קו בר-לב
"קו בר-לב" (נקרא גם קו המעוזים) היה מערך מבוצר, שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מדצמבר 1968[1], לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה.
הקו נקרא בפי התקשורת על שמו של הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב, ומאז התקבע שמו בפי הציבור. המוצבים שלאורכו נקראו "מעוזים", והמוצבים העורפיים שנמצאו כ-10 ק"מ מזרחה נקראו "תעוזים". במלחמת יום הכיפורים התמוטט הקו הראשון של המערך - כאשר כל המוצבים הסמוכים לתעלה, למעט מוצב בודפשט, נכבשו.
רקע
מיד אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, הציב צה"ל חטיבת שריון מתוגברת לאורך תעלת סואץ. ממשלת ישראל ניסתה לקדם תהליך שלום עם מצרים, אך הצהרתו של נאצר בוועידת חרטום שמה קץ לגישושים אלה. המצרים שאפו להחזיר את הכבוד האבוד במלחמה וכבר ב-1 ביולי 1967 (כשלושה שבועות בלבד אחרי סיום מלחמת ששת הימים) החלו בהתקפות על מוצבי וחיילי צה"ל (התקפות שהתפתחו למלחמת ההתשה), כולל הפעלת צלפים, פשיטות חיילי קומנדו וירי ארטילרי (מטנקים, מתותחים וממרגמות). בהמשך גדל כוח זה וערב מלחמת יום הכיפורים הוצבו בסיני דרך קבע 18,000 חיילים ישראלים.
כאמצעי התגוננות הקימו יחידות שונות ביצורים מאולתרים ללא תכנון מרכזי (שקי חול, גדרות תיל, סוללות עפר, תעלות, בונקרים, קירות מגן וכדומה).
משהתברר שהיוזמות המקומיות אינן מספיקות, בדצמבר 1968 החלה הקמת קו הגנה אחיד לאורך כל התעלה.
תפיסת ההגנה
כשהתברר שההתקפות אינן פוסקות הוחלט על הקמת קו ביצורים לאורך כל 160 הק"מ של התעלה, קו שמטרתו מיגון לכוחות צה"ל המקיימים נוכחות קבע על קו המים.
במטה הכללי היו שתי גישות הגנתיות - הגישה המשולבת שמייצגיה העיקריים היו בר לב, ישעיהו גביש ואברהם אדן והגישה הניידת שמייצגיה היו ישראל טל ואריאל שרון.
תומכי הגישה המשולבת טענו שיש להחזיק נוכחות קבועה בקו המים וכדי להחזיק נוכחות זו יש להקים מוצבים מבוצרים היטב שיעמדו בכל הפגזה מצרית. ה-'מעוזים' הללו יכללו בונקרים עמידים ותעלות לחימה ותעלות הקשר. בנוסף למיגון, המעוזים יספקו תנאי מחיה נוחים. המעוזים יוקפו בסוללות עפר גבוהות, המשמשות כמגן מפני צלפים וירי נק"ל וכן חוסמות את קו הראייה, כך שאי אפשר לראות את הנעשה בתוכם מהצד המצרי. בין המעוזים, שייבנו במרווחים גדולים זה מזה, ינועו סיורים שיוודאו שהמצרים לא צלחו את התעלה ומקימים מאחז בצד הישראלי. במידת הצורך יוזעקו כוחות שריון שיחנו בעומק לסייע בהדיפת הכוח המצרי.
תומכי הגישה הניידת דגלו בהחזקת הכוחות כולם במרחק מהתעלה כדי שלא יהיו חשופים לאש ארטילרית מצרית. בכל יום ייצאו סיורים משוריינים מהמחנות העורפיים הללו וינוע לאורך התעלה או יתפסו עמדות שולטות כדי לאתר ולהדוף חזרה ניסיונות מצריים לצלוח ולהקים מאחז בצד הישראלי.
בר לב הכריע בעד קו קבוע על גדות התעלה, קו שהוקם בשנת 1968 משום שהעריך שבשיטה הניידת יתקשה צה"ל לאתר ולהדוף כוחות מצריים בזמן.
תפיסת ההגנה של מערך ההגנה הזה נועדה לשמש הן בלחימה השוטפת לאורך התעלה במלחמת ההתשה והן אל מול פלישה מצרית כוללת. המעוזים יהוו בעיקר עמדות תצפית ממוגנות היטב המסוגלות גם להגן על עצמן מפני ניסיונות מצריים לכבוש אותן, ועל-פי הדיווחים מתצפיות אלה יופעלו הכוחות המשוריינים.
מבנה הקו
קו בר לב כלל שני קווי מוצבים. הקו הראשון הורכב מ-32 מוצבים קטנים מבוצרים, המכונים "מעוזים". חיל המצב בכל מעוז מנה בדרך כלל בין 20 ל-40 חיילים. בזמן מלחמה, המוצבים היו אמורים לקבל תגבורת של חי"ר ושריון. מוצבים אלה היו עמידים בפני הרעשה ארטילרית והתפרסו לאורך קו חזית של כ-160 ק"מ. מערך הגנה זה תוכנן בידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, ומפקד הכוחות המשוריינים בסיני (עוצבת סיני), האלוף אברהם אדן. מערך הביצורים נבנה על ידי חיל ההנדסה (עם חברות בנייה אזרחיות כגון "יובל גד") ותוחזק על ידו גם תחת ההפגזות הכבדות של מלחמת ההתשה, אותן הצליח לשרוד תוך שהוא מספק מחסה ראוי לחיילים. האזור הצפוני של התעלה הוא אדמת ביצה ובלתי עביר לרכב כבד.
ביוזמת האלוף שרון, אלוף פיקוד הדרום אחרי גביש, הוקם קו מוצבים נוסף, כ-10 קילומטרים מזרחית מהתעלה (על ציר האורך המרכזי שכונה "דרך החת"ם"), שיועד לכוחות שריון ותותחנים - על פי גישת ישראל טל. 12 המוצבים בקו זה זכו לשם "תעוזים". במהלך מלחמת יום הכיפורים, בסביבות קו זה עצרו המצרים את התקדמותם, לאחר שקיבלו הוראה לעצור, כיוון שרצו לבסס ראשי גשר והעדיפו, בשלב הראשון, להעביר כמה שיותר טנקים אל סיני ולהימנע מלחימה בכוחות שריון גדולים שחשבו שנמצאים בעומק השטח. לאחר המלחמה, טען ראש המודיעין המצרי, שאילו ידע שאין כל כוחות רציניים בעומק, "היה ממשיך עד תל אביב". אולם טענה זו היא בעייתית כיוון שידוע כי המצרים לא היו מתרחקים מסוללות הנ"מ שלהם, מפני שאז היו נחשפים לאש חיל האוויר הישראלי.
קו בר לב היה רק נדבך אחד בהגנת תעלת סואץ. לבד מהמוצבים הנייחים הוצבה דרך קבע חטיבת שריון ישראלית שהייתה אמורה לתגבר את המעוזים עם פריצת מלחמה. תוכנית זו המכונה "פקודת שובך יונים" הניחה בבסיס תכנונה שתהיה התרעה מודיעינית מספקת שתאפשר תגבור המעוזים בחיילים נוספים וקידום השריון לעבר התעלה. בנוסף לכך, תוכנית שובך יונים התבססה על שלושה קווים: קו המעוזים הצמוד לתעלה המוחזק על ידי כוחות חי"ר מחוזקים במחלקות טנקים, קו שני במרחק של כחמישה עד עשרה ק"מ המוחזק על ידי חטיבת טנקים וכן עוד קו עורפי (רפידים - ביר תמדה) המוחזק על ידי חטיבה נוספת. בפועל, במלחמת יום כיפור לא הופעלה תוכנית שובך יונים, עקב זמן ההתרעה הקצר והבלבול הרב ששרר בפיקוד העליון.
אריאל שרון, שמונה ב-1969 כאלוף פיקוד הדרום, מתח ביקורת על שיטת ההגנה הסטאטית שאפיינה את "קו בר-לב", והציע לאמץ את שיטת ההגנה הניידת של ישראל טל. בהוראתו נזנחו מרבית המעוזים ונותרו 16 מעוזים פעילים. על פי גישתו של שרון בשעת מלחמה אין למעוזים כל תרומה, וצריך לפנותם עם פרוץ המלחמה. בהתאם לכך צויידו המעוזים בזחל"מים בכדי שיהיה אפשר לבצע פינוי מהיר של הלוחמים. עם זאת, פעל שרון להמשך ביצורו של הקו, על-מנת שיספק הגנה סבירה לחיילי צה"ל במלחמת ההתשה.
למעשה, נוצר מצב שבו ההגנה בחזית הדרום הייתה פשרת ביניים, "שעטנז", בין הגישה הניידת לגישה הנייחת, כך שקו ההגנה לא מילא את תפקידו המלא על פי אף אחת מן הגישות. בנוסף לכך, סדר הכוחות שנמצא בפועל בקו המעוזים הקדמי ובקווים האחוריים לא תאם את הפקודה. עובדות אלו ואחרות תרמו לכך שההגנה בחזית הדרום התמוטטה.
לצד שתי התפיסות ההגנתיות הנוגדות באשר לבניית קו ההגנה בתעלה (הגישה הנייחת של בר לב, ישעיהו גביש ואברהם אדן והגישה הניידת של ישראל טל ואריאל שרון), הייתה קיימת גם תפיסת הגנה שלישית של שמואל גונן (גורודיש), שיושמה בפועל כשילוב של שתי הגישות הראשונות[דרוש מקור]. גונן התמנה ב-15 ביולי 1973 לאלוף פיקוד הדרום וקידם רעיון חדש אותו הוא הגה עוד קודם לכן: ליצור לאורך התעלה סוללות שמתחילות בתעלה וממשיכות מזרחה, כ-5–6 ק"מ לתוך עומק סיני בצד הישראלי, בצורת משולשים שכונו "סנפירים"[2]. לפי תפיסה זו, טנקים יתפסו את קודקודי ה-W וכל כוח אויב שייכנס אל תוך המשולשים שה-W יוצרת ייכנס למעין שטח הריגה שבו הטנקים של צה"ל, המוצבים בעמדות מוגנות על הסוללות, ישמידו אותו[3].
לטענת העיתונאי רוני דניאל, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים ב־1973, קו בר לב המקורי למעשה לא היה קיים כבר כלל בשטח, משום שמתוך 32 המעוזים נותרו 16 מאוישים, הגדרת איכות הכוח במעוזים רודדה, כמות הטנקים והתותחים שהיו בקו התעוזים האחורי צומצמה למינימום, ולבסוף - כולם היו עסוקים ביצירת אותן סוללות W שהאלוף גונן הורה לבנות להגנת התעלה. לטענתו, ההגנה על רמת הגולן נשענה על אותו היגיון מבצעי של קו מוצבים קדמי על קו הגבול וכוחות גיבוי מאחור. מכל המוצבים, רק מוצב החרמון נפל ומוצבים אחרים החזיקו מעמד אף שלא היו רלוונטיים לבלימת הצבא הסורי, כך שלדעת דניאל נפילת קו בר-לב לא מלמדת בהכרח על תפיסה שגויה, כיוון שכאמור – הקו המקורי כפי שתוכנן למעשה לא היה קיים עוד בשטח.
שמות המעוזים והתעוזים
בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים חולקו המעוזים למעוזים מאוישים ומעוזים מדוללים:
- מעוז מאויש - מעוז שאויש באופן קבוע בכ-15 לוחמים ובכ-10 אנשי שירותים.
- מעוז מדולל - מעוז שאויש רק בשעות היום על ידי ארבעה לוחמים לצורך תצפית וקיום נוכחות ובערב שבו למעוז המאויש שממנו יצאו[4].
להלן שמות המעוזים והתעוזים כפי שכונו במפת סיריוס בתקופת מלחמת יום הכיפורים[5]:
מעוזים (מוצבים)
| ||
| גזרה צפונית | גזרה מרכזית | גזרה דרומית |
|---|---|---|
|
| |
תעוזים (מוצבים עורפיים) | ||
| גזרה צפונית | גזרה מרכזית | גזרה דרומית |
|---|---|---|
|
|
|
כישלון הקו במלחמת יום הכיפורים
בדעת הקהל הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים נחשב קו המעוזים לקו לא חדיר, שאפשר היה לבטוח שיעמוד בהתקפות המצרים. ביטוי לכך ניתן למצוא בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז" שבו נכתב בין היתר, "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח...מבצר עיקש וקישח... בקרב אין קץ ינצח".
במלחמת יום הכיפורים לא היווה "קו בר-לב", שרק שישה עשר ממוצביו היו מאוישים, מכשול בפני החיילים המצרים שצלחו את התעלה. המצרים בחרו לצלוח בשטחים שבין המעוזים בחסות הרעשה ארטילרית והבטיחו לעצמם חצייה שלא הופרעה מצד הכוחות הישראליים שבקו. מיד עם הצליחה הציבו המצרים מארבי נ"ט של כוחות חי"ר בעורף המוצבים הישראלים וכיתרו אותם. המוצבים הפכו לנטל על צה"ל, שנאלץ להטיל מול מערכי הנ"ט והנ"מ כוחות קרקע ואוויר לחילוץ החיילים המכותרים והגנה עליהם במוצבים. אבדות רבות נגרמו לצה"ל בניסיונות חילוץ אלה. בסופו של דבר נכנעו חמישה מהמעוזים לכוחות התוקפים ולוחמיהם נפלו בשבי, ובאחד-עשר מן המעוזים הצליחו הלוחמים לנטוש את המעוז ולהיחלץ לאחור. רק מעוז בודפשט שעל שפת הים התיכון נותר בשליטה ישראלית לכל אורך המלחמה ולא ננטש. אחת הסיבות לכך היא שמוצב זה היה בנוי על לשון חוף מוקפת ביצות, מה שהקשה על המצרים את ההגעה אליו, לעומת הגישה מהצד הישראלי שהייתה מוסדרת. בשל כך יכלו טנקים ישראלים להגיע למעוז ולסייע לו, בניגוד לכל שאר המעוזים שכותרו מכל צידיהם.
ערב המלחמה שרתו בקו המעוזים 505 חיילים. מתוכם 126 נהרגו במלחמה (או נעדרים), 162 נפלו בשבי, 135 נחלצו, ו-65 החזיקו מעמד במעוז 'בודפשט'[14].
לאחר המלחמה ניטש ויכוח האם כישלונו של "קו בר-לב" נבע מחוסר התאמה בסיסית שלו למשימת ההגנה מפני פלישה מצרית, או שהכישלון נבע מן ההפתעה בפרוץ המלחמה, אשר גרמה להיערכות לקויה של צה"ל בתעלה ולאי-יישום תורת הלחימה שגובשה. בזיכרון הציבורי נותר "קו בר-לב" כאחד מסמלי המחדל של מלחמת יום הכיפורים. לטענת חלק מהמומחים תפיסה זו שגויה, מאחר שהקו לא היה אמור לעצור את פריצת המצרים; מעוזי קו בר לב, לטענתם, היו למעשה רק עמדות תצפית[15]
מנגד, האלוף טל כותב בספרו שהמעוזים הוקמו לשם הגנה ממש על הגבול:
הוויכוח על שיטת ההגנה בסיני היה כפול: ערכו של מערך המעוזים לאורך תעלת סואץ כקו הגנה סטאטי על התעלה במסגרת מלחמת התשה, וערכו ההגנתי במקרה של מתקפה מצרית כוללת לכיבוש סיני. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשמעה הטענה שקו המעוזים לא נועד מלכתחילה להגן על התעלה במסגרת מלחמה בקנה מידה מלא, אלא רק במסגרת מלחמת התשה, ולא היא.
— ישראל טל, ביטחון לאומי: מעטים מול רבים, הוצאת דביר, 1996, עמ' 155
בספרו של אלוף (מיל') אמנון רשף "לא נחדל! - חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים", ייוחד פרק שלם, בן כ-60 עמודים, למחקר בנושא 'הגנת סיני'. בסיום הפרק מדגיש רשף את טענתו, כי
... לצה"ל לא היתה תוכנית הגנה מבצעית ראויה ומתאימה להגנת מערב סיני. ... פקודות המבצע 'סלע' ו'שובך יונים' היו ריקניות, נבובות וחסרות תוכן משמעותי".
— אמנון רשף, "לא נחדל! - חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים" (מהדורה מורחבת), הוצאת דביר, 2013, עמ' 87
מתעשרי קו בר לב
עלות הקמת קו בר לב מוערכת בכשני מיליארד לירות בערכי 1968[16].
בגלל הדחיפות בהקמת הקו נמסרו עבודות ללא מכרזים וללא בקרה כספית וביצועית מספקת. היו מבין הקבלנים כאלו שכנראה ניצלו עובדה זו ל"ניפוח חשבונות" ורמאויות, וגם מבין הקבלנים שביצעו עבודתם נאמנה היו כאלו שמראש, בגלל הסיכון והדחיפות, תמחרו את העבודה בסכומים גבוהים. אותם קבלנים, ובייחוד אלו שהתהדרו בעושרם, זכו לכינוי "מתעשרי קו בר לב"[16][17]. אחד מהקבלנים הללו היה יצחק תשובה, שצבר את הונו הראשוני בפרויקט זה, ולאחר ביסוסו הכלכלי החל בבניית מאות יחידות דיור בנתניה.
קו בר לב לאחר פינוי חצי האי סיני
לאחר חתימת הסכם השלום ופינוי חצי האי סיני מנוכחות ישראלית, שאפה מצרים לשמר את האתרים שבהם נתחוללו קרבות ההבקעה המצרית לסיני אולם בשל הצורך להרחיב את תעלת סואץ נהרסו המוצבים הישראלים ועמם מכשול סוללת העפר. המעוז היחיד ששימרו המצרים הוא מעוז לקקן שנמצא בסמוך לאגם המר הגדול ולאזור הצליחה הישראלית. המעוז שנקרא על ידי המצרים "תל אל סאלאם" שופץ, תעלותיו שוחזרו ובחצרו הוצבו טנקים שהופעלו על ידי צה"ל[18]. בשנת 1982 נוסדה עיר בסמוך לקהיר בשם אל-עובור (הצליחה) על שם צליחת תעלת סואץ בקו בר לב.
לקריאה נוספת
- אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979
- זאב איתן, "שובך יונים" תכנון וביצוע במבחן האש, מערכות 276-7, (אוקטובר-נובמבר 1980), עמ' 38–46.
- עופר רגב והדס רגב ירקוני, מעוז צור גדוד 68 וקרב המעוזים הוצאת פורת 2010
- Simon Dunstan, Israeli fortifications of the October war, Osprey Publishing, 2008
- עמנואל סקל, "הסדיר יבלום? החמצת ההכרעה בקרב המגננה במערב סיני במלחמת יום הכיפורים", "הוצאת מעריב", 2011, עמודים 21–86.
- אמנון רשף, לא נחדל! - חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים (מהדורה מורחבת), הוצאת דביר, 2013.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קו בר לב |
- קו בר לב – מעוזים ותעוזים במלחמת יום הכיפורים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי וסא"ל (מיל.) דודו הלוי (מראיינים), המעוזים במלחמת ההתשה: מיבחן האש של הקו הצבאי והקו המדיני, שריון 3, ינואר 1999, עמ' 17-12, באתר "יד לשריון"
- פגישת ראש מהד עם מפקדי מעוזים, נפילת מעוז חזיון, נפילת מעוז המזח, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- תיק מעוזים - תחקיר לחימה המעוזים, ארכיון צה"ל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- סיכום כנס מפקדי המעוזים שנערך ברפידים ב-7 מרץ 1974, ארכיון צה"ל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- מעוזים - דוח מסכם פעולות במרחב פיקוד הדרום, ארכיון צהל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- תוכנית מעוז בפיקוד דרום, 1968, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- דיון אופרטיבי ב-חמל – תוכנית מעוז (המשך הדיון מיום 19 דצמבר 1968) מזכירות הפיקוד העליון לשכת הרמטכל, 26.12.68, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- טבלאות פעילות במעוזים – כתב יד, ארכיון צהל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- המעוזים בתעלת סואץ, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- קולות מן התופת - חלק א, באתר תאגיד השידור הציבורי
- קולות מן התופת - חלק ב, באתר תאגיד השידור הציבורי
הערות שוליים
- ^ כך היה, הקמת קו בר-לב וההפגזות לאורך תעלת סואץ, באתר YouTube, 27 בספטמבר 2017
- ^ משה גבעתי (היסטוריון), בפרק: "מש"א 7100 במלחמת יום הכיפורים", "בידיהם חושלה הפלדה - סיפורו של מרכז השיקום ואחזקה 7100 1948 - 1996, הוצאת משרד הביטחון, 1997
- ^ משה גבעתי, דבקות במשימה - עד היכן?, "מערכות", עמ' 43
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 רקע אג"מי למהלכי מלחמת יום-הכיפורים בחזית הדרום, פרוט שלביה השונים, עמ' 22-19, באתר חיל החימוש
- ^ יהודה ואלך, אריה יצחקי, אטלס כרטא, עשור שלישי, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון,1983
- ^ מעוז "אורקל" מלחמת יום כיפור, באתר "גלעד לזכרם" של עיריית פתח תקווה
- ^ מעוז "לחצנית" מלחמת יום כיפור, באתר "גלעד לזכרם" של עיריית פתח תקווה
- ^ מעוז "מפרקת" מלחמת יום כיפור, באתר "גלעד לזכרם" של עיריית פתח תקווה
- ^ דו"ח מה"ד היסטוריה צה"ל: מעוז "לקקן", באתר חטיבה 14
- ^ מעוז "בוצר" מלחמת יום כיפור, באתר "גלעד לזכרם" של עיריית פתח תקווה
- ^ מעוז "ליטוף" מלחמת יום כיפור, באתר "גלעד לזכרם" של עיריית פתח תקווה
- ^ דו"ח מה"ד היסטוריה צה"ל: מעוז "מפצח", באתר חטיבה 14
- ^ ראו אל שאט
- ^ סקל עמנואל, הסדיר יבלום? 2011, 174
- ^ Simon Dunstan, Israeli fortifications of the October war, Osprey, 2008 p 16
- ^ 16.0 16.1 שרה ליבוביץ-דר, מסע בעקבות אצולת הממון: שנות ה-70. מתעשרים מבר לב, באתר nrg, 29 באפריל 2009
- ^ אורן ברק וגבריאל שפר, "'הרשת הביטחונית' בישראל והשפעתה" בתוך: גבריאל שפר, אורן ברק, עמירם אורן (עורכים), צבא שיש לו מדינה, הוצאת כרמל, עמ' 16-44
- ^ דני אשר, מורשת "חרב אוקטובר": רשמי ביקור במצרים 2005 - בעקבות אתרי מלחמת יום הכיפורים , מבט מל"מ 43, 2005, עמ' 34
37318791קו בר-לב