חוק ההגירה של 1924

חוק ההגירה של 1924 בארצות הברית היה חוק פדרלי שהגביל את ההגירה לארצות הברית בימי נשיאותו של קלווין קולידג', בתקופת הבדלנות.

נשיא ארצות הברית, קלווין קולידג' חותם על חוק ההגירה של 1924

ההתנגדות להגירה אל ארצות הברית

במשך מאות שנים נתפסה ההגירה לארצות הברית באידיאל האמריקני המסורתי כדרך לתת מקלט לנרדפים וכן כמקור לכוח אדם שנדרש לשם פיתוח שטחי הספַר (frontier) הריקים של המערב. עם זאת, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו המהגרים להיתפס כעול כלכלי וחברתי וכסוכנים של אידאולוגיות המסוכנות לתרבות האמריקנית, לחברה האמריקנית וליסודות האידאולוגיים שעליהם מושתת הקיום האמריקני.

מסוף המאה ה-19 הגיעו לארצות הברית מהגרים מדרום מזרח אסיה - ממדינות כמו סין ויפן, וכן מהגרים מאירופה - בעיקר מדרום אירופה (איטליה והבלקן) וממזרח אירופה (הונגריה, פולין ופליטים יהודים מהפרעות ברוסיה ובאוקראינה). בעידן "סוף הספַר" כבר התמלא המערב ועל כן כבר לא יכול היה לשמש כשסתום ביטחון לקליטת כח האדם העודף במשק האמריקני. על כן התנגדו פועלים שכירים להכנסת כח עבודה זול ותחרותי למעגל דורשי העבודה, מה שעלול היה להביא לפיטוריהם או להורדה בתנאי עבודתם ובשכרם. מעסיקים ובעלי הון חשדו שמהגרים ייַבאו עמם רעיונות אנרכיסטיים וסוציאליסטים, בעיקר לאחר הצלחת המהפכה הבולשביקית ברוסיה.

רבים בציבור האנגלו-סאקסי הפרוטסטנטי הלבן (ה-WASP) התנגדו להגירתם של ציבורים שונים מהם מבחינה אתנית: סינים, יפנים, סלאבים ויהודים ממזרח אירופה, יוונים אורתודוקסים, אירים-קתולים, איטלקים-קתולים בעלי חזות ים תיכונית (ש-300,000 מהם היגרו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה). המהגרים היו שונים באופן בולט בחזותם ובדתם. על רקע ההגירה הגדולה התחזקו ארגונים שהתנגדו לנוכחותם של שחורים, יהודים וקתולים בחברה האמריקנית, כגון הקו קלוקס קלאן (K.K.K.) וכן ארגונים מקומיים כגון ה-"NATIVE SONS" בסן פרנסיסקו.

המהגרים החדשים היו שונים במראם, במנהגיהם, בלשונם, בלבושם ובאמונותיהם. הם התרכזו באזורי מגורים נפרדים וכיוון שהיו שקועים במאבק על פרנסתם, התקשו בתחילה ללמוד את השפה ולהטמיע את התרבות האמריקנית וערכיה. על כן נתפסו כמתבודדים מבחינה חברתית, כנחותים מבחינה גזעית וכציבור שאינו מבקש להשתלב בחברה האמריקנית ואף עוין לערכיה. קבוצות גזעניות ובדלניות של לבנים אמריקנים טענו שפתיחת שעריה של ארצות הברית לקבוצות אתניות כאלה שקולה ל"התאבדות גזעית". דעות קדומות וגזענות קיבלו אצטלה של מחקר מדעי ("אאוגניקה", "מדע" השבחת הגזע) ומחקר זה יצר אווירה אוהדת כלפי חקיקה שהפלתה מהגרים מזרח אירופאים ומזרח אסיאתים.

הרקע לחוק ההגירה של 1924

בסוף המאה ה-19 הוצעה בקונגרס חקיקה שתגביל את ההגירה על סמך מבחני ידיעת קרוא וכתוב. הנשיא קליבלנד הטיל עליה וטו. ב-1907 הסכימה ארצות הברית לא לחוקק חוק להגבלת ההגירה מיפן, בתנאי שיפן לא תנפיק דרכונים לפועלים יפניים המבקשים להגר לארצות הברית. הנשיאים טאפט ווילסון הטילו וטו על הצעות חוק דומות בראשית המאה ה-20, אך בשל החשש בארצות הברית לאחר המהפכה הבולשביקית נחקק ב-1917 חוק הגירה שהגביל את ההגירה מאסיה באופן משמעותי. החוק נועד אמנם להגביל את ההגירה מיפן, לאו דווקא מדרום אירופה ומזרח אירופה, אך הוא היה הראשון בשורת חוקים להגבלת ההגירה. חוקים אלו שברו מסורת ואידיאל אמריקאים בני מאות שנים, האידיאל לפיו יש לתת מקלט למהגרים על רקע רדיפות ומצוקה.

ב-1921 התקבל חוק בקונגרס האמריקאי חוק החירום להגבלת ההגירה , שהביא להורדת מספר המהגרים מכ-800,000 בשנת-1921 לכ-350,000 מהגרים ב-1922, תוך העדפת מהגרים מצפון אירופה ומערבהּ. לאווירה העוינת להגירה תרמו גם רוח הבדלנות בארצות הברית, בעיקר מסוף מלחמת העולם הראשונה, וכן האאוגניקה – "מדע" השבחת הגזע – שחסידיו הטיפו להגבלת ההגירה ולשינוי צביונה באמצעות מכסות שייכפו על אומות שנחשבו נחותות מטבע בריאתן. בהתאם לתפיסותיהם הגזעניות, הם תבעו לחסום את ההגירה לארצות הברית בפני מהגרים מאירופה הדרומית והמזרחית.

בחודש מאי 1924 שיתפו פעולה סנטורים דמוקרטים מדרום ארצות הברית עם ראשי עיריות בחוף המערבי (לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו) בנושא שחצה נאמנויות מפלגתיות: הגבלת ההגירה מהמזרח הרחוק וממזרח אירופה. מנהיגים בכל ארצות הברית התנגדו להגירה זו וזכו לתמיכה ציבורית: חברי קונגרס, מושלים, שופטים. קולות בודדים מחו על עוינותו של הקונגרס כלפי ההגירה ותבעו הסרת אמות-מידה של מוסר, רמת-משכל והתאמה חברתית, אינטגרציה במגורים ובחינוך, וכן ביטול ההכרזה שמהגרים אלו אינם רצויים מבחנה מוסרית. תביעות אלו היו נחלתו של מיעוט ליברלי וחסרו תמיכה בדעת הקהל בארצות הברית.

חוק ההגירה של 1924

ב-26 במאי 1924 עבר החוק להגבלת ההגירה בהצבעה בשני בתי הקונגרס. החוק קבע שמכל מדינה יורשו להגר לארצות הברית רק 2% מסך בני אותו לאום שישבו בארצות הברית ב-1890. הייתה זו החמרה של תנאי ההגירה שקבע החוק משנת 1921 - 3% מסך בני אותו הלאום שישבו בארצות הברית בשנת 1910. החוק לא כוון במפורש נגד יהודים, אך הם היו אחת המטרות הברורות שלו, והם היו אלו שנפגעו ממנו יותר מכל. בחוקים נגד ההגירה הוגבלה ההגירה ממדינות מזרח אירופה, ושיעור היהודים מקרב המבקשים להגר לארצות הברית ממדינות אלה היה מכריע באותה תקופה, עקב האנטישמיות, הרדיפות ומצבם הכלכלי הגרוע. על כן היה ברור שהחקיקה נועדה לעצור את הגירתם לארצות הברית.

תוצאות

מספר היהודים שהורשו להגר לארצות הברית על פי החוק נקבע ל-2% ממספר היהודים שישבו בארצות הברית ב-1890. כיוון שב-1890, לפני ההגירה הגדולה, היה שיעורם של היהודים בארצות הברית זעום, הרי שפירושו המעשי של החוק היה סגירה כמעט מוחלטת של שערי ארצות הברית בפני יהודים. בהתייחסו להגירה מדרום מזרח אסיה אמר סנטור היירם ג'ונסון מקליפורניה: "קליפורניה הצליחה סוף סוף במאבק להגנה על עצמה ולשימור עצמה... פעלנו לפי זכותנו... מדיניות קליפורניה היא כעת מדיניות כל האומה."

אכיפת החוק

מיליוני מהגרים שביקשו להיכנס לארצות הברית נדחו דרך מסלול הפיקוח רב השלבים של הממשל, סוכנויותיו ושגרירויותיו. עוד בנמל היציאה לאמריקה המתינו פקידי משרד ההגירה והקונסוליה האמריקאית וניפו את המהגרים על סמך גזעם או לאומיותם, על סמך מה שכונה "פגמים אישיים בגוף וברוח", וכן על סמך דעות אישיות או מצב כלכלי וחברתי. הסלקציה המחמירה בקונסוליות האמריקניות בארצות המוצא גרמה לכך שרוב המהגרים נפסלו כבר בארצות המוצא ולא בנמלי ארצות הברית עצמה. לנוהל זה היו השלכות רבות וסותרות: מחד, מהגרים שידעו שייפַסלו עוד בקונסוליה, ניסו להגיע לארצות הברית בסתר; מאידך, אישורי הגירה ניתנו לעיתים גם במקרים גבוליים, בשל ההגדרה המעורפלת וחסרת האחידות של המושגים "חבר בארגון אנרכיסטי", "אשם בשחיתות מוסרית" או "בעל מום נפשי".

בנוסף להגבלת ההגירה על פי המוצא, נקבעו בנמלי הכניסה לארצות הברית מבחני כניסה שהקלו על מהגרים מצפון אירופה וממערב אירופה. מהגרים ממדינות בעלות תרבות ומנטליות שונה התקשו במבחנים אלה, בעוד שמהגרים מסקנדינביה ומבריטניה הצליחו יותר, בזכות החינוך הציבורי המפותח והמנטליות הדומה לזו שבארצות הברית. האווירה בעת מבחני הכתיבה הקשתה על הנבחנים. המהגרים שהגיעו לנמלי הקליטה בארצות הברית היו מבולבלים, עייפים ומפוחדים, לאחר שעברו אלפי קילומטרים בתנאים קשים. הם היו רעבים ועייפים, רבים מהם לא הבינו את שפת המבחן ואת מטרתו, וספק אם הבינו את הנדרש מהם. המבחן היה חסר-ערך כמודד אינטליגנציה, אך הוא הכשיל מהגרים רבים ממדינות מזרח אירופה ודרום אירופה.

קשיים באכיפת החוק

בפני משרדי הפנים וההגירה עמדו מספר קשיים באכיפת החוק:
1. מספר מדינות מזרח אסיאניות לא נכללו בחוק, ועל כן עברו רבים למדינה ממנה הייתה ההגירה לארצות הברית חוקית. בנוסף לכך, העביר הקונגרס חוקים מיוחדים לקליטת מהגרים מעל למכסה או להוצאתן של קבוצות אוכלוסייה מסוימות מתחולת החוק (על סמך תעסוקה מקצועית, למשל).
2. אופייה הגאו-פוליטי של ארצות הברית הקשה על מניעת הגירה לא-חוקית. גבולה בדרום ובצפון נמשך לאורך אלפי קילומטרים ותנאי השטח שלו קשים לפיקוח.
3. איתור מהגרים לא חוקיים דרש שיתוף פעולה של רשויות מקומיות ומדינתיות, ואלה לא ששו לכך, כי החשיבו זאת כחדירה של הממשל הפדרלי לתחומי סמכויותיהן. מיליוני דולרים הוצאו על מנת למצוא דרך יעילה לעצור את המהגרים הלא חוקיים, אך לשווא. אלפי ערים ומחוזות הציעו מקלט למהגרים לא חוקיים. עובדים בסחר הבינלאומי, סטודנטים ותיירים כביכול, הגיעו לארצות הברית ונעלמו בה. ב-1924 ערקו לארצות הברית 38,000 ספנים שספינות המסחר שלהם עגנו בנמלי ארצות הברית, ב-1925 היה מספרם 20,000, ולאחר מכן היו עוד אלַפים מדי שנה, גם בתקופות בהן הייתה ההגירה בשפל.
4. רשויות ההגירה של ארצות הברית התקשו להסביר מדוע על פי החוק אסורה הגירתם של משכילים מבוססים ממזרח אסיה וממזרח אירופה, בעוד לעניים אנגלו-סקסיים ומקסיקנים מותר להגר.
5. לעיתים לא הסכימו מדינות המוצא לקלוט את המהגרים שגורשו.

כך נשארו בארצות הברית עשרות אלפי מהגרים לא חוקיים, וזאת בידיעת רשויות ההגירה, שחסרו כלים לאיתורם או לגירושם. ולמרות זאת, אלפי מהגרים לא חוקיים גורשו מארצות הברית כל שנה על סמך חוקי ההגירה. מספר המגורשים גדל כל שנה. ב-1921 גורשו 4,500 מהגרים ובשנת 1931 - 18,000.

השלכות החוק

לקבלת החוק הייתה תהודה רבה. השגריר היפני נקרא לארצו וממשלת יפן יצאה בהכרזה כי "החקיקה מפלה": החוק הוא לא רק הפרת הסכם הסחר והספנות בין יפן וארצות הברית, אלא גם אפליה של אזרחים יפניים ופגיעה במעמדה הבינלאומי של יפן. החוק תרם לערעור האמון בין יפן לארצות הברית, למדיניותה התוקפנית של יפן במזרח הרחוק בשנות השלושים ובעקיפין - לעימותה של יפן עם ארצות הברית ב-1941.

אך לחוק היו השלכות חמורות גם לגבי היהודים: מכסות ההגירה צמצמו כמעט לאפס את ההגירה מדרום אירופה וממזרחה. השערים נסגרו בפני פליטים יהודים שביקשו לברוח מאירופה בסוף שנות השלושים. עקב המכסות הקבועות בחוק לא התאפשר להם להגר גם בשנים בהן המכסות של מהגרים מצפון אירופה וממערבהּ לא נוצלו במלואן. מ-1924 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה מנעו מכסות ההגירה כניסה של 6 מיליון מהגרים מדרום אירופה, ממרכזה וממזרחה. למשל, בשנה שהסתיימה בסוף יוני 1936 נכנסו לארצות הברית כ-36,000 מהגרים בלבד.

ראו גם

• תוכנית אלסקה

לקריאה נוספת

• עמיצור אילן, חברה, ממשל ופוליטיקה בארצות הברית במאה ה-20 (ירושלים: אקדמון, 1994)
• סטיבן ג'יי גולד, אין מידה לאדם (תל אביב: דביר, 1992)
• ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה (י-ם: מוסד ביאליק, 1969)

• Dictionary of American History, 6 VOLS
• Handlin, O., Immigrants (Englewood Cliffs: Prentice Hall, 1959)
• Hofstadter, R., ET. AL., The American Republic (Englewood Cliffs: Prentice Hall, 1959)
• The New York Times, 23-25 May, 1924.
• Young, D., American Minority Peoples (New York: Harper and Brothers, 1932)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33181545חוק ההגירה של 1924