ליקאת עלי ח'אן
 | |||||
| ליקאת עלי ח'אן | |||||
| לידה |
1 באוקטובר 1895 קרנל, פנג'אב, הודו הבריטית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
16 באוקטובר 1951 (בגיל 56) רוואלפינדי, פקיסטן | ||||
| מדינה |
 פקיסטן | ||||
| מקום קבורה | מאוזוליאום מוחמד עלי ג'ינה, קראצ'י, פקיסטן | ||||
| מפלגה | הליגה המוסלמית | ||||
| בת זוג |
ג'הנגירה בגום (נישאו 1918) שילה אירן פנט (נישאו 1945 ואז שינתה את שמה לרענה) | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
|
| |||||
ליקאת עלי ח'אן (באורדו: لِیاقت علی خان; 1 באוקטובר 1895 – 16 באוקטובר 1951) היה אחד מ"האבות המייסדים" (אנ') של פקיסטן, נודע בכינויים "מנהיג האומה" או "שהיד האומה" (באורדו: شہِیدِ مِلّت),[1] מדינאי, עורך דין ואיש מחשבה מדינית, שהיה לראשון שכיהן כראש ממשלת פקיסטן. במקביל הוא היה הראשון שהחזיק בתפקידים כמו שר החוץ ושר הגנה והשר לענייני מחוזות הגבול מתחילת כהונתו ב-1947 ועד להרצחו ב-1951.[2] הועלו חשדות בנוגע למעורבותם של מוחמד זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן ושל ממשלת ארצות הברית ברציחתו, טענה שאושרה בעקבות פרסומם של מסמכים מסווגים של מחלקת המדינה של ארצות הברית.[3] קודם לכהונתו בממשלת פקיסטן הוא שימש לזמן קצר כשר האוצר בממשלת המעבר של הודו הבריטית בהנהגתו של מושל הודו האחרון, לואי מאונטבאטן.
ח'אן נולד כבן למשפחת אצולה מוסלמית בעיר קרנל שבמחוז פנג'אב שבהודו הבריטית (כיום בהודו). הוא למד באוניברסיטה המוסלמית של אליגר (כיום בהודו) ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. כאדם בעל השכלה רחבה הוא היה לאיש הדמוקרטיה האסלאמית שקידם את הפרלמנטריזם בראג' הבריטי. לאחר שהוזמן להיות חבר במפלגת הקונגרס הלאומי ההודי הוא העדיף את הליגה המוסלמית בהנהגתו של מוחמד עלי ג'ינה רב ההשפעה שדרש את הפסקת מעשי הקיפוח של ממשלת בריטניה כלפי אוכלוסיית המוסלמים בהודו. הוא המשיך בדרכו בתנועות למען עצמאותן של הודו ופקיסטן במקביל לכהונתו כשר האוצר בממשלת המעבר של ממשלת בריטניה בהודו, קודם לקבלת העצמאות וחלוקת הודו.[4] ח'אן סייע לג'ינה בכל המהלכים להקמתה של פקיסטן כמדינה נפרדת עבור המוסלמים בהודו.
שמו הטוב של ח'אן הבטיח עבורו את מינויו לתפקיד ראש ממשלת פקיסטן הראשון. מדיניות החוץ שלו נטתה לכוון ארצות הברית והמערב, אף על פי שהוא שאף שפקיסטן תהיה חלק מהמדינות הבלתי-מזדהות.[5] תוך שממשלתו חווה אי-שקט פוליטי פנימי, היא שרדה ניסיון הפיכה של אנשי שמאל וקומוניסטים. אף על פי כן, השפעתו גברה לאחר מותו של ג'ינה והוא היה זה שהוביל את קבלת ההחלטה שהמשטר בפקיסטן יהיה לא על בסיס דפוס הדמוקרטיה האירופאית, אלא על בסיס הדמוקרטיה האסלאמית. ליקאת עלי ח'אן נרצח ב-1951 בעצרת בחירות בעיר רוואלפינדי על ידי רוצח שכיר בשם סעיד בברק.
ראשית חייו
ליקאת עלי ח'אן נולד למשפחה מיוחסת שהשתייכה לקבוצה האתנית המוסלמית ג'אט בעיר קרנל שבמחוז פנג'אב שבראג' הבריטי (כיום בתחומי מדינת הריאנה שהודו). מוצא המשפחה תואר כפנג'אבי,[6] אך היא אימצה את שפת האורדו כשפתה וזו הייתה שפת האם שלו.[7] על פי אחד הסיפורים אודות מוצא המשפחה הם היו צאצאים של מלך איראני קדום בשם נאושירוואן שהתיישב בסמאנה שבפנג'אב וכך הם כינו את עצמם לעיתים בשם "מנדאל נאושירוואני".
אביו של ליקואת עלי ח'אן, נוואב רוסתם עלי ח'אן, היה דמות שזכתה לכבוד רב מחוגי הממשל הבריטי. משפחת עלי ח'אן הייתה אחת ממשפחות אצולת הקרקע היחידות שנחלותיה (300 כפרים) השתרעו הן בשטחה של פנג'אב והן בשטח אוטר פרדש.[8]
משפחתו של ח'אן רחשה כבוד רב לפילוסוף והוגה הדעות המוסלמי, סיד אחמד חאן ושאיפתו של אביו הייתה שבנו יתחנך במערכת החינוך הבריטית. לפיכך הוא נשלח ב-1913 להתחנך באוניברסיטה המוסלמית של אליגר (כיום בהודו), שם הוא קיבל ב-1918 תואר ראשון במשפטים ובמדע המדינה. באותה שנה הוא נשא לאישה את בת דודו, ג'הנגירה בגום.[9] ב-1919 מת אביו ובאותה שנה הוא זכה במלגה של ממשלת בריטניה ויצא ללימודים בקולג' אקסטר של אוניברסיטת אוקספורד. ב-1921 הוא סיים שם לימודי תואר שני במשפטים. בעת לימודיו הוא היה משתתף פעיל באגודת סטודנטים הודים-מוסלמים באוניברסיטה. לאחר לימודיו הוא התקבל לאינר טמפל בלונדון. ב-1922 הוא הוסמך כעורך דין.[8]
פעילות פוליטית בהודו הבריטית
ח'אן שב להודו ב-1923 והשתלב בפוליטיקה הלאומית כשהוא נחוש להיאבק במה שהוא ראה כחוסר הצדק והיחס הגרוע של ממשלת הודו הבריטית כלפי המוסלמים. משנתו הפוליטית הדגישה את הלאומיות ההודית המאוחדת. הנהגת מפלגת הקונגרס פנתה לח'אן כדי שיהיה חבר במפלגה, אך לאחר שנכח בפגישות עם ג'ווהרלל נהרו השתנו בהדרגה שאיפותיו. הוא הודיע לאנשי מפלגת הקונגרס כי הוא בחר שלא להימנות עליהם וב-1923 הצטרף אל הליגה המוסלמית בהנהגתו של מוחמד עלי ג'ינה. במאי 1924 כינס ג'ינה כינוס שנתי בלאהור, שם נדונו המטרות, התוכניות והחזון של המפלגה וח'אן השתתף בכינוס זה.
מחוקק מטעם הפרובינציות המאוחדות
בבחירות הכלליות שנערכו בהודו ב-1926 התמודד ח'אן בתחילה מטעם מחוז הבחירה של מוצפרנגאר. הוא נבחר פה אחד וללא מתחרים. לאחר שהושבע, החלה הקריירה הפוליטית שלו לנסוק והוא ייצג את הפרובינציות המאוחדות (כיום שטחי מדינות אוטר פרדש ואוטראקהאנד). ב-1932 הוא נבחר פה אחד כסגן יושב ראש המועצה המחוקקת של הפרובינציה.[8]
באותה תקופה הוא הגביר את התמיכה בו בקרב האוכלוסיות המוסלמיות, ולעיתים קרובות הוא העלה על סדר היום של הפרובינציה את הבעיות ואת האתגרים שבפניהם ניצבו המוסלמים. הוא שיתף פעולה עם סר זיאאודין אחמד וארגן את קהילות הסטודנטים המוסלמים לארגון סטודנטים מאוחד, שדגל בזכויות למדינה מוסלמית. גישה זו לזכויות המוסלמים הביאה אותו להתפרסם בקנה מידה ארצי ולכבוד שרחשו לו גם האוכלוסיות ההינדיות כאשר הוא לחם גם למען זכויותיהם. הוא המשיך לכהן במועצה המחוקקת של הפרובינציות המאוחדות עד 1940, כאשר הוא נבחר למועצה המחוקקת הארצית של הודו. הוא השתתף באופן פעיל בפעילות המועצה והיה חבר מאוד משפיע בה.
במהלך הקריירה הפרלמנטרית שלו, זכה ח'אן למוניטין כ"דובר רהוט וישר דרך" שמעולם לא התפשר על עקרונותיו, גם אם הסיכויים לא היו לטובתו. בכמה מקרים הוא הפעיל את השפעתו כדי להרגיע את הרוחות בקרב עמיתיו.[10]
ההצטרפות לליגה המוסלמית
ח'אן התבלט כאחד החברים בעלי ההשפעה של הליגה המוסלמית והיה אחת מדמויות המפתח במשלחתה בוועידה הלאומית שהתקיימה בקולקטה. קודם לכן, הקימה ממשלת בריטניה את "ועדת סיימון" שהמליצה על רפורמות חוקתיות וטריטוריאליות. הוועדה, שעל חבריה נמנו שבעה חברים של הפרלמנט הבריטי, בראשותו של סר ג'ון סיימון, קיימה פגישות קצרות עם מנהיגי מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית. היא הציעה את הנהגתה של מערכת של דיארכיה לשליטה במחוזות הודו הבריטית, אך הצעה זו נתקלה בביקורת נוקבת והרתיעה את הציבור ההודי. מוטילאל נהרו הגיש דוח עם הצעות נגד.[11] ב-1928 החליטו ח'אן וג'ינה לדון בדוח נהרו. ב-1930 הם השתתפו בוועידת השולחן העגול הראשונה, אך זו נחלה כישלון וג'ינה יצא לבריטניה. בדצמבר 1932 נשא ח'אן לאישה את אשתו השנייה, רענה (אנ'), שהייתה כלכלנית ומדינאית, אישיות בפני עצמה ופעילה בולטת בתנועה לעצמאות פקיסטן.
ח'אן האמין בכל ליבו באחדות הקהילות ההינדית והמוסלמית ופעל למען מטרה זו ללא לאות. בנאום שנשא בוועידה בשנת 1932 הוא הביע את דעתו ש"למוסלמים יש תרבות נבדלת משל עצמם ושיש להם את הזכות לשמר אותה". הוא גם אמר: "בימים אלה של קהילתיות בארץ זו, אנו נהיה עדים בקרוב להודו הינדית-מוסלמית מאוחדת, הדואגת לשמר את המורשת העשירה המקשרת את שתי התרבויות הגדולות שלנו. כולנו מאמינים ביעוד החשוב של המולדת המשותפת שלנו...".
זמן קצר לאחר מכן יצאו ח'אן ורעייתו לאנגליה, אך הם לא ניתקו את קשריהם עם הליגה המוסלמית. עם עזיבתו, התפרק האגף הפרלמנטרי של הליגה המוסלמית ומוסלמים רבים הצטרפו למפלגה הדמוקרטית, שהוקמה ב-1930 על ידי ח'אן עצמו, או למפלגת הקונגרס. בשהותו באנגליה חקר ח'אן בדקדקנות את דרכי הארגון של מפלגות פוליטיות ועד מהרה הוא שב להודו יחד עם ג'ינה.[11]
ב-1930 דחק ג'נה בראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד ובמושל הודו, הלורד ארווין, לכנס את ועידת השולחן העגול בהודו. על אף ציפיותיו של ג'ינה, הייתה הוועידה כישלון מוחלט וג'ינה פרש מהפוליטיקה הלאומית והתיישב באופן קבוע בלונדון, שם עסק בעריכת דין.[8] באותה תקופה הצטרפו ח'אן ורעייתו לג'ינה, שם עסק ח'אן בפעילות משפטית ורעייתו למדה כלכלה בקולג' מקומי. הזוג ח'אן בילה חלק ניכר מזמנו בשכנועו של ג'ינה לשוב להודו כדי לאחד מחדש את הליגה המוסלמית. באותה תקופה טבע צאודהרי רחמת עלי את המונח "פקיסטן" בקונטרס המפורסם שלו, "עכשיו או לעולם לא, האם נחיה או נעלם לתמיד?".[12]
תנועת פקיסטן
עם שובו של מוחמד עלי ג'ינה להודו, הוא החל לארגן מחדש את הליגה המוסלמית. ב-1936 התכנסה הישיבה השנתית של הליגה בבומביי. בישיבה פתוחה שהתקיימה ב-12 באפריל העביר ג'ינה החלטה לבחירתו של ח'אן כמזכיר כללי של כבוד של הליגה. ההחלטה התקבלה פה אחד וח'אן החזיק בתפקיד עד לקבלת העצמאות ב-1947. ב-1940 נבחר ח'אן כסגן מנהיג הסיעה הפרלמנטרית של הליגה. ג'ינה לא היה יכול לקחת חלק פעיל בדיוני האספה המחוקקת בשל פעילותו הפוליטית הרבה והיה זה ח'אן שמילא את מקומו. במקביל לתפקידיו אלו שימש ח'אן כיושב ראש הוועד הפועל של הליגה, כיושב ראש הוועדה הפרלמנטרית המרכזית וכמנהל העיתון DAWN (כיום העיתון הוותיק ביותר בשפה האנגלית בפקיסטן).
ב-1940 התקבלה על ידי הליגה המוסלמית "החלטת לאהור", שקראה להפרדה מדינית של האזורים בהודו הבריטית בהם קיים רוב מוסלמי. באותה שנה נערכו בחירות לאספה המחוקקת המרכזית, בהן התמודד ח'אן במחוז הבחירה של בריאלי. הוא נבחר מבלי שהתמודדו מול מתחרים. בישיבה של הליגה המוסלמית שהתקיימה במדראס ב-12 באפריל 1941 הודיע ג'ינה לחברי המפלגה שהמטרה הסופית שלהם היא הקמת פקיסטן. באותה פגישה העביר ח'אן החלטה להטמיע את עקרונות החלטת לאהור במטרותיה של הליגה המוסלמית.
בשנים 1945 – 1946 התקיימו שוב בחירות בהודו וח'אן נבחר לאספה המחוקקת מטעם מחוז הבחירה של מירוט בפרובינציות המאוחדות. הוא גם נבחר כיושב הראש של המועצה הפרלמנטרית המרכזית של הליגה. הליגה המוסלמית זכתה ב-87% של המושבים באספה המחוקקת שהוקצו למוסלמים. הוא סייע לג'ינה בדיונים הסופיים עם הממשלה ועם חברי מפלגת הקונגרס לקראת קבלת העצמאות והוחלט על הקמת ממשלה זמנית שתכלול נציגים ממפלגת הקונגרס, מהליגה המוסלמית וממנהיגי המיעוטים. כאשר התבקשה הליגה המוסלמית לשלוח חמישה מועמדים לייצג אותה בממשלה הזמנית, התבקש ח'אן להנהיג את קבוצת הנציגים הללו. ח'אן עצמו שימש כשר האוצר בממשלה וארבעת החברים האחרים היו אבראהים אסמאעיל צ'ונדריגר, גזנפאר עלי ח'אן, עבדור ראב נישטאר וג'וגנדרה נאת מנדאל.[13] בנקודת זמן זו הגיעו ממשלת בריטניה ומפלגת הקונגרס להסכמה על מימוש הרעיון של הקמת פקיסטן כמדינה נפרדת, שהוקמה ב-14 באוגוסט 1947.
ראש ממשלת פקיסטן
לאחר קבלת העצמאות מונה ח'אן כראש ממשלת פקיסטן הראשון על ידי האבות המייסדים של פקיסטן. פקיסטן הוקמה בראשית המלחמה הקרה בה התחולל המאבק בין מעצמות-העל ארצות הברית וברית המועצות. ח'אן התמודד עם אתגרים וקשיים הולכים וגוברים תוך כדי שניסה למשול במדינה. יחד עם הליגה המוסלמית הוא התמודד עם הסוציאליסטים במערב פקיסטן בהנהגתו של פאיז אחמד פאיז ועם הקומוניסטים במזרח פקיסטן ואיבד מכוחו.
במאבקי הפנים התמודד ח'אן עם קבוצות יריבות על רקע אידאולוגיות דתיות והמדינה נקלעה למצב של אי-שקט. הבעיות עם ברית המועצות החמירו עוד יותר לאחר שלא עלה בידיו של ח'אן לקיים ביקור שם, על אף כוונותיו לעשות כן. בחזונו הוא ראה צורך להוביל מדיניות חוץ בלתי-מזדהה, אך על אף כמה יוזמות, הפכה פקיסטן ליותר ויותר תלויה בארצות הברית ובסופו של דבר זה השפיע על מדיניותו כלפי הגוש המזרחי. ממשלת ח'אן התמודדה עם אתגרים רציניים, כולל סכסוך קשמיר שהתנהל מול הודו, שאילץ את ח'אן להיפגש עם יריבו, ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו. הושג הסכם להפסקת הלחימה, בעוד שנהרו העלה את הסוגיה בפני האו"ם. ח'אן המליץ בפני ג'ינה למנות את עבדול רשיד בתוך הנשיא הראשון של בית המשפט העליון של פקיסטן ואת השופט עבדור רחים כנשיא האספה החוקתית, שניהם נמנו על האבות המייסדים של פקיסטן. בין הרפורמות הראשונות שיזם ח'אן היו להפוך את הליגה המוסלמית כגורם המרכזי בפקיסטן.
מדיניות כלכלית וחינוכית
ח'אן נקט ביוזמות לפיתוח התשתית החינוכית, המדעית והטכנולוגית של פקיסטן. ב-1947], במקביל להזמנתו לפקיסטן של ראפי מוחמד צ'אודהרי על ידי ג'ינה, הזמין ח'אן את סלימוזמן סידיקוי, העניק לו אזרחות וב-1950 מינה אותו לתפקיד היועץ המדעי הממשלתי הראשון. באותה תקופה הזמין ח'אן גם את רזיאודין סידיקוי וביקש ממנו לתכנן ולהקים את מכוני המחקר החינוכי במדינה. הוא ביקש מזיאודין אחמד להתוות את המדיניות החינוכית, שהוגשה למשרדו בנובמבר 1947 והמתווה לייסוד מערכת החינוך אומץ עד מהרה על ידי ממשלתו של ח'אן. ממשלתו של ח'אן אישרה את הקמתה של אוניברסיטת סינד. התפתחות התשתיות המדעיות התנהלה לאיטה בעת כהונתו כראש הממשלה, אך הוא המשיך להזמין מדענים מוסלמים מהודו לעבור לפקיסטן בהאמינו שהדבר חיוני להתפתחותה העתידית של המדינה.[14]
ב-1947 הציעו ח'אן ושר האוצר שלו, מאליק ע'ולאם, את רעיון "תוכניות החומש" באמצעות ביסוס כלכלת המדינה על השקעות ויסודות קפיטליסטיים. ההתמקדות הראשונית שלו במערכת כלכלה מתוכננת קרסה עד מהרה, בין השאר בשל היותה בלתי מאורגנת. צעדי המדיניות הכלכלית של ח'אן החלה עד מהרה להיות תלויה בסיוע חוץ מארצות הברית. על אף התכנון למדיניות כלכלית עצמאית, התמקדה המדיניות הכלכלית של ח'אן בתוכנית הסיוע האמריקאית. מנגד, התמקד נהרו בסוציאליזם והוביל את הודו לחברות בארגון המדינות הבלתי-מזדהות. אירוע חשוב בתקופת כהונתו של ח'אן כראש הממשלה היה הקמתו של הבנק הלאומי של פקיסטן בנובמבר 1949 והקמתו של המפעל להדפסת המטבע בקראצ'י. שלא כמו עמיתו ההודי, ג'ווהרלל נהרו, התווה ח'אן את כלכלת פקיסטן ככלכלה מתוכננת, אך בעלת מאפיינים של שוק חופשי, ללא השפעה ממשלתית.
חקיקה
בימיו הראשונים בתפקיד אימץ ח'אן את חוק ממשלת הודו משנת 1935 (Government of India Act,1935) כדי למשול בפקיסטן, אף על פי שהמחוקקים המשיכו בתהליך של ניסוח חוק חדש. לבסוף, ב-1949, לאחר מותו של ג'ינה, האיץ ח'אן את חזונו למסד מערכת חוק אסלאמית במדינה, והציג את "החלטת היעדים" (Objectives Resolution), שהייתה מתווה ראשוני לחוקה, באספה המכוננת של פקיסטן.[15] האספה אישרה את ההחלטה ב-12 במרץ 1949, אך זו ספגה ביקורת מצד שר המשפטים של ח'אן, ג'וגנדרה נאת' מנדל, שהתנגד לה. ביקורת נרחבת הוטחה בהחלטה גם מצדו של חבר האספה אייז אמיר. ח'אן עצמו תיאר את החוק כ"מגנה כרטה" של ההיסטוריה החוקתית של פקיסטן.[16] הוא קרא לחוק "ההזדמנות החשובה ביותר בחייה של מדינה זו, זהה בחשיבותה, אולי רק להשגת העצמאות". תחת מנהיגותו ניסח צוות של מחוקקים את הדוח הראשון של הוועדה לעקרונות הבסיסיים של החוק והחל בניסוח הדוח השני.[15]
המלחמה נגד הודו
זמן קצר לאחר בחירת הממשלה הראשונה, פרצה מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה על רקע הסכסוך על קשמיר. המפקד הבריטי של צבא פקיסטן, הגנרל סר פרנק מסרווי סירב לשגר את יחידות הצבא ובמקומו מונה הגנרל דאגלס גרייסי ובהוראתו של ח'אן נשלחו יחידות הצבא להתערב במשבר. בסוגיית קשמיר שיקפה מדיניותם של ח'אן ושל ג'ינה את "הברית של פקיסטן עם ארצות הברית ועם הממלכה המאוחדת" כנגד "האימפריאליזם ההודי" ו"ההתפשטות הסובייטית". אף על פי כן, ההיסטוריונים חשפו שאי ההסכמות של ח'אן עם ג'ינה התעוררו בנוגע לסוגיית קשמיר. האסטרטגיה של ג'ינה לשחרר את קשמיר התבססה על כוח צבאי. הוא שאף "להרוג שתי ציפורים במכה אחת", כלומר להכות בהודו על ידי השגת השליטה בקשמיר ולמצוא פתרון לבעיה על ידי התערבות של המעצמות הזרות ופעולה צבאית.
ח'אן מצדו העדיף "מדיניות דיפלומטית קשוחה יותר ופעילות צבאית מתונה יותר" הוא שאף לקיום דיאלוג עם עמיתו ההודי והסכים לפתור את סוגיית קשמיר בדרכי שלום בתיווך האו"ם. ב-1 בינואר 1949 הוכרזה הפסקת אש והוחלט שיערך משאל עם בחסות האו"ם.[17] גישתו הדיפלומטית של ח'אן נתקלה בעוינות מצד גורמים בכוחות המזוינים של פקיסטן ומצדם של חוגים סוציאליסטים וקומוניסטים, בעיקר דרגי קצונת הביניים שמאוחר יותר הובילו הפיכה צבאית כנגד הממשלה.
היחסים עם ארצות הברית וברית המועצות
ב-1949 הזמין שליט ברית המועצות, יוסיף סטלין את ח'אן לביקור רשמי. לאחר שנודע הדבר לאמריקאים, הזמינו גם הם את ח'אן. במאי 1950 קיים ח'אן ביקור רשמי בארצות הברית לאחר ששוכנע לנתק את הקשרים עם ברית המועצות והתווה את כוונה של מדיניות החוץ הפקיסטנית כלפי המערב. הביקור חיזק את יחסי שתי המדינות והפך אותם לקרובים יותר. על פי מקורות רבים התמקדה מדיניות החוץ של ח'אן בזיקה לארגון המדינות הבלתי מזדהות ובמסעו לארצות הברית הוא הבהיר שמדיניותה של פקיסטן היא נייטרלית. בהיות פקיסטן מדינה צעירה עם בעיות כלכליות, ביקש ח'אן מארצות הברית סיוע כלכלי ותמיכה מוסרית כדי שפקיסטן תוכל לעמוד על רגליה. ארצות הברית קיבלה את בקשתו בשמחה והמשיכה לסייע לפקיסטן במשך השנים, אך לאחר שארצות הברית בקשה מח'אן לשגר שתי דיוויזיות לסייע לארצות הברית בפעולותיה במלחמת קוריאה, התדרדרו היחסים. ח'אן רצה לשגר את הכוחות אך ביקש מארצות הברית שתבטיח לו את תמיכתה בסוגיית קשמיר, בקשה שסורבה על ידי האמריקאים. בתגובה החליט ח'אן שלא לשגר את הכוחות, סימן ברור לזיקתה הבלתי-מזדהה של פקיסטן. ארצות הברית החלה לנקוט במדיניות אובייקטיבית כלפי פקיסטן ומאידך הייתה הודו מבחינתה לציר המרכזי לשמירת היציבות בדרום אסיה. בקיץ 1951 התדרדרו יחסי ארצות הברית-פקיסטן עוד יותר כאשר ביקר נהרו בארצות הברית והפעיל לחץ ליציאת הכוחות הפקיסטניים מקשמיר.
החלטתו של ח'אן לאפשר צעדי מדיניות תקיפים יותר כלפי הודו גרמו לדאגה בארצות הברית לפרוץ מלחמה נוספת. בפגישה רשמית שלו עם מפקד הצבא, הגנרל איוב ח'אן, דחף ליקאת עלי ח'אן לפעולה אגרסיבית. בעקבות משבר אבדאן החלו האמריקאים ללחוץ על ח'אן לשכנע את איראן להעביר את השליטה על שדות הנפט שלה אליהם, דרישה שח'אן סירב לה. ארצות הברית איימה להפסיק את התמיכה הכלכלית לפקיסטן ולבטל את ההסכם הסודי עם הודו על קשמיר. לאחר ששמע את הדברים הללו משגריר ארצות הברית, אברה וורן, הפך מצב רוחו לתוקפני יותר ועל פי המדווח הוא אמר: "פקיסטן סיפחה את מחצית שטחה של קשמיר ללא תמיכת האמריקאים והיא מסוגלת להשיג את השליטה על החצי השני".[18] בנוסף, דרש ח'אן שארצות הברית תפנה את בסיסיה הצבאיים מפקיסטן. צעדים אלו של ח'אן היו "פצצה" מבחינת ממשלו של הנשיא הארי טרומן. ב-1950 ביקש טרומן מח'אן להקים בסיס של ה-CIA כדי שיוכל לפקוח עין על ברית המועצות, בקשה שח'אן היסס מלהיענות לה ומאוחר יותר סירב לה, ובכך גרם לארצות הברית להכין תוכניות להפיל אותו מהשלטון אחת ולתמיד. במסמכים שפורסמו על כך צוין גם שארצות הברית שכרה רוצחים פשטונים, תוך הבטחה להקמת מדינה פשטונית עצמאית ב-1952.
בשלב זה החל ח'אן להדק את קשריו עם ברית המועצות סין, פולין ואיראן, אז בהנהגתו של מוחמד מוסאדק. הוא שיגר הזמנות לסטלין ולמנהיג פולין, ולדיסלב גומולקה לביקורים בפקיסטן. ביקורים אלו לא יצאו לפועל, שכן, זמן קצר לאחר מכן נרצח ח'אן וסטלין מת. ב-1948 כוננה פקיסטן את יחסיה עם ברית המועצות וזמן קצר לאחר מכן הוכרז על הסכם בין שתי המדינות. ב-1950 כוננו היחסים עם סין ופקיסטן הייתה למדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בה, צעד שגרם לדאגה בארצות הברית.
מאבקי שליטה
לאחר סיום מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה ב-1947 והסכסוך בנוגע לבלוצ'יסטן, הייתה יכולתו של ח'אן לנהל את המדינה מוטלת בספק ושאלות כבדות משקל הועלו על ידי הקומוניסטים והסוציאליסטים. בשנים 1947 – 1948 היו יחסיו עם ג'ינה מתוחים מאוד והקצונה הבכירה בצבא וג'ינה עצמו מתחו ביקורת על ממשלתו של ח'אן. בערוב ימיו הבין ג'ינה שח'אן הוא ראש ממשלה חלש, יומרני ובלתי נאמן לו ולחזון שלו.
ג'ינה מת בנובמבר 1948 בעת שהושבעה ממשלה חדשה. ח'אן התמודד עם בעיית המיעוטים הדתיים בסוף 1949 ובראשית 1950 ומשקיפים חששו שהודו ופקיסטן עומדות על סף המלחמה השנייה ביניהן כשעוד לא מלאו שלוש שנים לעצמאותן. באותה עת נפגש ח'אן עם נהרו וחתם אתו על הסכם שהיווה מאמץ לשיפור היחסים ולהפחתת המתחים בין שתי המדינות ולהגנה על המיעוטים הדתיים משני צדי הגבול.
במותו של ג'ינה, לא נטל ח'אן על עצמו את תפקיד המושל הכללי של פקיסטן ותחת זאת מינה לתפקיד את חוואג'ה נזימודין, מדינאי בנגלי ממזרח פקיסטן. בתפקידי נשיא הליגה המוסלמית ויושב ראש האספה המכוננת ירש הוא עצמו את ג'ינה. אף על פי שח'אן היה מחוקק מנוסה ועורך דין במקצועו, הוא חסר את שיעור הקומה הפוליטי של ג'ינה.
מחלוקות צצו גם ביחסיו עם הכוחות המזוינים של פקיסטן והקצונה התנגדה לגישתו הדיפלומטית כלפי הודו. קיומה של אופוזיציה חזקה נחשף עם ניסיון ההפיכה הצבאית בהובלתם של ראש המטה הכללי, מייג'ור גנרל אכבר ח'אן ושל המנהיג הקומוניסטי פאיז אחמד פאיז. במהלך תקופה כהונתו זירז ח'אן את הצעדים לטובת הפיכתה של פקיסטן למדינה אסלאמית, דמוקרטית ופדרלית וכינון חוקה מתאימה. המחלוקות שהתגלעו בנוגע לכך היו על הדרכים למימוש מטרה זו.
בעיה נוספת הייתה בנוגע לחולשתה של הליגה המוסלמית כמפלגה פוליטית, המבנה הארגוני שלה ובסיס התמיכה בה. פעילויותיה היו נגועות בפלגנות, מחויבות נמוכה לפתרון בעיות ציבוריות, שחיתות וחוסר יכולת להתוות תוכניות חברתיות וכלכליות. במזרח פקיסטן, גרם חוסר תשומת הלב של ח'אן לפיתוחה של האומה הבנגלית להתייחסות שלילית כלפיו וכלפי מפלגתו, שהאידאולוגיה שלה בנושא זה הייתה מעורפלת. בסיס התמיכה הפוליטית בו היה הן חלש והן צר ובשני חלקיה של פקיסטן היה מקור הכוח העיקרי בידיהן של משפחות בעלות עוצמה פוליטית ארוכת שנים.
ניסיון ההפיכה הצבאית
יחסיו של ח'אן עם גנרל סר דאגלס גרייסי התדרדרו ועקב כך פרש זה האחרון מתפקידו. בינואר 1951 אישר ח'אן את מינויו של הגנרל איוב ח'אן כמפקד העליון הראשון של צבא פקיסטן שלא היה בריטי. במהלך אותה תקופה צברו הסוציאליסטים בסיס תמיכה רחב. לפיכך, תוכננה מזימה בברכתם של הסוציאליסטים להפיל את ממשלתו של ח'אן. בעיתונות דווח על מעורבותם של מייג'ור גנרל אכבר ח'אן ושל המנהיג הסוציאליסטי פאיז אחמד פאיז כמנהיגי ניסיון ההפיכה. המשטרה הצבאית ביצעה מעצרים נרחבים בחוגי הצבא ויותר מ-14 קצינים הואשמו בלקיחת חלק בה. ניסיון הפיכה זה נודע בכינוי "מזימת רוואלפינדי" והיה הראשון בשורה ארוכה של הפיכות צבאיות וניסיונות להפיכות צבאיות בהיסטוריה של פקיסטן. הקושרים שנעצרו נשפטו בבתי משפט בדלתיים סגורות ונדונו לעונשי מאסר ארוכים.
רציחתו
בפגישה של הליגה המוסלמית שהתקיימה ברוואלפינדי ב-16 באוקטובר 1951 נורה ליקאת עלי ח'אן פעמיים. המשטרה ירתה מיד ברוצח שמאוחר יותר זוהה כסעיד אכבר בברק ונודע גם בשם "סעיד אכבר". ח'אן הובהל לבית החולים, שם קיבל עירוי דם, אך הוא לא שרד. בברק היה אפגני משבטי הפשטונים והוא היה מוכר למשטרה עוד טרם ההתנקשות. המניע המדויק לרצח לא נחשף מעולם במלואו וקימות השערות רבות בנוגע אליו.[19] עיתון יומי בשפת האורדו שיצא לאור בבופאל שבהודו טען שמאחורי הרצח עמדה ארצות הברית.[20]
עם מותו הוענק לח'אן תואר הכבוד "שהיד האומה" (באורדו: شہِیدِ مِلّت). הוא נטמן במאוזוליאום מוחמד עלי ג'ינה בקראצ'י. שמו של הפארק העירוני בו בוצע הרצח שונה ל"ליקאת באג" (גני ליקאת). באותו מקום נרצחה ב-2007 מי שכיהנה לימים כראשת ממשלת פקיסטן, בנזיר בהוטו.[21]
מורשתו
ליקאת עלי ח'אן הוא ראש הממשלה שתקופת כהונתו הייתה השנייה באורכה מכל ראשי ממשלת פקיסטן. רק תקופת כהונתו של יוסוף רזא גילאני שכיהן בין השנים 2008 – 2012 ארוכה ב-23 ימים בלבד מזה של ח'אן. מורשתו צמחה כמי שהיה "המרטיר של הדמוקרטיה" של המדינה הצעירה. רבים בפקיסטן ראו בו כאדם שהקריב את חייו כדי לשמר את המערכת הממשל הפרלמנטרי. לאחר מותו נותרה אשתו כדמות משפיעה בשירות החוץ הפקיסטני וכיהנה גם כמושלת מחוז סינד בשנות ה-70. רצח ח'אן נותר תעלומה בלתי פתורה ועד היום לא התברר למי היה הרוצח קשור. בפי תומכיו מכונה ח'אן בכינויים "מנהיג האומה" או "שהיד האומה". רציחתו הייתה הרצח הפוליטי הראשון של מנהיג אזרחי בפקיסטן והוא זכור בחיבה רבה על ידי פקיסטנים רבים. במאמר המערכת שנכתב בעיתון "דיילי ג'נג" עם מותו נאמר ש"שמו ימשיך להאיר לעולם את האופק של פקיסטן"[8]
בפקיסטן נחשב ח'אן ל"יד ימינו" של מוחמד עלי ג'ינה ויורשו המיועד. תפקידו במילוי החלל הריק שנוצר עם מותו של ג'ינה נתפס כמכריע בהתמודדות של המדינה בבעיות קריטיות בשנותיה הראשונות ובנקיטת צעדים לטובת אחדותה.
מעשיו של ח'אן זכו לביקורת על החלטתו לדחות את הזמנתה של ברית המועצות לקיים אצלה ביקור רשמי ותחת זאת לקיים ביקור בארצות הברית. צעד זה נתפס כעלבון כלפי מוסקבה שלימים היו לו השלכות ארוכות טווח, כולל הסיוע שהגישה ברית המועצות הודו, בעיקר בעת מלחמת הודו-פקיסטן השלישית ב-1971, מלחמה שהובילה להיפרדותה של בנגלדש מפקיסטן.
העיתונאי הפקיסטני ריאז שהיד רואה בח'אן כאחראי לחיזוק הזיקה בין דת למדינה בפקיסטן, בציינו ש"לליקאת עלי ח'אן לא היה מחוז בחירה של ממש בפקיסטן. הוא נולד בהודו. הבנגלים היו רוב במדינה החדשה של פקיסטן ועבורו הייתה זו מציאות כואבת". הוא טוען שח'אן וצוות המשפטנים שלו נמנעו מכתיבת החוקה מסיבה פשוטה – הרוב הדמוגרפי של הבנגלים היה עשוי להעמיד אותם במרכז הבמה הפוליטית וכך עלול היה ח'אן לאבד את משרתו כראש הממשלה. הגורמים החילוניים ראו בו כאחראי לעליית כוחם של אנשי האגף הימני ששלטו במדינה בשמו של האסלאם וגרמו לפוליטיזציה של האסלאם.[22]
יש הטוענים שח'אן שאף שפקיסטן תישאר נייטרלית בתקופת המלחמה הקרה, כפי שהוא הכריז שלושה ימים בלבד לאחר קבלת העצמאות. איש השירות הציבורי לשעבר, שהיד מ. אמין, טען שהסובייטים עצמם לא הצליחו לתאם תאריך נוח לביקור, ואף במהלך ביקורו בארצות הברית, הוא הכריז על כוונתו לערוך ביקור בברית המועצות. הוא גם מציין שסירוב להזמנה לביקור במדינה זרה כמעט ואינו גורם לניכור לטווח ארוך.
בפקיסטן עצמה הופקו סרטי תעודה, מחזות ותוכניות טלוויזיה רבים השופכים אור על פועלו של ח'אן. בסרט פקיסטני-בריטי שהופק בשנת 1998 בשם "ג'ינה" מגולמת דמותו של ח'אן על ידי השחקן הפקיסטני יוסף שקיל.[23]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Suleri, Ziauddin Ahmad (1990). Shaheed-e-Millat Liaquat Ali Khan, builder of Pakistan. The University of Michigan: Royal Book Co. p. 69.
- ^ Mughal, Prof Dr M Yakub. "A worthy successor to the Quaid". Prof Dr M Yakub Mughal (Professor of Political History at University of Punjab). Professor Dr. M. Yakub Mughal, professor of Political History. Archived from the original on 21 January 2012.
- ^ "CIA assassinated Pakistan first PM Liaqat Ali Khan, reveals US state department documents". Times of Islamabad. 2017-07-31.
- ^ Story of Pakistan. "Liaquat Ali Khan (1896–1951)". Story of Pakistan (PART I). Archived from the original on 5 February 2012.
- ^ Story of Pakistan: A Multimedia Journey. "Story of Pakistan: Liaquat Ali Khan". Story of Pakistan: A Multimedia Journey. Story of Pakistan: A Multimedia Journey. Archived from the original on 4 November 2011.
- ^ Ikram, Nikhat (1992). "§Chapter 15: Liaqat Ali Khan (1895-1951)". In Ikram, Dr. S. M. Great Muslims of undivided India. New Delhi, India: Gyan Publishing House. p. 505.
- ^ Shah, Mehtab Ali (1997). The Foreign Policy of Pakistan: Ethnic Impacts on Diplomacy 1971-1994. I.B. TAURUS. p. 51.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 Liaquat Ali Khan: A worthy successor to the Quaid, Prof Dr M Yakub Mughal Archived 31 December 2007 at the Wayback Machine.
- ^ "Liaquat Ali Khan (1895–1951)". Archived from the original on 5 February 2012
- ^ Story of Pakistan Press. "Liaquat Ali Khan (Part II)". Story of Pakistan. Directorate-Press of the Story of Pakistan. Archived from the original on 5 February 2012.
- ^ 11.0 11.1 Ikram, S.M. (1992). Indian Muslims and Partition of India. New Delhi: Atlantic Publisher and Distributors. p. 473.
- ^ Now or Never; Are We to Live or Perish Forever?
- ^ The Leader – Government of Pakistan Archived 26 December 2008 at the Wayback Machine.
- ^ Bhatnagar, Arun (20 November 2011). "A leaf from history: Pioneers in science". The Dawn Newspapers.
- ^ 15.0 15.1 Story of Pakistan Press. "Objectives Resolution is passed (1949)". Story of Pakistan Foundation. Press Directorate of the Story of Pakistan, Constitutional history. Archived from the original on 19 December 2010.
- ^ "Pakistan at fifty-five: From Jinnah to Musharraf" (PDF) page 6. Archived from the original on 7 February 2007.
- ^ "RESOLUTION 47 (1948) ON THE INDIA-PAKISTAN QUESTION". Archived from the original on 18 February 2007.
- ^ Syed Rashid Husain, Declassified Papers Shed Light on US Role in Liaquat’s Murder, Arab News, 2006-07-18
- ^ Ahmed, Ashfaq (7 July 2009). "Key moment for Pakistan". Gulfnews. Archived from the original on 7 July 2009.
- ^ Husain, Syed (2006-07-18). "Declassified Papers Shed Light on US Role in Liaquat's Murder". Arab News.
- ^ "Doctor relives father's fate after Bhutto attack". Reuters. 30 December 2007.
- ^ Riaz Shahid, Reassessing Liaquat Ali Khan’s role — did he give the Mullah power? February 15, 2010
- ^
"ג'ינה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
29665347ליקאת עלי ח'אן