סטף ורטהיימר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סטף ורטהימר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סטף ורטהיימר
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
לידה 16 ביולי 1926 (גיל: 98)
ה' באב ה'תרפ"ו
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר קיפנהיים, באדן, גרמניה
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1937
סיעה התנועה הדמוקרטית לשינוי, שינוי
חבר הכנסת
13 ביוני 1977 – 20 בפברואר 1981
(3 שנים ו־36 שבועות)
כנסות 9
תפקידים בולטים
מייסדם של המפעלים "ישקר" ו"טכנולוגיית להבים"

זאב סטף ורטהיימר (נולד ב-16 ביולי 1926, ה' באב ה'תרפ"ו) הוא תעשיין ופוליטיקאי ישראלי, מייסדם של המפעלים "ישקר", "טכנולוגיית להבים" וקבוצת IMC, זוכה פרס ישראל וחבר הכנסת התשיעית מטעם התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). הוא שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובפלמ"ח ובצה"ל במלחמת העצמאות, עסק במיזמי חינוך, עידוד כלכלי ואיכות שלטון מגוונים. ורטהיימר דורג ב-2020 כאיש העשיר בישראל, והונו הוערך ב-6.2 מיליארד דולר[1][2].

במשך שנים ניהל ביחד עם בנו, איתן ורטהיימר, את קבוצת ישקר-IMC, ובשנת 2006, לאחר 54 שנים של ניהול החברה בידי סטף ובנו, קבוצת ברקשייר האת'וואי, שבראשה המיליארדר ואיש העסקים וורן באפט וורן באפט רכשה 80% מנתח המניות של החברה ב-4 מיליארד דולר וב-2011 רכשה ברקשייר את 20 האחוזים הנותרים עבור 2 מיליארד דולר נוספים.

ורטהיימר הגה את שיטת גני התעשייה עבור תעשיינים ויזמים ובחסותו נבנו גני תעשייה במגדל תפן, עומר, תל חי, נצרת ועוד. במסגרת פעילותו החינוכית, ורטהיימר הקים, מימן ותמך בבתי ספר מקצועיים. על פעילותו לאורך חייו ניתנו לו פרסים ועיטורי הוקרה בהם פרס קפלן, פרס רוטשילד, פרס ישראל לשנת התשנ"א ופרס יגאל אלון. פעילותו החלוצית של ורטהיימר מתבטאת בפועלו ארוך השנים לפיתוח התעשייה והכלכלה בין היתר באזורים מדוללי אוכלוסין ברחבי הארץ. מיזמי הבנייה האזרחיים שהוא לקח בהם חלק כוללים את ייסוד כפר ורדים בגליל המערבי וייסוד לבון במועצה אזורית משגב.

ביוגרפיה

ורטהיימר נולד ב-16 ביולי 1926 בקיפנהיים שבאזור היער השחור בגרמניה, בימי רפובליקת ויימאר. בילדותו, אוכלוסיית קיפנהיים מנתה בסביבות 2,000 איש, מתוכם שליש היו יהודים. סטף נולד וגדל בבית בן שלוש קומות, אותו הבית שבו נולד אביו, אויגן ורטהיימר. משפחת ורטהיימר הייתה משפחה מסורתית שומרת כשרות ומדי שבת נהגו ללכת לבית הכנסת המקומי. סטף הוא בכור ילדיהם של אויגן ולינה, ולו אח, צבי, ואחות, דוריס. בבית המשפחה בקיפנהיים התגוררה גם סבתו מצד אביו של סטף, פאולינה. אויגן ורטהיימר היה איש עסקים פרטי בדומה לרבים מבני משפחתו, הוא שירת בהצטיינות בצבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, איבד את אחיו במלחמה ואיבד את רגלו במהלך קרב ורדן ב-1916[3].

בעקבות עליית הנאצים לשלטון הורע באופן הדרגתי מצבם ומעמדם של יהודי גרמניה, ובחוקי נירנברג ב-1935 הוגדרו רשמית כגזע נחות לארים. המשפחה לא הייתה ציונית, אך בעקבות ההחמרה במצבם החליטו למכור את רכושם ולעלות ארצה לארץ ישראל הנתונה לשלטון המנדט הבריטי[4]. האב אויגן החליט להגר לישראל ולא לארצות הברית עקב חוקי ההגירה הנוקשים לאמריקה שפעלו מאז חקיקת חוק ההגירה של 1924.

בעקבות זאת, בשנת 1937 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. אביו העביר את טחנת הקמח המשפחתית מגרמניה לנחלת יצחק שבתל אביב. המשפחה קנתה בית ברחוב פרישמן, בשכנות לאישים כגון פנחס רוזן ויוספה שוקן. ורטהיימר למד בבית הספר העממי תל נורדאו בתל אביב. בגיל 16 נשר מהלימודים לאחר שנים של הסתכסכות עם הנהלת בית הספר והחל לעבוד בחנות למכירת מצלמות ותיקונן. במקביל לעבודתו למד אופטיקה, בין היתר אצל פרופסור עמנואל גולדברג, וחרטות.[5] ורטהיימר למד עם השנים עברית, אנגלית וגרמנית (שהייתה שפת האם שלו). נכון לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, היישוב היהודי היה נתון במיתון כלכלי והילדים סטף וצבי תרמו לפרנסת המשפחה.

ב-1940, לפי דרישת הצבא הבריטי מגולדברג, פיתחו תלמידיו, ובהם ורטהיימר, מצפן עבור החיילים הבריטים. בהמשך עבר ורטהיימר לעבור כחרט בתל ליטוינסקי, בבסיס הצבא הבריטי ובהמשך גם האמריקאי. לפי המלצת גולדברג לבריטים, ורטהיימר נשלח ב-1943 לבסיס חיל האוויר המלכותי בבחריין, בשביל לעבוד על כלים אופטיים. עם הגעתו של ורטהיימר לבחריין היושבת במפרץ הפרסי, התברר כי נדרשה ממנו השכלה כדי לטפל בתחומים נרחבים מעבר לאופטיקה. דרך טייס יהודי רכש ספרי השכלה מתל אביב ועבד על מערכות המיזוג כמו גם על גנרטור לייצור חשמל. בבחריין ורטהיימר גם נהג להתארח אצל משפחת יהודים יוצאי בצרה אשר בממלכת עיראק. לקראת סוף שירותו נערכו רדיפות נגד יהודים במנאמה וורטהיימר איבד קשר עם המשפחה. האירועים התרחשו בסמוך ל"טפטוף" ידיעות על השואה באירופה[6].

בשובו ארצה, ורטהיימר עבד חצי שנה כחרט עבור חברת גוט לייצור גשרים על גדות הפרת והחידקל. את רוב כספו העביר סטף להוריו ואת חסכונותיו נהג להשקיע בקניית תקליטים של מוזיקה קלאסית. עם סיום מלחמת העולם ועליית המאבק בבריטים, ורטהיימר התלבט אם להתגייס לשורות האצ"ל או הפלמ"ח, ולבסוף, על בסיס התגייסות חבריו לפלמ"ח, הלך בעקבותיהם. לא ניתן לו להתגייס לשורות הפלי"ם והוא נדרש לעבור טירונות בת תשעה חודשים בטרם נשלח לפעילות מבצעית. ורטהיימר לקח חלק בפעולת פיצוץ תחנות הרדאר השנייה, למניעת איתור מעפילים בידי הבריטים[7].

בשעות הפנאי, ורטהיימר וחבריו נהגו לעבוד על ייצור נשק עבור ההגנה, וניסו לייצר רקטות ונשק ארטילריה כמעט מאפס. בהמשך השלים ורטהיימר קורס טיס מטעם ההגנה בקיבוץ נען לצד 12 מתלמדי קורס נוספים. ורטהיימר שירת במחלקת הטיס בתפקיד קצין טכני. ורטהיימר גם למד בקורס חבלה והתקין מוקשים מגנטיים נגד ספינות צי המלחמה הבריטי. ביוני 1946, נעצר בשבת השחורה על ידי השלטונות הבריטיים והושם במחנה מעצר ברפיח למשך 4 חודשים. לאחר שחרורו שירת ורטהיימר כקצין טכני בחסותו של מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, שירש ב-1945 את יצחק שדה[8]. ב-1947 פעל במסגרת התעשייה הצבאית של ההגנה ועסק בפיתוח תותח ללא רתע. במסגרת תפקידו, נשלח לצרפת ולבלגיה ללמוד כיצד מייצרים קנים.

במהלך מלחמת העצמאות היה לקצין טכני בחטיבת יפתח. הוא המשיך לעסוק בפיתוח נשק והשתתף בפיתוח מרגמות. בין המרגמות שתרם לפיתוחן הייתה "אם 2", מרגמה נגד שריון שפעלה לטווח של 400 מטר, בעוד לשם השוואה הדגם הקודם היה בעל טווח של 80 מטר בלבד. עיקר הפיתוח של המרגמות נעשה במסגרת שירות בגליל, ובאותה העת נקשר ורטהיימר לאזור. ורטהיימר, כרבים אחרים בשירות, זעם על פירוק הפלמ"ח, וניסה להציע ליגאל אלון, ללא הצלחה, שאנשי הפלמ"ח יעברו למסגרת אזרחית ו'יתלבשו' על עיר כמו באר שבע במטרה לפתח את תעשייתה ולהפוך אותה לעיר של מופת כלכלית לשעת שלום[9].

קריירה עסקית מוקדמת

ורטהיימר עבד בתע"ש ו"מכון 3" (שהפכה בהמשך לרפא"ל) אך פוטר ב-1952, משום שלא היה בעל תואר מהנדס[10]. הוא הקים בחצר ביתו בנהריה בית מלאכה בו ייצר סכינים, כלים לחיתוך מתכות וכן לוחיות מתכת מושחזות, את התוצרת שיווק בעצמו כשהוא רכוב על אופנוע. בית המלאכה שגודלו היה כ-20 מ"ר התפתח למפעל "ישקר", מפעל העוסק בייצור כלי חיתוך למתכת המורכבים במכונות לעיבוד שבבי (כגון מחרטות). "ישקר" גדל לחברה משגשגת המייצאת תוצרתה למדינות זרות וב-1962 אף הוקם בהולנד מפעל "דוראקרב" בבעלות משותפת ישראלית-אמריקנית וחברת "ישקר"[11].

ב-1968, לאחר מלחמת ששת הימים ועקב האמברגו הצרפתי למכירת נשק לישראל, הקים את "להבי ישקר", מפעל לחישול להבים (אנ') למנועי סילון, כדי לסייע למאמץ הביטחוני. ברבות הימים שינה המפעל שמו ל"טכנולוגיית להבים".

בשנת 1976 זכה ורטהיימר בפרס התעשייה בקטגוריית המתכת[12].

בשנת 1981, פתחה אשתו, מרים ורטהיימר, את מאפיית המגדנאות (קונדיטוריה) "לחמי" בשותפות עם גבי זוהר, קבלן מנהריה. נכון ל-2010, החזיק ורטהיימר ב-75% מהמאפייה. המאפייה נמכרה לחברת ויסוצקי ב-2012. בשנת 1981 הקים ורטהיימר את מיקרו כלים, חברה שעסקה בפיתוח מוצרי דיוק זעירים לתעשיות טכנולוגיות.

בתחילת 1983 נפצע בתאונת דרכים[13].

בשנת 1983 הצטרף למפעל בנו, איתן ורטהיימר, זוכה "פרס התעשייה" לשנת 1996, במטרה לחלץ את החברה מקשיים. פעילותו של איתן בניהול החברה הביאה לגידול מואץ במכירות ורווחי המפעל.

ב-5 במאי 2006 נרכשו 80% מקבוצת "ישקר" שבבעלותו ובבעלות בנו על ידי חברת ההשקעות של וורן באפט בסכום של 4 מיליארדי דולרים. עסקה זו הפכה את משפחת ורטהיימר למשפחה העשירה בישראל ומספר 188 בעולם, ובשנת 2007 הונו הוערך בכ-4.4 מיליארד דולר. ב-1 במאי 2013 קנה וורן באפט את ה-20% הנותרים של החברה תמורת כ-2 מיליארד דולר.

גני התעשייה – מודל תפן

סטף ורטהיימר מארח את שגריר ארצות הברית בישראל, דן שפירו, בתפן. דצמבר 2011

ב-1982 יזם את הקמת גוש תפן ואזור התעשייה "תפן" בגליל המערבי. אל אזור התעשייה עבר מפעל "ישקר". בתוך אזור התעשייה הוקם גן תעשייה שמטרתו לסייע לפיתוח יוזמות יצרניות, בדגש על ייצור המיועד לייצוא. לצד המפעלים הוקמו בגן התעשייה מוזיאונים וניתן בו מקום רב לאומנות בכלל ולפיסול בפרט. על סמך מודל זה, שזכה לשם "מודל תפן", המשיך ורטהיימר בהקמת גני תעשייה בתל חי (1992), בעומר (1995), בלבון (1998), בדלתון (2006) ובנצרת (2014). בשנת 2005 הקים ורטהיימר גן תעשייה בגזבה שבטורקיה[14].

יוזמות חינוכיות

ב-1964 היה שותף בהקמתו של בית הספר התעשייתי "צור" בנהריה. בית הספר סיפק הכשרה מקצועית לבני נוער שנפלטו ממערכת החינוך הציבורית.

בין השנים 1976– כיהן כחבר ויו"ר הוועד המנהל של בית הספר "בסמ"ת" שליד הטכניון.

בין השנים 1989–1993 כיהן בחבר המנהלים של הטכניון בחיפה.

בתחילת שנות האלפיים, הקים מחדש את רשת "צור", שבשיאה כללה שלושה תיכונים מקצועיים: צור ים בשיתוף חיל הים (חיפה), צור ברק בשיתוף חיל החימוש (ג'וליס) וצור לבון ביישוב לבון. במהלך השנים העביר את שני בתי הספר האחרונים לתפעולם של רשתות חינוך אחרות, אך הוא ממשיך לתמוך בכל הקשור לתהליכי ההכשרה המקצועית. בנוסף, הקים סמוך ליישוב לבון את מכינת צור שלם, מכינה קדם-צבאית המשלבת מסלול ייחודי של שירות קרבי בחטיבת הנח"ל ורכישת תעודת מקצוע בתחום העיבוד השבבי מטעם משרד העבודה.

מאז 2010 רוכזו היוזמות החברתיות שהוביל ורטהיימר תחת קרן סטף ורטהיימר. הקרן עוסקת בקידום החינוך הטכנולוגי בארץ, מקימה מגמות טכנולוגיות מתקדמות בבתי ספר ומנסה לייצר חיבור בין בתי הספר לשוק העבודה.

פעילות ציבורית

לקראת הבחירות לעיריית נהריה בסוף 1973 הקים ורטהיימר רשימה עצמאית בשם "אכפת לנו"[15] שזכתה בחמישה מתוך 15 מושבים במועצת העיר[16]. בין 1974 ל-1975 כיהן במועצת עיריית נהריה ושימש כראש מחלקת החינוך[דרוש מקור]. בהמשך, בהיותו באופוזיציה, לא הגיע למספר ישיבות של המועצה ועל כן חברותו במועצה הופסקה[17].

בשנת 1974 הצטרף ורטהיימר למפלגת שינוי והיה מפעיליה המרכזיים[18]. במרץ 1975 נתמנה ורטהיימר ליו"ר הוועד הפועל של מפלגת שינוי[19]. ורטהיימר קרא להורדת נטל מס הכנסה וצמצום תקציב המדינה[20], בין השאר על ידי ביטול משרד השיכון ומשרד הקליטה[21]. כן הציע ורטהיימר להגביל את כוח האדם שיועסק על ידי המדינה, כדי למנוע שאיבת כוח אדם מהמגזר היצרני[22]. בשנת 1975 הוביל ניסוי של רפורמת מס במפעל שלו, שנועד להראות שהורדת נטל המס על העובדים תגדיל את התפוקה באופן שהכנסות המדינה לא ייפגעו, והעובדים ירוויחו יותר[23]. ניסוי זה הביא חשיפה רבה בתקשורת הישראלית לישקר ולורטהיימר[24], ולטענת ורטהיימר הוכיח שהורדת מיסים מגבירה את הפריון[25].

קובץ:1977 Israeli legislative election Dan Hadani Archive XII.jpg
ורטהיימר ואסף יגורי במטה מפלגת ד"ש ביום הבחירות לכנסת התשיעית, מאי 1977

ורטהיימר יזם פגישה של חברי שינוי ול"ע עם יגאל ידין במטרה לגבש מפלגת מרכז לבחירות לכנסת התשיעית[26]. הוא הצטרף יחד עם שאר חברי שינוי, לתנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), ונבחר מטעמה לכנסת התשיעית, בה שימש כחבר בוועדת הכלכלה ובוועדת החוץ והביטחון. ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, וורטהיימר הצטרף, יחד עם אמנון רובינשטיין ואחרים, לחלק שכּונה "התנועה לשינוי ויוזמה", שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי - מפלגת מרכז". בפברואר 1981 התפטר מהכנסת[27] וחזר לעסקיו ולפיתוח הגליל.

ב-1981 היה הכוח המניע בהקמתו של היישוב כפר ורדים[28], שעם השנים הפך ליישוב הקהילתי הגדול בצפון ישראל. פיתוח היישוב התבצע באמצעות החברה לפיתוח כפר ורדים בשליטתו של וורטהיימר. בשנת 2008, לאחר מחלוקות עם מינהל מקרקעי ישראל, אגודת משתכני כפר ורדים והמועצה המקומית כפר ורדים[29], פורסם דו״ח מבקר המדינה ובו פרק העוסק בנושא פיתוח כפר ורדים[30]. בדו״ח נכתב כי תושבי כפר ורדים שילמו במיטב כספם בעבור פיתוח שלא בוצע: "לדעת משרד מבקר המדינה, המשתכנים זכאים למבני הציבור שפורטו בהסכם ההרשאה, שכן הם שילמו בגינם לחברה לפיתוח במעמד תשלום דמי הפיתוח".

בשנת 2011 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "איש ליד מכונה" בהוצאת ידיעות אחרונות.

הוקרה

בשנת תשנ"א (1991) זכה ורטהיימר בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2002 זכה ורטהיימר באות אביר איכות השלטון בקטגוריית מפעל חיים מטעם התנועה לאיכות השלטון.

ביום העצמאות ה-58 של מדינת ישראל נבחר יחד עם סבתא ג'מילה להשיא את אחת משתים עשרה המשׂואות בהר הרצל, עבור תרומתם לפיתוח יוזמות בגליל.

בשנת 2007 זכה בתואר יקיר הגליל מטעם המשרד לפיתוח הנגב והגליל.

בבחירות לכנסת התשע עשרה הוצב ורטהיימר במקום האחרון הסמלי ברשימת "התנועה" לכנסת[31].

בשנת 2013 קיבל תואר עמית כבוד מהמרכז האקדמי רופין[32].

בשנת 2014 זכה ורטהיימר בעיטור נשיא מדינת ישראל[33].

חיים אישיים

ורטהיימר התאלמן מאשתו מרים (לבית ולך) ב-1989. להם ארבעה ילדים: אירית, איתן (נפטר ב-2022), רותי ויפתח. נישא בשנית ליעל שילה, והם התגרשו בשנת 2005. בין השנים 2007–2020 היה בזוגיות עם לין הולסטין. נכדתו היא מאיה ורטהיימר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטף ורטהיימר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Forbes, The World's Billionaires, ‏2021 (באנגלית)
  2. ^ צוריה, יהונתן (2021-04-07). "מיליארדרים כחול-לבן: מי הישראלים שנכנסו לרשימה של פורבס?". Globes. נבדק ב-2021-10-05.
  3. ^ סטף ורטהיימר, איש ליד מכונה - סיפור חיים, רעיונות ומעשים, תל אביב, ישראל: ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 17
  4. ^ ורטהיימר, איש ליד מכונה, ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 21 - 22
  5. ^ ורטהיימר, איש ליד מכונה, ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 31
  6. ^ ורטהיימר, איש ליד מכונה, 2011, עמ' 39
  7. ^ חברי הפלמ"ח - סטף ורטהימר (Wertheimer Stef), באתר הפלמ"ח
  8. ^ ורטהיימר, איש ליד מכונה, 2011, עמ' 53
  9. ^ ורטהיימר, איש ליד מכונה, 2011, עמ' 64
  10. ^ אתר למנויים בלבד אורה קורן, סטף ורטהיימר: מהפיטורים מרפאל עד האקזיט המדהים, באתר TheMarker‏, 18 באפריל 2018
  11. ^ ג. בן ישראל, צמצום הוצאות הייצור איפשר יציבות במחירים, דבר, 2 ביולי 1964
  12. ^ 7 מנהלים חתני פרס התעשייה, דבר, 8 ביוני 1976
  13. ^ סטף ורטהיימר ייצא היום מבית החולים, מעריב, 17 בינואר 1983
  14. ^ אתר גני התעשייה
  15. ^ נהריה, מעריב, 1 באוקטובר 1973
  16. ^ הודעה בדבר תוצאות הבחירות לעירית נהריה, ילקוט הפרסומים 1984, עמוד 737-738
  17. ^ חברותו של סטפ ורטהיימר, דבר, 23 במאי 1976
    עמוס כרמל, שלושה פרקי חוק, דבר, 3 ביוני 1976
  18. ^ הזמנה, לכנס הסברה ובחירות, מעריב, 10 בנובמבר 1974
  19. ^ סטף ורטהיימר יו"ר הוועה"פ של שינוי, דבר, 23 בפברואר 1975
  20. ^ הצעה לתצמיד תקציב המדינה לתוצר הלאומי, דבר, 29 ביולי 1976
  21. ^ שינוי מציעה לקצץ תקציב המדינה, מעריב, 14 באוקטובר 1976
  22. ^ יובל אליצור, תקציב כח אדם, מעריב, 1 באוגוסט 1976
  23. ^ העזה בנסיון; זהירות במסקנות, דבר, 11 בפברואר 1975
  24. ^ י. דון, שיטת המסים בישקר, דבר, 23 בפברואר 1975
  25. ^ ורטהיימר מול רוברט אוון, דבר, 3 באוגוסט 1976
  26. ^ משה מייזלס, יגאל ידין צועד קדימה, מעריב, 1 באוקטובר 1976
  27. ^ ורטהיימר נפרד מהכנסת, דבר, 19 בפברואר 1981
  28. ^ מתנגדים להקמת עיר חדשה ליד מעלות, דבר, 11 באוגוסט 1977
  29. ^ ורטהיימר הבטיח כפר ורדים, באתר גלובס, ‏2008-04-06
  30. ^ דוח שנתי 59ב לשנת 2008 ולחשבונות שנת הכספים 2007, באתר www.mevaker.gov.il
  31. ^ רשימת התנועה, באתר ועדת הבחירות המרכזית
  32. ^ מקבלי אותות כבוד - סטף ורטהיימר, באתר www.ruppin.ac.il
  33. ^ הנשיא העניק את עיטור הנשיא לרב ישראל מאיר לאו ולרב רפי פויירשטיין, באתר כיפה, 10 ביולי 2014
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36864647סטף ורטהיימר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סטף_ורטהיימר&oldid=2537073"