילתו במצרים ובארץ ישראל הביא טעמים שונים על מנת ללמד זכות על המתירים, שביניהם - א. משום שפרי שגדל בשנה הראשונה לזריעתו נחשב לירק ואין בו ערלה, ב. משום שטעם החציל נגרע והולך משנה לשנה. על פי הרדב"ז נהגו להקל גם האר"י והבית יוסף. מהר"י חאגיז, שהכיר גם הוא את המנהג להקל, הביא שני טעמים נוספים להיתר- א. על פי הגמרא בסוטה מג: הקובעת כי נטיעות גפנים קטנות נחשבות כירק ניתן לומר כי כל מין שאינו גדל לגובה דינו כירק ב. כיוון שגזע החציל חלול אין הוא דומה לעץ ואולי אינו נחשב כעץ. הרב חיים יוסף דוד אזולאי, יליד ירושלים, (1724–1806) נדרש גם הוא לסוגיה זו והכריע שמותר לאכול חציל. כמו כן כתב על פי אבי סבו, הרב אברהם אזולאי, שמנהג קדום היה לאכלם, וזאת משני טעמים: שפירותיהם מגיעים כבר בשנת הגידול הראשונה, ושאינם עושים פירות לאחר שלוש שנים. הדיון נמשך עד שקבעו רבי אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש (1878–1953) והרב עובדיה יוסף (1920–2013) שאכילת חציל מותרת.

ראש ישיבת פומבדיתא, רב האי גאון (939–1038) קבע שיש לברך על החציל ברכת "בורא פרי האדמה", וכך גם קבע הרב חננאל בן חושיאל (955–1055) מקירואן.

ראו גם

• אמוג'י חציל

קישורים חיצוניים

• חציל, באתר ITIS (באנגלית)
• חציל, באתר NCBI (באנגלית)
• חציל, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• חציל, באתר Tropicos (באנגלית)
• חציל, באתר GBIF (באנגלית)
• חציל, באתר The Plant List (באנגלית)
• חציל, באתר IPNI (באנגלית)
• חציל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ניר חסון, זרעי חציל קדומים שנמצאו בירושלים מעידים על תזונת תושבי העיר לפני מאות שנים, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2017
• יעל גרטי, חיצול ממוקד: המדריך המלא לחצילים, באתר ynet, 2 ביולי 2010
• מיכל וקסמן, הצד הנשי של החציל, באתר ynet, 22 במרץ 2011
• תגלית ארכאולוגית בעיר דוד: חציל בן 1,100 שנה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 בנובמבר 2017
• סולנום החציל, באתר צמח ישראלי

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חציל35055368Q7540