סיקורסקי CH-53 סי סטליון

CH-53 סי סטליון

CH-53 סי סטליון, "יסעור 2025", של חיל האוויר הישראלי
מאפיינים כלליים
סוג	מסוק תובלה
ארץ ייצור
יצרן	סיקורסקי
טיסת בכורה	1964
צוות	שני טייסים, אחד או יותר מכונאים מוטסים
נוסעים	37 עד 55 חיילים, או 24 אלונקות
משתמש ראשי	ארצות הברית
משתמשים משניים	ישראל, גרמניה, יפן, איראן ואוסטריה.
ממדים  אורך 26.97 מטר גובה 7.6 מטר רוחב 8.64 מטר מוטת כנפיים 22.01 מטר (רוטור) משקל ריק 10,740 קילוגרם משקל טעון 15,227 קילוגרם משקל המראה מרבי 31,666 קילוגרם עם מטען פנימי בלבד, ו-33,369 קילוגרם עם מטען חיצוני (רק בדגם האמריקאי התלת מנועי)
ביצועים  מהירות מרבית 272 קמ"ש קצב נסיקה 750 מטר לדקה טווח טיסה מרבי 1,000 קילומטר סייג רום 5,106 מטר דחף 3,925 כ"ס
חימוש  טילים ביסעור 2000 בלבד: 8 טיל נ"ט מסוג נמרוד
הנעה  שני מנועי T-64-GE-413 מתוצרת ג'נרל אלקטריק
תרשים
תרשים של ה-CH-53 סי סטאליון

CH-53A של חיל הנחתים, שנות ה-60 של המאה העשרים

CH-53D של חיל הנחתים, 2004

יסעור 2000 של חיל האוויר הישראלי

יסעור 2025 של חיל האוויר הישראלי

CH-53 סי סטליון (אנגלית: Sea Stallion, סטליון (סוס הרבעה) ימי) הוא השם הנפוץ למשפחת מסוקי תובלה כבדים מתוצרת חברת סיקורסקי האמריקנית. המסוק פותח תחילה עבור חיל הנחתים של ארצות הברית, ועם השנים נרכש גם עבור זרועות נוספות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית ועבור הכוחות המזוינים של גרמניה, ישראל ומקסיקו. בחיל האוויר הישראלי מכונה המסוק "יסעור" והוא עדיין בשירות פעיל. מחליפו יהיה סיקורסקי CH-53K קינג סטליון.

פיתוח

בשנת 1960 החל חיל הנחתים של ארצות הברית בתהליך למציאת מסוק חדש, שיחליף את המסוקים מדגם סיקורסקי CH-37 מוהאבי, בעלי מנוע הבוכנה, שהיו בשירות החיל באותה עת. ב-27 בינואר 1961 החל חיל הנחתים בפרויקט משותף עם צבא ארצות הברית, הצי וחיל האוויר, שנועד לפיתוח כלי טיס בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית (VTOL) ונועד למשימות תובלה. כלי הטיס החדש שנוצר היה הווט-הילר-ריאן XC-142A שהיה כלי טיס מהפכני בזכות כנפיו אותן ניתן היה להטות למצב מאוזן, לטיסה, ולמצב מאונך, להמראה ולנחיתה. תכנון כלי הטיס הפך מורכב יותר ויותר ומשך התכנון התארך מאוד. ראשי חיל הנחתים החליטו לפרוש מן הפרויקט מכיוון שהסתבר שהחיל לא יקבל כלי טיס יעיל במסגרת זמן משביעת רצון. בסופו של דבר לא נכנס ה-XC-142A לייצור סדרתי, למרות החדשנות הרבה והפוטנציאל הרב שהיה בפרויקט.

במרץ 1962 הוציא המשרד לאמצעי לחימה ימיים של צי ארצות הברית, בשם חיל הנחתים, דרישה ל"מסוק כבד ניסיוני", שסומל (X)‏HH. המפרט בדרישה כלל יכולת נשיאת מטען במשקל 3,600 ק"ג, טווח מבצעי של 190 ק"מ ומהירות של 150 קשר (כ-280 קמ"ש). המסוק המיועד נועד להיות מסוק סער ולמלא משימות תובלה, חילוץ מטוסים ופינוי רפואי. במשימות הסער נועד המסוק לתובלת מטען ולאו דווקא חיילים.

במענה לדרישת הצי הציעה חברת בואינג ורטול גרסה של מסוק הCH-47 צ'ינוק, וחברת קאמאן הציעה פיתוח של מסוק הפיירי רוטודיין הבריטי. חברת סיקורסקי הציעה דגם משופר של הסיקורסקי S-61R, עם שני מנועי טורבו ציר ג'נרל אלקטריק T-64 ומערכת התמסורת של מסוק הS-64. סימולו של דגם המסוק אותו הציעה סיקורסקי היה S-65. הצעתה של חברת קאמאן ירדה מן הפרק לאחר שממשלת בריטניה הפסיקה את תמיכתה בפרויקט הרוטודיין. התחרות בין שתי המתחרות הנותרות, סיקורסקי ובואינג-ורטול, הייתה עזה. לבואינג ורטול הייתה עדיפות בשל העובדה שמסוק הצ'ינוק נרכש על ידי צבא ארצות הברית. למרות זאת זכתה חברת סיקורסקי במכרז, לאחר מאמץ רב, והחוזה עמה נחתם ביולי 1962.

חיל הנחתים התכוון לרכוש ארבעה אבות טיפוס אך נתקל בבעיות מימון. חברת סיקורסקי, שהייתה נחושה לקיים את העסקה, קיצצה את הערכת עלות הפיתוח והודיעה כי ניתן יהיה להשלים את הפיתוח בשני אבות טיפוס בלבד. הפיקוד הצבאי קיבל את ההצעה ובספטמבר 1962 הוענק לחברה חוזה בגובה של כ-10 מיליון דולר עבור שני אבות טיפוס שסומלו YCH-53A, וכן עבור מודל בגודל טבעי ושלדה אחת לניסויי קרקע.

תוכנית הפיתוח נתקלה בכמה קשיים בשל מחסור במשאבים וכשלים של קבלני המשנה, אך עם הזמן נפתרו הקשיים. מזכיר ההגנה של ארצות הברית, רוברט מקנמארה, דרש שחיל הנחתים ירכוש את מסוקי הצ'ינוק כדי ליצור אחידות בין הזרועות השונים של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, אולם ראשי חיל הנחתים שכנעו אותו שלא ניתן יהיה לרכוש את הצ'ינוק ללא התאמות רבות ויקרות.

טיסת הבכורה של המסוק התקיימה ב-14 באוקטובר 1964 במפעל החברה שבסטרטפורד, קונטיקט. מועד זה היה באיחור של ארבעה חודשים מלוח הזמנים המתוכנן. חיל הנחתים חתם עם החברה על חוזה לאספקת 16 מסוקים כבר בספטמבר. למרות האיחור בטיסת הבכורה, טיסות הניסוי התקדמו מהר יותר מן המתוכנן, דבר שסייע בהדבקת הפער. הסימול הצבאי שניתן למסוק היה CH-53 סי סטליון, ואספקת המסוקים הסדרתיים החלה ב-1966.

המשך הפיתוח

מסוקי CH-53 ראשונים הגיעו לווייטנאם בינואר 1967. המסוקים הוכיחו את יעילותם וחילצו יותר מטוסים מאשר מסוקי CH-54 טארהה, הייעודיים למשימה זו. צי ארצות הברית רכש 15 מסוקי CH-53A מחיל הנחתים למשימות פינוי מוקשים ימיים. מנועיהם של מסוקים אלה הוחלפו למנועים חזקים יותר מדגם T64-GE-413, וסומלו RH-53A. חיל האוויר של ארצות הברית הזמין בספטמבר 1966 גרסה משלו, שסומלה HH-53B. טיסת הבכורה התקיימה ב-15 במרץ 1967. בגרסה זו נוספו גשוש לתדלוק אווירי, מכלי דלק נתיקים ומנוף חילוץ, וכן מנועים משודרגים מדגם T64-GE-3. חיל האוויר הפעיל מסוקים אלה למשימות חילוץ והצלה. גרסה זו שודרגה לגרסה HH-53C, שבה הוקטנה קיבולת הדלק ל-1,700 ליטרים, ובתמורה נוספו למטוס מערכות תקשורת מתקדמות ושריון כבד יותר. גרסה CH-53C הייתה זהה לגרסה זו אך לא הותקן בה גשוש לתדלוק. חיל האוויר הפעיל גרסה זו למשימות תובלה.

מסוקים הפועלים באזורים טרופיים זקוקים לכוח מנוע רב יותר. בשל כך הזמין חיל הנחתים גרסה משודרגת של המסוק שסומלה CH-53D ולה מנועים מדגם T64-GE-412, ומאוחר יותר מדגם T64-GE-413. השדרוג כלל גם התקנת תמסורת משופרת, ופנים המסוק נבנה כך שיוכל לשאת 55 חיילים. טיסת הבכורה של גרסה זו התקיימה ב-27 בינואר 1969, והמסוקים מגרסה זו הופעלו במלחמת וייטנאם לצד המסוקים מגרסה A. חיל הנחתים מופקד על הפעלת מסוקו של נשיא ארצות הברית, המכונה מארין 1 (Marine One), ולצורך מילוי משימה זו הוכנה גרסת אח"מ מיוחדת של המסוק, שסומלה VH-53D.

צי ארצות הברית הסב מסוקים מגרסה CH-53D למשימות פינוי מוקשים. גרסה זו סומלה RH-53D וכללה ציוד לפינוי ופיצוץ מוקשים, שכלל שני מקלעי בראונינג M2 לירי על מוקשים שהתגלו. הצי קיבל 30 מסוקים מגרסה זו ב-1973 ועם כניסתם לשירות הוחזרו לחיל הנחתים המסוקים מגרסה RH-53A ואלה הוחזרו לתצורת CH-53A.

חיל האוויר הישראלי שדרג את מסוקי ה-CH-53 שלו בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. השדרוג בוצע על ידי התעשייה האווירית לישראל וחברת אלביט וכן על ידי יחידת האחזקה האווירית 22, הסתיים ב-1997 וכלל שיפור של תא הטייס, התקנת מערכות אוויוניקה חדשות ועוד. המסוק המשופר נקרא יסעור 2000, וטיסת הבכורה נערכה ביוני 1992. מרכז ניסויי טיסה (מנ"ט) החל את ניסויי הטיסה בפברואר 1993, והמסוקים הראשונים נמסרו לטייסת מבצעית בקיץ 1994. ב-2006 החל חיל האוויר הישראלי בתוכנית שדרוג נוספת, שנקראה "יסעור 2025". במסגרת השדרוג טופלה שלדת המסוק ותוקנו סדקים, מנועי המסוק והתמסורת שודרגו, והותקנו מערכות קשר, ניווט, הגנה עצמית ובקרת טיסה משודרגות וחדשות. הפרויקט נמשך כעשר שנים ובוצע ביחידת האחזקה האווירית של החיל.

ה-CH-53 היה בסיס לפיתוח מסוקים נוספים של חברת סיקורסקי. ב-1967 המריא לראשונה הסיקורסקי MH-53 פייב לואו (Pave Low), שפותח מגרסה HH-53B/C. דגם זה היה מיועד למשימות חיפוש והצלה קרביות, לטווח ארוך, וכונה "סופר ג'ולי גרין ג'יאנט", ונועד תחילה להחליף את מסוקי ה"ג'ולי גרין ג'יאנט", אך בהמשך הוכשר המסוק גם למשימות של כוחות מיוחדים.

דגם נוסף שפותח על בסיס ה-CH-53 היה הסיקורסקי CH-53E סופר סטליון, שהיה למעשה דגם משודרג של הסי-סטליון: לסופר סטליון שלושה מנועים, רוטור בעל שבעה להבים ומנור זנב מעוצב באופן שונה. דגם זה נבנה עבור חיל הנחתים. צי ארצות הברית הזמין גרסה של מסוק זה, שנקראת MH-53E סי דרגון. גרסה זו היא למשימות שליית מוקשים ימיים ולהפעלת אמצעים אוויריים נגד מוקשים כאלו. סימול החברה לדגם זה הוא S-80.

במהלך העשור השני של המאה ה-21 החלה חברת סיקורסקי בפיתוח דגם חדש, שאמור להיקרא CH-53K קינג סטליון. דגם זה יצויד במנועים חדשים, רוטור עשוי מחומרים מרוכבים, ותא נוסעים ומטען מורחב.

תכנון ומבנה

תא הטייס במסוק סיקורסקי CH-53

בתכנון המסוק עשתה חברת סיקורסקי שימוש בניסיון ובידע שהצטבר אצלה בתכנון מסוקים קודמים, בעיקר S-61R ו-S-64. גוף המסוק בעל מבנה מונוקוק למחצה ומיוצר מאלומיניום, פלדה וטיטניום. הרוטור בעל ששת הלהבים של דגם S-65 נלקח מדגם S-64, אם כי בניגוד לאחרון להבי הרוטור של ה-S-65 ניתנים לקיפול, ועשויים מטיטניום ופלדה. גם רוטור הזנב בעל ארבעת הלהבים נלקח מדגם S-64; הרוטור מורכב על מנור זנב שלו מייצב גובה בצידו הימני, וגם מנור הזנב ניתן לקיפול. גם התמסורת נלקחה מדגם זה, אולם בשונה מה-S-64, בדגם S-65 מיוצר הדחף על ידי צמד מנועי טורבו ציר מדגם T64-GE-6 מתוצרת חברת ג'נרל אלקטריק. שני המנועים ממוקמים בשני צידיו של חלקו הקדמי העליון של גוף המסוק, וכל אחד מהם מייצר דחף של 2,850 כוח סוס. בדגמים המתקדמים של המסוק שודרגו המנועים לדגמים מתקדמים יותר שייצרו דחף רב יותר: T64-GE-1‏ (3,000 כוח סוס) ו-T64-GE-16‏ (3,485 כוח סוס).

בדגם S-61 יש לגוף המסוק עיצוב הידרודינמי המאפשר לו נחיתה במים. עיצוב זה שונה בדגם S-65, אם כי גם הסי-סטליון הוא בעל יכולת אמפיבית באמצעות הכנפיים הקצרות שבצידי המסוק. כנפיים אלה משמשות כמייצבים והן מכילות מכלי דלק. בחלקן האחורי של כנפיים אלה נמצאים כני הנסע הראשיים של המסוק, שלהם שני גלגלים, ואלו מתכנסים בעת טיסה. תא המטען מצויד במערכת אוטומטית להעמסה ולפריקה של ציוד, הניתנת להפעלה גם בעת טיסה, ובכבש הטענה.

למסוק דלת כניסה בצידו הימני של הגוף, מאחורי תא הטייס, וכבש להכנסת ציוד בחלקו האחורי של המסוק. גוף המסוק בעל אטימות למים, כדי לאפשר נחיתה בהם בעת חירום. מערכת בקרת הטיסה היא מכנית עם גיבוי של שלוש מערכות הידראוליות עצמאיות. מערכות המסוק החיוניות מוגנות בשריון, וכן גם תא הטייסים.

צוות המסוק מורכב משלושה: טייס, טייס משנה ומכונאי מוטס. המסוק יכול לשאת 38 לוחמים על ציודם או 24 אלונקות וארבעה אנשי צוות רפואי, או מטען במשקל 3,630 ק"ג. הכבש הנפתח מאפשר הטענת שני כלי רכב בגודל של ג'יפ, או רכב שיגור לטיל הוק, או תותח הוביצר 105 מ"מ. המסוק יכול לשאת כ-5,900 ק"ג מטען במתלה מטען חיצוני, מתחת לגחונו.

שירות מבצעי

ארצות הברית

CH-53D של חיל הנחתים במהלך מבצע זעם דחוף, פלישת ארצות הברית לגרנדה ב-1983

CH-53 של הצי האיראני, שנות ה-70 של המאה העשרים

כאמור המסוק הופעל לראשונה בשירות מבצעי במהלך מלחמת וייטנאם, במשימות חילוץ ותובלה וכן חילוץ כלי טיס. בחלקה האחרון של המלחמה שירתו בווייטנאם שתי גרסאות של המסוק, CH-53A ו-CH-53D ומסוקים משתי הגרסאות היו פעילים מאוד במבצע שסיים את המלחמה, מבצע רוח תדירה (Operation Frequent Wind). חיל האוויר של ארצות הברית הפעיל בדרום-מזרח אסיה מסוקים מגרסה HH-53, שכונו "ג'ולי גרין ג'יאנט" (Jolly Green Giant, "ענק ירוק צוהל") למשימות חיפוש והצלה. מסוקים אלו היו המסוקים העיקריים אותם הפעיל החיל למשימה זו בין השנים 1967–1975. בין השאר הטיסו מסוקים מגרסה זו את הכוחות הפושטים במבצע חוף השנהב (Operation Ivory Coast) שנועד לחילוץ שבויים ממחנה בצפון וייטנאם, וכן נטלו חלק במבצע לחילוצה של האונייה מאיאגואז במהלך תקרית מאיאגואז, במהלכה התעמתו נחתים עם חיילים של החמר רוז' מקמבודיה במאי 1975.

מסוקי סי סטליון של חיל הנחתים נטלו חלק במבצע טופר העיט (Operation Eagle Claw) באיראן שמטרתו הייתה לחלץ את בני הערובה האמריקניים מטהראן באפריל 1980, מבצע שהסתיים בכישלון צורב. במהלך מבצע זעם דחוף (Operation Urgent Fury), פלישת ארצות הברית לגרנדה באוקטובר 1983, הטיסו מסוקי סי-סטליון את רגימנט הנחתים ה-8 אל היעד, ולאחר מכן סייעו בפינוי 233 סטודנטים אמריקניים ששהו באוניברסיטת סנט ג'ורג' שבאי. מסוקי CH-53 הופעלו על ידי חיל האוויר, הצי וחיל הנחתים במהלך מלחמת עיראק, החל מ-2003 וכן במלחמת אפגניסטן, החל מ-2001.

החל מספטמבר 2017 החל חיל הנחתים בהכנסתם לשירות של כלי טיס מטיפוס מטה רוטור מדגם בל-בואינג V-22. כלי טיס אלה אמורים להחליף את מסוקי החיל מדגמי CH-46E ו-CH-53D. דגמי CH-53E ימשיכו בשירות, ובנוסף אמורים להיכנס לשירות החיל מסוקים משופרים מדגם CH-53K.

איראן

הצי המלכותי האיראני קיבל שישה מסוקים מגרסה RH-53D בשנות ה-70 של המאה ה-20. לאחר המהפכה האיראנית ב-1979 המשיכו מסוקים אלה לשרת במסגרת חיל הים של משמרות המהפכה האסלאמית, ואליהם נוספו עוד חמישה מסוקים של צי ארצות הברית שננטשו במהלך מבצע טופר העיט ב-1980.

גרמניה

CH-53 של הבונדסוור, 2012

הבונדסוור, הכוחות המזוינים של גרמניה המערבית, בחן ב-1966 חלופה למסוקי הפיאסצקי H-21 והסיקורסקי S-58 שהיו אז ברשותם. הגרמנים בחנו שתי חלופות: מסוקי CH-53 או CH-47 צ'ינוק, והדרישה הראשונית הייתה ל-133 מסוקים. הוחלט על רכישת מסוקי CH-53 וב-1968 אושרה רכישת 110 מסוקים בלבד, משיקולי תקציב. שני מסוקים מייצור קדם-סדרתי נמסרו ב-1969, והמסוקים הבאים יוצרו ברישיון על ידי חברת VFW-פוקר, מיזם משותף של חברות פוקר ו-VFW, בשפייר. המסוק הראשון מתוצרת גרמנית המריא ב-11 באוקטובר 1971 והועבר למרכז ניסויי הטיסה של הבונדסוור (Wehrtechnische Dienststelle für Luftfahrzeuge - Musterprüfwesen für Luftfahrtgerät der Bundeswehr, היחידה הטכנית למטוסים צבאיים - בדיקת איכות טכנית לכלי טיס של הצבא הגרמני). מסוקים ראשונים סופקו במרץ 1973, ובסך הכל קיבל הגיס האווירי של צבא גרמניה 110 מסוקים מגרסה CH-53G.

במהלך השנים בוצעו מספר שינויים והתאמות שנועדו להאריך את חיי המסוק ולשפר את יכולותיו המבצעיות. בין השיפורים שבוצעו היו התקנת מערכת להתרעה מפני טילים ולהגנה עצמית, הוספת מכלי דלק חיצוניים המאפשרים את הארכת טווח הטיסה של המסוק ל-1,800 קילומטרים (כאשר המסוק נושא 36 לוחמים על ציודם או מטען של 5,500 ק"ג) והתקנת מערכת לראיית לילה. התקנת השינויים הושלמה עד תחילת 2001, ובוצעה על ידי חברת יורוקופטר.

יחידות הגיס האווירי של צבא גרמניה ביצעו מגוון רחב של משימות בינלאומיות כחלק מפעילות נאט"ו והאו"ם. משימות אלה כללו תובלת יחידות של חברי הוועדה המיוחדת של האומות המאוחדות ((UNSCOM‏, United Nations Special Commission) שפעלה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, בפיקוח על עמידתה של עיראק בהתחייבותה להשמדת הנשק להשמדה המונית שברשותה; משימות כוח האכיפה לאכיפת השלום בבוסניה והרצגובינה ב-1996; השתתפות במשימות של כוח קוסובו שפעל בחבל החל מסוף המאה ה-20; ומשימות במסגרת כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי באפגניסטן, החל מ-2001.

בעשור הראשון של המאה ה-21 החל צבא גרמניה להצטייד במסוקי תובלה מדגם NH-90 מתוצרת תאגיד NHI תעשיות. למסוקים אלה יכולת תובלת מטען נמוכה מזו של מסוקי ה-CH-53, ולפיכך מתוכננות תוכניות להארכת חיי המסוק עד 2030.

ב-1 בינואר 2013 הועברו כל המסוקים שהיו ברשות הגיס האווירי של הצבא ללופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, ושולבו בכנף המסוקים 64.

ישראל

רכישת המסוקים

פינוי פצועים ביסעור במלחמת יום הכיפורים

תרגיל חילוץ מספינת טילים סער 4, 1985

העמסת ג'יפ למסוק יסעור של חיל האוויר, 2007

עם התחממות היחסים בין ישראל לארצות הברית לאחר מלחמת ששת הימים נפתחה בפני חיל האוויר הישראלי האפשרות לרכוש כלי טיס מתוצרת ארצות הברית. חיל האוויר הגדיר צורך במסוק תובלה כבד, ולאור הגדרה זו נבחנו שני סוגי מסוקים: בואינג ורטול CH-47 צ'ינוק וסיקורסקי CH-53 סי סטליון. בתחילה הייתה הנטייה בחיל לרכוש את הצ'ינוק, כיוון שהמסוקים מדגם זה כבר צברו עשרות אלפי שעות טיסה במהלך מלחמת וייטנאם ואילו מסוקי הסי סטליון היו רק בתחילת כניסתם לשירות. בנוסף, מסוקי הצ'ינוק יכלו לשאת מטען במשקל 6,100 ק"ג, לעומת 3,630 ק"ג בלבד בדגם A של הסי-סטליון. בשל עובדות אלה המליץ מטה חיל האוויר ביוני 1968 לרכוש 4 מסוקי צ'ינוק. אולם בהמשך השנה השתנתה ההחלטה, וזאת בשל החשש ממורכבותו המכנית של הצ'ינוק, שלו שני רוטורים לעומת מסוק הסי-סטליון הפשוט יותר. הופעתו של דגם C של הסי-סטליון, שביצועיו היו קרובים מאוד לאלה של הצ'ינוק, הביאו לשינוי ההחלטה ולהזמנת מסוקי סי-סטליון בסוף 1968. המסוקים שהוזמנו היו מן הדגם האזרחי שסומל S-65C-3, שהיה דומה לדגם הצבאי HH-53C.

מסוק ראשון הגיע לישראל ב-26 באוקטובר 1969, ובעקבותיו הגיעו שישה נוספים עד ינואר 1970. המסוקים הוצבו תחילה בגף בטייסת 114, שהפעילה באותה עת מסוקי סופר פרלון, ולפיכך כונתה אז "טייסת הסופר פרלון" (מאוחר יותר הוחלף שמה לטייסת "מובילי הלילה"). הגף הפך לטייסת עצמאית ב-6 באוגוסט 1970, טייסת 118 ("דורסי הלילה"). בחודשים יולי-אוגוסט 1971 נקלטה בחיל האוויר קבוצה שנייה של מסוקים, שכונתה "סדרה ב'" וכללה חמישה מסוקים. קבוצה שלישית של מסוקים כונתה "סדרה ג'", וכללה שישה מסוקים: חמישה מהם סופקו בין נובמבר 1972 לפברואר 1973 ומסוק אחרון הגיע לחיל האוויר לאחר מלחמת יום הכיפורים, בדצמבר 1973. במהלך המלחמה, כחלק מהרכבת האווירית שבה העבירה ארצות הברית לישראל ציוד צבאי, סופקו שמונה מסוקים מעודפי צי ארצות הברית, מדגם CH-53A. קבוצה זו כונתה "סדרה ד'". חלק מן המסוקים עברו בישראל התאמות שונות, ובהן התקנת צינור לתדלוק אווירי, הוספת מכלי דלק נתיקים והוספת לוחות שריון למיגון המסוקים.

במהלך השנים הראשונות לקליטתם אבדו שישה מסוקים (ראו להלן) ולפיכך החליט חיל האוויר על רכישת מסוקים נוספים. בין מאי לאוקטובר 1975 נקלטו בחיל האוויר 17 מסוקים חדשים, וקבוצה זו כונתה "סדרה ה'". מסוקים אלה היו מדגם S-65C-3 בעלי להבי רוטור עשויים מטיטניום ולוח מכשירים דיגיטלי. עם הגעתם הוקם גף מסוקי יסעור בטייסת הסופר פרלונים, שהפכה לאיטה לטיסת מסוקי יסעור עם יציאתם של מסוקי הסופר פרלון משירות. שני מסוקים נוספים נרכשו מאוסטריה ב-1981, וכונו "סדרה ו'". 10 מסוקים נוספים מדגם CH-53A שכונו "סדרה ח'" והיו מעודפי חיל הנחתים של ארצות הברית סופקו לישראל לאחר מלחמת המפרץ בין החודשים אפריל עד ספטמבר 1991. שמונה מסוקים נוספים מדגם A סופקו לחיל האוויר באוגוסט 1993, אך אלו שימשו כמקור לחלקי חילוף ולא נכנסו לשירות מבצעי. בסך הכל שירתו בחיל האוויר לפחות 53 מסוקי CH-53.

מבצעים

מסוקי היסעור הראשונים סופקו לחיל האוויר הישראלי במהלך מלחמת ההתשה, והופעלו במבצעים שונים במהלכה. חודשיים בלבד לאחר הגעת המסוקים לישראל, ב-26 בדצמבר 1969, יצאו המסוקים לפעילות המבצעית הראשונה, מבצע תרנגול 53. במהלך המבצע הוטסו חיילי גדוד 50 של הצנחנים (נח״ל מוצנח) לעומק מצרים והשתלטו על מתקן מכ"ם. מסוקי היסעור נשאו את קרונות המכ"ם לשטח ישראל, אף על פי שהיו במשקל העולה על מגבלות המטען המרבי של היסעור.

במהלך מלחמת יום הכיפורים במסגרת מבצע קינוח לכיבוש החרמון ב-22 באוקטובר 1973, הונחתו באמצעות 15 יסעורים מטייסת 118 (כמעט כל הטייסת) 2 גדודי צנחני מילואים מחטיבה 317 (כיום חטיבה 226), שכללו 625 לוחמים. הכוח הונחת בקרבת המוצב הסורי שעל החרמון וכבש אותו ללא קרב.

אף שהמסוק משמש להובלת חיילים, הוסבה בסוף 2001 מערכת ישראלית ראשונה מסוגה בעולם של טיל נ"ט מונחה לייזר ו-GPS "נמרוד", לצורך הגנה על המסוק מאיומים קרקעיים ואוויריים. המסוק יכול לשאת שמונה טילים כאלו, שהטווח שלהם הוא 20 ק"מ, במקום מכלי הדלק הנתיקים. לא ידוע על הכנסת המערכת לשימוש במסוקים מעבר לבדיקת ההיתכנות.

מסוקי היסעור של חיל האוויר הישראלי, שעברו השבחה טכנולוגית, מכונים "יסעור 2000". עקב אי מציאת תחליף הולם למסוקי היסעור, בוצעה בחיל האוויר תוכנית השבחת מערך היסעור כך שיוכלו להמשיך לשרת עד שנת 2025. התוכנית נקראה "יסעור 2025".

כיבוי שרפות

במהלך השרפה בכרמל בשנת 1989 נערך ניסיון לכיבוי האש על ידי יעפים של מסוקי יסעור שנשאו יערית, התקן מאולתר לנשיאת 5 קוב מים לכיבוי השרפה. הניסיון הוכתר בהצלחה, ומאז שימשו מסוקי היסעור לכבאות אווירית בישראל, ואף נשלחו פעם אחת לכיבוי שרפה בטורקיה. בראשית העשור הראשון של המאה ה-21 התברר שמאמצי הנשיאה של היערית פגעו בשלדת המסוק, ועל כן ביקש חיל האוויר לשחררו ממחויבות זו. החלטת ממשלה אישרה את בקשת חיל האוויר.

תאונות

יסעור של חיל האוויר הישראלי באתר התרסקות היסעור ברומניה, 2007

מסוק היסעור היה מעורב ב-15 תאונות קטלניות במהלך שירותו בחיל האוויר הישראלי.

• אסון מסוק העשרה: ב-8 ביולי 1971, בעת חזרה מפעילות מבצעית בסיני, התרסק מסוק יסעור ונפל לים בצפון סיני, מול העיירה שיח' זוויד, כמה מאות מטרים מהחוף. כל עשרת נוסעי המסוק נהרגו: שני הטייסים, הצוות הטכני, ומפעילי יחידת ל"א שהיו בו.
• ב-12 באוקטובר 1973 התרסק מסוק יסעור שהיה במשימת לוחמה אלקטרונית ממערב לרפידים. סיבת ההתרסקות, כפי שנקבע בתחקיר, הייתה תקלה טכנית. שני מפעילי הציוד האלקטרוני נטשו בשלום, אך שני הטייסים והמכונאי המוטס נהרגו.
• אסון מחניים: ב-19 באפריל 1974 התנגשו שני יסעורים בשדה התעופה מחניים, בעת שמסוק אחד "התיישב" על מסוק שני בעת הנחיתה. הרוטור של המסוק התחתון נקרע, המסוק התרסק ושמונת אנשי צוותו והנוסעים נהרגו.
• אסון הנ"ד: ב-10 במאי 1977, במסגרת תרגיל עוצבתי משולב בבקעת הירדן, שישה קילומטרים צפונית ליריחו, התרסק יסעור עמוס לוחמים דקות ספורות לאחר ההמראה. כל נוסעי המסוק נהרגו: 44 צנחנים מגדוד 890 ועשרה אנשי צוות אוויר. בעקבות האסון הוגבל מספר הלוחמים המותר להטסה ביסעור ל-33 איש, ועוד ארבעה אנשי צוות, בהתאם להוראות היצרן.
• ב-17 במאי 1977 יצא יסעור מטייסת "דורסי הלילה" לבצע תדלוק. תוך כדי טיסה התפרק אחד מלהבי הרוטור. המסוק התרסק, והטייסים והמכונאי המוטס נהרגו.
• ב-20 בנובמבר 1977 יצא יסעור בשעות הבוקר המוקדמות לטיסת בדיקה. המסוק התרסק בשטח קיבוץ גת. כל ארבעת אנשי הצוות נהרגו.
• ב-15 ביולי 1979 יצאו שני מסוקי יסעור לטיסת אימון במדבר יהודה, אימון שכלל גם נחיתה בשטח. במהלך ניסיון המראה של אחד מהם אירע כשל של אחד המנועים, כפי הנראה, והמסוק התרסק. שלושת אנשי הצוות (שני טייסים ומכונאי מוטס), נהרגו.
• ב-27 באוגוסט 1984 התרסק יסעור מס' 64 במהלך ניסיון נחיתה כשפגע בצלע הר בקרבת מעלה אדומים. באירוע נהרג חייל אחד.
• ב-6 ביוני 1985 בחצות הליל, במסגרת תרגיל חטיבתי בעת המראה בערפל התרסק מסוק יסעור למרגלות הר יוסיפון ברמת הגולן עם לוחמים מגדוד 12 בחטיבת גולני. חייל אחד נהרג ועשרות נפצעו בדרגות שונות של פציעה. דבר התאונה היה חסוי קרוב לשני עשורים.
• ב-29 בדצמבר 1988 התרסק יסעור בעת הנחת אבן גבול מספר 51 בין ישראל ומצרים. הקברניט, סרן מרדכי שרון, נהרג. שלושת אנשי הצוות האחרים - טייס המשנה, המכונאי המוטס ועוזרו - נפצעו.
• ב-22 באפריל 1990 יצאו שני מסוקי יסעור מטייסת "מובילי הלילה" לאימון לילי של הטסת כוחות של חטיבת הצנחנים. לאחר שהנחיתו כוח קרקעי, התנגשו שני המסוקים ליד בסיס מבוא שילה, מזרחית לציר אלון. ארבעת הטייסים ושלושת המכונאים המוטסים נספו בהתרסקות.
• אסון הכבל: ב-10 באוגוסט 1992 במהלך אימון חילוץ של יחידת 669 באזור ערד, נקרע כבל מנוף החילוץ של המסוק ושני לוחמים מהיחידה נהרגו. ועדת חקירה בראשות השופט אליהו וינוגרד קבעה כי הכשל נבע מטעויות אנוש.
• ב-31 במרץ 1996 יצא מסוק יסעור לטיסת אימונים באזור מדבר יהודה. מערבית לים המלח, כ-5 ק"מ ממצפה שלם, התרסק המסוק על צלע הר. בהתרסקות נהרגו שבעה חיילים ובהם שני הטייסים והמכונאי המוטס. שני חיילים נוספים נפצעו.
• אסון המסוקים: ב-4 בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור זה בזה בשמי צפון ישראל, בעת שהובילו לוחמים לדרום לבנון. כל 73 חיילי צה"ל שהיו במסוקים נהרגו. הסיבה לתאונה הייתה, ככל כנראה, חוסר הקפדה על כללי הבטיחות בטיסה, שהיו חלקיים ובעייתיים ממילא. בעקבות התאונה ומסקנות ועדת עברי שחקרה אותה, נערכו רפורמות עמוקות במערך המסוקים של חיל האוויר שכללו חידוד והשלמת הוראות הבטיחות בטיסה והקמת להק אוויר למסוקים שבראשו עומד קצין בדרגת תא"ל (רלמ"ס).
• התרסקות היסעור ברומניה: ב-26 ביולי 2010 התרסק מסוק יסעור שהיה בטיסת אימון סמוך לעיר בראשוב שבהרי הקרפטים שברומניה. על המסוק היו ארבעה טייסים (מתוכם שני סגני אלופים), שני מכונאים מוטסים ומשקיף מחיל האוויר הרומני, כולם נהרגו.
• ב-26 בנובמבר 2019 נאלץ מסוק יסעור לנחות נחיתת חירום ועלה באש. תחקיר חיל האוויר העלה שהתאונה נגרמה בעקבות כשל טכני שהיה ידוע ליצרן, אך לא דווח לחיל האוויר. לצוות המסוק הוענקה תעודת הערכה ממפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, על תפקודם באירוע.

הפלות

• ב-12 באוקטובר 1973, יומה השביעי של מלחמת יום הכיפורים, הופל מסוק שנשא צוות לוחמים מיחידת עורבי השחקים.
• ב-24 באוקטובר 1973, יומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים, הופל מסוק יסעור מטייסת דורסי הלילה שפינה פצועים מקרב העיר סואץ. בהתרסקות נהרגו כל 8 החיילים שהיו על סיפונו.
• ב-12 באוגוסט 2006 במהלך מבצע הנחתה גדול במלחמת לבנון השנייה, הופל מסוק יסעור על ידי חזבאללה באמצעות טיל כתף נגד טנקים. המסוק הספיק להוריד את הלוחמים, המריא מהמקום ואז נפגע מהטיל. חמשת אנשי הצוות של המסוק נהרגו.
• ב-7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע על ישראל, פגעו מחבלי חמאס באמצעות טיל נ"ט במסוק עמוס בכ-50 לוחמים, שהיה בשטח עוטף עזה. הטייס נפצע אך הצליח להנחית את הלוחמים בשלום תחת אש. לאחר שהלוחמים והצוות יצאו מן המסוק החל כלי הטיס לבעור והושמד על הקרקע.

דגמים

CH-53G של הבונדסוור, 2005

• YCH-53A

אב טיפוס, שני מנועי טורבו-ציר מתוצרת ג'נרל אלקטריק מדגם T64-GE-3 בעלי דחף של 2,850 כוח סוס. יוצרו שני מסוקים.

• CH-53A

דגם ייצור ראשון, עבור חיל הנחתים של ארצות הברית. יוצרו 139 מסוקים.

• RH-53A

דגם CH-53A משודרג עם שני מנועי T64-GE-413 בעלי דחף של 3,925 כוח סוס, למשימות נגד מיקוש ימי, עבור צי ארצות הברית. הוסבו 15 מסוקים.

• TH-53A

דגם CH-53A משונמך למשימות אימונים, עבור חיל האוויר של ארצות הברית.

• CH-53D

דגם CH-53A משודרג עם תמסורת משופרת, תא גדול יותר לנשיאת 55 חיילים ורוטור מתקפל אוטומטית, עבור חיל הנחתים של ארצות הברית. נבנו 126 מסוקים.

• RH-53D

דגם למשימות נגד מיקוש ימי עבור צי ארצות הברית. מצויד במקלעים בקוטר 0.5 אינץ' וגשוש לתדלוק אווירי. נבנו 30 מסוקים. שישה מסוקים מדגם זה יוצאו לאיראן לפני המהפכה האיראנית ב-1979. למסוקים בגרסה זו יכולת נשיאת מטען במתלה מטען חיצוני במשקל 11,340 ק"ג.

• VH-53D

שני מסוקים בתצורת אח"מ לשימוש נשיא ארצות הברית, מופעלים על ידי חיל הנחתים של ארצות הברית.

• VH-53F

שישה מסוקים בתצורת אח"מ עבור חיל הנחתים והצי. הבנייה לא הושלמה.

• CH-53G

גרסה של דגם CH-53D עבור הגיס האווירי של צבא גרמניה. נבנו 112 מסוקים מגרסה זו, כולל שני מסוקי קדם ייצור שנבנו בארצות הברית ועוד 110 מסוקים שנבנו בגרמניה.

• CH-53GS

שדרוג של גרסה CH-53G שנעשה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. נוספו אמצעים נוספים להתגוננות מפני טילים, שודרגו מערכות התקשורת והניווט ונוספו שני מכלי דלק חיצוניים. מאוחר יותר הוחלפו המנועים למנועים מדגם T64-100 המותאמים לפעולה בתנאי החום והגובה של אפגניסטן. נוספו גם מקלעים מדגמי MG3 וM3M.

• CH-53GE

תצורה מבוססת על גרסה CH-53GS למשימות חיפוש וחילוץ קרבי (combat search-and-rescue, ‏ CSAR). השדרוג כולל מערכות אלקטרוניות משופרות, שני מכלי דלק חיצוניים, אמצעי נגד ללוחמה אלקטרונית ומסנני אבק למנועים. השדרוג נועד למשימות באפגניסטן.

• CH-53GA

שדרוג נוסף לגרסה GS עם תא טייס חדש, מערכת בקרת טיסה חדשה, טייס אוטומטי, מערכות קשר וניווט, מערכות FLIR, מערכות לוחמה אלקטרונית ואמצעים לשיבוש טילים, ומכלי דלק פנימיים נוספים. טיסת הבכורה של המסוק המשודרג הייתה ב-2010 והשדרוג הושלם עד 2013.

• CH-53K

דגם חדש של המסוק שמפותח למען חיל הנחתים האמריקאי. המסוק כולל מנועים חדשים, להבי רוטור מחומרים מרוכבים, מערכת ראש רוטור אלסטומרי, מערכת בקרת טיסה מסוג טוס-על-חוט, יכולת נשיאת מטען משופרת ותא מטען מוגדל.

מפעילות

     מפעילות בהווה      מפעילות בעבר

סיקורסקי S-65 של חיל האוויר האוסטרי, 1974

• • חיל הים של הרפובליקה האסלאמית של איראן
• • לופטוואפה (בונדסוור)
• • חיל האוויר הישראלי
• • חיל האוויר המקסיקני

מפעילות בעבר

• • חיל האוויר האוסטרי
• • חיל האוויר של ארצות הברית
  • חיל הנחתים של ארצות הברית
  • צי ארצות הברית
• גרמניה המערבית
  • הגיס האווירי של צבא גרמניה

מאפיינים

נתונים עבור דגם CH-53D

נתונים כלליים

• צוות: 2 טייסים, מכונאי מוטס אחד או שניים
• קיבולת: עד 55 חיילים או 24 אלונקות או מטען במשקל 3,630 ק"ג
• אורך: 26.97 מטרים
• גובה: 7.6 מטרים
• רוחב: 8.64 מטרים (כולל כנפיים) 4.7 מטרים (גוף בלבד)
• משקל ריק: 10,740 ק"ג
• משקל המראה מקסימלי: 19,100 ק"ג
• מנועים: שני מנועי טורבו ציר ג'נרל אלקטריק T64-GE-413 בעלי הספק של 3,925 כוח סוס כל אחד
• קוטר הרוטור הראשי: 22.01 מטרים
• שטח דיסקת הרוטור: 380.48 מ"ר

ביצועים

• מהירות מקסימלית: 196 קשר (315 קמ"ש)
• מהירות שיוט: 173 קשר (278 קמ"ש)
• טווח: 1,000 ק"מ
• סייג רום: 16,750 רגל (5,106 מטרים)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיקורסקי CH-53 סי סטליון בוויקישיתוף

• S-65/H-53A/D Sea Stallion/ H-53E Super Stallion באתר sikorskyarchives.com
• Sikorsky S-65 / CH-53 Sea Stallion באתר aviastar.org
• Sikorsky S-65 / CH-53 Sea Stallion / S-80 באתר all-aero.com
• S-65 Origines/US Marines CH-53A & CH-53D Sea Stallion באתר airvectors.net
• Sikorsky CH-53 Sea Stallion באתר militaryfactory.com
• סיקורסקי CH-53 (יסעור), באתר חיל האוויר הישראלי
• אמיר שגב, ‏מסוקי יסעור בחיל האוויר, באתר "מרקיע שחקים"
• אהרון לפידות, ‏היסעורים שבאו מעבר לאלפים, בטאון חיל האוויר 148, ספטמבר 1985, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
• דרור מרום, ‏יומן נוכחות - 20 שנה ליסעור, בטאון חיל האוויר 172, דצמבר 1989, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
• ניצן סדן, מסוק היסעור: הענק הירוק שהפך לגיבור טראגי, באתר כלכליסט, 16 באוקטובר 2020
• ניר דבורי, ‏המהלך ההיסטורי בשמיים שישנה את המבצעים המיוחדים בשטח האויב, באתר ‏מאקו‏‏, ‏6 ביולי 2023‏
• יואב זיתון, ירי מקלעים מהאוויר ומערכת נגד טילים: המסוקים הישנים שעדיין טסים רחוק, באתר ynet, 14 ביוני 2024

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39643890סיקורסקי CH-53 סי סטליון