סטנלי בולדווין
סטנלי בולדווין בשנות העשרים | |||||||
לידה | ביודלי, ווסטרשייר, אנגליה | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה | אסטלי הול, ליד סטורפורט על הסוורן, ווסטרשייר, אנגליה | ||||||
מדינה | הממלכה המאוחדת | ||||||
מקום קבורה | קתדרלת ווסטרשייר | ||||||
בת זוג | לוסי רידסדייל | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
|
סטנלי בולדווין, רוזן בולדווין הראשון מביודלי (באנגלית: Stanley Baldwin, 1st Earl Baldwin of Bewdley; 3 באוגוסט 1867 – 14 בדצמבר 1947) היה פוליטיקאי בריטי מטעם המפלגה השמרנית שכיהן כראש ממשלת בריטניה שלוש פעמים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא ראש הממשלה הבריטי היחידי שכיהן תחת שלושה מלכים: ג'ורג' החמישי, אדוארד השמיני וג'ורג' השישי.
בולדווין נכנס לראשונה לבית הנבחרים הבריטי ב-1908 כנציג מחוז הבחירה של ביודלי (Bewdley) לאחר שירש את מקומו של אביו, אלפרד בולדווין. הוא מילא תפקיד ממשלתי בממשלת הקואליציה של דייוויד לויד ג'ורג'. ב-1922 היה בולדווין אחד ממובילי המהלך להסרת תמיכתה של המפלגה השמרנית מלויד ג'ורג'. כתוצאה מכך הוא מונה להיות שר האוצר בממשלתו השמרנית של אנדרו בונאר לואו. עם התפטרותו של זה האחרון במאי 1923 מונה בולדווין לתפקיד ראש הממשלה ומנהיג המפלגה השמרנית. הוא הלך לבחירות כשהנושא המרכזי בהם היה סוגיית המחירים. בבחירות הוא איבד את הרוב השמרני ולאחריהן הרכיב רמזי מקדונלד ממשלת מיעוט מטעם מפלגת הלייבור.
לאחר ניצחונו בבחירות הכלליות של 1924 הקים בולדווין את ממשלתו השנייה שבה כיהנו אישים חשובים כמו סר אוסטן צ'מברליין כשר החוץ, וינסטון צ'רצ'יל כשר האוצר, ונוויל צ'מברליין כשר הבריאות. השניים האחרונים חיזקו את מעמדם של השמרנים על ידי ביצוע רפורמות בתחומים שקודם לכן היו מזוהים עם המפלגה הליברלית. רפורמות אלו כללו פיוס בתחום יחסי העבודה, ביטוח אבטלה, מערכת פנסיות רחבה יותר, פינוי שכונות עוני, הרחבת היקף השיכון הפרטי והרחבת הטיפול לאם ולילד. עם זאת, קצב התפתחות איטי של הכלכלה ושקיעתם של ענפי המכרות והתעשייה החלישו את בסיס התמיכה בו ואף על פי שבולדווין תמך בפוליטיקאים של הלייבור שהרכיבו ממשלות מיעוט[דרושה הבהרה], ממשלתו חוותה גם שביתה כללית שהתנהלה ב-1926 ואת חקיקת "חוק סכסוכי העבודה" (Trades Disputes Act) של 1927 שריסן את כוחם של האיגודים המקצועיים.
בולדווין הפסיד בבחירות של 1929 על חודם של קולות מעטים והמשך כהונתו כמנהיג המפלגה הייתה נתונה לביקורת נרחבת מצדם של ברוני העיתונות, הלורד רותרמיר והלורד ביברברוק. ב-1931 הרכיב ראש הממשלה מטעם הלייבור, רמזי מקדונלד, ממשלת אחדות לאומית, שרוב שריה היו שמרנים ושזכתה לרוב מוחץ בבחירות של 1931. בתור הלורד נשיא המועצה וכאחד מארבעת השמרנים מקרב הקבינט הקטן שכלל עשרה שרים, דאג בולדווין לרבים מתפקידיו של ראש הממשלה כאשר התדרדרה בריאותו של מקדונלד. ממשלה זו חוקקה חוק להרחבת הממשל העצמי של הודו הבריטית, מהלך שלו התנגדו צ'רצ'יל ורבים מבכירי המפלגה השמרנית. חוק וסטמינסטר שחוקק ב-1931 העניק מעמד של דומיניונים לקנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה, והיה הצעד הראשון לקראת יצירתו של חבר העמים הבריטי. כמנהיג המפלגה, הנהיג בולדווין חידושים מרשימים, כמו עשיית שימוש מושכל ברדיו ובקולנוע, כך הוא נעשה גלוי יותר לעיני הציבור וחיזק את מעמדה של המפלגה השמרנית.
ב-1935 החליף בולדווין את מקדונלד בתפקיד ראש ממשלת האחדות הלאומית וזכה בניצחון מוחץ בבחירות הכלליות של 1935. הייתה זו הפעם האחרונה בהיסטוריה של בריטניה כאשר מפלגה אחת זכתה ביותר מ-50% מסך כל הקולות. באותה תקופה הוא דאג לתהליך התחמשותם של הכוחות המזוינים והיה מעורב בפרשת התפטרותו של המלך אדוארד השמיני. ממשלתו השלישית של בולדווין חוותה מספר משברים בתחום מדיניות החוץ, כולל ההמולה הציבורית בנוגע לחתימתו של הסכם הור-לאוואל לסיום המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, כיבוש חבל הריין על ידי היטלר ופרוץ מלחמת האזרחים בספרד.
ב-1937 פרש בולדווין מתפקידו כראש הממשלה והוחלף על ידי נוויל צ'מברליין. באותה עת הוא נחשב כראש ממשלה אהוד ומוצלח,[1] אך בעשור האחרון של חייו ובמשך שנים רבות לאחר מכן, הוא הושמץ כמי שעמד בראש ההנהגה הפוליטית של המדינה בשנות האבטלה הגבוהה של שנות השלושים, כאחד האשמים בניסיונות הפיוס של אדולף היטלר וכמי שכביכול לא הכין בצורה מספקת את בריטניה לקראת מלחמת העולם השנייה.
בראשית המאה ה-21 הציגו ההיסטוריונים תמונה חיובית יותר של ממשלותיו של בולדווין. סטיוארט בול אמר:
"כיום נראה בולדווין כמי שעשה יותר ואולי הרבה ככל שהתאפשר לאור הנסיבות, אך העובדות הן שלא היה זה מספיק להרתיע את התוקפנים או להבטיח את תבוסתם. באופן יותר דו-משמעי היה התגלותו כשמרן מתון יחסית לעידן המודרני, חלק מ'מסורת של אומה אחת'".[2]
חוקרים מודרניים מדרגים באופן כללי את בולדווין בחציון העליון של רשימת ראשי ממשלת בריטניה.[3]
ביוגרפיה
ראשית חייו
סטנלי בולדווין נולד בעיירה ביודלי (Bewdley) שבמחוז ווסטרשייר, אנגליה. הוא היה בנם של אלפרד ולואיזה בולדווין (לבית מקדונלד) ודרך אמו, שהייתה ממוצא סקוטי, הוא היה בן דוד מדרגה ראשונה של הסופר והמשורר רודיארד קיפלינג, שאליו הוא היה מקורב במשך כל ימי חייהם. משפחתו של בולדווין הייתה אמידה ובבעלותם היה עסק לייצור ברזל ופלדה שלימים הפך לחלק מחברת "ריצ'רד תומאס ובולדווין" (Richard Thomas and Baldwins).
בתי הספר שבהם התחנך בולדווין היו בית הספר סנט מייקל, שאז שכן בסלאו שבמחוז ברקשייר, לאחר מכן בית הספר הארו, פנימייה בצפון-מערב לונדון ולבסוף ברייטון קולג', פנימייה בברייטון שבסאסקס. מאוחר יותר הוא כתב: "כל סוסי המלך וכל אנשיו כשלו בהכנסתי לחברתם של מנהלי בתי הספר ובהתייחס אליהם, היו לי בעבר כל הכישורים של מתנגד פסיבי". לאחר מכן המשיך בולדווין ללימודים באוניברסיטת קיימברידג', שם הוא למד היסטוריה בטריניטי קולג'. תקופת לימודיו באוניברסיטה עמדה בצל נוכחותו כמנהל הקולג' של מי שכיהן כמנהל בית הספר הארו והעניש את בולדווין על כך שרשם ניבולי פה. באותה תקופה, בולדווין היה שתקן ונמנע מלהתבטא. הוא התבקש לפרוש מחברת הדיבייטינג של המכללה מכיוון שלא נטל חלק באף ויכוח. לאחר שקיבל תואר בהיסטוריה ברמה בינונית ומטה, הוא הצטרף לעסקי משפחתו בייצור ברזל. אביו שלח אותו ללמוד בקולג' מסון (לימים אוניברסיטת ברמינגהאם) לקורס הכשרה טכני במטלורגיה. כבחור צעיר הוא שירת תקופה קצרה כלוטננט משנה ביחידת מתנדבי התותחנים במלוורן וב-1897 הוא מונה להיות שופט שלום של מחוז ווסטרשייר.
ב-12 בספטמבר 1892 נשא בולדווין לאישה את לוסי רידסדייל ויחד הם הביאו לעולם שישה ילדים.
בולדווין הוכיח את עצמו כאיש עסקים מיומן ורכש מונטין כתעשיין חדשן. במותו של אביו ב-1908 הוא ירש הון של 200,000 ליש"ט, שווה ערך לכ-18 מיליון ליש"ט ב-2015,[4] ואת ניהול החברה "הרכבת המערבית והגדולה" (Great Western Railway).
ראשית הקריירה הפוליטית
בבחירות הכלליות של 1906 התמודד בולדווין על מושב לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של קידרמינסטר (Kidderminster) אך נוצח על רקע התבוסה של השמרנים לאחר שהמפלגה נחלקה בסוגיית הסחר החופשי. בבחירות הביניים שנערכו ב-1908 הוא נבחר מטעם מחוז הבחירה של ביודלי כשהוא יורש את מושב הפרלמנט של אביו שמת מוקדם יותר באותה שנה. בשנותיו הראשונות של בולדווין בפרלמנט הוא לא היה פעיל במיוחד ולא גילה שאיפות פוליטיות[5].
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא היה מזכיר אישי פרלמנטרי למנהיג המפלגה, אנדרו בונאר לואו. ב-1917 הוא מונה לתפקיד מיניסטריאלי זוטר של המזכיר הפיננסי במשרד האוצר, תפקיד בו הוא שאף לעודד תרומות מרצון של עשירים כדי להחזיר את החובות של בריטניה שנבעו מהוצאות המלחמה וכתב מכתבים לעיתון הטיימס תחת השם הבדוי FST ורבים מהם פורסמו. הוא תרם לקופת האוצר חמישית מהונו, כ-580,000 ליש"ט שהוחזקו בתור איגרות מלחמה בשווי של 120,000 ליש"ט.
הצטרפותו לקבינט
אף על פי שהוא נכנס לפוליטיקה בגיל מבוגר יחסית, עלייתו לצמרת הייתה מהירה מאוד. בולדווין שימש בתפקידו במשרד האוצר במשותף עם סר הרדמן לוור שמונה לתפקיד ב-1916, אך אחרי 1919 נשא בולדווין ברוב מחויבויות התפקיד לבדו. במסגרת חלוקת התארים של יום הולדת המלך של 1920 הוא מונה להיות חבר במועצה המלכותית. באפריל 1921 הוא קודם לתפקיד בקבינט בתור שר המסחר[6].
בסוף שנת 1922 החלה להשתרר אי שביעות רצון מהמפלגה השמרנית בשל הקואליציה שהייתה לה עם דייוויד לויד ג'ורג' מהמפלגה הליברלית. בפגישה שנערכה במועדון קרלטון באוקטובר הכריז בולדווין על הסרת תמיכתו בקואליציה וגינה את לויד ג'ורג' על היותו "הכוח הדינמי" שהוביל לחורבן בכל רחבי המפה הפוליטית. המשתתפים בפגישה בחרו לעזוב את הקואליציה, בניגוד לרצונם של רוב מנהיגי המפלגה. כתוצאה ישירה מפגישה זו נאלץ בונאר לואו לחפש אחר שרים חדשים לקבינט בהנהגתו וכך הוא קידם את בולדווין לתפקיד שר האוצר. בבחירות הכלליות שהתקיימו בנובמבר 1922 שבו השמרנים לממשלה עם רוב שהשיגו בזכות עצמם.
כהונה ראשונה כראש הממשלה (1923–1924)
כשאובחן ראש הממשלה, בונאר לואו בסרטן ממאיר, ובעקבות זאת פרש מתפקידו באופן פתאומי במאי 1923, היה הלורד קרזון, שר החוץ, למועמד המתבקש להחליפו. אולם המפלגה השמרנית ביקשה להשיל מעליה את תדמיתה האריסטוקרטית, וקרזון שהיה חבר בבית הלורדים, בעל הון עצום שירש וחבר במועצות מנהלים רבות, לא התאים לתדמית המבוקשת של המפלגה. בנוסף, קרזון היה חסר ניסיון במדיניות פנים, היה שנוא על מעמד הפועלים בגלל התנגדותו הנחרצת לברית המועצות ונודע בתכונותיו האישיות המוזרות. במיוחד יצא נגדו עיתון הדיילי הרלד[7]. אל מולו הועלה שמו של ארתור ג'יימס בלפור, אולם הלה התנה את הסכמתו לקבל את התפקיד בכך שיורשה לו להרחיק שרים שאינם מוצאים חן בעיניו מהממשלה, וגם נחשב לזקן, ולכן עלה שמו של בולדווין כמועמד יחד עם שמו של נוויל צ'מברליין[8]. אולם סירובו של צ'מברליין לכהן כשר בממשלת בונאר-לאו העמידה אותו בעמדת נחיתות מול בולדווין, אשר נחשב למועמד בעל הסיכוי הטוב ביותר לחסום את הלורד קרזון[9]. המלך ג'ורג' החמישי, בעצת השרים והפקידים הבכירים, בחר בבולדווין והטיל עליו את הרכבת הממשלה[10].
עם התמנותו לראש הממשלה, ציינו בעיתונות את כושר הנאום שלו, החוש המדיני שלו וקצב העבודה שלו[11].
בתחילה בלדווין לקח על עצמו גם את תפקיד שר האוצר תוך שהוא שואף לצרף לממשלה את הליברל לשעבר רג'ינלד מק'קנה. עם כישלון מהלך זה הוא מינה את נוויל צ'מברליין לתפקיד. במדיניות החוץ, בולדווין פעל להקל על גרמניה את עול הפיצויים שהוטלו עליה. הוא טען שגרמניה נמצאת לקראת קריסה וקריסתה תזיק לאירופה הרבה יותר מהקלת עול הפיצויים[12]. בולדוין גם הצליח להוריד את מצבת החובות של ארצו בחצי וזכה לפופולריות רבה כמי שמשרה אווירה של שלום ושגשוג[13].
לשמרנים היה רוב ברור בבית הנבחרים והם יכלו למשול במשך חמש שנים לפני שיערכו בחירות כלליות נוספות. אך בולדווין חש עצמו כבול למחויבותו של בונאר לואו מהבחירות הקודמות שלא יהיה שינוי במחירים ללא קיומן של בחירות נוספות. כאשר פנה בולדווין למדיניות הפרוטקציוניסטית שתישאר מדיניות המפתח של המפלגה במשך כל ימי חייו, בניגוד למדיניות הסחר החופשי שנהגה עד אז, בתקווה שהיא תסייע להוריד את האבטלה ההולכת וגוברת ותמריץ את ההתאוששות הכלכלית, החליט בולדווין לקיים בחירות מקודמות בדצמבר 1923 כדי לקבל מהציבור מנדט לשינוי. תוצאות הבחירות היו רחוקות מציפיותיו. השמרנים זכו ב-258 מושבים בפרלמנט, הלייבור ב-191 והמפלגה הליברלית שהתאחדה מחדש זכתה ב-159 מושבים. תוצאות הבחירות נתפסו בציבור כאי אמון במדיניות הפרוטקציוניסטית של בולדווין. בולדווין נותר ראש הממשלה עד לפתיחת מושב הפרלמנט בינואר 1924, שבו הובסה הממשלה בהצעת אי-אמון, שבעקבותיה הוא התפטר מתפקידו.
מנהיג האופוזיציה (1924)
בולדווין החזיק בהצלחה את תפקיד מנהיג המפלגה למרות קולות של כמה מעמיתיו שקראו להתפטרותו. במשך עשרת החודשים הבאים כיהנה ממשלת מיעוט בלתי יציבה של הלייבור בראשותו של רמזי מקדונלד. ב-13 במרץ 1924 הובסה ממשלת הלייבור בבית הנבחרים בפעם הראשונה, אף על פי שהשמרנים החליטו להצביע עם הממשלה מאוחר יותר באותו יום כנגד הליברלים.
במהלך הדיון על הצי השמרנים התנגדו ללייבור, אך תמכו בהם ב-18 במרץ בהצבעה על קיצוץ ההוצאות על הבסיס הצבאי בסינגפור. בולדווין שיתף גם פעולה עם מקדונלד בנוגע למדיניות באירלנד כדי למנוע מנושא זה להיות מפלגתי.
ממשלת הלייבור נשאה ונתנה עם ממשלת ברית המועצות בנוגע לחתימת חוזים מסחריים כדי לתת את עקרון המדינה המועדפת ואת המעמד הדיפלומטי למשלחת המסחרית של בריטניה וההסכם היה אמור ליישב את התביעות שמלפני מהפכת אוקטובר של מחזיקי איגרות החוב ובעלי הרכוש המוחרם הבריטים, לאחר שממשלת בריטניה תבטיח מתן הלוואה לברית המועצות. בולדווין החליט להצביע נגד הממשלה בסוגיית ההסכמים עם ברית המועצות, הצבעה שהפילה את הממשלה ב-8 באוקטובר 1923.
באותו חודש התקיימו בחירות כלליות שבהם זכתה המפלגה השמרנית ברוב מוחץ של 412 מושבים אל מול 151 מושבים של הלייבור ו-40 של הליברלים. בולדווין הוביל מערכה על "אי המעשיות" של הסוציאליזם, על פרשת קמפבל (אנ'), על מכתב זינובייב (שבולדווין סבר שהוא היה אמיתי) ועל ההסכמים עם ברית המועצות. בנאום שנשא במהלך מערכת הבחירות אמר בולדויין:
"דמי רותח כאשר אני קורא על הדרך בה מר זינובייב מדבר על ראש הממשלה היום. אף על פי שפעם אחת עלתה הקריאה 'הסירו את ידיכם מרוסיה', אני סבור שהגיעה העת לומר לרוסיה, 'הסירו את ידיכם מאנגליה'"[14]
כהונה שנייה כראש הממשלה (1924–1929)
הקבינט החדש של בולדווין כלל כעת שותפים פוליטיים לשעבר של לויד ג'ורג'. שמרנים לשעבר מהקואליציה כמו אוסטן צ'מברליין כשר החוץ, הלורד בירקנהד כשר לענייני הודו, ארתור בלפור כלורד נשיא המועצה והליברל לשעבר וינסטון צ'רצ'יל כשר האוצר. תקופת כהונתו זו של בולדווין עמדה בסימן השביתה הכללית, משבר שהממשלה הצליחה לעמוד כנגדו, למרות ההרס שהיא גרמה ברחבי בריטניה. בולדווין ייסד את "הארגון לשמירת שירותים חיוניים" (Organisation for the Maintenance of Supplies), ארגון מתנדבים שאנשיו נמנו על המתנגדים לשביתה שמטרתו הייתה למלא את מקומם של שובתים בשירותים חיוניים.
ביוזמתו של בולדווין עמד הלורד וויר בראש ועדה ל"בחינת הבעיה הלאומית של האנרגיה החשמלית". הוועדה פרסמה את הדו"ח שלה ב-14 במאי 1925 ובו המליץ וויר על הקמתה של "מועצת החשמל המרכזית" (Central Electricity Board), מונופול ממשלתי שבחציו מומן על ידי הממשלה ובחציו על ידי מפעלים מקומיים. בולדווין קיבל את המלצותיו של וויר ואלו הפכו לחוק בסוף שנת 1926. מועצה זו הייתה סיפור הצלחה. עד 1939 התפוקה החשמלית עלתה פי ארבעה ועלויות הייצור ירדו. היקף צריכת החשמל עלה מ-750,000 צרכנים ב-1920 ל-9 מיליון ב-1938., עם גידול שנתי של 700,000 עד 800,000 (שיעור הגידול הגבוה ביותר בעולם).
אחת הרפורמות החקיקתיות של בולדווין היה פרדיגמה במפלגתו. היה זה חוק קצבאות הסיוע לאלמנות, יתומים וגמלאים של 1926 שבמסגרתו שולמה קצבה של 10 שילינג לשבוע לאלמנה עם תוספת תשלום לילדים ו-10 שילינג לשבוע לעובדים מבוטחים ולנשותיהם בגיל 65. מהלך זה העביר את השמרנים מהסתמכות היסטורית על גורמי צדקה קהילתיים (במיוחד על גופים דתיים), להנהגת מדינת הרווחה ההומניטרית שיכלה להבטיח רמת מחיה מינימלית לאלו שלא היו מסוגלים לעבוד או שנזקקו לשירותי הביטוח הלאומי. ב-1927 התקבל בולדווין בתור חבר בחברה המלכותית.
מנהיג האופוזיציה (1929–1931)
ב-1929 שבה מפלגת הלייבור לשלטון כמפלגה הגדולה בבית הנבחרים, אף על פי שהיא זכתה בקולות בודדים מעל אלו של השמרנים. בהיותו באופוזיציה כמעט והודח בולדווין על ידי "ברוני העיתונות", הלורד רותרמיר והלורד ביברברוק, שהאשימו אותו בכך שנהנה "מעוצמת השלטון מבלי לקבל אחריות".
ההיסטוריון ג'ון רמסדן טען[דרוש מקור] שבולדווין ביצע שיפורים דרמטיים שהחזיקו מעמד גם אחריו במבנה הארגוני וביעילותה של המפלגה השמרנית. הוא הרחיב את סגל מטה המפלגה באנשים מקצוענים, גרם לנציגי המפלגה להתמקצע, גייס כספים רבים והיה חדשן בזה שהכניס לשימוש את אמצעי תקשורת ההמונים החדשים, הרדיו והקולנוע.
הלורד נשיא המועצה (1931–1935)
ב-1931, בשעה שהכלכלה, הן בבריטניה והן ברחבי העולם, עמדה בפתח משבר עם תחילתו של השפל הגדול, הצטרפו בולדווין והשמרנים לקואליציה עם ממשלת הלייבור בראשותו של רמזי מקדונלד. החלטה זו הובילה לגרוש מקדונלד ממפלגתו שלו ובולדווין, בתפקיד הלורד נשיא המועצה, הפך לראש הממשלה דה פקטו, כשהוא פועל כנציגו של מקדונלד שבהדרגה סבל משיטיון, עד למינויו באופן רשמי לראש הממשלה ב-1935.
השג מרכזי וחשוב מאד שהושג באותה תקופה היה חוק וסטמינסטר, שהעניק ממשל עצמי מלא לדומיניונים קנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד והיה השלב הראשון לקראת הקמתו בסופו של דבר של חבר העמים הבריטי ולביטול המושג האימפריה הבריטית. ב-1930 נערכו משחקי חבר העמים הבריטי בפעם הראשונה בהמילטון שבקנדה.
ממשלתו של בולדווין העבירה תוך קשיים מרובים את החוק שהיווה ציון דרך, את "חוק ממשלת הודו" (Government of India Act, 1935), תוך התנגדות של וינסטון צ'רצ'יל, דוברם של האימפריאליסטים המושבעים שמילאו את שורות המפלגה השמרנית.
פירוק הנשק
בולדווין לא היה בעד פירוק נשק מוחלט, אך הוא האמין, כפי שאמר סר אדוארד גריי ב-1925 ש"כמויות כלי נשק גדולות מובילות בהכרח למלחמה". אף על פי כן, הוא הגיע לידי ההכרה, כפי שנאמר בנאומו מה-10 בנובמבר 1932, ש"הגיעה העת שבריטניה תוכל להתקדם לקראת פירוק נשק חד-צדדי". בנאומו זה אמר בולדווין:
אני סבור שגם על האדם ברחוב להבין שאין שם כוח על פני כדור הארץ שיכול להגן עליו מפני הפצצות, לא משנה מה יאמרו לו… ההגנה היחידה היא ההתקפה, ומשמעות הדבר שאתה יכול להרוג יותר נשים וילדים מהר יותר בהשוואה לאויב אם אתם רוצים להציל את עצמכם… המצפון של האנשים הצעירים צריך תמיד להיות, בהתייחס לאמצעי האחד הזה (הפצצה) שזהו רע הכרחי, הפעולה חייבת לעשות. אך אם הם לא חשים כך, אני אומר שהעתיד בידם. אך כאשר תיפתח המלחמה הבאה, הציוויליזציה האירופאית תמחק, וכפי שזה יהיה, ולא על ידי כוח אחר מאשר כוח זה, אל להם להטיל את האשמה על האנשים המבוגרים. עליהם לזכור שהם, באופן עקרוני, או הם לבדם, אחראים לזוועות שנפלו על פני כדור הארץ.
— A Fear For The Future, נאומו של בולדווין על פירוק הנשק מיום 10 בנובמבר 1932
בנאום זה נעשה לעיתים קרובות שימוש כנגד בולדווין ככזה שהדגים לכאורה את היעילות שבפירוק הנשק או בחימוש מחדש, בתלות בעמדת המבקר.
עם תחילת החלק השני של ועידת פירוק הנשק בינואר 1933, עשה בולדווין ניסיון ליישם את תקוותו לפירוק החימוש האווירי. אף על פי כן הוא היה מודאג מהעדר ההגנה של בריטניה כנגד תקיפות אוויריות ומההתחמשות מחדש של גרמניה הנאצית, באומרו "שזה יהיה דבר נורא, למעשה, תחילת הסוף". באפריל אותה שנה הגיע הקבינט להסכמה על המשך בנייתו של הבסיס הצבאי בסינגפור.
ב-15 בספטמבר 1933 סירב הנציג הגרמני בוועידת פירוק הנשק לשוב לדיונים ובאוקטובר עזבה גרמניה את הוועידה באופן סופי. ב-6 באוקטובר דרש בולדווין את כינוסה של וועידת פירוק הנשק ובנאום בפני ועידת המפלגה השמרנית בברמינגהאם הוא אמר:
"כאשר אני מדבר על וועידת פירוק הנשק אין אני מתכוון לפירוק הנשק בחלק זה של הארץ ולא בחלק של מדינה כל שהיא. אני מתכוון להגבלת החימוש כמגבלה אמיתית... ואם נמצא את עצמנו בדרגה נמוכה כלשהי בהשוואה לכל מדינה אחרת, על אותה מדינה יהיה להוריד את רמת החימוש שלה ואנו נצטרך להעלות את רמת החימוש שלנו עד אשר נשתווה".[15]
ב-14 באוקטובר עזבה גרמניה את חבר הלאומים. ב-23 באוקטובר החליט הקבינט שעל בריטניה לנסות עדיין לשתף פעולה עם מדינות אחרות, כולל גרמניה, בפירוק הנשק הבינלאומי. אף על פי כן, בין אמצע ספטמבר 1933 לבין תחילת 1934 שינה בולדווין את דעתו מתקווה לפירוק הנשק להעדפת ההתחמשות מחדש, כולל יצירת איזון בכמויות כלי הטיס.[דרוש מקור] באותה עת הוא דחה הזמנה מאדולף היטלר להיפגש איתו, בהאמינו שביקורים בבירות זרות הם משימות המוטלות על שרי החוץ. ב-8 במרץ 1934 הגן בולדווין על ההחלטה על הקמתן של ארבע טייסות חדשות עבור חיל האוויר המלכותי כנגד הביקורת של מפלגת הלייבור ובדברו על פירוק הנשק הבינלאומי הוא אמר:
"אם כל מאמצינו להגיע להסכמה ייכשלו, ואם אין זה אפשרי לשמור על שוויון בנושאים אלו כפי שציינתי, אזי כל ממשלה של הארץ הזו, ממשלת אחדות לאומית יותר מכל ממשלה אחרת, וממשלה זו, תדאג לכך שכוחה האווירי של מדינה זו לא יהיה יותר בעמדת נחיתות כלפי כל מדינה שבטווח תקיפה של החופים שלנו".[16]
ב-29 במרץ 1934 פרסמה גרמניה את נתוני ההתחמשות שלה שהראו עלייה של שליש בסך כוחותיה ועליה של 250% בכוחה האווירי.
סדרה של בחירות ביניים בסוף שנת 1933 ובראשית 1934 עם מהפכים לרעתם של נציגי מפלגת השלטון, המפורסם מבניהם היה במזרח פולהאם עם מהפך בשיעור של 26.5%, שיכנעו את בולדווין שהציבור הבריטי נסחף אחרי הפציפיזם. הוא גם דחה את ההשקפות הלוחמניות של אישים כמו צ'רצ'יל ורוברט ונסיטרט מאחר שהוא האמין שהנאצים היו אנשים הגיוניים ושהם יבינו את ההיגיון שבמאזן הכוחות. הוא גם האמין שמלחמה תהייה "הטרור והאימה המפחידים ביותר שידע האדם מעודו".
כהונה שלישית כראש הממשלה (1933–1937)
עם ההתדרדרות במצב בריאותו של מקדונלד, החליפו הוא ובולדווין תפקידים ביוני 1935. בולדווין מונה לתפקיד ראש הממשלה ומקדונלד תפס את תפקידו כלורד נשיא המועצה. באוקטובר אותה שנה הכריז בולדווין על בחירות כלליות. נוויל צ'מברליין יעץ לבולדווין להפוך את החימוש מחדש לנושא המוביל של מסע הבחירות כנגד הלייבור, באומרו שאם תוכנית החימוש מחדש לא תוכרז עד לאחר הבחירות, תהייה תחושה שהממשלה הוליכה שולל את הציבור. אף על פי כן, בולדווין לא הפך את נושא החימוש מחדש לנושא המוביל של מסע הבחירות. הוא אמר שהוא ייתמוך בחבר הלאומים, יבצע תהליך התחדשות בכוחות המזוינים של בריטניה ויתקן ליקויים. אך הוא גם אמר: "אני נותן לכם את דברתי שלא יהיה תהליך נרחב של התחמשות מחדש". הסוגיות העיקריות במערכת הבחירות היו סוגיות השיכון, האבטלה והאזורים המיוחדים של השפל הכללי. בבחירות זכו תומכי ממשלת האחדות הלאומית ב-430 מושבים בפרלמנט (מתוכם 386 של השמרנים) והלייבור זכו ב-154 מושבים.
ההתחמשות מחדש
בדברים שכתב ב-1955[דרוש מקור] טען בנו הצעיר של בולדווין, א. ווינדהאם בולדווין, שאביו תכנן את תוכנית ההתחמשות מחדש כבר ב-1934, אך היה עליו להוציא את התוכנית לפועל בתחבולות כדי להימנע מלהרגיז את הציבור שגישתו הפציפיסטית התגלתה ב"סקר השלום" (Peace Ballot) שנערך בשנים 1934–1935. הדרך היסודית שבה הציג בולדווין את תהליך ההתחמשות מחדש ב-1935, טען בנו, גרמה לתבוסת הפשיזם והבטיחה את הניצחון שאפשר לתהליך ההתחמשות מחדש להמשיך הלאה.
ב-31 ביולי 1934 אישרה הממשלה דו"ח שקרא להגדלת כוחו של חיל האוויר המלכותי לממדיו כפי שהיו ב-1923 באמצעות הקמת 40 טייסות חדשות במשך חמש השנים הבאות. ב-26 בנובמבר אותה שנה, שישה ימים לאחר קבלת החדשות על כך שחיל האוויר הגרמני יהיה יותר גדול מחיל האוויר המלכותי תוך שנה, החליט הקבינט להאיץ את ההתחמשות מחדש של חיל האוויר כך שתארך שנתיים במקום ארבע שנים. ב-28 בנובמבר הגיש צ'רצ'יל תיקון לחוק שהתקבל בתגובה לנאום מן הכס בנוסח: "כוח ההגנה הלאומי שלנו, במיוחד ההגנה האווירית, אינו מספיק עוד לצרכים". הצעת תיקון זו פורסמה שמונה ימים לפני שהיא הורדה מסדר היום ובישיבת קבינט מיוחדת הוחלט כיצד להתמודד איתה. צ'רצ'יל אמר שגרמניה מתחמשת מחדש. הוא ביקש שהכספים שהוצאו על התחמשות אווירית יוכפלו או ישולשו כדי להרתיע את הגרמנים מפני התקפה ושחיל האוויר הגרמני כמעט ונמצא בשוויון כוחות מול חיל האוויר המלכותי. בולדווין הגיב בהכחשת טענה זו וטען שחיל האוויר הגרמני לא מתקרב למחצית כוחו של חיל האוויר המלכותי. הוא הוסיף שעד לסוף 1935 יעמדו עדיין לרשות חיל האוויר המלכותי 50% של שוליים באירופה. לאחר שבולדווין אמר שהממשלה תבטיח בעתיד את האיזון בין שני חילות האוויר, הסיר צ'רצ'יל את הצעתו מסדר היום. באפריל 1935 דיווח שר האווירייה שאף על פי שכוחה של בריטניה באוויר יהיה רב יותר בהשוואה לכוחה של גרמניה לפחות בשלוש השנים הבאות, ההתחמשות מחדש של חיל האוויר המלכותי צריכה להיות גדולה יותר. עקב כך הסכימה הממשלה להקמתן של 39 טייסות נוספות למטרות הגנה עד ל-1937. בכל אופן, ב-8 במאי 1935, שמעו שרי הקבינט שההערכה היא שחיל האוויר המלכותי סובל מנחיתות של 370 מטוסים בהשוואה לחיל האוויר הגרמני וכדי להגיע לשוויון, על חיל האוויר המלכותי לקבל 3,800 מטוסים עד לאפריל 1937, 1,400 מטוסים יותר בהשוואה לתוכנית שהייתה קיימת אז. השרים למדו שגרמניה תוכל בקלות לשפר את מעמדה גם מול תוכנית משופרת זו. ב-21 במאי הסכים הקבינט להרחבת כוח הגנת המולדת של חיל האוויר המלכותי ל-1,512 מטוסים (מתוכם 840 מפציצים ו-420 מטוסי קרב). ב-22 במאי התוודה בולדווין בבית הנבחרים: "שגיתי בהערכתי את המצב העתידי. טעיתי לחלוטין".
ב-25 בפברואר 1936 אישר הקבינט דו"ח שקרא להרחבת הצי המלכותי הבריטי ולהצטיידות מחדש של הצבא הבריטי (אף על פי שלא דובר על הרחבת הצבא), לצד הקמתם של בתי חרושת שייבנו בכספי הציבור וינוהלו על ידי חברות תעשייתיות. בתי חרושת אלו נכנסו לפעולה ב-1937. בפברואר 1937 דיווח ראש מטה ההגנה שעד מאי 1937 יעמדו לרשות חיל האוויר הגרמני 800 מפציצים, בהשוואה ל-48 של חיל האוויר המלכותי.
בדיון שהתקיים בבית הנבחרים ב-12 בנובמבר 1936, תקף צ'רצ'יל את הממשלה על אוזלת ידה בתהליך ההתחמשות מחדש. בולדווין השיב:
"אני מניח בפני הבית את דעותיי באופן כן. משנת 1933 היינו אני וידידיי מודאגים בנוגע למתרחש באירופה. וודאי זוכרים אתם שבאותה עת וועידת פירוק הנשק התכנסה בז'נבה. זכרו גם שבאותה עת היו ככל הנראה תחושת פציפיסטיות חזקות יותר ברחבי הארץ בהשוואה לכל נקודת זמן מאז המלחמה. אני מדבר על 1933 ו-1934. וודאי תזכרו את הבחירות בפולהאם בסתיו 1933... זו הייתה התחושה בארץ ב-1933. מעמדי כמנהיג של מפלגה גדולה לא היה אז לגמרי נוח. שאלתי את עצמי איזה סיכוי היה שם... במשך השנה או השנתיים הבאות השתנתה תחושה זו כך שהמדינה תיתן מנדט להתחמשות מחדש? בהנחה שהייתי פונה לציבור ואומר שגרמניה התחמשה מחדש ועלינו להתחמש מחדש גם כן, האם מישהו מעלה על דעתו שהדמוקרטיה שוחרת השלום הזו הייתה יכולה להסתמך על קריאה זו באותה עת! איני יכול לחשוב על שום דבר שיגרום לתבוסתי בבחירות באופן בטוח יותר... קיבלנו מהעם, עם רוב גדול, מנדט לבצע את מה שאף אחד, שנה קודם לכן, היה מאמין שהוא אפשרי".[17]
צ'רצ'יל כתב לידידו: "מעולם לא שמעתי וידוי עלוב כל כך מפי איש ציבור כפי שבולדווין השמיע לנו אתמול".[18] ב-1935 כתב בולדווין לג'. ק. ק. דווידסון ואמר על צ'רצ'יל: "אם תפרוץ מלחמה, ואף אחד לא יכול להכחיש זאת, עלינו לשמור עליו רענן לתפקיד ראש הממשלה שלנו".[19] תומאס דגדייל טען גם הוא שבולדווין אמר לו: "אם תפרוץ מלחמה, ווינסטון יהיה חייב להיות ראש הממשלה. אם הוא יכנס לקבינט עכשיו לא נוכל להיות מעורבים במלחמה כאומה מאוחדת".[19] המזכיר הכללי של קונגרס האיגודים המקצועיים, וולטר סיטרין, נזכר בשיחה שהייתה לו עם בולדווין ב-5 באפריל 1943: "בולדווין סבר שההתאוששות הפוליטית של צ'רצ'יל הייתה מופלאה. הוא אישית תמיד חשב שעם תפרוץ מלחמה, ווינסטון יהיה האיש הנכון לתפקיד".
מפלגת הלייבור התנגדה בתקיפות לתוכנית ההתחמשות מחדש. ב-21 בדצמבר 1933 אמר קלמנט אטלי: "מבחינתנו, אנו מתנגדים לכל דבר שקרוב להתחמשות מחדש". ב-8 במרץ 1934 אמר אטלי, לאחר שבולדווין הגן על הערכות המצב של הכוחות האוויריים, "אנו מצדנו לא תומכים בהתחמשות מוחלטת מחדש". ב-30 ביולי 1934 הגישה מפלגת הלייבור הצעת אי-אמון נגד הממשלה על רקע תוכניות ההרחבה של חיל האוויר המלכותי. אטלי אמר בדיון על ההצעה: "אנו מתכחשים לצורך להגדלת כוחות האוויר... ואנו מתנגדים לתביעה לשוויון כוחות". סר סטפורד קריפס אמר גם באותה הזדמנות שזו סברה מוטעית לחשוב שבריטניה יכולה להשיג ביטחון באמצעות הגדלת חיל האוויר שלה. ב-22 במאי 1935, ביום לאחר נאומו של היטלר בו הוא טען שהתחמשותה מחדש של גרמניה לא מהווה איום על השלום, העריך אטלי שנאומו של היטלר נתן "סיכוי לעצירת מרוץ החימוש". אטלי גם גינה את הספר הלבן בנושא ההגנה של 1937: "אין אנו מאמינים שהממשלה מתכוננת להשיג ביטחון כלשהו למדינה באמצעות ההתחמשות מחדש".
התפטרותו של המלך אדוארד השמיני
עלייתו לכס המלוכה של המלך אדוארד השמיני ומשבר ההתפטרות שלו מיד לאחר מכן, העמידו את בולדווין בפני המבחן העיקרי האחרון שלו כראש הממשלה. המונרך החדש היה תומך נלהב של ההבנה בין בריטניה לבין גרמניה והיו לו דעות מוצקות בנוגע לזכותו להתערב בענייני המדינה, אך הדאגה העיקרית של הממשלה הייתה חוסר שיקול הדעת שלו. בכוונתו של המלך היה לשאת לאישה את ווליס סימפסון, אישה אמריקאית שהייתה גרושה פעמיים. בולדווין, שניחן בחשיבה הגיונית, חש שהוא יוכל לסבול אותה כ"גרושה מכובדת", כל עוד היא תישאר הרחק מכס המלכות, אך לא בתור "המלכה וולי". סימפסון הייתה גם חשודה על ידי הממשלה בשל רגשותיה הפרו-גרמניים הידועים והייתה אמונה שהיו לה קשרים קרובים עם חוגים מונרכיסטיים גרמניים.
באוקטובר ובנובמבר 1936 הצטרף בולדווין למשפחה המלכותית בניסיון להניא את המלך מכוונתו להוציא לפועל את הנישואים הללו, בטענה שנישואים של המלך לאישה גרושה פעמיים כמלכה לא תתקבל על ידי הממשלה, על ידי העם ועל ידי האימפריה ושקול העם חייב להישמע. כאשר דעת הקהל כלפי המלך נפגעה קשות, נתן לו ראש הממשלה זמן לשקול מחדש את רעיון הנישואים. על פי ההיסטוריון פיליפ ויליאמסון, "הפגיעה שעמדה בבסיס ההשלכות של הקשר בין המלך לגברת סימפסון עבור מוסריותו של הציבור הרחב והיושרה החוקתית שכעת התקבלו, במיוחד על ידי בולדווין, כמחזקים את אחדות האומה ואת חוזקה".[דרוש מקור]
החדשות על הנישואים התפרסמו לראשונה בעיתונים ב-2 בדצמבר. הייתה תמיכה במידה מסוימת לאיחולי הצלחה למלך, במיוחד בלונדון ובסביבתה. הרויאליסטים הרומנטיים, צ'רצ'יל, מוסלי וברוני העיתונות, הלורד רותרמיר מהדיילי מייל והלורד ביברברוק מהדיילי אקספרס, כולם הכריזו שלמלך זכות לשאת לאישה את כל מי שהוא יחפוץ בה. משבר זה יצר ממד פוליטי כאשר ביברברוק וצ'רצ'יל ניסו לקבל את תמיכת הפרלמנט לנישואים. אף על פי כן, תומכיו של המלך הצליחו לקבץ רק 40 חברי פרלמנט ודעת הרוב צידדה בבולדווין ובממשלת השמרנים. מנהיג הלייבור, קלמנט אטלי, אמר לבולדווין "שבעוד לאנשי הלייבור אין כל התנגדות שאמריקאית תהפוך למלכה, הוא בטוח בכך שהם לא יהיו מוכנים לאשר את גברת סימפסון למעמד זה", בעיקר באזורי הפריפריה ובדומיניונים. הארכיבישוף מקנטרברי, קוסמו לנג, החזיק בדעה שהמלך, כראש הכנסייה האנגליקנית, לא יכול להתחתן עם אישה גרושה, בעוד שעיתון הטיימס טען שיוקרתה של המלוכה תפגע אם "רצונו הפרטי של המלך יתנגש עם חובתו הציבורית".
בעוד שמבקרים מאוחרים יותר הלינו על כך שבולדווין סירב לבקשה סבירה לזמנה, בהעדיפו להתמיד בלחץ על המלך ומעולם לא רמז על כך שהחלופה לנישואים תהייה התפטרותו של המלך, בית הנבחרים יצא מיידית ובאופן גורף כנגד הנישואים. מפלגת הלייבור, המפלגה הליברלית, קונגרס האיגודים המקצועיים והדומיניונים של אוסטרליה וקנדה הצטרפו לעמדתו של הקבינט הבריטי בדחיית הפשרה של המלך, שבמקור הוצגה ב-16 בנובמבר, על פיה הנישואים יהיו נישואים מורגנטים. המשבר איים על אחדותה של האימפריה הבריטית, בשל העובדה שיחסיו האישיים של המלך עם הדומיניונים היו הקשר החוקתי האחרון שנותר להם.
בולדווין עדיין קיווה שהמלך יבחר בכתר על פני גברת סימפסון. מבחינתו של המלך פעולה כנגד רצון הקבינט שלו הייתה מהווה גורם למשבר חוקתי. במקרה כזה היה על בולדווין להתפטר ואף אחד ממנהיגי המפלגות האחרות לא היה מוכן לכהן כראש ממשלה תחת אדוארד השמיני. מפלגת הלייבור כבר הבהירה שהיא לא תרכיב ממשלה כדי להצדיק התנהלות בלתי הולמת. בולדווין אמר לשרי הקבינט שאחד מחברי הפרלמנט של הלייבור שאל, "האם תהיה לנו מונרכיה פשיסטית?" כאשר הקבינט סירב לרעיון של נישואים מורגנטים, החליט אדוארד השמיני להתפטר מרצונו.
בקשתו האחרונה של המלך במהלך המשבר, ב-4 בדצמבר, הייתה שתינתן לו האפשרות לשדר נאום לאומה. בקשה זו נדחתה על ידי בולדווין שטען ששידור זה יגרום לפילוג. על כל פנים, בפגישתו האחרונה עם המלך ב-7 בדצמבר, ניסה בולדווין לדבר כל הלילה למצפונו של המלך, אך המלך היה נחוש בדעתו לבצע את החלטתו. ב-10 בדצמבר הודיע בולדווין בבית הנבחרים על החלטת המלך להתפטר.הרולד ניקולסון, חבר פרלמנט מהלייבור, שנכח בנאום, כתב ביומנו:
"לא היה רגע בו הוא הפריז ברגשותיו או התענג בדברנות. השתרר שקט מוחלט שהופר רק כאשר העיתונאים ביציע שעטו משם כדי לדווח בטלפון על הנאום... כאשר הכול נגמר... היינו שבורים בגוף ובנשמה והבנו ששמענו את הנאום הטוב ביותר שנשמע בכל ימי חיינו. היה ברור שלא יישמעו מחיאות כפיים. השתרר שקט שדמה לזה שהיה בנאום גטיסברג אף אחד לא שלט בבית הנבחרים כפי שהוא שלט באותו לילה, והוא ידע זאת".[20]
עם תום נאומו של בולדווין התפזרו חברי הבית ובדרכו החוצה נתקל ניקולסון בבולדווין ששאל אותו מה דעתו על הנאום. ניקולסון השיב שהנאום היה מצוין ותשובתו של בולדווין הייתה: " כן... זו הייתה הצלחה. אני יודע זאת. הוא היה כמעט ללא הכנה. הייתה לי הצלחה, ניקולסון היקר, ברגע זה הייתי ממש זקוק לזה. כעת הגיע הזמן להמשיך".[21]
ב-11 בדצמבר התפטר אדוארד השמיני ותחתיו עלה לכס המלוכה אחיו, ג'ורג' השישי. לאדוארד הוענק על ידי אחיו התואר דוכס וינדזור. ביוני 1937 התקיים בצרפת טקס הנישואים שלו עם סימפסון, לאחר שגירושיה עם ארנסט סימפסון נכנסו לתוקף.
בולדווין מנע מהמשבר להפוך לפוליטי על ידי כך שהפך אותו למשבר חוקתי. הפתרון החשאי שהגה התאים לדעה הכללית וכך השתקמה האהדה הציבורית כלפיו. הוא זכה לשבחים מכל הצדדים על הדרך הסבלנית שבה טיפל במשבר ולפחות הוא לא נתקל באי נוחות מצדם של המפגינים שצעקו "א-ל נצור המלך, מבולדווין!", או "הכו את בולדווין! הכו אותו!! אנו רוצים את אדוארד".
פרישתו
התפטרות
באפריל 1937, עת היה כמעט בן 70, הודיע בולדווין כי בכוונתו לפרוש מראשות הממשלה[22]. הולדווין התפטר ב-28 במאי 1937 ופינה את תפקיד ראש הממשלה לבן מפלגתו, נוויל צ'מברליין[23]. פעולתו האחרונה כראש ממשלה הייתה להעלות את שכרו השנתי של ראש הממשלה מ-400 ליש"ט ל-600 ליש"ט ולהנהיג תשלום משכורת למנהיג האופוזיציה. הייתה זו העלאת השכר הראשונה של חברי הפרלמנט מאז הונהג ב-1911 והיא הטיבה בעיקר עם חברי הפרלמנט של הלייבור. הרולד ניקולסון כתב ביומנו "שזה נעשה עם הטעם המושלם הרגיל של בולדווין. איש לא סיים את תפקידו כך בפרץ כזה של חיבה". ב-28 במאי הוענק לבולדווין תואר אביר מסדר הבירית[24] והוא קיבל את תואר האצולה "הרוזן בולדווין מביודלי" (Earl Baldwin of Bewdley) וב-8 ביוני התואר "ויקונט קורוודייל".[25] ביוני 1937 נכנס בולדווין כחבר לבית הלורדים[26].
עמדתו בנוגע למדיניות הפיוס
בולדווין תמך בהסכם מינכן וב-26 בספטמבר 1938 הוא אמר לצ'מברליין: "אם אתה יכול להבטיח את השלום, יגדפו אותך הרבה חמומי מוח, אך על דברתי אתה תבורך על ידי אירופה ועל ידי הדורות הבאים". ב-4 באוקטובר אותה שנה נשא בולדווין נאום נדיר בבית הלורדים בו הוא אמר שהוא לא היה יכול להגיע למינכן אך הוא מברך את אומץ הלב של צ'מברליין. הוא הוסיף ואמר שאחריותו של ראש הממשלה היא לא להכניס את המדינה למלחמה עד אשר הוא סמוך ובטוח שהיא מוכנה להילחם. גם אם הסיכויים למלחמה בעתיד עומדים על 95%, אנחנו עדיין נבחר בחלופה של שלום. הוא גם אמר שהוא היה מעביר את התעשייה למערך מלחמתי מחר, שכן ההתנגדות למהלך שכזה נמוגה. צ'רצ'יל אמר בנאום שנשא אז: "הוא אמר שהוא יגייס את הצבא מחר. אני סבור שזה היה טוב יותר אם הרוזן בולדווין היה אומר זאת לפני שנתיים וחצי כאשר כולם דרשו שמשרד האספקה יוקם".
שבועיים לאחר ועידת מינכן אמר בולדווין בשיחה עם הלורד הינצ'ינגברוק: "האין באפשרותנו להפנות את היטלר מזרחה? נפוליאון התמוטט כאשר הוא נלחם כנגד הרוסים. להיטלר עשוי להיות גורל דומה".
שנות הפרישה של בולדווין היו שקטות. לאחר מותו של צ'מברליין ב-1940, התפישה לגבי חלקו במדיניות הפיוס הפכה אותו לדמות בלתי אהודה במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. לאחר רצף הכישלונות הצבאיים הבריטים ב-1940 החל בולדווין לקבל מכתבי ביקורת. בתחילה ערמומיים ולאחר מכן אלימים ופוגעניים. לאחר מכן החלו בכך העיתונים ולבסוף הוא ספג ביקורת קשה בציבור. לא הייתה לו מזכירה ולכן הוא נאלץ להתמודד עם המכתבים הבלתי נעימים שנשלחו אליו לעיתים תכופות. לאחר מכתב ביקורת מריר שנשלח אליו על ידי אזרח, כתב בולדווין: "אני יכול להבין את המרירות שלו. הוא זקוק לשעיר לעזאזל ומצא אותי".[דרוש מקור]
פרשת שערי הברזל
בספטמבר 1941 קרא אויבו הוותיק של בולדווין, הלורד ביברברוק, לכל הרשויות המקומיות לסרוק את שטחיהן ולאתר גדרות ושערים מברזל ופלדה שעשויים לשמש לטובת המאמץ המלחמתי. בעלים של שערים וגדרות כאלו יכלו להגיש בקשה לפטור על בסיס ערך היסטורי או אומנותי של שערים או גדרות כאלו וצוות שמונה לכך על ידי הרשויות המקומיות היה מקבל החלטה בעניין. בולדווין הגיש בקשה לפטור מלקיחת שערי הברזל של האחוזה הכפרית שלו ואדריכל נשלח להעריך אותם. בדצמבר הגיש האדריכל את חוות דעתו שניתן להיעתר לבקשתו של בולדווין, אך בפברואר 1942 ביטל משרד האספקה את ההחלטה ופסק שעל כל השערים באחוזה להילקח לטובת המאמץ המלחמתי למעט אלו שבכניסה הראשית. במערכה תקשורתית הותקף בולדווין על כך שלא תרם את השערים מרצונו. בעל הטור ויליאם קונור ("קסנדרה") גינה את בולדווין:
"כאן הייתה הארץ בסכנה קטלנית וחצי מהאימפריה מתנדנדת ברוח, כמו דלת אסם שבורה המתנדנדת על ציר אחד. כאן אנגליה הישנה מחונקת בתכריכים, בוכה על הפלדה כדי לפלס את דרכה החוצה, וממש בלב וורסטרשייר היפה מי שהיה בעבר ראש הממשלה, מסרב לוותר על שערי אחוזתו כדי לייצר רובים להגנתנו ולהגנתו. הנה פוליטיקאי טיפש וזקן שהוליך שולל את האומה לשאננות על התחמשות מחשש להפסיד בבחירות... הנה מקדש הטפשות... הפארק הלאומי של הכישלון...[27]
היו חששות שאם השערים לא יילקחו על ידי הרשויות המתאימות, "הם יילקחו על ידי מישהו אחר". לפיכך, לפני שנאספו שערים אחרים בסביבה, נלקחו שערי אחוזתו של בולדווין, למעט אלו שבכניסה הראשית. שניים מחבריו של ביברברוק לאחר המלחמה, טענו שהייתה זו החלטתו של ביברברוק למרות דבריו של צ'רצ'יל, "הניחו לשעריו של בולדווין". בזמן השאילתות בבית הנבחרים אמר חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית, קפטן אלן גרהם: "האם החבר הנכבד מודע לכך שחיוני מאד להשאיר את שעריו של הלורד בולדווין במקומם כדי להגן עליו מפני זעם ההמון?"
תגובותיו בסוגיות ציבוריות
במהלך המלחמה התייעץ צ'רצ'יל בבולדווין רק פעם אחת. היה זה בפברואר 1943, כאשר הוא נועץ בו על הכדאיות של יציאה כנגד הנייטרליות האירית של איימון דה ואלירה, ראש ממשלת אירלנד. בולדווין ראה טיוטה של נאומו של צ'רצ'יל וייעץ לו לא לשאת אותו, וכך עשה צ'רצ'יל. כמה חודשים לאחר פגישתו עם צ'רצ'יל אמר בולדווין להרולד ניקולסון, "הלכתי לרחוב דאונינג כאדם מאושר. ברור שזה היה בין השאר בשל העובדה ששוטה זקן כמוני נהנה מההרגשה שהוא לא לגמרי מחוץ לעניינים. אך זו הייתה גם חדווה פטריוטית טהורה לראות שארצי מצאה בעת הזאת כזה מנהיג". בולדווין כתב אודות צ'רצ'יל לד. ה. ברבר: "אתה יכול לצטט אותי, הוא באמת אדם גדול, המלחמה הוציאה ממנו את המיטב. דעתו לא הוסחה ולו במעט בשל המעמד העולמי שלו. אני מתפלל שהוא יוביל אותנו לדרך הנכונה".
בשיחות פרטיות הגן בולדווין על התנהלותו בשנות השלושים:
למבקרים אין שום ראיה היסטורית. אין ברשותי מסמכים ממשלתיים ואני לא רוצה לסמוך על זכרוני. אך זכורים לי הבחירות בפולהאם, סקרי השלום, סינגפור ומלטה. האנגלים ילמדו רק על פי דוגמה. כאשר שמעתי לראשונה על היטלר, כאשר ריבנטרופ הגיע לראות אותי, סברתי שהם כולם משוגעים. אני חושב שהזמנתי לפגישה עם ריבנטרופ את רמזי (מקדונלד) ואת סימון (ג'ון סיימון, מזכיר הפנים בממשלתו של בולדווין). זכרו שבריאותו של רמזי התדרדרה בשנתיים האחרונות לחייו. דעתו התבלבלה עליו בשנתו האחרונה בבית הנבחרים. היה עלי לשאת את כל הנאומים החשובים. ברגע שהוא הלך, התכוננתי לבחירות הכלליות והשגתי רוב גדול להתחמשות מחדש. שום כוח שבעולם יכול היה לבצע התחמשות מחדש בלי עריכת בחירות כלליות אלא באמצעות גרימת פילוג גדול. סימון היה בלתי יעיל. היה עלי להנהיג את הבית, לוודא שהכול עובד יחד עם החברים הללו מהלייבור.
בדצמבר 1944 בהמלצה חמה של ידידיו, החליט בולדווין להגיב על הביקורת עליו באמצעות פרסום ביוגרפיה. הוא ביקש מההיסטוריון ג'ורג' מלקולם יאנג שיכתוב עליו ביוגרפיה. יאנג נעתר ובולדווין ביקש מצ'רצ'יל להתיר ליאנג לעיין במסמכי הקבינט מתקופת כהונתו כראש הממשלה. בולדווין כתב:
"אני האדם האחרון שילין על ביקורת הוגנת, אך כאשר רואים אור ספר אחר ספר ואני מושווה למשל לפייר לאוואל, חמתי בוערת בי. אך אני נכה ולא יכול להגיע ולבחון את המסמכים במשרד ראש הממשלה. היוכל ג. מ. יאנג להגיע בשליחותי?"
בערוב ימיו ומותו
ביוני 1945 נפטרה לוסי, רעייתו של בולדווין. בולדווין עצמו סבל כבר באותה עת מדלקת מפרקים ונזקק למקל הליכה. באוקטובר 1947, בהופעתו הציבורית האחרונה בלונדון בטקס הסרת הלוט מפסלו של ג'ורג' החמישי, זיהה אותו ההמון והריע לו, אך באותה עת שמיעתו כבר הייתה לקויה והוא שאל: "האם הם קוראים לי בוז?" בולדווין מונה להיות נשיא אוניברסיטת קיימברידג' בשנות השלושים והוא המשיך למלא תפקיד זה עד ליומו האחרון.
סטנלי בולדווין מת בשנתו באחוזתו הכפרית אסטלי הול (Astley Hall), ליד סטורפורט על הסוורן (Stourport-on-Severn) שבמחוז ווסטרשייר ב-14 בדצמבר 1947[28]. גופתו נשרפה ואפרו נטמן בקתדרלת ווסטרשייר.
הערכת פועלו
עם פרישתו מתפקיד ראש הממשלה ב-1937 קיבל בולדווין תשבחות רבות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השתנתה תדמיתו הציבורית לרעה. בין אם נכון הדבר בין אם לאו, בולדווין, צ'מברליין ומקדונלד נתפשו כאחראים לאי מוכנותה הצבאית של בריטניה ערב המלחמה ב-1939. העיתונאי פיטר הווארד, שכתב בעיתון סנדיי אקספרס ב-3 בספטמבר 1939 האשים את בולדווין על כך שהטעה את המדינה בנוגע לסכנות שעמדו מולה ולא ביצע תהליך של התחמשות מחדש כדי לנצח בבחירות של 1935. במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה שנוהלה באופן כושל במאי 1940, בשיחה עם צ'רצ'יל ועם הגנרל אדמונד איירונסייד, התפרץ דייוויד לויד ג'ורג' בזעם כנגד בולדווין ואמר ש"הוא צריך להיתלות". ביולי 1940 פורסם רב המכר "האנשים האשמים" (Guilty Men) שבו הואשם בולדווין בכשל בחימוש מחדש במידה מספקת. במאי 1941 פרסם העיתונאי המילטון פייט מאמר בשם "מנהיגות ודמוקרטיה" (Leadership and Democracy) עבור כתב העת "המאה ה-19 ואחריה" (Nineteenth Century and After), שגם הוא הטיל את ההאשמות כנגד בולדווין. ב-1941 מתח הסופר וההיסטוריון א. ל. רווז ביקורת על בולדווין על כך שהשלה את הציבור בתחושה מוטעית של ביטחון.
צ'רצ'יל האמין באמת ובתמים שעמדתו הפייסנית של בולדווין כלפי היטלר נתנה לרודן הגרמני את התחושה שבריטניה לא תלחם אם תותקף. אף על פי שהיה ידוע באצילות הנפש שהפגין כלפי יריבים פוליטיים כמו צ'מברליין, לא חס כלל על בולדווין. "אני מאחל לסטנלי בולדווין בריאות טובה" אמר צ'רצ'יל כאשר סירב לשלוח לו ברכה ליום הולדתו השמונים ב-1947, "אך היה עדיף לו לא היה נולד כלל". צ'רצ'יל גם האמין שבולדווין, שלא כמו צ'מברליין, יהיה זה שיואשם באופן הכבד ביותר על ידי הדורות הבאים בשל מדיניותו שהובילה ל"מלחמה המיותרת ביותר בהיסטוריה". בכרך הראשון של ספרו של צ'רצ'יל, "מלחמת העולם השנייה" מצוין שבולדווין "הודה במתן קדימות למפלגה לפני המדינה" בשל הודאתו לכאורה שהוא היה מפסיד בבחירות של 1935 אם הוא היה מיישם מדינות החלטית יותר של חימוש מחדש. צ'רצ'יל ציטט באופן סלקטיבי נאום שנשא בולדווין בבית הנבחרים שנתן את הרושם המוטעה שבולדווין דיבר על הבחירות הכלליות בשעה שהוא דיבר על בחירות הביניים בפולהאם ב-1933. והשמיט את ההערות של בולדווין בנוגע לבחירות של 1935 - "קיבלנו מהעם, עם רוב גדול, מנדט לבצע את מה שאף אחד, שנה קודם לכן, היה מאמין שהוא אפשרי". בנאום שנשא עם מותו של בולדווין כיבד אותו צ'רצ'יל בביטוי שהיווה עבורו חרב פיפיות: "הוא היה הפוליטיקאי המרשים ביותר שפגשתי בחיים הציבוריים".
ב-1948, פרסם ההיסטוריון רג'ינלד באסט מאמר שערער על הטענה שבולדווין "התוודה" על מתן קדימות למפלגה על פני המדינה וטען שבולדווין התכוון לשנים 1933–1934 כאשר בחירות על סוגיית ההתחמשות מחדש הייתה נדונה לכישלון.
ב-1952 פרסם ג.מ. יאנג ביוגרפיה של בולדווין שנכתבה על ידו לבקשתו של בולדווין. הוא טען שבולדווין איחד את האומה וסייע למתן את מדיניותה של מפלגת הלייבור. עם זאת, הוא קיבל את הביקורת על בולדווין, שהוא כשל בחימוש מחדש מוקדם מספיק ושהוא נתן קדימות למפלגה לפני המדינה. יאנג טען שבולדווין היה צריך לפרוש ב-1935. צ'רצ'יל וביברברוק איימו לתבוע אותו אם חלקים מסוימים מהביוגרפיה לא יוסרו או ישונו. בתיווכו של עורך הדין ארנולד גודמן הושג הסכם על פיו יוחלפו בספר משפטים פוגעניים והמוציא לאור של הספר, רופרט הארט-דייוויס, קיבל על עצמו מלאכה "יקרה להחריד" של הסרת והחלפת שבעה דפים מ-7,850 עותקי הספר.
בתגובה לביוגרפיה שנכתבה על ידי יאנג, פרסם ב-1953 ההיסטוריון ד. צ'. סומרוול את הספר "סטנלי בולדווין: בחינה של כמה ממאפייני הביוגרפיה של מר ג. מ. יאנג" עם הקדמה מאת מי שהיה בעת המלחמה מנהיג המפלגה הלאומית-ליברלית, ארנסט בראון. ספר זה ניסה להגן על בולדווין כנגד האשמות שהועלו על ידי יאנג. הן על יאנג והן על סומרוול נמתחה ביקורת ב-1955 על ידי ההיסטוריון צ'. ל. מאוט, שטען ששניהם כשלו בשיקום המוניטין של בולדווין.
ב-1956 פרסם בנו של בולדווין, ארתור, ביוגרפיה שכותרתה הייתה "אבי: הסיפור האמיתי". נאמר שארתור בולדווין "לא יכול היה להחליט אם הוא עונה על האשמה של הטעיה והונאה שצמחה מהמלחמה, או 'המתנגדים' הקיצוניים של ראשית שנות השלושים שחשבו שהשמרנים הם מחרחרי מלחמה והוקיעו אותם על התחמשות מחדש".
במאמר שנכתב ב-14 ביולי 1967, לציון מאה שנים להולדתו של בולדווין, שפורסם בעיתון The Spectator ושכותרתו הייתה "הבה לא נתבהם כלפי בולדווין", הגן כותב המאמר, רב בטלר, על מדיניותו המתונה של בולדווין שלטענתו סייע לרפא את הפערים החברתיים. ב-1969 פורסמה הביוגרפיה העיקרית הראשונה על בולדווין שכללה מעל 1,000 עמודים ונכתבה על ידי קית' מידלמס וג'ון ברנס, שניהם אנשי המפלגה השמרנית שקיוו להצליח בהגנה על בולדווין.
ב-1999 פרסם פיליפ ויליאמסון אסופה של מאמרים על בולדווין שניסתה להסביר את אמונותיו והגנה על מדיניותו כראש הממשלה. ויליאמסון טען שבולדווין עזר ליצור "בסיס מוסרי להתחמשות מחדש באמצע שנות השלושים" שתרמה באופן רחב ל"רוח ההתנגדות הלאומית לאחר ועידת מינכן". אלו שהגנו על בולדווין גרסו שבולדווין המתון חש שהוא לא היה יכול לפתוח בתוכנית של חימוש מחדש באופן אגרסיבי מבלי לקבל הסכמה לאומית על כך. ללא ספק, מדיניות פייסנית פציפיסטית הייתה הגישה הפוליטית הראשית ששלטה אז בבריטניה, בצרפת ובארצות הברית. ויליאמסון הודה שהיה קונצנזוס ברור בתקופה שלפני המלחמה שהטיל את האשמה על כל הממשלות בתקופה שלפני המלחמה: בולדווין ספג את ההאשמות שהוא כשל בחימוש מחדש של בריטניה בשנות השלושים מול האיום של היטלר. ויליאמסון אמר שהשם הרע שיצא לבולדווין היה בעיקר תוצאה של מדיניות חד-צדדית, התהילה שזכה לה צ'רצ'יל, זיכרונות סלקטיביים והצורך בשעיר לעזאזל להאשימו בתבוסה של 1940. רק במהלך שנות השישים, במרחק השנים ועם פתיחת הארכיונים הממשלתיים, התקבלו הערכות היסטוריות מאוזנות יותר. אך עדיין המיתוס על שנות השלושים והארבעים היה חזק יותר והוא שלט על ההבנה של התקופה.
בשנת 2004 יכול היה סטיוארט בול לדווח שבקרב ההיסטוריונים, "המטוטלת נעה כלפי גישה חיובית". הוא ציין: "בולדווין נראה כעת כמי שעשה יותר מרבים ואולי אף הרבה ככל שניתן בנסיבות העניין, אך למעשה עדיין ניתן לומר שלא היה מספיק להרתיע את התוקפנים ולהבטיח את תבוסתם. פחות דו-משמעית הייתה התגלותו מחדש כשמרן המתון של העידן המודרני, חלק מ'השמרנות של אומה אחת' (One-nation conservatism)".
לקריאה נוספת
- Stanley Baldwin, Service of Our Lives: Last Speeches as Prime Minister, London: Hutchinson & Co., 1937
- Stuart Ball, Baldwin & the Conservative Party: The Crisis of 1929-1931, Yale University Press, 1988, מסת"ב 0300039611
- Reginald Bassett, Telling the truth to the people: the myth of the Baldwin 'confession', Cambridge Journal II, 1948, עמ' 84–95
- Maurice Cowling, The Impact of Labour. 1920–1924. The Beginnings of Modern British Politics, Cambridge University Press, 1971
- H. Montgomery Hyde, Baldwin: The Unexpected Prime Minister, HarperCollins Distribution Services, 1973, מסת"ב 0246640936
- B. J. C. McKercher, Second Baldwin Government & the United States, 1924-1929: Attitudes & Diplomacy, Cambridge University Press, 1984, מסת"ב 0521258022
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Unthinkable? Historically accurate films". The Guardian. UK. 29 January 2011.
- ^ Vintage photo of A study of Mr. Stanley Baldwin leader of the National Conservat
- ^ Paul Strangio; et al. (2013). Understanding Prime-Ministerial Performance: Comparative Perspectives. Oxford UP. pp. 224, 226. מסת"ב 978-0-19-966642-3.
- ^ George, Robert Lloyd, A Modern Plutarch: Comparisons of the Greatest Western Thinkers. The Overlook Press., October 2016, page 169
- ^ סטיוארט כהן, היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20: כרך 2, הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, 1997, עמ' 57
- ^ שנויים בממשלה האנגלית, הצפירה, 3 באפריל 1921
- ^ התפטרות ה' בונר לאו, דואר היום, 22 במאי 1923
- ^ בונר-לאו יגיש את התפטרותו הערב, דואר היום, 22 במאי 1923
- ^ לקראת הוזרה החדשה, דואר היום, 23 במאי 1923
- ^ המשבר לא נפתר עדיין, דואר היום, 24 במאי 1923
- ^ פתיחת המורשון האנגלי, דואר היום, 30 במאי 1923
- ^ בולדוין במורשון, דואר היום, 13 ביולי 1923
אמריקה תתערב בענייני אירופה, דואר היום, 26 באוקטובר 1923
צרפת והצעתו של ה' בולדוין, דואר היום, 29 באוקטובר 1923 - ^ הפתעה מדינית באנגליה, דואר היום, 1 באוגוסט 1923
- ^ Anne Perkins, Baldwin, Haus Publishing, 2006, page 46
- ^ Leader's speech, Birmingham 1933, Stanley Baldwin (Conservative), Location: Birmingham, British Political Speech
- ^ Herman Kahn, On Thermonuclear War, Transaction Publishers, 2011. Page 392
- ^ Oswald Mosley, My Life - Oswald Mosley, Black House Publishing Ltd, 2012, page 402
- ^ Jonathan Rose, The Literary Churchill: Author, Reader, Actor, Yale University Press, 2014. Page 428
- ^ 19.0 19.1 Nigel Knight, Churchill the Greatest Briton Unmasked, 2012, page 57
- ^ Harold Nicolson, Diaries and Letters. 1930–1939 (London: Collins, 1966), pp. 285–286.
- ^ Harold Nicolson, Diaries and Letters. 1930–1939 (London: Collins, 1966), page 286.
- ^ בלדוין מדבר גלויות על התפטרותו, דבר, 11 באפריל 1937
- ^ הממשלה החדשה של צ'מברליין, דבר, 30 במאי 1937
- ^ The London Gazette: no. 34403. p. 3508. 1 June 1937. Retrieved 7 September 2015.
- ^ The London Gazette: no. 34405. p. 3663. 8 June 1937. Retrieved 1 May 2011.
- ^ באלדוין וסמואל נכנסו לבית הלורדים, דבר, 10 ביוני 1937
- ^ The Dirty Thirties - the travelling historian
- ^ בולדווין מת, הבוקר, 15 בדצמבר 1947
ראשי ממשלת הממלכה המאוחדת | ||
---|---|---|
|
25032872סטנלי בולדווין