איימון דה ואלירה
 | |||||
| לידה |
14 באוקטובר 1882 ניו יורק, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 באוגוסט 1975 (בגיל 92) דבלין | ||||
| מדינה |
 אירלנד | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות גלאסנווין, דבלין | ||||
| מפלגה | פיאנה פול | ||||
| בת זוג | שייניד דה ואלירה | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
אֵיְימון דה ואלירה (באנגלית: Éamon de Valera; 14 באוקטובר 1882 - 29 באוגוסט 1975), נולד כאדוארד ג'ורג' דה ואלירה (Edward George de Valera) היה מדינאי אירי, מראשי מאבקה של אירלנד לעצמאות נגד השלטון הבריטי במחצית הראשונה של המאה ה-20. דה ואלירה שימש זמן רב בתפקיד ראש הממשלה האירי, וסיים את פעולתו בשירות העם האירי בתפקיד נשיא אירלנד (אייר). יש המכנים אותו, לצד יריבו הגדול מייקל קולינס, "אבי האומה" האירית.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
דה ואלירה נולד בעיר ניו יורק שבארצות הברית בשנת 1882 לאם אירית. הוא הצהיר כי הוריו, קייט קול וחואן ויויון דה ואלירה נישאו בשנת 1881 בניו יורק, אך מחקר גנאלוגי לא מצא אישור לכך. כיום סבורים החוקרים כי דה ואלירה היה ילד בלתי חוקי. עובדה זו נראית כיום חסרת חשיבות, אך בעת הולדתו של דה ואלירה הייתה משמעותית, כי ילד שנולד מזיווג כזה לא יכל לשמש בשירות הכנסייה הקתולית. דה ואלירה היה כל חייו קתולי מאמין, ושקל לפרקים קריירה כנסייתית. יש להניח כי למניעה מלשמש ככומר, עקב נסיבות לידתו, הייתה השפעה על חייו, ועל ההיסטוריה של עמו. בן שנתיים, עבר דה ואלירה עם אימו לאירלנד. שם נישאה לאיש אשר סירב לגדל את הילד. דה ואלירה גדל אצל קרובים בעיר לימריק, ולאחר מכן בפנימייה בדבלין.
פעילות פוליטית מוקדמת
 |
ראו גם – שין פיין |
דה ואלירה גדל כנער אינטליגנטי ובעל דעה משלו. הוא עבד כמורה למתמטיקה בבית ספר תיכון.[1] במקביל, היה פעיל באגודת gaeilgeoir, אשר פעלה להחייאת הלשון האירית הגאלית. הוא נישא לשינייד פלאנאגן. ב-1913 הצטרף למיליציה בשם "המתנדבים האירים", ארגון צבאי למחצה שמטרתו קבלת עצמאות מן השלטון הבריטי, וקידום תוכנית "שלטון הבית" שהגה ויליאם יוארט גלאדסטון, ראש הממשלה הבריטי, כבר בשנת 1886. הקבוצה הייתה מעורבת ב"מרידת חג הפסחא" באפריל 1916, במהלכה הוביל דה ואלירה פלוגה של מורדים אירים שתפסה את מרכז דבלין. על פי המסופר, פלוגתו, בת 160 איש, עמדה בגבורה אל מול 6000 חיילים של בריטניה. בעת כניעתו הצהיר "אני המפקד, ירו בי ואל תגעו באנשי".[1] לאחר כישלון המרידה נדון דה ואלירה למוות על ידי הרשויות הבריטיות, אך העונש הומר למאסר עולם, כנראה בשל היות דה ואלירה אזרח ארצות הברית. הוא שוחרר כחלק מחנינה כללית ביוני 1917. ביולי 1917 נבחר דה ואלירה כחבר הפרלמנט הבריטי כנציג מחוז איסט קלייר. ב-25 באוקטובר 1917 הוא הכריז עם חבריו על הקמת "הרפובליקה האירית" ונבחר להיות נשיאה.[1] במסגרת זאת הוא ארגן מרד נגד אנגליה, ועל כן נאסר במאי 1918. בפברואר 1919 נמלט דה ואלירה מן הכלא, והחליף את קתאל ברויה כנשיא הפרלמנט האירי (הדאל אירן, או האספה), שהוכרז על ידי חבריו למפלגת שין פיין בינואר 1919 בעת היותו בכלא.
בספטמבר 1919 הכריזה הממשלה הבריטית כי הדאל אינו חוקי, והסכסוך סביב פעולתו הפך למלחמת העצמאות האירית. דה ואלירה נסע לארצות הברית לגיוס כספים להמשך המלחמה מן הציבור האירי הגדול שגר בארצות הברית.[2][3] בזמן מסעו לארצות הברית השאיר את ניהול ענייניה של אירלנד בידי יריבו הפוליטי הגדול מייקל קולינס בן ה-29.
כנשיא הרפובליקה
כאשר חזר דה ואלירה לאירלנד, בסוף 1920,[4] הייתה הארץ עדיין בחבלי מלחמת העצמאות. דה ואלירה עמד על כך שאירלנד תתנתק באופן מוחלט מבריטניה.[5] עם זאת, הצהיר שאם תנתן לאירלנד עצמאות מוחלטת הוא יסכים לברית לשיתוף פעולה צבאי וכלכלי.[6] המשא ומתן התקדם במהלך שנת 1921.[7] אולם דה ואלירה דחה את ההצעה הבריטית מאוגוסט 1920 לעצמאות פנימית תוך כפיפות לכתר הבריטי.[8]
באוגוסט 1921 שינה דה ואלירה את חוקת הדאל על מנת לשדרג את תפקידו מראש ממשלה (או יושב-ראש הקבינט) לנשיא של הרפובליקה, וכך להיות שווה במעמדו למלך ג'ורג' החמישי, כראש המדינה האירית. כנשיא, טען דה ואלירה, עליו להיעדר משיחות השלום שהתקיימו באוקטובר 1921, שכן המלך ג'ורג' נעדר מהן. בשיחות אלו הוסכם על חלוקתה של אירלנד. 26 מתוך 32 המחוזות של המדינה קיבלו עצמאות חלקית. המחוזות הדרומיים נקראו "המדינה האירית החופשית" ואילו ששת המחוזות הצפוניים נותרו בשליטתה של בריטניה וכונו "צפון אירלנד". מבחינה טכנית הוסכם כי המחוזות הצפוניים יהיו חלק מן המדינה האירית החופשית, אך ניתנה להם אפשרות לפרוש, ומחוזות אלו, שרוב תושביהם פרוטסטנטים (בניגוד לרוב הקתולי באי כולו) ניצלו מיד את האפשרות. הסדר זה נראה לנציגי אירלנד בוועדה כה בלתי סביר (שכן הם סברו כי "צפון אירלנד" היא מדינה קטנה, וכי היא תתמוטט מיד מבחינה כלכלית וחברתית), עד כדי כך שקיבלו אותו, שכן סברו שלא יאריך ימים. ההסכם נחתם ביום 6 בדצמבר 1921.
ההסכם
| |
ראו גם – האמנה האנגלו אירית, אירלנד, צפון אירלנד |
נציגי הרפובליקה לשיחות השלום קיבלו מדה ואלירה ייפוי כוח לעשות כפי הבנתם, מבלי לקבל את אישרורו של הקבינט. אך ההסכם אליו הגיעו הנושאים ונותנים היה שנוי במחלוקת. ראשית הוא החליף את הרפובליקה הקיימת בדרום אירלנד בדומיניון, כך שראש המדינה נותר המלך הבריטי המיוצג בידי מושל כללי של המדינה האירית החופשית. דה ואלירה זעם על הסדר זה. מבקריו טענו כי הוא סירב להצטרף לשיחות שכן ידע מראש מה תהיה תוצאתן, ורצה להפיל את האשמה על אחרים. דה ואלירה הגיב לידיעות על חתימת ההסכם לא בזעם על תכנו (הוא סירב לקרוא את הידיעה בעיתון), אלא בזעם על כי החותמים לא התייעצו עמו - עם נשיא המדינה. דה ואלירה ותומכיו בדאל, פרשו מן הדאל וניסו לשווא ליצור ממשלה רפובליקנית. גריפית נבחר לנשיא במקום דה ואלירה, ובמקביל נוצר ממשל שמונה על ידי הכתר הבריטי בראשותו של מייקל קולינס.
במלחמת האזרחים האירית
ערך מורחב – מלחמת האזרחים האירית
היחסים בין תומכי ההסכם ומתנגדיו הפכו עד מהרה למלחמת האזרחים האירית (ביוני 1922). כוחותיו של דה ואלירה הובסו על ידי כוחות ממשלת מדינת אירלנד החופשית. הייתה זו נקודת השפל בקריירה של דה ואלירה. בנאומיו עשה רק לשלהוב האווירה, ולא השכיל לנהל משא ומתן. על אף שהיה מבחינה רשמית ראש המורדים בממשלה החדשה, הייתה לו השפעה מועטה על מהלך העניינים, וחלק ניכר מהמלחמה היה חבוש בבית הכלא. בין הטרגדיות של המלחמה היו רצח מייקל קולינס, ראש הממשלה הזמנית, מותו מתשישות של נשיא הדאל ארתור גריפית, ההתנקשות באחד מן החותמים על ההסכם, רוברט ארסקין צ'יילדרס, ופיצוץ משרד הרשומות הציבוריות, אשר הביא לאובדנם של אלף שנים של רשומות ציבוריות באירלנד.
ההשתתפות בדאל של המדינה החופשית - "הנוסחה הריקה"
באפריל 1923 הורה דה ואלירה לתומכיו להניח את נשקם, ופנה לשיטות פוליטיות על מנת להשיג את מטרותיו. מאוכזב מהתנהגותם של רוב אנשי מפלגת שין פיין, פרש דה ואלירה מן המפלגה במרץ 1926 והקים מפלגה חדשה "פיאנה פול" (חיילי הגורל). המפלגה זכתה בהישגים בקלפי, אך חבריה סירבו להישבע אמונים למלך האנגלי,[1][9] והחל מאבק משפטי בנוגע לשאלה זו. עד מהרה הביא המאבק לרצח סגן ראש הממשלה קווין או'היגינס, ומכיוון שכך, ראש הממשלה ויליאם תומאס קוסגרייב העביר הצעת חוק המחייבת את כל המועמדים לפרלמנט להצהיר כי אם ייבחרו, יישבעו אמונים למלך. משנדחק כך לפינה הכריז דה ואלירה כי השבועה היא "נוסחה ריקה מתוכן", ונשבע אמונים למלך באוגוסט 1927.[10]
בפברואר 1929 נידון לחודש מאסר בבלפסט בעוון כניסה בלי רישיון לצפון אירלנד.[11][12] במהלך משפטו סירב לדבר אנגלית והתעקש לדבר גאלית.[13]
כראש הממשלה
ב-16 בפברואר 1932 זכתה פיאנה פול בבחירות לדאל, ועם כינוס הדאל ב-9 במרץ נבחר דה ואלירה, בעזרת קולות הלייבור, כראש ממשלה ("נשיא המועצה המבצעת") ומונה לתפקיד על ידי המושל הכללי ג'יימס מקניל. עם כניסתו לתפקיד עצר את הארנונה השנתית (מס החל על מקרקעין) ששולמה לבריטניה כהחזר על תשלומים ששולמו על ידי בריטניה כפיצוי לבעלי מקרקעין שהופקעו. התוצאה הייתה "מלחמה כלכלית" בין המדינה האירית החופשית ובין בריטניה.
תחת הנהגתו של דה ואלירה זכתה פיאנה פול בבחירות הכלליות בשנים 1933, 1937, 1938 ו-1944. דה ואלירה נבחר גם ליושב ראש חבר הלאומים במושב שהתקיים בספטמבר ואוקטובר 1932 וכן לנשיא האספה של חבר הלאומים בשנת 1938.
החוקה החדשה
במהלך שנות השלושים קיצץ דה ואלירה את החוקה שניסח מייקל קולינס בשנת 1922 בתהליך ממושך של שינוי וביטול סעיפים חשובים. הדבר התאפשר משלוש סיבות: החוקה קבעה כי היא תאושר במשאל עם כעבור שמונה שנים (וראש הממשלה קוסגרייב שינה זאת ל-16 שנים לאחר מכן) כך שעד משאל העם ניתן היה לשנות סעיפים בחוקה באמצעות רוב פשוט בפרלמנט. שנית, באופן תאורטי היה המושל הכללי הבריטי בעל סמכות וטו באשר לחקיקה. בפועל הסמכות להורות למושל הכללי כיצד לפעול ניתנה לממשלת המדינה האירית החופשית משנת 1927, כך שלמעשה הסכמת המושל הכללי הייתה אוטומטית. ושלישית, זמן קצר לפני שנכנס דה ואלירה לתפקידו הוסרה הדרישה שהחוקה תתאים להסכם שבין אירלנד ובריטניה משנת 1921. כאשר מערכת זו של בלמים ואיזונים (משאל עם, הסכמת המושל, התאמה להסכם) הוסרה, דה ואלירה יכל לעשות בחוקה כרצונו, ואכן עשה כן.
דה ואלירה הסיר את הדרישה לשבועת נאמנות, ואת האפשרות לעתור לבתי משפט אנגליים (המקבילים לבג"ץ בישראל). משהאט הסנאט האירי (הנשלט על ידי האופוזיציה) את מהירות החקיקה בעניינים אלו, ביטל אותו דה ואלירה. לבסוף, בדצמבר 1936 כאשר ויתר המלך אדוארד השמיני על כתרו (כדי להינשא לואליס סימפסון גרושה אמריקאית מבולטימור), ויחד עם כתר אנגליה, ויתר על כל תפקידיו, לרבות התפקיד של מלך אירלנד, ניצל דה ואלירה מצב זה על מנת לתקן את החוקה כך שכל זכר למלך או למושל הכללי מטעמו הושמט ממנה.
ביולי 1936 כתב דה ואלירה למלך אדוארד השמיני כי בכוונתו להציג חוקה חדשה, ובה ייווצר תפקיד של נשיא, המקביל לתפקיד המושל הכללי. היה זה המרכיב המרכזי בחוקה החדשה, לה ניתן השם האירי Bunreacht na hÉireann (שפירושו בפשטות - החוקה של אירלנד). החוקה החדשה כללה מספר אלמנטים שהדגישו את עצמאותה של אירלנד:
- שם חדש למדינה - אירלנד (באירית: Éire, קרי אֵיירֵה; באנגלית: Ireland, וממנו התקבלה הצורה העברית).
- הצהרה כי האי כולו הוא יחידה לאומית אחת.
- תפקיד חדש "נשיא אירלנד" המחליף את הכתר האנגלי.
- הכרה במעמד המיוחד של הכנסייה הקתולית.
- הכרה במעמד המיוחד של הנישואין על פי הדת הקתולית (דהיינו איסור על הגירושין).
- הכרזה על האירית הגאלית כשפה הרשמית של האומה, ועל האנגלית כשפה משנית.
- שימוש במושגים איריים לתיאור גופי הממשל השונים.
ככל שצעדים אלו התיימרו להתנגד לחלוקת האי, היו אלו צעדים הכרזתיים בלבד. חלוקת האי נותרה עובדה קיימת גם לאחר חקיקת החוקה, מבחינה משפטית ועובדתית כאחת. כן המשיך המלך האנגלי ג'ורג' השישי להתייחס אל עצמו כמלך אירלנד. המעמד המיוחד שניתן לכנסייה הקתולית אף הוא היה מליצה חסרת משמעות. החוקה הכירה בקיום "הכנסייה של אירלנד" הפרוטסנטנטית, בקיום הכנסייה הפרסבטריאנית והמתודיסטית, וכן באוכלוסייה היהודית של אירלנד כדתות שוות זכויות בעלות חופש פולחן מלא. מסיבה זו סירב האפיפיור פיוס האחד עשר לתמוך בחוקה. על אף שלשפה האירית ניתנה עליונות סמלית, המשיכה השפה להיות שפת מיעוט, והאנגלית המשיכה להיות השפה השלטת בפועל. בסיכומו של דבר החוקה לא הפכה את אירלנד למדינה חופשית, קתולית, גאלית, או חופשייה לחלוטין מן הכתר האנגלי.
בשעה שבה היהודים נרדפו והוחרמו במקומות רבים בעולם, והאנטישמיות הרימה את ראשה בממדים שלא נראו לפני כן או לאחר מכן, הייתה חוקתה של אירלנד הצהרה על שוויון זכויות אזרחי וחופש פולחן מלא ליהודי המדינה.
הנייטרליות במלחמת העולם השנייה
הגרמנים גילו עניין רב באירלנד בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, ובדקו אם ניתן יהיה להשתמש ב-IRA כנגד בריטניה. כן בחנו את היתרונות הטקטיים של פלישה לאירלנד, או ניהול משא ומתן עמה. דה ואלירה עמד כנגד ניסיונות אלו, וכל המגעים הגרמנים הסתיימו בכישלון.
דה ואלירה שמר על הנייטרליות האירית במלחמה. גם לאחר שהנייטרליות של ארצות הברית נקטעה בעקבות ההתקפה על פרל הארבור ב-1941, נשמרה הנייטרליות האירית לאורך כל הלחימה. בתקופה זו עמדה אירלנד בסכנה הן של פלישה גרמנית והן של פלישה אנגלית.
על אף הנייטרליות סייעה אירלנד בחשאי לבעלות הברית. לדוגמה, העיתוי המדויק של הפלישה לנורמנדי נקבע על פי נתונים מטאורולוגיים שסופקו מתחנות שהוצבו באירלנד. טייסים של בעלות הברית שמטוסיהם נפלו באירלנד הורשו "להימלט" לאירלנד הצפונית, אך טייסים גרמנים הוחזקו במעצר עד סוף המלחמה. עם זאת, ביום התאבדותו של אדולף היטלר ביקר דה ואלירה, במעשה שעורר ביקורת רבה, את השגריר הגרמני בדבלין, וכתב לעם הגרמני מכתב בו הביע את תנחומיו.
מצבה של אירלנד במלחמת העולם השנייה היה עדין. ברית עם גרמניה (עד כמה שדה ואלירה רצה בכך, דבר המוטל בספק) העמידה את אירלנד בסכנה של פלישה אנגלית, בעוד שברית עם בריטניה הייתה בלתי אפשרית מבחינה פנימית, והייתה עשויה להביא למלחמת אזרחים חדשה. היסטוריונים טוענים כי הנייטרליות האירית אף שירתה את מטרות בעלות הברית, מכיוון שלו הצטרפה אירלנד לבעלות הברית, הייתה היא המדינה החלשה בברית, והייתה גוזלת משאבים וכוח אדם להגנתה, בתקופה בה נדרשו משאבים אלו למטרות אחרות.
בנאום הניצחון שנשא וינסטון צ'רצ'יל לאחר הניצחון על גרמניה, התקיף צ'רצ'יל את מדיניות הנייטרליות של אירלנד במילים קשות. דה ואלירה השיב בנאום שזכה להסכמה ולהערכה בין כל הפלגים במדינה, אך הביא לביקורת קשה מבחוץ.
פרישה ומינוי לנשיא
בפברואר 1948 הובס דה ואלירה בבחירות, ופרש מתפקיד ראש הממשלה. הוא הוביל שתי ממשלות נוספות (1951–1954 ו-1957–1959) עד שפרש מהנהגת מפלגתו על מנת לשמש כנשיא אירלנד במהלך שתי תקופות כהונה (1959–1973). בתקופה זו היה עיוור כמעט לחלוטין אך הסתיר עובדה זו באמצעות שימוש בעוזר שתפקידו היה ללחוש לו הוראות כגון מספר המדרגות עליו לעלות, ולהיכן "להסתכל". הבחירות לנשיאות ב-1966 בהן התמודד כנגד המועמד הצעיר או'היגינס, הוכרעו ברוב של 10,000 קולות בלבד.
דה ואלירה סיים את תפקידו כנשיא בשנת 1973 כשהוא בן 91, וראש המדינה הזקן בעולם. הוא מת בדבלין בשנת 1975, מספר חודשים לאחר מות אשתו שינייד. הוא נקבר בבית הקברות גלאסנווין בדבלין, ונטמן לצד אשתו ולצד בנו, בריאן, שמת בתאונת רכיבה בשנת 1936.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- אתר אירי המוקדש לאמון דה ואלירה - קישורים, תמונות, ביוגרפיה
- שולמית אליאש, דה ולרה ותוכנית החלוקה של ארץ-ישראל, קתדרה 97, ספטמבר 2000, עמ' 148-117
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 עם מאסר די־ואלירה, דבר, 4 במרץ 1929
- ^ איתמר בן אב"י, לקראת השלום האמיתי, דואר היום, 7 בספטמבר 1919
- ^ מברקים אחרונים, דואר היום, 26 בינואר 1920
- ^ שעה אחרונה, דואר היום, 20 בדצמבר 1920
- ^ המניפסט של די ולירה אל העם האירלנדי, הצפירה, 14 בינואר 1921
- ^ לקראת השלום האירלנדי, דואר היום, 3 בפברואר 1921
- ^ לקראת השלום האירלנדי, דואר היום, 21 ביולי 1921
- ^ תשובת לויד דזשורדזש לדה וואלירה, הצפירה, 1 בספטמבר 1921
- ^ אנשי דה ואלירה נשארו מחוץ לדייל, דבר, 26 ביוני 1927
- ^ דה ואלירה מוותר כדי להיות לכח, דבר, 12 באוגוסט 1927
- ^ דה ואלירה נאסר באולסטר, דבר, 7 בפברואר 1929
- ^ די ואלירה הוחזר לדובלין, דבר, 8 במרץ 1929
- ^ נשפט שלא בפניו בנוכחותו, דבר, 19 בפברואר 1929
| נשיאי אירלנד | ||
|---|---|---|
|
| ראשי ממשלת אירלנד | ||
|---|---|---|
|
| הקודם: שון או'קלי |
נשיא אירלנד 1959-1973 |
הבא: ארסקין המילטון צ'ילדרס |
23594714איימון דה ואלירה