ג'ווהרלל נהרו
 | |||||||||
| ג'ווהרלל נהרו, 1947 | |||||||||
| לידה |
14 בנובמבר 1889 אללהאבאד, הראג' הבריטי | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
27 במאי 1964 (בגיל 74) ניו דלהי, הודו | ||||||||
| מדינה |
הודו | ||||||||
| מפלגה | הקונגרס הלאומי ההודי | ||||||||
| |||||||||
ג'ווהרלל נֶהרוּ (בהינדי: जवाहरलाल नेहरू, להאזנה (מידע • עזרה); 14 בנובמבר 1889 – 27 במאי 1964), המכונה גם פַּנדיט ("מלומד") נהרו, בשל היותו ממוצא משפחתי של "קשמירי פנדיט", היה מנהיגו של הפלג הסוציאליסטי המתון במפלגת הקונגרס הלאומי ההודי בעת מאבקה של הודו לעצמאות מהאימפריה הבריטית. לאחר מכן היה לראש הממשלה הראשון של הודו, וכיהן בתפקיד זה כ-17 שנה עד מותו.
במהלך כהונתו כראש ממשלה הנהיג את הודו במהלך מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה ומלחמת הודו–סין, אשרר את חוקת הודו, סבסד את מעמדה של הודו בקרב המדינות הבלתי-מזדהות והיה אחראי על היווצרות המערכת הפוליטית-מנהלית הקיימת בהודו היום, הכוללת את חלוקת המדינות והטריטוריות של הודו. בבחינת מדיניותו הכלכלית קידם כלכלה מעורבת כאשר המגזר הציבורי, הפועל בחסות ממשלתית, מתקיים לצד המגזר הפרטי. הוא קידם את השימוש בהינדי כלינגואה פרנקה עבור כל תושבי הודו ופעל לייצר תשתית מדינית חילונית במדינה שתנטוש את חלוקת הקאסטות ותאפשר הרמוניה דתית בין האמונות והדתות השונות בהודו. בתו, אינדירה גנדי, ונכדו, רג'יב גנדי, שניהם גם כן כיהנו כראשי ממשלות הודו.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות ותחילת דרכו
נהרו נולד באללאהבאד למשפחת ברהמנים שמוצאם מקשמיר, ידועים בכישרון המנהלי ובמלגותם, שהיגרו לדלהי בתחילת המאה ה-18. הוא היה בנו של מוטילאל נהרו, עורך דין נודע ומנהיג בכיר במפלגת הקונגרס של תנועת העצמאות ההודית, שהפך לאחד ממקורביו הבולטים של מהאטמה גנדי. ג'ווהרלל היה הבכור מבין ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. אחת מאחיותיו אחות, ויג'איה לקשמי פנדיט, הייתה לימים לנשיאה ההודית הראשונה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות.
עד גיל 16, נהרו התחנך בבית הוריו על ידי סדרה של אומנות ומדריכים אנגליים. נראה שרק אחד מאלה - תיאוסוף אירי-בלגי, פרדיננד ברוקס - עשה עליו רושם כלשהו. לנהרו היה גם מורה הודי מכובד שלימד אותו הינדי וסנסקריט. ב-1905 הפליג נהרו ללמוד בממלכה המאוחדת, ולמד שנתיים בבית הספר הארו. הקריירה האקדמית שלו לא הייתה יוצאת מן הכלל. מהארו הוא הלך לטריניטי קולג', אוניברסיטת קיימברידג', שם בילה שלוש שנים בהצטיינות והשלים תואר במדעי הטבע. כשעזב את קיימברידג', הוא הוסמך כעורך דין לאחר שנתיים של לימודים באינר טמפל אשר בבתי המשפט המלכותיים, לונדון, שם, לפי דבריו שלו, הוא עבר את הבחינות שלו "ללא תהילה ולא ביזיון". מטרת לימודיו בבריטניה היו על מנת לעסוק במשפטים לפני שהלך בעקבות אביו לפוליטיקה של תנועת העצמאות ההודית.
שבע השנים שבילה נהרו בממלכה המאוחדת הותירו עליו רושם שהשאיר אותו בחצי עולם מעורפל, כאשר מצא עצמו מבחינה תרבותית מזדהה חלקית עם הודו וחלקית עם בריטניה. כמה שנים מאוחר יותר הוא כתב, "הפכתי לתערובת מוזרה של מזרח ומערב, לא (מתאים לגמרי) בשום מקום ובמקביל גם בכל מקום." הוא חזר להודו בסיום לימודיו. שנותיו בבריטניה הותירו עליו רושם לכל חייו והשפיעו על התנהלותו ועל אישיותו גם שנים רבות מאוחר יותר. ארבע שנים לאחר שובו להודו, במרץ 1916, נישא נהרו לקמלה קאול, שהגיעה אף היא ממשפחה קשמירית שהתיישבה בדלהי. בתם היחידה, אינדירה פריינדישיני, נולדה ב-1917. אינדירה לימים, תחת השם אינדירה גנדי, כיהנה כראש ממשלת הודו (בשנים 1966–1977 ו-1980–1984) כמו אביה ובנוסף גם בנה, רג'יב גנדי, כיהן כראש ממשלת הודו (בשנים (1984–1989). שלושת ראשי ממשלות הודו ממשפחת נהרו כיהנו בתפקיד עד ליום מותם (אינדירה ורג'יב שניהם נרצחו במהלך כהונתם).
התבססות פוליטית
בשובו להודו, ניסה נהרו תחילה להשתקע כעורך דין. לעומת זאת, בניגוד לאביו, היה לו רק עניין מופרך במקצועו והוא לא התענג לא מעיסוק בעריכת דין ולא מעיסוקו בחברת עורכי דין. באותה תקופה אפשר היה לתאר אותו, כמו רבים מבני דורו, כלאומן המשתוקק לחופש ארצו, אבל, גם כן כמו רוב בני דורו, הוא לא גיבש רעיונות ריאליים כיצד ניתן להשיג עצמאות הודית נכון לאותה הנקודה.
האוטוביוגרפיה של נהרו חושפת את התעניינותו התוססת באירועים הפנימיים אשר בפוליטיקה ההודית במהלך התקופה שבה למד בממלכה המאוחדת. מכתביו לאביו באותה תקופה חושפים את העניין המשותף שלהם בכך שהודו תשיג עצמאות. בפועל, האב ובנו החלו להעריך דרכים כיצד ניתן להביא לעצמאות הודית רק לאחר שפגשו לראשונה במהאטמה גנדי. הפגישה בגנדי שהרשימה את האב והבן לבית נהרו היא שהשפיעה עליהם והביאה אותם לקדם רעיונות ריאליסטיים הנוגעים לדרך שיש להביא בה לעצמאות הודו. גנדי הנהיג עוד באותה העת את התנועה למאבק בלתי אלים. קודם לכן, נהרו ואביו נהגו לבוז לפוליטיקאים לאומנים הודים שפעילותם עמדה בגדר ניסיונות קידום חקיקות ארוכות ונאומים ארוכים בדבר המדיניות שפעלו לקדם. נהרו בנוסף גם התרשם משיטתו של גנדי להיאבק בשלטון הקולוניאלי הבריטי על הודו ללא פחד וללא שנאה כחלק משיטת המאבק הלא-אלים.
נהרו פגש את גנדי בפעם הראשונה ב-1916 במפגש השנתי של הקונגרס הלאומי ההודי (מפלגת הקונגרס) בלאקנוב. גנדי היה מבוגר ממנו ב-20 שנה. נראה שאף אחד מהם לא עשה רושם חזק בתחילה על השני. גנדי אינו מזכיר את נהרו באוטוביוגרפיה שכתב בזמן שהותו במאסר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. ההשמטה מובנת, שכן תפקידו של נהרו בפוליטיקה ההודית היה משני עד שנבחר לנשיא מפלגת הקונגרס ב-1929, כאשר ניהל את המושב ההיסטורי בלאהור (כיום בפקיסטן) שהכריז על עצמאות מוחלטת כיעדה הפוליטי של הודו בכלל ושל המפלגה בפרט. עד אז מטרת המפלגה הייתה קבלת מידה של שלטון עצמי מידי הבריטים ולא עצמאות כוללת.
הקשר ההדוק של נהרו עם מפלגת הקונגרס החל משנת 1919 בסמוך לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה נרשם גל מוקדם של פעילות לאומנית מהפכנית אלימה ודיכוי ממשלתי בריטי שבה בעקבותיה, שהגיע לשיאו בטבח אמריטסר באפריל 1919, שבמהלכו חיילים מוסלמים בצבא הודו הבריטית רצחו תושבים סיקים בחבל פנג'אב; על פי דיווח רשמי, 379 בני אדם נהרגו (אם כי הערכות אחרות שונות טענו שהמספרים גבוהים בהרבה), ולפחות 1,200 נפצעו. הטבח התרחש כאשר מפקד המוצב הצבאי הבריטי המקומי הורה לחייליו לירות על קהל הודים לא חמושים שהתאספו נגד חוק החירום שאסר על התאספות קהל (חוק שהיה בתוקף מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה ונותר בתוקף ג תקופה לאחר סיומה של המלחמה).
כאשר, בסוף 1921, המנהיגים והמעורבים הבולטים של מפלגת הקונגרס הוצאו מחוץ לחוק בכמה מחוזות, נהרו נכנס לכלא בפעם הראשונה. במהלך 24 השנים הבאות הוא ריצה שמונה תקופות מעצר נוספות, האחרונה והארוכה ביותר הסתיימה ביוני 1945, לאחר מאסר של כמעט שלוש שנים בהוראת רשויות השלטון הבריטיות. בסך הכל, נהרו בילה יותר מתשע שנים במאסר בכלא. באופן אופייני, הוא תיאר את תנאי הכליאה שלו כ'הפסקות נורמליות בחיים של פעילות פוליטית חריגה'. נהרו איבד את אביו ואת אשתו אשר נפטרה משחפת בזמן שהיה כלוא.
חניכותו הפוליטית במפלגת הקונגרס נמשכה מ-1919 עד 1929. ב-1923 התמנה למזכיר הכללי של המפלגה למשך שנתיים, והוא מילא תפקיד זה בשנית ב-1927 למשך שנתיים נוספות. תחומי העניין והתפקידים שלו לקחו אותו למסעות על פני אזורים נרחבים של הודו, במיוחד במחוזות מולדתו המאוחדת (כיום מדינת אוטר פרדש), שם החשיפה הראשונה שלו לעוני וההשפלה של האיכרים השפיעה עמוקות על הרעיונות הבסיסיים שלו לפתרון הקשיים החיוניים שעמדו בפני החברה ההודית. אף על פי שהוא נטה במעורפל לתמיכה בסוציאליזם, עמדותיו הרדיקליות (כפי שנחשבו באותה העת) של נהרו בדבר עצמאות הודו לא התפתחו לכדי הזדהות עם אף אידאולוגיה מוגדרת. קו פרשת המים בחשיבתו הפוליטית והכלכלית היה סיורו באירופה וברית המועצות בשנים 1926–1927. התעניינותו של נהרו במרקסיזם ובדפוס החשיבה הסוציאליסטי שלו נבע מאותו סיור, אף על פי שזה לא הגדיל באופן ניכר את הידע שלו בתיאוריה ובפרקטיקה הקומוניסטית. השהות שלו לאחר מכן בכלא אפשרה לו ללמוד את המרקסיזם לעומק. נהרו התעניין ברעיונותיה של האידאולוגיה המרקסיסטית אך דחה את שיטותיה, במיוחד את העריצות הסובייטית והדיכוי הכפוי. נהרו מעולם לא קיבל על עצמו את כתביו של קרל מרקס כחד משמעיים. החשיבה הכלכלית של נהרו היא שהושפעה בעיקר מן האידאולוגיה המרקסיסטית, בתיאום עם תנאים הודיים. נהרו היה חילוני, וגינה את ההסתמכות על האסטרולוגיה בבחירת מועדים לפעולות שונות.
נהרו הוקסם מתוכנית החומש הסובייטית, אם כי הוא כתב לאחר ביקור בברית המועצות בשנות ה-20 כי "המחיר האנושי הוא בלתי נסבל". הוא הושפע רבות מה"כלכלה המעורבת" הפביאנית של הרולד לסקי בזמן שהותו באנגליה, ושאף כי הכלכלה ההודית תהיה קפיטליסטית, אך כאשר המדינה שולטת על "הרמות השולטות" של הכלכלה. בשנות ממשלתו חל גידול שנתי ממוצע של ארבעה אחוזים לפחות בתל"ג של הודו. המדיניות של נהרו, של התערבות והשקעות המדינה עוצבה בעידן טרום הגלובליזציה, שבו היה קשה להעביר טכנולוגיה וכספים מהעולם המפותח להודו.
המאבק לעצמאות הודו
התנועה הלאומית 1929–1939
ב-1929 העביר כאמור את ההחלטה היוצאת דופן כי מפלגת הקונגרס שואפת להביא לעצמאות הודית כוללת, במסגרת נאום הנקרא "הצהרת העצמאות": "אנו מאמינים שזכותו הבלתי ניתנת לערעור של העם ההודי, כמו של כל עם אחר, לקבל חופש וליהנות מפירות עמלתו וצרכי החיים, כדי שיהיו לו הזדמנויות מוחלטות לצמיחה. אנו גם מאמינים שאם ממשלה כלשהי מונעת מעם את הזכויות הללו ומדכאת אותו, לעם יש זכות נוספת לשנות את הממשלה או לבטל אותה. ממשלת בריטניה בהודו לא רק שללה מהעם ההודי את חירותו אלא התבססה על ניצול ההמונים, והרסה את הודו מבחינה כלכלית, פוליטית, תרבותית ורוחנית. אנו מאמינים, אפוא, שעל הודו לנתק את הקשר הבריטי ולהשיג את פורנה סוואראג' או עצמאות מוחלטת[1]."
לאחר מושב לאהור של הקונגרס ב-1929, הופיע נהרו כמנהיג האינטלקטואלים והנוער במדינה. גנדי העלה אותו בצורה ממולחת לנשיאות מפלגת הקונגרס מעל לראשיהם של כמה מבכירי המפלגה, בתקווה שנהרו ימשוך את צעירי הודו - שבאותה תקופה רבים מהם נמשכו לאידאולוגיה סוציאליסטית קיצונית - לזרם המרכזי של תנועת הקונגרס[2]. גנדי גם חישב נכון שעם תוספת אחריות, נהרו עצמו ייטה לשמור על דרך האמצע.
לאחר מות אביו ב-1931, התמנה נהרו לשורות המועצות הפנימיות של מפלגת הקונגרס והתקרב לגנדי. אף על פי שגנדי לא ייעד רשמית את נהרו ליורשו הפוליטי עד 1942, עיקר אוכלוסיית תומכיו ההודית כבר באמצע שנות ה-30 ראתה בנהרו את היורש הטבעי של גנדי. הסכם גנדי-אירווין ממרץ 1931, שנחתם בין גנדי לבין המשנה למלך הבריטי, לורד ארווין (לימים לורד הליפקס), סימן הפסקת אש במאבק בין תנועת הקונגרס לממשל הבריטי בדלהי. ההסכם הגיע בעקבות אחת מתנועות האי-ציות האזרחיות היעילות יותר של גנדי, שהושקה שנה קודם לכן כצעדת המלח, שבמהלכה נעצר נהרו.
התקוות שהסכם גנדי-ארווין יהווה הקדמה לתקופה רגועה יותר של יחסי התושבים ההודים עם הרשויות הבריטיות לא התממשה; פרימן תומאס, המרקיז מווילינגטון (שהחליף את ארווין כמשנה למלך ב-1931) כלא את גנדי בינואר 1932, זמן קצר לאחר שובו של גנדי מוועידת השולחן העגול השני בלונדון. גנדי הואשם בניסיון להקים תנועת אי-ציות אזרחית נוספת ונהרו גם כן נעצר ונידון לשנתיים מאסר. במקביל נוצר קרע פנימי בתנועת הקונגרס בין מחנה גנדי-נהרו לבין מחנהו של סובהאז צ'נדרה בוסה. בוסה התמנה לצד נהרו לנשיא הקונגרס ב-1929. יחד השניים ייצגו את סיעת המפלגה המיליטנטית יותר של מפלגת הקונגרס (בוסה) כנגד הסיעה הגנדית המתפשרת יותר (נהרו). למעשה, הקונגרס פעל רבות להתעלם מהבעיות והקרעים הפנימיים שבתוכו למען ייצג מפלגה אחת וחזקה שתפגין סמכות נגד העליונות הבריטית על הודו. הקרע בין בוסה לבין גנדי ונהרו העמיק עד לנקודה שבוסה החליט לפרוש מתנועת הקונגרס ולהקים סיעה מיליטנטית בעלת נאמנות אישית עבורו שפעלה לצד מדינות הציר (בחסות האימפריה היפנית) במהלכה של מלחמת העולם השנייה.
שלושת ועידות השולחן העגול בלונדון, שנערכו כדי לקדם את התקדמותה של הודו לממשל עצמי, הביאו בסופו של דבר לחוק ממשלת הודו משנת 1935, שהעניק למחוזות ההודיים מערכת של ממשל אוטונומי עממי. בסופו של דבר, היא סיפקה בסיס למערכת פדרלית המורכבת מהפרובינציות האוטונומיות ומדינות הנסיכויות של הודו. אף על פי שהפדרציה מעולם לא נוצרה, יושמה אוטונומיה פרובינציאלית שהייתה הרקע לחלוקה המנהלית של הודו העצמאית. במהלך אמצע שנות ה-30 נהרו היה מודאג מאוד מההתפתחויות באירופה, שנראה כי נסחפת לעבר מלחמת עולם נוספת. הוא בילה באירופה בתחילת 1936, וביקר את אשתו החולה, זמן קצר לפני שנפטרה בסנטוריום בלוזאן, שווייץ. גם באותה תקופה הוא הדגיש שבמקרה של מלחמה מקומה של הודו לצד המדינות הדמוקרטיות, אם כי הוא התעקש שהודו תוכל להילחם לצד בריטניה הגדולה וצרפת רק כמדינה חופשית.
מלחמת העולם השנייה
כאשר הבחירות בעקבות הנהגת האוטונומיה המחוזית הביאו את מפלגת הקונגרס לשלטון ברוב המחוזות, נהרו עמד בפני דילמה. הליגה המוסלמית בהנהגתו של מוחמד עלי ג'ינה (שעתיד היה להיות אביה של פקיסטן) הצליחה להשיג תמיכה מועטה בלבד במחוזות בעלות אוכלוסייה מוסלמית רבה. הקונגרס, בעקבות הבחירות, דחה את תחינתו של ג'ינה להקמת ממשלות קואליציה של הקונגרס והליגה המוסלמית בכמה מהמחוזות, החלטה שבה תמך נהרו. ההתנגשות שלאחר מכן בין הקונגרס לליגה המוסלמית התקשה לכדי סכסוך בין הינדים למוסלמים שבסופו של דבר הוביל לחלוקת הודו וליצירת פקיסטן.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, המשנה למלך, ויקטור הופ, המרקיז השני מלינלית'גו, התחייב על הצטרפותה של הודו הבריטית למלחמה לצד שאר האימפריה הבריטית מבלי להתייעץ עם משרדי המחוזות האוטונומיים. ההנהגה העליונה של מפלגת הקונגרס הסירה את חבריה ממשרדי המחוזות כאות מחאה, אך פעולתו של הקונגרס הותירה את השדה הפוליטי פתוח למעשה עבור בחירתם של ג'ינה והליגה המוסלמית בקרב המחוזות בעלי רוב אוכלוסייה מוסלמי. השקפותיו של נהרו על המלחמה היו שונות מאלו של גנדי. בתחילה, גנדי האמין שכל תמיכה שניתנת לבריטים צריכה להינתן ללא תנאי וכי היא צריכה להיות בעלת אופי לא אלים. נהרו קבע כי לאי-אלימות אין מקום בהגנה מפני תוקפנות וכי על הודו לתמוך בבריטניה הגדולה במלחמה נגד הנאציזם אך עליה לעשות זאת רק כמדינה חופשית עצמאית.
באוקטובר 1940, גנדי, שנטש את עמדתו המקורית, החליט להשיק מסע אי-ציות אזרחי מצומצם שבו נבחרו חסידי עצמאות הודו להשתתף בזה אחר זה. נהרו, השני מבין אותם מנהיגים, נעצר ונידון לארבע שנות מאסר. לאחר שבילה קצת יותר משנה בכלא, הוא שוחרר, יחד עם אסירי קונגרס נוספים, שלושה ימים לפני המתקפה על פרל הארבור בהוואי. כאשר יצאו היפנים בפלישתם דרך בורמה (כיום מיאנמר) אל גבולות הודו הבריטית באביב 1942, ממשלת בריטניה, מול אותו איום צבאי חדש, החליטה להעביר סדרת החלטות להטבה ביחסים עם ההנהגה ההודית למען תמיכה אזרחית במסגרת המלחמה. ראש ממשלת הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל שלח לסר סטפורד קריפס, חבר בקבינט המלחמה הבריטי שהיה מקורב פוליטית לנהרו וגם הכיר את ג'ינה, הצעות ליישוב הבעיה החוקתית של הודו בדבר שלטון עצמאי. המשלחת של קריפס כשלה שכן גנדי סירב לקבל פחות מאשר עצמאות מוחלטת.
היוזמה במפלגת הקונגרס עברה אז לידי גנדי, שקרא לבריטים לעזוב את הודו במיידית; נהרו, אף על פי שלא שש להקשות על המאמץ של מפלגתו עבור המאמץ המלחמתי, העריך כי לא הייתה לו ברירה אלא להצטרף לגנדי. בעקבות תנועת "צאו מהודו" שהתקבלה על ידי מפלגת הקונגרס בבומביי (כיום מומבאי) ב-8 באוגוסט 1942, נעצרה ונכלאה כל ועדת העבודה של הקונגרס, כולל גנדי ונהרו. נהרו יצא מתוך מעצרו התשיעי והאחרון רק ב-15 ביוני 1945[3].
חלוקה ועצמאות 1945–1947
ערך מורחב – חלוקת הודו
לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, נהרו שוחרר ושב להנהגת מפלגת הקונגרס. בבחירות המחוזיות שנערכו ב-1946 השיגה מפלגת הקונגרס רוב של 923 מושבים. לעומתה, הליגה המוסלמית השיגה 425 מושבים וסבסדה את מרכזי התמיכה בה במחוזות המוסלמים בפנג'אב, סינד ובנגל. בעקבות הבחירות הונהגה קואליציה וממשלה זמנית בת 15 חברים בין הקונגרס והליגה המוסלמית. בעוד המשנה למלך ארצ'יבלד וייוול מנחה את המהלכים הפוליטיים, נהרו התמנה למנהיג בפועל של הממשלה במסגרת תפקידו כסגן הנשיא של המועצה המבצעת. הבחירות נעשו כשלב מקדים בהעברת הסמכויות מידי הבריטים לידי ההודים. עוד ב-1945, הבחירות הכלליות בבריטניה הובילו לניצחון מפלגת הלייבור בראשות קלמנט אטלי, שהצהיר כי יקדם עצמאות הודית מיד עם בחירתו.
ניסיון אחרון של המשנה למלך, לורד וייוול, להפגיש את מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית להביא להסדר פוליטי נכשל. השאלה כבר לא הייתה האם הודו תהיה עצמאית אלא האם היא אמורה להיות מורכבת ממדינה עצמאית אחת או יותר. אנטגוניזם הינדי-מוסלמי, שהגיע לשיאו בסוף 1946 בעימותים שהובילו למותם של כ-7,000 בני אדם, הפך את חלוקת תת-היבשת לבלתי נמנעת. בעוד גנדי סירב לקבל את זה, נהרו הסכים באי רצון אך מתוך ריאליזם. על אף היות המפלגות יחדיו בתוך הקואליציה, שתיהן הסכימו כי יש להביא לחלוקת הודו על קווים דתיים בין הינדים ומוסלמים. בפברואר 1947 ראש הממשלה אטלי מינה את לואי מאונטבאטן להחליף את וייוול בפקיד המשנה למלך ולהיות האחראי על חלוקת הודו.
יריבו היחיד של נהרו לירושת גנדי בקונגרס היה סרדר ואלאבאי פאטל. הוא היה ליברלי בעמדותיו ונטה לעבר המרכז הפוליטי ביחס לנהרו, והיה פופולרי בקונגרס – תשע מתוך חמש עשרה מועצות מחוזיות הצביעו עבור פאטל בפעם היחידה שהוא התמודד כנגד נהרו – אך היה חלש ממנו בבחירה כלליות. גנדי עצמו העדיף את נהרו אף על פי שמבחינה אידאולוגית היה קרוב יותר לפאטל. ב-15 באוגוסט 1947, הודו ופקיסטן הופיעו כשתי מדינות עצמאיות נפרדות. נהרו הפך לראש הממשלה הראשון של הודו העצמאית. לתקופת ביניים, הודו ופקיסטן היו דומיניונים של האימפריה הבריטית טרם השיגו ריבונות כוללת ורשמית. הודו נפטרה ממעמד הדומיניון ב-1950 ופקיסטן ב-1952.
ראש ממשלה (1947–1964)
חוקה, אינטגרציה ורצח גנדי
- ערך מורחב – חוקת הודו
נהרו הושבע לכהונת ראש הממשלה ב-15 באוגוסט 1947, עת הודו הוקמה ושירת בתפקיד זה במשך 17 שנים, עד מותו בשנת 1964. בנאום השבעתו העביר נאום לעם באנגלית ושמו "פגישה עם הגורל" שבהמשך צוטט פעמים רבות והוגדר כנאום מוצלח ביותר[4].
ב-30 בינואר 1948, הודו כולה הוכתה בשוק כאשר לאומן הידני שהתנגד לחלוקת הודו רצח את גנדי. בעקבות הרצח העביר נהרו נאום לאומה ההודית שנחשב לימים לאחר מהנאומים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרטוריקה[5]. "חברים ושותפים, האור נדף מחיינו, ויש חושך בכל מקום, ואני לא כל כך יודע מה להגיד לכם ואיך להגיד את זה. המנהיג האהוב שלנו, 'באפו' כפי שכינינו אותו, אבי האומה, אינו עוד. אולי אני טועה באומרי זאת; אף על פי כן, לא נראה אותו שוב, כפי שראינו אותו במשך שנים רבות, לא נרוץ אליו לבקש עצה ולא נבקש ממנו נחמה, וזו מכה איומה, לא רק עבורי אלא עבור מיליונים על מיליונים במדינה הזאת."
אם כי נהרו הביע חוסר אהדה לכוח מזוין, בזמן ממשלו שר הפנים הריכוזי, סרדר פאטל (שכיהן גם כסגן ראש הממשלה עד לביטול המשרה ב-1950), השתמש בצבאה של הודו על מנת לתפוס את הטריטוריות של היידראבד בספטמבר 1948. היידראבד הייתה בעלת רוב אוכלוסין הינדי אך הונהגה בידי ריבון מוסלמי, ניזאם אוסמאן עלי ח'אן, שניסה להביא לכך שהיידראבד בראשותו תישאר נבדלת מהודו ומפקיסטן בתור מדינה ריבונית בפני עצמה.
בדצמבר 1946, ערב קבלת העצמאות ההודית, כונסה האספה המכוננת של הודו, שתפקידה העיקרי היה לגבש חוקה למדינה החדשה. האספה הטילה את המשימה על ועדת הניסוח, שבהימרו רמג'י אמבדקאר (משפטן, כלכלן ומנהיג פוליטי) מונה לעמוד בראשה. אמבדקאר נחשב למי שהשפיע ביותר על עיצוב החוקה ועקרונותיה ולמנסחה המרכזי. מהלך כתיבתה של החוקה נמשך שלוש שנים. הוא החל בדצמבר 1946, שבעה חודשים לפני הפיכתה של הודו למדינה עצמאית, והסתיים בינואר 1950, עם כניסתה של החוקה לתוקף וחתימתו של נהרו על החוקה. האספה המכוננת מנתה יותר מ-300 נציגים שפעלו במסגרת של 15 ועדות שונות, שבכל אחת נדונו סעיפים שונים של החוקה. ועדת הניסוח, ובראשה אמבדקאר, איחדה בין הסעיפים השונים, ולעיתים שינתה את הנוסחים שנוצרו במסגרת הוועדות.
החוקה משקפת במידה רבה את תפיסת עולמו הפוליטית והחברתית של אמבדקאר, שהיה בן לקסטת הדלית (המכונה גם קסטת הטמאים) וביקש להשתמש בכתיבת החוקה למען ביטול שיטת הקסטות בחברה ההודית, עמדה שנהרו תמך בה כחלק מקידום החילון והאידאולוגיה הסוציאליסטית. אמבדקאר דגל בשוויון לבני כל הקסטות ולנשים, והחזיק בעקרונות של דמוקרטיה ליברלית. הוא התנגד להצעה שעלתה במהלך דיוני האספה המכוננת להגדיר את הודו במפורש כמדינה סוציאליסטית בסעיף הראשון של החוקה וטען, שהגדרה כזו "תהרוס את הדמוקרטיה", משום שהיא תכבול מראש את הממשלה לתפיסה כלכלית אידאולוגית מסוימת.
עם קבלת החוקה הסתיים מעמדה של הודו כדומיניון ונקבעה חלוקת הסמכויות כולל הסדר משרת נשיא הודו, שמאיישה הראשון היה ראג'נדרה פראסאד.
מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה 1947–1949
- ערכים מורחבים – מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה, הסכסוך על חבל קשמיר, יחסי הודו–פקיסטן
לחבל ג'אמו וקשמיר חשיבות עליונה עבור הודו ועבור פקיסטן. בתוך החבל יושבים המקורות לנהרות הגדולים של פקיסטן, כגון האינדוס, המהווים את עורק החיים הראשי של המדינה. מנגד, קשמיר היא גם המקור לנהרות מרכזיים בהודו, כגון הבראהמאפוטרה[6]. כמו כן, קשמיר מהווה בסיס אסטרטגי לכל כוח שעלול לפלוש אל מרכזי האוכלוסין של הודו, ערים כגון הבירה ניו דלהי חשופות למעשה מבחינה גאוגרפית וטופוגרפית מפני כל התקפה או צבא פולש העלול לתקוף לתוך הודו דרך קשמיר. עקב חשיבות אסטרטגית זאת של קשמיר, לא הודו ולא פקיסטן מוכנות לוותר על השליטה החיונית בחבל הארץ, שמהווה אבן יסוד בסכסוך הממושך ביניהן שפרע כבר במהלך קבלת העצמאות.
חלוקת הודו הוצעה ל סמך חלוקה דתית של מחוזות הודו הבריטית. קשמיר הייתה נסיכות בעלת רוב אוכלוסייה מוסלמי ושליט (מהרג'ה) הינדי, שרצה להימנע מאיחוד פוליטי עם המדינה המוסלמית החדשה. המהרג'ה, הארי סינג, ניסה תחילה לשמר עצמאות עבור נסיכות קשמיר, אך בעקבות התמרדות מוסלמים בנסיכות החליט לצדד בהודו. בעקבות המרידה במחוזות המערביים וההתערבות הפקיסטנית לטובת המורדים נדחק המהרג'ה אל הקיר. הוא הצליח לשכנע את השופט מאג'אן לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה של קשמיר. הוא שלח דרך המאג'אן מסר למנהיגים ההודים שהוא מעוניין להצטרף להודו, אך נזקק לזמן נוסף כדי ליישם רפורמות פוליטיות. נהרו, שרצה להשיג תמיכה נגד פקיסטן ולהבטיח את הצטרפותה של קשמיר להודו לפני שפקיסטן תפלוש, הבין שיש להביא לקדמת הבמה את מנהיג הוועידה הלאומית הפופולרי שייח' עבדאללה. שייח' עבדאללה, שנאסר לשלוש שנים באשמת התססה שוחרר מהמאסר ב-29 בספטמבר לבקשת נהרו.
קשמיר סופחה לתוך הודו, פקיסטן סירבה לקבל את הסיפוח וב-22 באוקטובר הכוחות המזוינים של פקיסטן פלשו לקשמיר ובכך החלה מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה. בתחילה השתתפו בלחימה כוחות רגליים של ג'אמו וקשמיר וכוחות מיליציה מהאזורים השבטיים המנוהלים פדרלית מפקיסטן (חבל וזיריסטן). בעקבות הצטרפות המדינה להודו ב-26 באוקטובר 1947, הובאו מהאוויר כוחות הודיים לסרינגאר, בירת המדינה. הקצינים הבריטים סירבו בתחילה לכניסת כוחות פקיסטניים לסכסוך, בשל הצטרפותה של המדינה להודו. ב-1948 הם לא עמדו עוד בהתנגדותם, וכוחות פקיסטניים הצטרפו למלחמה. החזית התגבשה בהדרגה לאורך מה שנודע כקו השליטה. הפסקת אש רשמית הוכרזה ב-23:59 בליל 31 בדצמבר 1948. תוצאות המלחמה לא היו חד משמעיות, כשבסיומה הצליחה הודו לשמור על שני שלישים מקשמיר ובפרט על עמק קשמיר, ג'אמו ולדאק.
מעל שנה של לוחמה ממושכת בין שתי המדינות הצעירות הגיעה לסיומה בהסדר הפסקת אש ב-1949 שלמעשה חצה את קשמיר לשניים וסימן את תחילת הסכסוך ארוך השנים בין הודו לפקיסטן. המלחמה העיבה את יחסי הודו–פקיסטן שמעולם לא השתקמו, ובעקבות הסכסוך על חבל קשמיר פרצו בהמשך סדרת מלחמות נוספות בין הודו לפקיסטן (האחרונה שבהן, מלחמת קרגיל, נערכה ב-1999)[7]. ב-1950 נחתם מזכר הבנה הדדי לפתרון משבר הפליטים בין הודו ופקיסטן שנחתם בידי נהרו וראש ממשלת פקיסטן ליקאת עלי ח'אן.
מדיניות חברתית
במהלך שנות הארבעים הודו הייתה קלחת של תסיסה חברתית. הבעיה עתיקת היומין של חלוקת הקסטות הרימה את ראשה ואיימה לקרוע את המרקם החברתי שהתפתח תחת הבריטים. מתחים דתיים היו גם בעיה מרכזית בהודו באותם ימים, כפי שהוכיחה עצם החלוקה של הודו. נהרו ירש מהבריטים מדינה שהייתה חסרת יציבות חברתית וכלכלית. הוא ירש תערובת של אנשים הדוברים עד 16 שפות שונות עם מעגלים תרבותיים שונים[8].
הצלחתו של נהרו כרפורמר חברתי זרחה בתקופה זו שלאחר קבלת העצמאות. הוא נקט בצעדים נחרצים כדי למגר את מערכת הקאסטות המתפשטת מחדש. נהרו נקט באמצעי תיקון ורפורמה חברתית על ידי שינוי החוקים המשפטיים ההודיים הקיימים. נחקקו הליכים משפטיים כדי להפוך את האפליה של המעמדות לבלתי חוקית וכוללת ענישה על פי חוק. החוקים שנחקקו נאכפו בקפדנות. נהרו היה אחד המדינאים ההודיים הבודדים באותה תקופה שהעריכו את החשיבות והצורך בהתפתחות אינטלקטואלית נרחבת של האוכלוסייה ההודית. הוא נחשף לאידיאלים חינוכיים אירופיים במהלך שהותו בבריטניה. נהרו גם ידע שהבריטים שמים דגש על חינוך ראוי של בני עמם לניהול האימפריה הקולוניאלית שלהם. הוא הבין את החשיבות של התפתחות אינטלקטואלית נכונה ובריאה לניהול המדינה ההודית המתהווה. נהרו רצה לשלב את הטוב משני העולמות, השילוב המנצח של מיומנות מדעית מערבית וחכמתה התרבותית והמסורתית של הציוויליזציה ההודית.
נהרו הבין שהדרך היחידה שבה הרפובליקה ההודית יכולה לבסס את נוכחותה בבמה העולמית היא באמצעות הכוח האינטלקטואלי של אזרחיה. הוא הדגיש את הוראת המדעים ותחומי היישום המעשיים שלה במסגרות החינוכיות החדשות. הוא הכיר את הצורך בלימוד מדעי מקצועי. דגש מיוחד הושם על פיתוח טכנולוגי. המכונים ההודיים המפורסמים לטכנולוגיה או נהגו והוקמו במהלך כהונתו בראשות הממשלה. הקמתם של מרכזי למידה כאלה תרמה בעקיפין גם להופעתה של הרפובליקה ההודית כיצרנית תרופות עולה בסוף שנות ה-80[9].
נהרו היה מודע היטב למצב הסוציו-אקונומי הירוד של המגזר הכפרי. הוא התמודד מטעם מחוז בחירה באוטר פרדש, המדינה הענייה והמאוכלסת ביותר בהודו. נהרו הכיר את הבעיות הרבות שעמן מתמודדת האוכלוסייה הכפרית. הסביבה הכפרית הייתה פאודלית באותה תקופה. האוריינות הייתה נמוכה והמתחים החברתיים היו קיימים מתחת לפני השטח החברתיים. נהרו יזם בנייה ותפעול של מספר רב בתי ספר מטעם הממשלה. בתי הספר סיפקו חינוך יסודי ותיכוני לאוכלוסייה הכפרית. החינוך היסודי מומן מטעמה של הממשלה וניתן ללא עלות[10].
בתי הספר הממשלתיים סיפקו גם ארוחות חינם לתלמידיו. תוכנית זו הייתה קלף המנצח של נהרו, שכן משפחות ללא אוכל בביתם שלחו את ילדיהם ללמוד בבתי ספר לעיתים אך ורק עקב סיפוק הארוחות. רוב האוכלוסייה הכפרית התקיימה מארוחה אחת ביום. כל בני המשפחה נדרשו לעבוד כדי לשמור על משק הבית. הילדים נרתמו גם כדי להרוויח עבור המשפחה. ברפובליקה ההודית התקיימה יציבות אוכלוסין בחלוקה בין המינים. כמעט מחצית מהאוכלוסייה הן נשים. נהרו קידם סדרת חקיקות כדי להבטיח זכות בחירה אוניברסלית מעשית לאוכלוסיית הנשים במדינה. החוקים נועדו להבטיח את החופש החברתי של נשים הודיות. הזכויות המשפטיות של נשים הוגדלו גם הן תחת תקופת ראשות ממשלתו של נהרו[11].
בשנת 1957 הוא הגה את לוח השנה הלאומי של הודו, אך בפועל לוח זה לא הצליח להחליף את הלוח השנה הבינלאומי.
מדיניות כלכלית וחקלאית
- ערך מורחב – כלכלת הודו
נהרו, מיד לאחר מינויו לראש ממשלה ב-1947 השיק מספר רפורמות כלכליות. הוא היה מאמין נחרץ בשליטה של המדינה על המגזרים הכלכליים. האידיאלים הסוציאליסטיים שלו התבררו באופן שבו הציג חוקים לחלוקת קרקעות מחדש, על מנת לצמצם את הפער הכלכלי בהודו בין המעמדות של בעלי הקרקעות וחסרי הקרקעות. אחת הרפורמות הכלכליות המרכזיות של נהרו הייתה הצגת תוכנית חומש ב-1951. היא הוצגה כדי לקבוע את אופן ההוצאה והמענקים הממשלתיים במגזרי פיתוח חשובים כמו חקלאות, תעשייה וחינוך.
המדיניות הכלכלית של נהרו נחשבה לעיתים קרובות לסוציאליסטית במהותה. אין ספק שלסוציאליזם היה תפקיד חשוב מאוד בהרכב האידאולוגי שלו, אך עם זאת, חשוב גם לקחת בחשבון שנהרו עצמו הכחיש כל סוג של נטיות סוציאליסטיות גלויות במדיניות הכלכלית שננקטה על ידו. נהרו דגל בסוג של כלכלה מעורבת. כל סוג של דבקות אידאולוגית ללא עוררין בכל צורה של עיקרון כלכלי, הוא העריך, יזיק לצמיחתה של הודו. הוא רצה לקדם גישה מעשית במסגור הכלכלה ההודית, שתתאים בצורה הטובה ביותר לצורכי המדינה. מצד אחד, כמאמין מסור בדרכו של גנדי, הייתה לו אמונה חזקה בשיפור הכלכלה הכפרית. מצד שני, הייתה לו אמונה חזקה שפיתוח תעשייתי כבד תהיה הדרך הטובה ביותר לשרת את האינטרסים הכלכליים של הודו[12].
נהרו רצה ליצור איזון בין המגזר הכפרי והעירוני במדיניותו הכלכלית. הוא קבע כי אין סתירה בין השניים וכי שניהם יכולים ללכת יד ביד. נהרו התכוון לרתום ולנצל באופן מלא את משאבי הטבע של הודו לטובת בני ארצו. המגזר העיקרי שזיהה וקידם היה הידרואלקטריות, והוא בנה מספר סכרים כדי להשיג מטרה זו. הסכרים לא רק ירתמו אנרגיה, אלא גם יתמכו בהשקיה במידה רבה. נהרו ראה בסכרים את סמל הצמיחה הקולקטיבית של הודו, שכן הם היו הפלטפורמות שבהן הנדסת תעשייה וחקלאות נפגשו על פלטפורמה משותפת. נהרו גם שקל את האפשרות של צמיחה של אנרגיה גרעינית במהלך כהונתו כראש ממשלת הודו.
נהרו קידם משקיעים זרים בארצו אך עשה זאת בהסתייגות ובזהירות. האידיאלים הלאומיים שלו הובילו אותו להעריך שהודו צריכה לצמוח כלכלית באופן עצמאי לחלוטין. אף על פי שהוא לא דחה רשמית את האפשרות של השקעות זרות במונחים ישירים, הוא הדגיש כי מגזרי ההשקעות הזרות יוסדרו, ותנאי ההשקעה וההעסקה יהיו בפיקוח קפדני על ידי חוקי הממשלה במקרה שיעלו אפשרויות להשקעה זרה. נהרו, יתרה מכך, הדגיש כי המגזרים המרכזיים של הכלכלה תמיד יהיו בידי הממשלה[13]. התייחסות זאת פגשה ביקורת נרחבת לאחר שהובהר כי למעשה האטה את הצמיחה הכלכלית בעקבות הליברליזציה הכלכלית של הודו בידי ממשל פאמולפרטי ונקאטה נארסימה ראו (אנ') במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20.
המאפיין המובהק ביותר, ולעיתים קרובות נתון במחלוקת במדיניות הכלכלית של נהרו, היה הרמה של שליטה ממלכתית וריכוזית שהופעלה על המגזרים התעשייתיים והעסקיים של המדינה. נהרו כאמור הדגיש כי המדינה תשלוט כמעט בכל תחומי המפתח של כלכלת המדינה, בין אם באופן ריכוזי או על בסיס ממשלי המדינות והטריטוריות. נראה כי הדגש הסוציאליסטי שלו על שליטה במדינה ערער את הלחץ שלו על קידום מדיניות תעשייתית. אפילו החקלאים, יחד עם אנשי העסקים, מצאו את עצמם בקצה המקובל של מדיניות בקרת מדינה קפדנית ומיסוי גבוה. העוני והאבטלה היו נפוצים במידה רחבה לאורך כהונתו של נהרו שהתקשה למגר אותם.
גם המדיניות של נהרו כלפי הכלכלה הכפרית של הודו הייתה בעלת מהות משמעותית שהשפיעה גם שנים רבות לאחר פטירתו. נהרו ראה חשיבות רבה בפיתוח העצמי הכפרי של הודו. הוא ניסה להגביר את תעשיות הקוטג' של הודו. על בסיס קווי עמדותיו של גנדי, נהרו האמין שהתעשיות הכפריות והחקלאיות של הודו ממלאות תפקיד מרכזי במרקם הכלכלי של המדינה. אבל רוב תוכניות הפיתוח של תעשיית הקוטג' שלו נועדו כחלק מפיתוח הקהילה. הוא גם האמין שתעשיות בקנה מידה קטן הן פתרונות יעילים לבעיות התעסוקה המסיביות שנותרו נושא תמידי לדאגה לאורך כהונתו[14].
מדיניות חוץ
- ערך מורחב – יחסי החוץ של הודו
הכריזמה האישית של נהרו פעלה גם בעולם כולו והביאה להגברת השפעתה של הודו בעולם. מדיניות החוץ שלו הייתה נייטרליות בין הגוש המזרחי למערבי. הוא טבע את המונח "אי הזדהות", והיה בין מקימי ארגון המדינות הבלתי-מזדהות. בתחילת המלחמה הקרה, ב-27 בנובמבר 1946, פנה נהרו לארצות הברית ולברית המועצות בבקשה להפסיק את הניסויים הגרעיניים ולהתחיל בפירוק הנשק הגרעיני, בקובעו כי פעולה כזו "תציל את האנושות מהאסון האולטימטיבי". בניסיון לפייס את סין, לא התנגד נהרו לכיבוש טיבט בידי סין, על אף שכיבוש זה הביא להיעלמותה של מדינה שחצצה בין סין להודו. ברית המועצות הייתה המעצמה היחידה שעזרה להודו באותו זמן בניסיונותיה לפתח יכולות עצמאיות בספירות רבות של התעשייה הכבדה, ההנדסה וטכנולוגיה מתקדמת. עובדה זו, יחד עם המדיניות הכלכלית של נהרו, הובילה לחשדנות מרובה במערב כלפי העמדה הנייטרלית של הודו.
מבחינה בינלאומית, כוכבו של נהרו היה במגמת עלייה עד אוקטובר 1956, כאשר יחסה של הודו למהפכה ההונגרית נגד ברית המועצות הביאה לביקורת מצד מדינות הגוש המערבי על מדיניות הבלתי-הזדהות הנייטרלית שלו. באומות המאוחדות, הודו הייתה המדינה הבלתי מזדהה היחידה שהצביעה בעד עמדת ברית המועצות בדבר הפלישה להונגריה, ולאחר מכן היה קשה לנהרו להביא לתמיכה מערבית על אף קריאותיו בדבר התנתקות מברית המועצות. בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, אנטי-קולוניאליזם היה אבן היסוד של מדיניות החוץ שלו. אולם התעניינותו בנושא דעכה לאחר שג'ואו אנלאי, ראש ממשלת סין ושר החוץ שלה, לקח מידיו את אור הזרקורים בוועידת באנדונג של מדינות אפריקה ואסיה שהתקיימה באינדונזיה ב-1955.
ב-1961 השתלטה הודו באופן צבאי וללא לחימה על גואה, שהייתה שייכת לפורטוגל (באותה התקופה בהנהגת הדיקטטור אנטוניו דה אוליביירה סלזאר) במסגרת האימפריה הקולוניאלית של האחרונה. בין 1947 ל-1961 הסכסוך הסלים את יחסי הודו–פורטוגל. הודו טענה בנוסף לריבונות על האיים דאמאן ודיו ודאדרה ונאגר הבלי. הסכסוך הקולוניאלי בין המדינות התרכז עם זאת על בסיס הריבונות בגואה. נהרו וממשלתו טענו כי גואה הייתה הודית לכל עניין ועניין וכי נוצרה באכזריות קולוניאלית בידי משטר פשיסטי וגזעני. סלזאר וממשלו טענו מצידם כי למרות מיקומה הגאוגרפי והיותה מושבה קולוניאלית, גואה הייתה למחוז בתוך פורטוגל ולחלק בלתי נפרד מהלאום הפורטוגזי. ב-1961 הסלים הסכסוך הדיפלומטי כאשר הודו פנתה לאמצעים צבאיים. ב-17 בדצמבר 30,000 חיילים הודים, בתמיכה אווירית וימית, פלשו לגואה הפורטוגזית ובתוך יומיים הובילו לכניעת המוצב הפורטוגזי בן 900 החיילים. במקביל לכך הודו סיפחה גם את דאמאן ודיו מידי פורטוגל. הסיפוח של גואה ושאר המושבות המשניות בידי הודו קיבל תמיכה מהקהילה הבינלאומית בכלל ומבריטניה בפרט.
מלחמת הודו-סין 1962
- ערכים מורחבים – מלחמת הודו–סין, יחסי הודו–סין
נכון לתחילת שנות השישים, גבול הודו-סין היה בצורתו שהוכתבה בידי הרשויות הקולוניאליות הבריטיות בימי הראג' הבריטי ביחס לטיבט (שהייתה מדינה עצמאית באותה העת). לפי תוואי הגבול חבלי הארץ אקסאי צ'ין וארונאצ'ל פרדש היושבים על הרי ההימאלאיה והם בעלי חשיבות אסטרטגית נכבדת, נכללו בתוך הודו. הרפובליקה העממית של סין בהנהגתו הרודנית והעריצית של יו"ר המפלגה הקומוניסטית מאו דזה-דונג סירבה להכיר בתוואי הגבול. שתי המדינות היו שותפות מסחריות חשובות, ולכן ב-1954 הוחלט להגיע להסדר של כיבוד הגבול הקיים והרחבת השותפות הכלכלית והמסחרית. ב-1960 הצבא הסיני דיכא התקוממות טיבטית שהשפיעה לרעה על קשריה הכלכליים של הודו באזור. בנוסף, המנהיג הרוחני הטיבטי, הדלאי לאמה טנזין גיאטסו קיבל מחסה מדיני בדרמסאלה, הודו, מהלך שגורמים בממשל הסיני ראו כפעולה חתרנית מצד ממשלת הודו.
נהרו מצידו תמך בדלאי לאמה וביקר את היד הקשה של המשטר הסיני נגד המתקוממים הטיבטים. שר החוץ וראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי, קרא לקדם פעולה צבאית למען שתי מטרות: לספח לידי סין את אקסאי צ'ין וארונאצ'ל פרדש ולמנוע מהודו לתמוך בכל דרך שהיא בהתקוממויות עתידיות אפשריות בטיבט. לשם כך, סין החלה לבנות תשתיות צבאיות באזור הגבול המסוכסך ולתפעל מרגלים בשטחים השנויים במחלוקת. מתוך חשש להסלמה, נהרו וממשלתו קידמו את "מדיניות הפנייה קדימה" שנועדה להעצים את הנוכחות הצבאית ההודית באזור הגבול ולהרתיע את הממשלה הסינית בבייג'ינג שלא תנסה להביא להסלמה צבאית באזור. נהרו גם פנה למעצמות המערביות, בהן גרמניה המערבית, הממלכה המאוחדת וארצות הברית, בבקשה לחימוש ולנשק מתקדם. בקשתה לא נענתה עקב עמדתה של הודו ביחס למלחמה הקרה, שהייתה ידידותית כלפי ברית המועצות. בעקבות כך החליט נהרו לפנות לברית המועצות, שבעקבות הפיצול הסיני-סובייטי תמכה במימון ואספקה עבור הצבא ההודי.
באוקטובר 1962, לאחר סדרת התכתשויות צבאיות לאורך הגבול, 40,000 חיילי חי"ר של צבא השחרור העממי הסיני חצו את הגבול הבינלאומי לתוך אקסאי צ'ין ובכך פרצה מלחמת הודו–סין. מתוך חוסר ידע לגבי מוכנות הצבא ההודי והערכה כי לוחמת שחיקה תביא למפלתם, ראשי הצבא הסיני פעלו להביא להכרעה מהירה במלחמה. ברית המועצות וארצות הברית לא התערבו במלחמה כיוון שהיו סבוכות במשבר הטילים בקובה. לנוכח התקדמות ראשונית בחזית, אנלאי הציע הפסקת אש ומשא ומתן אך נהרו סירב. בעקבות כך המשיכה ההתקדמות הסינית לאזור לנוכח מיעוט הכוחות ההודים שהגנו על חלקה זאת של הגבול. בחודש למלחמה הגיעו הכוחות הסינים לקצה הטריטוריה שטענו לחזקתם והכריזו הפסקת אש על דעת עצמם. הכוחות ההודים חששו מפני השתלטות סינית על מקורות נהר בראהמאפוטרה החיוני. למלחמה היו מספר השלכות, היא קירבה לבבות ביחסי סין–פקיסטן ובמקביל הכריחה את נהרו ומממשלתו להכיר בצורך במודרניזציה נרחבת של הצבא ההודי. בעקבות המלחמה החלה הודו לפתח תוכנית גרעין עצמאית.
ערוב ימיו
ההפסד הכבד של הודו במלחמה עם סין גרם לירידת קרנו מבחינה ציבורית, והשפיע עליו רבות מבחינה פיזית ומנטלית גם יחד: הוא הרגיש נבגד על ידי הסינים, בהם תמך בפורומים רבים. כמו כן, ההפסד הביא לדרישה להדחתו מצד חוגים צבאיים[15]. הפסדה של הודו במלחמה הביא לביקורת קשה על חוסר המוכנות הצבאית של הודו ועל האמון הרב מדי שנהרו נתן בסין, אף על פי שזו הביעה בצורה ברורה למדי את רצונה לכבוש גם את טיבט וגם חלקים בצפון הודו. הוא נפטר זמן קצר אחרי המלחמה, ב-1964, כשהוא אמנם הצליח להשיג הרבה, אך - על פי ציטוט מרוברט פרוסט שתמיד היה על שולחנו – תמיד הרגיש שיש עוד הרבה לעשות. מורשתו, שפעם נראתה מזהירה, היום נתונה לביקורת מחדש מצד מלומדים רבים, שמוצאים בה חסרונות רבים.
ג'ווהרלל נהרו נפטר באחר הצהריים של 27 במאי 1964, בגיל 74, בעקבות התקף לב. בריאותו של נהרו הייתה בירידה במשך זמן מה קודם מותו. הוא לקה בשבץ מוחי חמור בתחילת 1964. מ-23 עד 26 במאי, הוא נסע לדהראדון למנוחה קצרה, וחזר לאחר מכן למעונו הרשמי בניו דלהי. הוא התעורר מוקדם למחרת בבוקר ולאחר שהתלונן על כאבים בגב, לקה באירוע מוחי נוסף בשעה 6:25, נפל לחוסר הכרה ונפטר תוך זמן קצר מבלי לחזור להכרה לאחר שלקה גם בהתקף לב. בבוקר 28 במאי נערכה עבורו הלווייה ממלכתית ונציגים מטעם מדינות מרחבי העולם, כמו גם 1.5 מיליון תושבים הודים, חלקו לו כבוד אחרון[16].
יחסו לציונות ולישראל
בקיץ 1947 פנו מנהיגי התנועה הציונית אל אלברט איינשטיין, כדי שישכנע את נהרו לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. איינשטיין כתב אליו מכתב ב-13 ביוני ונהרו ענה לו במכתב ב-11 ביולי. במכתבו רמז כי הודו תתנגד להקמת מדינה יהודית בשל סיבות של ריאל פוליטיק, בהתאם לאינטרסים שלה. ברקע תשובתו עמד המאבק של הודו ההינדואית במיעוט המוסלמי הגדול שבשטחה, שהתנגד כולו לציונות, וגם המלחמה הקרובה עם פקיסטן, שלקראתה זקוקה הייתה הודו לתמיכה בינלאומית, הכוללת גם את תמיכתן של מדינות ערביות ומוסלמיות. אולם לאחר מכן צירף להתנגדותו נימוק מוסרי: ”על אף האהדה הרבה שיש בי כלפי היהודים, יש לי אהדה גם כלפי הערבים [...] אני יודע שהיהודים עשו עבודה נהדרת בפלסטינה והעלו את רמת האוכלוסייה שם, אך שאלה אחת מטרידה אותי. כיצד קרה, שאחרי כל ההישגים המרשימים הללו הם עדיין לא הצליחו לזכות ברצונם הטוב של הערבים?” ב-27 בנובמבר שלח אליו חיים ויצמן מברק בניסיון אחרון לשכנעו, אולם ללא הצלחה: בהצבעה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, הצביעה הודו יחד עם המדינות המוסלמיות נגד תוכנית החלוקה[17].
עם הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948 סירבה הודו בכל תוקף להכיר בה. רק כעבור שנתיים של לחץ דיפלומטי הסכימה ממשלת הודו לתת את הכרתה הדיפלומטית למדינת ישראל, אך סירובה להחליף שגרירים ולפתוח נציגות זרה נותר בעינו בעקבות התנגדותם של שני שרים מוסלמים. ההכרה הרשמית הוכרזה ב-18 בספטמבר 1950. דוד בן-גוריון כתב ביומנו יום קודם לכן: "אם ההכרה תבוא הלילה - הרי זה בעיני ההכרה החשובה ביותר, אחרי זו של ארצות הברית וברית המועצות, וכמובן ידוע לא פחות חשובה מאלה. יש ביננו ובין הודו אפשריות של שיתוף פעולה שאינן ביחס לכל שאר המדינות. שיתוף מתוך זהות רוחנית במידה רבה." בשנת 1951 הסכימה הודו למינוי אחד מאזרחיה היהודים לקונסול כבוד של ישראל, ושנתיים מאוחר יותר הסכימה לפתיחת קונסוליה ישראלית במומבאי. על אף התפתחויות חיוביות אלו נותר יחסה של הודו לישראל שלילי בעיקר ואף התדרדר. ליחס שלילי זה מספר סיבות:
- יחסו העוין של נהרו ומפלגתו אל הציונות ואחר כך למדינת ישראל, בשילוב אהדתו למדינות ערב.
- חששה של הודו מפני הידרדרות ביחסים עם מדינות האסלאם אם תקיים קשרים עם ישראל. במיוחד חששו ראשי השלטון בהודו מפני התקררות היחסים עם מדינות המפרץ הפרסי בהן התגוררו ועבדו המוני פועלים הודים. לכך הצטרף הפחד מפני תגובתו של המיעוט המוסלמי בהודו המהווה כ-11% מהאוכלוסייה.
- פער גושים: בעוד מדינת ישראל נטתה לגוש המערבי עוד מראשיתה, ומסוף שנות השישים הזדהתה במידה רבה איתו ועם ארצות הברית, הודו הייתה ממייסדות ארגון המדינות הבלתי-מזדהות ובעלת נטייה לגוש המזרחי וקשרים חמים עם ברית המועצות.
גישתה של הודו כלפי ישראל נותרה קרירה ואף עוינת בימי שלטונו של ג'ווהרלל נהרו, בימי שלטון בתו אינדירה גנדי ובימי יורשיה עד לשנות התשעים, סך הכול משך 44 שנה. אולם גם במהלך שנים אלו התקיים בין שתי המדינות קשר חשאי הדוק באמצעות המוסד, בשל האינטרס המשותף: המלחמה בטרור האסלאמי[18]. ב-17 בספטמבר 1950, הודו הכירה רשמית במדינת ישראל. בעקבות הצהרת ההכרה, נהרו אמר: "אנו הכרנו (בישראל) עוד מזמן, משום שישראל היא עובדה. נמנענו (מלעשות זאת בפומביות) עקב רצוננו לא לפגוע ברגשות ידידינו במדינות ערב." בשנת 1953 הותר לישראל לפתוח קונסוליה בבומביי. עם זאת, ממשלת נהרו לא רצתה לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל מכיוון שהיא הביעה תמיכה בעמדה הערבית בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאמינה כי מתן אפשרות לישראל לפתוח שגרירות בניו דלהי יפגע ביחסיה עם העולם הערבי[19].
מתוך כתביו
מכתביו של נהרו לבתו, אינדירה גנדי מזמן תקופות מאסרו בשנות השלושים נערכו לספר הקרוי "הצצות בהיסטוריה עולמית". במאסרו בין השנים 5–1942 הוא כתב את "גילויה של הודו", היסטוריה של הודו עם פרשנותו; לאחר מכן, הוא כתב אוטוביוגרפיה שהייתה רב מכר ברשימת הניו יורק טיימס. כתביו של נהרו נושאים את חותם האינטלקטואליזם והרגישות שלו, וכן את המזג המדעי שלו. נאומו המפורסם של נהרו, "פגישה עם הגורל", אותו נשא ערב העצמאות של הודו, הוא אחד הנאומים המכוננים של התרבות הפוליטית ההודית וכמוהו גם נאומו "האור נדף מחיינו" בעקבות רצח גנדי.
כתביו בתרגום עברי
- אוטוביוגרפיה; מאנגלית: ח. גליקשטיין, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942.
- מכתבים מבית-הכלא; המכתבים תורגמו מאנגלית בידי אלישבע, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ג.
מורשת
בתו היחידה אינדירה גנדי, הייתה לראש ממשלה לאחר שיורשו של נהרו, לאל בהדור שסטרי מת בינואר 1966. בריאיון למגזין אמריקני, אמר נהרו כי "המורשת שלי להודו היא, כך אני מקווה, 400 מיליון אנשים היכולים למשול בעצמם". יום הולדתו של נהרו, 14 בנובמבר, מצוין בהודו כיום הילד, כזיכרון לאהבתו לילדים. לנהרו היה תפקיד חשוב ביותר ביצירת מוסדות אזרחיים יציבים ופרוגרסיביים, עיתונות חופשית, מערכת שפיטה חזקה ובעלת אחריות סוציאלית, צבא הכפוף למערכות האזרחיות ושוויוניות בחברה. יש המשבחים את נהרו על כך שהציב את הבסיס לחינוך טכני, לתוכנית הגרעינית, לתוכנית החלל, למערכת הרכבות ההודית הנרחבת, לתעשיית התרופות והפלדה, ולתעשיות כבדות אחרות. מנגד טוענים כי הוא הציב מחסומים בפני יזמות פרטית באותם שטחים. חסידיו של נהרו טוענים כי הוא שאף להעמיק את המוסדות והרוח הדמוקרטית בהודו. מצד שני ניתן לבקר אותו על כך שהחזיק במשך 17 שנה בתפקיד ראש הממשלה, וגם אז רק מותו גדע את כהונתו, וכי הוא ניסה להחזיק בשלטון עד אשר בתו, אינדירה, הייתה מוכנה לרשת את מקומו.
ב-35 השנים שחלפו מ-1929, כשגנדי בחר בנהרו כנשיא מושב הקונגרס בלאהור, עד מותו, כראש ממשלה, ב-1964, נשאר נהרו - למרות ירידת קרנו עקב המלחמה הקצרה עם סין ב-1962 - דמות ההנהגה הראשית של עמו ואישיות מוערכת מאוד בהודו עצמה. גישתו החילונית לפוליטיקה עמדה למראית עין בניגוד לגישה הדתית והמסורתית של גנדי, שבמהלך חייו של זה האחרון הוסיפה לפוליטיקה ההודית השפעה דתית. ניגוד זה היה מטעה ושגוי למעשה, שכן, אף על פי שגנדי נראה בהווייתו שמרן דתי, הוא היה למעשה נון-קונפורמיסט חברתי שניסה לקדם הקלה במערכת המסורתית הנוקשה של ההינדואיזם. ההבדל האמיתי בין נהרו לגנדי לא היה ביחסיהם לדת אלא ביחסם לציוויליזציה. בעוד נהרו קידם מודרניזציה בזרועות פתוחות, גנדי השתרש בקריאות לשיבה לתהילה של הודו העתיקה ושימור מערכות חברתיות.
בין חשיבותו של נהרו בפרספקטיבה של ההיסטוריה ההודית היא העובדה שהוא ייבא והעניק ערכים ודרכי חשיבה מודרניים, אותם התאים לתנאים ההודיים. מלבד הדגש שלו על החילוניות ועל האחדות הבסיסית של הודו, למרות המגוון האתני והדתי שלה, נהרו היה עסוק בהובלת הודו לעידן המודרני של גילוי מדעי והתפתחות טכנולוגית. בנוסף, הוא עורר בעמו מודעות לנחיצות הדאגה החברתית לעניים ולמנודים ולכבוד לערכים דמוקרטיים. אחד ההישגים שבהם היה גאה במיוחד היה הרפורמה בקוד האזרחי ההינדי העתיק, שאפשרה סוף סוף לאלמנות ההינדיות ליהנות משוויון עם גברים בענייני ירושה והעברת רכוש.
לקריאה נוספת
ספרים:
- ג'אואהארלאל נהרו, תרגום: ח. גליקשטיין, ג'אואהארלאל ניהרו: אבטוביוגרפיה, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942
- Madhav Godbole, The God Who Failed: An Assessment of Jawaharlal Nehru's Leadership (2014), Rupa Publications India
- Frank Moraes, Jawaharlal Nehru: A Biography (2007), Jaico Publishing House
- Rudrangshu Mukherjee, Nehru and Bose: Parallel Lives (2015), Penguin Viking Press
- Nayantara Sahgal, Jawaharlal Nehru: Civilizing a Savage World (2010), Penguin Viking Press
- Shashi Tharoor, Nehru: The Invention Of India, (2003), Penguin Viking Press
מאמרים:
- Margaret W. Fisher, India's Jawaharlal Nehru, Asian Survey, Vol. 7, No. 6 (1967), pp. 363-373, University of California Press
- Zoë Keshap C. Sen, Jawaharlal Nehru, Civilisations, Vol. 14 (1964), pp. 25-39, Institut de Sociologie de l'Université de Bruxelles
- B. R. Nanda, Nehru and the British, Modern Asian Studies, Vol. 30, No. 2 (1996), pp. 469-479, Cambridge University Press
- Dorothy Norman, Nehru: The First Sixty Years, Science & Society, Vol. 30, No. 4 (1966), pp. 447-461, Guilford Press
- Bhikhu Parekh, Nehru and the National Philosophy of India, Economic and Political Weekly, Vol. 26 (1991), pp. 35-48, Economic and Political Weekly
קישורים חיצוניים
- ג'ווהרלל נהרו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ווהרלל נהרו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Public Record Office, Learning Curve British Empire, Public Record Office, The National Archives (ב־)
- ^ גאנדי מצליח במלחמתו, דואר היום, 17 במרץ 1930
- ^ הודו מחכה לפתרון, המשקיף, 1 ביוני 1945
- ^ Jawaharlal Nehru, Jawaharlal Nehru: A Tryst with Destiny, the Guardian, 2007-04-30 (באנגלית)
- ^ "Words should stand the test of time". The Hindu (בIndian English). 2007-07-22. ISSN 0971-751X. נבדק ב-2022-04-13.
- ^ Sumit Ganguly, The Origins of War in South Asia: The Indo Pakistani Conflict Since 1947, Pakistan Horizon Vol. 42, No. 3/4, Pakistan Institute of International Affairs, 1989, עמ' 190-193
- ^ Sumit Ganguly, Wars without End: The Indo-Pakistani Conflict, The Annals of the American Academy of Political and Social Science Vol. 541, Sage Publications, Inc., 1995, עמ' 167-178
- ^ Brij Kishore Sharma, JAWAHARLAL NEHRU'S MODEL OF DEVELOPMENT, Proceedings of the Indian History Congress Vol. 73, Indian History Congress, 2012, עמ' 1292-1302
- ^ A. B. MATHUR, JAWAHARLAL NEHRU'S POLITICAL IDEALS, The Indian Journal of Political Science Vol. 51, No. 4, Indian Political Science Association, 1990, עמ' 527-539
- ^ Jawaharlal Nehru as a Social Reformer, www.mapsofindia.com
- ^ JIVANTA SCHÖTTLI, M.Sc., Strategy and Vision in Politics. Jawaharlal Nehru’s policy choices and the designing of political institutions, Ruprecht-Karls-Universität Heidelberg im Sommer Semester 2009.
- ^ Niranjan Rajadhyaksha, The economics of Jawaharlal Nehru, mint, 2014-05-29 (באנגלית)
- ^ M. L. Dantwala, Economic Ideology of Jawaharlal Nehru, THE ECONOMIC WEEKLY SPECIAL NUMBER JULY 1964, 1209-1212
- ^ Economic Policies of Jawaharlal Nehru, www.mapsofindia.com
- ^ חוגי הצבא תובעים להדיח את נהרו, הבוקר, 23 בנובמבר 1962
- ^ Victor Anant, The death of Nehru: from the archive, 28 May 1964, the Guardian, 2013-05-28 (באנגלית)
- ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 36–38.
- ^ רון בן ישי, "כתב חזית" - בקו האש של העימותים הגדולים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2018 (עמ' 294 - 295)
- ^ RAW & Mossad: The Secret Link, www.rediff.com
34228737ג'ווהרלל נהרו