מילרד פילמור
 | |
| מילרד פילמור | |
| לידה |
7 בינואר 1800 באפלו שבניו יורק |
|---|---|
| פטירה | 8 במרץ 1874 (בגיל 74) |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| מפלגה | המפלגה הוויגית |
| בת זוג | אביגייל פילמור |
מילרד פילמור (באנגלית: Millard Fillmore; 7 בינואר 1800 - 8 במרץ 1874) היה נשיאה ה-13 של ארצות הברית (1850–1853), הנשיא האחרון מטעם המפלגה הוויגית, והאחרון שלא כיהן מטעם המפלגה הרפובליקנית או הדמוקרטית. הוא היה חבר קונגרס לשעבר מניו יורק, נבחר לכהן כסגן נשיא ארצות הברית השנים עשר ב-1848, והפך לנשיא לאחר מותו של זאכרי טיילור. הוא היה אחראי לפשרת 1850, שהובילה להפסקת אש קצרה בקרב על העבדות בארצות הברית. הוא לא הצליח להיבחר להיות המועמד הוויגי ב-1852. כעבור ארבע שנים, זכה לתמיכת המפלגה הנייטיביסטית, "המפלגה האמריקנית", שהובלה בידי תנועת שאינם יודעים דבר. הוא הגיע למקום השלישי במערכת הבחירות של 1856.
פילמור נולד למשפחה ענייה באזור אגמי פינגר בניו יורק. הוריו היו צמיתים במהלך שנות ילדותו. בעזרת לימודיו, עלה בסולם החברתי והפך לעורך דין, ללא לימודים פורמליים רבים. הוא הפך לעורך דין בולט באזור באפלו כעורך דין ופוליטיקאי, ונבחר לאספה הכללית של ניו יורק ב-1828, ולבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1832. בהתחלה היה חבר במפלגה נגד תנועת הבונים החופשיים, אולם הצטרף לוויגים לאחר שהמפלגה נוצרה באמצע שנות השלושים. הוא היה יריבו המקומי של ויליאם סיוארד. במהלך הקריירה שלו, טען פילמור שהעבדות היא רשע, אבל שהממשלה לא יכולה לטפל בה. סיוארד התנגד לעבדות וטען שהממשלה יכולה לסיים אותה. פילמור ניסה להיות מועמד לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית כשהוויגים השתלטו על הבית ב-1841, אולם לבסוף הפך ליושב ראש הוועדה לענייני מסים. הוא לא הצליח להפוך לסגן הנשיא הוויגי ב-1844, ולמושל ניו יורק, אולם ב-1847 נבחר בצורה ישירה להיות מבקר המדינה של ניו יורק.
פילמור נבחר לסגן הנשיא הוויגי ב-1848, כשותפו של טיילור למירוץ, ושניהם נבחרו. טיילור התעלם ממנו, ולא נתן לו למנות מינויים פוליטיים בניו יורק, והכבוד הלך לסיוארד. כסגן נשיא, ניהל פילמור עימותים כועסים בסנאט בנוגע להתרת העבדות באזורים שמקסיקו העניקה לארצות הברית. פילמור תמך בחוק של הנרי קליי (הבסיס לפשרת 1850), ואילו טיילור התנגד לו. לאחר מותו של טיילור ביולי 1850, פירק פילמור את הקבינט ושינה את מדיניותו של הממשל. הנשיא החדש הפעיל לחץ כדי להעביר את הפשרה, שניסתה לפשר בין הצפון והדרום, ועברה בספטמבר. חוק העבד הנמלט, שהורה על החזרת עבדים נמלטים אל בעליהם, היה החלק השנוי במחלוקת בפשרה, ופילמור הרגיש מחויב לאכיפתו, למרות שהדבר פגע בו במפלגה הוויגית, המפולגת בין הצפון לדרום. במדיניות החוץ, תמך פילמור בניסיונות להגיע להסכמי סחר חופשי עם יפן, התנגד להשפעות צרפתיות על הוואי, ונאלץ להתמודד עם פשיטות ימיות בקובה. הוא רצה להיבחר לכהונה מלאה ב-1852, אולם הוויגים זנחו אותו לטובת וינפילד סקוט.
כשהמפלגה הוויגית התפרקה לאחר נשיאותו של פילמור, רוב חבריו השמרנים הצטרפו אל "המפלגה האמריקנית". הוא היה המועמד מטעם המפלגה ב-1856, אולם לא דיבר על נושאי הגירה אלא על שימור האיחוד, וניצח רק במרילנד. במהלך פרישתו, היה פעיל בשליחויות אזרחיות. הוא היה המנהל הראשון של אוניברסיטת באפלו. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, התנגד לפרישת הדרום והסכים לשימור האיחוד בכוח, אולם ביקר את מדיניותו של אברהם לינקולן. לאחר המלחמה, תמך במדיניות השיקום של הנשיא אנדרו ג'ונסון. פילמור נחשב לנשיא אלמוני, קיבל שבחים על מדיניות החוץ שלו, אולם זכה לביקורת על אכיפת חוק העבד הנמלט ועל קשריו לתנועת "שאינם יודעים דבר".
ראשית חייו וקריירה
מילרד פילמור נולד בבקתת עץ בחווה באזור מוראביה, ניו יורק, באזור אגמי פינגר של ניו יורק, ב-7 בינואר 1800. הוריו היו פיבי (מילרד) ונתנאל פילמור. הוא היה השני מתוך שמונה ילדים והבן הבכור.
נתנאל פילמור היה בנו של נתנאל פילמור האב (1739-1814), יליד קונטיקט שהפך לאחד מהמתיישבים הראשונים באזור ורמונט. הוא היה חבר במיליציה המקומית ושירת כלוטננט ראשון במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. הוא התחתן ב-1767 עם חפציבה ווד (1747-1783), אמו של נתנאל פילמור וסבתו של מילרד פילמור. משפחת פילמור התגורהה באזור ניו אינגלנד במשך כמה דורות. נתנאל פילמור האב היה בנו של ג'ון פילמור (1702-1777) שגר במסצ'וסטס ובקונטיקט, ועבד כקפטן של ספינה. ג'ון פילמור היה בנם של ג'ון פילמור האב (1676-1712), יליד מנצ'סטר, אנגליה, שהיה גם ספן ומת כאסיר אצל הצרפתים באי מרטיניק.
נתנאל פילמור ופיבי מילרד עזבו את ורמונט ב-1799, ועברו קרוב לניו יורק, בה חכרו אדמה כצמיתים, כשנתנאל עובד לעיתים כמורה. ילדותו של פילמור הייתה מלאה בעבודה קשה וללא לימודים פורמליים.
ככל שעבר הזמן, החל נתנאל פילמור להצליח באזור, אולם המשפחה הייתה ענייה במהלך ילדותו של מילרד. נתנאל פילמור הצליח לבסוף לשרת בבתי משפט חשובים, כולל בית משפט השלום. כשמילרד היה בן ארבע עשרה, שכנע אותו אביו לא להתגייס למלחמת 1812, וסידר לו עבודה אצל עורך דין מקומי. פילמור עבד בעבודות שוליות יחסית, ולכן עזב את העבודה. לאחר מכן החל לקרוא ספרים בספרייה מקומית. ב-1819, השתמש במעט כסף שחסך כדי להירשם לאקדמיה החדשה בעיר, בה פגש באביגייל פאוורס.
לאחר מכן, העביר נתנאל את המשפחה אל אזור מונטוויל, כפר קטן ליד מוראביה. הוא שכנע את בעל הקרקעות, והאדם העשיר באזור, השופט וולטר ווד, להעסיק את בנו כרשם לתקופת ניסיון. ווד לימד את פילמור משפטים. פילמור לימד במשך שלושה חודשים כדי להרוויח כסף. לאחר שמונה עשר חודשים עזב את ווד, כיוון שפילמור ייעץ לחקלאי בתביעה קטנה. נתנאל פילמור העביר את משפחתו לאזור באפלו. החווה שנתנאל רכש שם שגשגה. נתנאל פילמור היה האבא הראשון של נשיא שביקר את בנו בבית הלבן.
ב-1821, היה פילמור בן עשרים ואחת ועצמאי. הוא לימד בבית ספר, וקיבל כמה תיקים בבתי משפט השלום, שלא דרשו רישיון לעריכת דין. הוא עבר לבאפלו כעבור שנה, המשיך ללמוד משפטים, בהתחלה כשהמשיך בעבודתו כמורה, ולאחר מכן במשרד עריכת דין. הוא התארס לאביגייל. ב-1823, הוסמך לעריכת דין ודחה הצעות ממשרדים כדי להפוך לעורך הדין היחיד בעירו. מאוחר יותר, טען שלא היה לו הביטחון לעבוד בבאפלו הגדולה. פילמור נהנה מהעצמאות שהשיג במשרדו. ב-5 בפברואר 1826, התחתן עם אביגייל. נולדו להם שני ילדים, מילרד פאוורס פילמור (1828-1889) ומרי אביגייל פילמור (1832-1854).
פוליטיקאי בבאפלו
בני משפחת פילמור היו פעילים בפוליטיקה ובממשלה. סבו של מילרד, נתנאל פילמור האב, שירת בתפקידים מקומיים באזור מגוריו. בנוסף לכך שאביו היה שופט בית משפט השלום, דודו של פילמור, קלווין, היה באספה הכללית של מדינת ניו יורק, ודודו השני, סיימון, היה מפקח העיר בקלארנס, ניו יורק. גם מילרד התעניין בפוליטיקה, ועליית המפלגה המתנגדת לתנועת הבונים החופשיים בסוף שנות העשרים הובילה לכניסתו לנושא.
המתנגדים לבונים החופשיים התנגדו למועמדותו של הגנרל אנדרו ג'קסון, בונה חופשי, לנשיאות. פילמור היה ציר בוועידה בניו יורק שתמכה בנשיא ג'ון קווינסי אדמס, וגם היה ציר בשתי ועידות של המפלגה בקיץ 1828. פילמור נבחר לאספה הכללית של ניו יורק במשך שלוש כהונות בנות שנה, בין 1829 ל-1831. הוא נבחר ב-1828, למרות ניצחונה של המפלגה הדמוקרטית של ג'קסון שניצחה ברוב מערכות הבחירות בשנה זאת, והיו הרוב באלבני, כך שפילמור היה במיעוט באספה. למרות זאת, הוא הצליח להעביר חקיקה שאפשרה לעדים בבתי משפט להישבע להגיד את האמת ולא להישבע שבועה דתית, וב-1830 ביטל חוק שאפשר מאסר בשל חוב. רוב עסקיו בעריכת דין היו בבאפלו והוא עבר לשם עם משפחתו. הוא לא ניסה להיבחר שוב ב-1831.
פילמור הצליח כעורך דין. באפלו התרחבה במהירות, והתאוששה מהשרפה הבריטית במלחמת 1812 בשל כריית תעלת אירי. פילמור ייצג נאשמים רבים, והתבלט כעורך דין בבאפלו. הוא שכר את ניית'ן הול כפקיד, והול הפך לידידו ולמזכיר הדואר שלו כשהפך לנשיא. באפלו הייתה כפר באופן חוקי כשפילמור הגיע לשם, לאחר שהחוק להפיכת באפלו לעיר עבר במועצה המחוקקת, הוא סייע לפיתוח העיר. הוא הקים את איגוד התיכונים של העיר, ונכח בכנסייה היוניטארית של העיר. הוא היה פעיל במיליציה של ניו יורק והשיג דרגת מייג'ור בבריגדה שלו.
חבר קונגרס
כהונה ראשונה; חזרה לבאפלו
למרות שפילמור פרש מהמועצה המחוקקת ב-1831, הוא לא נשאר מחוץ לפוליטיקה. ב-1832 נבחר לבית הנבחרים. התובע הכללי לשעבר ויליאם וירת', המועמד הנשיאותי שהתנגד לבונים החופשיים, ניצח רק בורמונט והנשיא ג'קסון נבחר בקלות לכהונה שנייה. באותה התקופה, הקונגרס התכנס רק בדצמבר, ולכן נאלץ פילמור לחכות יותר משנה כדי להתחיל את כהונתו. פילמור ואחרים הבינו שהתנגדות לבונים החופשיים לא יכולה ליצור מפלגה לאומית, והחליטו לקבץ רפובליקנים לאומיים, מתנגדים לבונים החופשיים ודמוקרטים פורשים כנציגי המפלגה הוויגית. הוויגים התאחדו כנגד ג'קסון, אולם הפכו למפלגה מרכזית כשהחלו לתמוך בצמיחה כלכלית בעזרת מתן זיכיון לבנק השני של ארצות הברית, ומימון ממשלתי ל"שיפורים פנימיים" כולל כבישים, גשרים ותעלות. מתנגדי העבדות, כמו ויליאם סיוארד, שלטו במפלגה, בניגוד לפילמור, שלא ראה את הממשלה כיכולה להתערב בעבדות.
בווושינגטון, תמך פילמור בהרחבת מזח באפלו, ולחץ על הרחבת תעלת אירי. פילמור זכה לתשומת לבו של הסנאטור דניאל ובסטר, שהפך למורו. פילמור הפך לתומכו ומערכת יחסים קרובה בין השניים נמשכה עד למותו של ובסטר לקראת סוף כהונתו של פילמור. למרות שתמך בבנק השני, הוא לא נאם במהלך הדיונים לחידוש הזיכיון של הבנק. פילמור תמך בבניית תשתיות, כולל בניית גשר מעל נהר הפוטומק ושיפור התנועה בנהר הדסון.
ההתנגדות לבונים החופשיים הייתה חזקה במערב ניו יורק, וכשמתנגדי הבונים החופשיים סירבו לבחור בו לכהונה שנייה ב-1834, סירב פילמור להיות המועמד הוויגי, בטענה שפיצול יגרום להיבחרו של מועמד דמוקרטי. הוא החל להתעמת מול סיוארד במפלגה המקומית, לאחר שסיוארד נכשל בניסיונו להיות מושל המדינה. פילמור עסק בעריכת דין וחיזק את המפלגה, שספגה בהדרגה את רוב מתנגדי הבונים החופשיים. ב-1836, היה פילמור בטוח מספיק באחדות מתנגדיו של ג'קסון והסכים להתמודד מטעם הוויגים לקונגרס. הדמוקרטים, שהובלו בידי המועמד הנשיאותי, סגן הנשיא מרטין ואן ביורן, ניצחו ברחבי המדינה ובניו יורק, מדינתו של ואן ביורן, אולם ניו יורק המערבית בחרה בפילמור כנציגה בבית הנבחרים.
כהונה שנייה, שלישית ורביעית
ואן ביורן, שנאלץ להתמודד עם בהלת 1837, שנגרמה בגלל חוסר ביטחון באגרות חוב של בנקים לאחר שהנחה ג'קסון על הממשלה לקבל תשלום רק בזהב ובכסף, כינס מושב מיוחד של הקונגרס. הכסף הממשלתי הוחזק בבנקים מקומיים מאז שג'קסון הוציא אותו מהבנק השני. ואן ביורן הציע לשים חסכונות בקרנות של האוצר, שלא ילוו כספים. פילמור הרגיש שהמשאבים הממשלתיים צריכים לפתח את המדינה, והרגיש שאספקת הזהב המוגבלת של המדינה לא תהיה סחירה בשל כך. ואן ביורן הצליח להעביר את תוכניותיו הכלכליות, אולם המשבר המשיך, והוויגים זכו לתמיכה רחבה בבחירות של 1837, כשהשיגו רוב באספה הכללית של ניו יורק. הדבר הוביל למאבק על המועמדות לתפקיד מושל ניו יורק ב-1838. פילמור תמך בפרנסיס גריינג'ר, מועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1836. אחרים תמכו בסיוארד. פילמור כעס כשסיוארד ניצח אולם תמך בו, וסיוארד נבחר. פילמור נבחר לכהונה נוספת בבית הנבחרים.
היריבות בין פילמור וסיוארד הושפעה מצמיחת התנועה לביטול העבדות. פילמור לא תמך בעבדות, אולם לא ראה אותה כנושא פוליטי. סיוארד שנא את העבדות והבהיר בתור מושל שלא יחזיר לדרום עבדים שברחו אל המדינה. ב-1839, סירב סיוארד למנות את פילמור לתפקיד סגן שופט מחוזי בניו יורק.
פילמור היה פעיל בהחלטה על בחירת המועמד הוויגי בבחירות של 1840. הוא תמך בגנרל וינפילד סקוט, אולם רצה שהמפלגה תדחה את הסנאטור מקנטקי, הנרי קליי, בעל עבדים שהרגיש שלא יוכל לנצח בניו יורק. פילמור לא נכח בוועידה, אולם שמח כשהועידה בחרה בגנרל ויליאם הנרי הריסון לנשיאות, כשסגנו הוא הסנאטור לשעבר מוירג'יניה, ג'ון טיילר. פילמור ארגן את המפלגה בניו יורק, הריסון ניצח שם, ופילמור נבחר בקלות לכהונה רביעית בבית הנבחרים.
בהוראת הסנאטור קליי, כינס הריסון מושב מיוחד של הקונגרס. הוויגים שלטו בבית הנבחרים בפעם הראשונה, ופילמור רצה להיות יושב הראש. קליי מנע זאת ממנו, אולם פילמור מונה ליושב ראש הוועדה לענייני מסים. ציפו שהריסון יסכים להצעותיהם של קליי ומנהיגי המפלגה, אולם הוא מת ב-4 באפריל 1841, וסגן הנשיא טיילר הפך להיות נשיא. טיילר היה דמוקרט בעברו, והתנגד להצעות קליי להקמת בנק לאומי. הוא הוצא מהמפלגה הוויגית. פילמור תמך במפלגתו, והעביר את המכס של 1842. המכס הישן לא הגן על ייצור, וחלק מההכנסה בו הועברה למדינות, והייתה נחוצה לקופת המדינה הריקה. פילמור הכין חוק להעלאת שיעורי המכס. החוק זכה לאהדה במדינה, אולם העובדה שהעביר את הכסף לקופת המדינה הובילה את טיילר להטיל עליו וטו. ועדה בהנהגת ג'ון קווינסי אדמס גינתה אותו. פילמור הכין חוק שני, ללא העברת הכסף לקופת המדינה, והפעם טיילר חתם עליו, אולם בודד את עצמו מבעלי בריתו הדמוקרטים. כך הצליח פילמור להעביר את החוק ולבודד את טיילר מבחינה פוליטית.
המכס העלה את האהדה לפילמור, אולם ביולי 1842 החליט לא לנסות להתמודד שוב. הוויגים בחרו בו בכל מקרה, אולם הוא סירב, כשנמאסו עליו החיים בוושינגטון והעימות מול הנשיא טיילר. הוא חזר לעריכת דין בבאפלו לאחר סיום כהונתו באפריל 1843. הוא הפך לדמות פוליטית בולטת.
דמות לאומית
כשעזב את תפקידו, המשיך פילמור בעריכת דין ושיפץ את ביתו בבאפלו. הוא המשיך להיות דמות פוליטית מובילה, וערך את טקס קבלת הפנים לג'ון קווינסי אדמס בבאפלו, שם הנשיא לשעבר הביע את צערו על כך שפילמור כבר לא בקונגרס. רבים דרשו מפילמור להיות סגנו של קליי בבחירות של 1844 - הוראס גרילי תמך בו - ואחרים דרשו שינסה להיות המושל. פילמור רצה להיות סגן הנשיא.
הוא קיווה לזכות לתמיכת המפלגה בניו יורק, אולם תומכי סיוארד רצו שהוא יבחר, ושפילמור יהיה המושל. סיוארד פרש לפני כן. למרות זאת, ניסו תומכיו של סיוארד לשכנע את פילמור להפוך למושל. לאחר שקליי נבחר להיות המועמד הנשיאותי, נבחר תאודור פרלינגהויסן, סנאטור מניו ג'רזי, להיות סגנו.
פילמור תמך בקליי ובפרלינגהויסן וסירב להתמודד לתפקיד המושל. הוא נחשב למועמד וויגי מקובל כיוון שהתנגד לעבדות אולם התנגד למעורבות ממשלתית בנושא. למרות התנגדותו, טען פילמור שלוועדה הוויגית הלאומית יש זכות לבחור כל מועמד לשירות פוליטי, והוא נבחר להיות המועמד לתפקיד המושל.
הדמוקרטים בחרו בג'יימס פולק כמועמדם הנשיאותי ובסילאס רייט, סנאטור, כמועמדם לתפקיד המושל. פילמור הצליח להשיג תמיכה בקרב גרמנים-אמריקנים, אולם העובדה שהוויגים תמכו בראש עיר נייטיביסטי, והאשימו את הקתולים בתבוסתו, פגעה בו בקרב המהגרים. גם קליי נוצח.
ב-1846, עזר פילמור להקים את אוניברסיטת באפלו, והפך למנהלה הראשון. הוא שירת בה עד למותו ב-1874. הוא התנגד לסיפוחה של רפובליקת טקסס והתנגד למלחמת ארצות הברית-מקסיקו, בטענה שהמלחמה מנסה להרחיב את העבדות. פילמור כעס כשהנשיא פולק ביטל חוק נחלים ומזחים שהיה עוזר לבאפלו. מושלי ניו יורק שירתו כהונה של שנתיים, ורבים טענו שפילמור יוכל להיבחר להיות המועמד לתפקיד ב-1846. הוא הובס על חודו של קול בהתמודדות על המועמדות, והעדיף לנסות להיבחר לתפקיד מבקר המדינה של ניו יורק, לאחר שהחוקה קבעה שהמבקר יבחר בבחירות ישירות ולא בידי המועצה המחוקקת. הוא נחשב למועמד ראוי, והצליח להיבחר לתפקיד ב-1847, בפער של 38,000 קולות לטובתו.
לפני שעבר לאלבני למלא את התפקיד ב-1 בינואר 1848, הוא עזב את משרד עורכי הדין שלו והשכיר את ביתו. פילמור קיבל תגובות חיוביות על שירותו כמבקר המדינה. הוא היה חבר בוועדת התעלות של המדינה, ותמך בהרחבת התעלות באזור. הוא ייצב את המטבע ודרש מבנקים בבעלות המדינה לשמור על אגרות החוב צמודות לשטרות החוב.
בחירות 1848
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1848
מועמדותו
הנשיא פולק התחייב לא לרוץ לכהונה שנייה, ולאחר שהוויגים הגבירו את כוחם בבחירות של 1846, הם קיוו לניצחון בבחירות של 1848. המועמדים הבולטים במפלגה, הנרי קליי ודניאל ובסטר, רצו את המועמדות וזכו לתמיכה מצד תומכיהם בקונגרס. וויגים אחרים תמכו בגיבור המלחמה במקסיקו, הגנרל זאכרי טיילור. למרות שטיילור היה אהוד, הצפוניים לא רצו לבחור בבעל עבדים מלואיזיאנה כנשיא בתקופה של עימות לגבי התרת העבדות בשטחים החדשים. טיילור גם נחשב למעורפל מבחינה פוליטית - הוא שירת בצבא כל ימיו, לא הצביע בבחירות נשיאותיות, ולמרות שטען שתמך בוויגים, חלקם חששו שיבחרו בטיילר נוסף, או בהריסון נוסף.
הוחלט שניו יורק תשלח משלחת שלא תהיה מחויבת לאף מועמד ב-1848, בתקווה שסיוארד יוכל להיבחר לתפקיד מסוים. פילמור תמך בכך, ללא ידיעה שהכוונה היא לבחור בסיוארד.
למרות זאת, נבחר טיילור בסיבוב הרביעי, לכעסם של תומכי קליי ואנשי הצפון. לאחר מכן החליט תומך קליי, ג'ון קולייר, לנאום. הוא טען שתמיד תמך בקליי, והזהיר מפני פילוג במפלגה, שיימנע רק בעזרת דבר אחד: בחירתו של פילמור, שנחשב לתומך קליי, לסגנו של טיילור. הצירים החליטו לתמוך בפילמור, בתקופה בה המועמד הנשיאותי לא בחר בסגנו. למרות ניסיונם של תומכי טיילור לזכות במועמד משלהם, הפך פילמור לסגנו של טיילור בסיבוב השני.
כשפילמור היה סגנו של טיילור, היה ברור שאף אחד אחר ממדינת ניו יורק לא יתמנה לקבינט, כדי ליצור קבינט מגוון. רבים טענו שנבחר כדי שיהיה וויגי נאמן שיחליף את טיילור, אם הוויגים יזדקקו לכך. הצירים זכרו את תמיכתו במכס של 1842, ולכן תמכו בו. עמדתו המרוככת בנוגע לעבדות הפכה אותו למועמד מקובל בדרום.
הבחירות הכלליות
המנהג באמצע המאה התשע-עשרה היה שמועמדים לתפקידים פוליטיים לא פעלו למען בחירתם. פילמור נשאר במשרד מבקר המדינה באלבני ולא נאם בנאומיו. תומכיו היו אלו שניהלו את מסע הבחירות. הדמוקרטים בחרו בסנאטור ממישיגן, לואיס קאס, כמועמדם לנשיאות, ומפלגת הארץ החופשית, שהתנגדה להפצת העבדות, תמכה בנשיא לשעבר ואן ביורן. התרחש משבר בקרב הוויגים כשדמוקרטים מקרוליינה הדרומית תמכו בטיילור. היה חשש שטיילור, כמו טיילר לפניו, יתנגד למדיניות המפלגתית.
המצביעים הניחו שפילמור, שהגיע ממדינה חופשית, התנגד להפצת העבדות. הדרומיים טענו שהתנגד לעבדות, והוא הכחיש זאת. במכתב מפורסם טען בתשובה לאזרח מאלבמה:”"אלוקים יודע שאני מתעב את העבדות, אבל זהו רשע קיים... ואנו חייבים לשאת זאת ולתת לכך את ההגנה המובטחת בחוקה".” טיילור פילמור התכתבו פעמיים בספטמבר. פילמור הבטיח לו שהוא עובד קשה כדי לזכות לתמיכה בצפון מזרח המדינה.
טיילור ופילמור ניצחו בניצחון דחוק, כשהאלקטורים מניו יורק היו המפתח לניצחון. הוויגים זכו ל-1,361,393 קולות (47.3 אחוזים) לעומת 1,223,460 (42.5 אחוזים) והשיגו 163 אלקטורים לעומת 127. למרות שואן ביורן לא זכה באלקטורים, כוחם של מתנגדי העבדות גדלה, כש-291,501 אנשים הצביעו לו (10.1 אחוזים), והוא הגיע למקום השני בניו יורק, ורמונט ומסצ'וסטס.
סגן נשיא (1849-1850)
- ערך מורחב – פשרת 1850
מילרד פילמור הושבע לתפקיד סגן הנשיא ב-5 במרץ 1849. ה-4 במרץ, יום ההשבעה המסורתי, נפל על יום ראשון, וההשבעה נדחתה ביום. את פילמור השביע רוג'ר טוני, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ולאחר מכן הוא השביע את הסנאטורים, כולל את סיוארד, שנבחר בידי המועצה המחוקקת של ניו יורק לסנאט (עד ל-1913, הסנאטורים נבחרו בידי המועצות המחוקקות). פילמור נכח בהשבעתו של טיילור וליווה את הנשיא לנשף הכניסה לתפקיד.
בארבעת החודשים מהיבחרו עד לכניסתו לתפקיד, סיים פילמור את ענייניו במשרד מבקר המדינה. טיילור הבטיח לו השפעה בממשל החדש, אולם לא ידע שסגן הנשיא לא היה חבר בקבינט באותה התקופה. פילמור וסיוארד החליטו לחלק את איוש התפקידים בניו יורק, אולם סיוארד כרת ברית עם כמה חברי קבינט כדי להשיג יותר מינויים פוליטיים ממה שהסכים עליהם עם פילמור. פילמור איבד את השפעתו על הפוליטיקה של ניו יורק. למרות זאת, היה מעורב בניהול הסמיתסוניאן.
ב-1849, מעמד העבדות בטריטוריות נותר מעורער. טיילור תמך בצירוף קליפורניה וניו מקסיקו (כולל חלק מאריזונה, פחות השטח של רכישת גדסדן) כמדינות, כששתיהן יאסרו על העבדות. הדרומיים הופתעו כשגילו שהנשיא, בעל העבדים הדרומי, לא תמך בהרחבת העבדות, כיוון שטען שהמוסד לא יוכל לשרוד בדרום מערב המדינה הצחיח. הוויגים הדרומיים כעסו, כיוון שביטול העבדות בטריטוריות נחשב לדבר שימנע מהדרומיים להיות חלק מהמורשת הלאומית. כשהקונגרס התכנס בדצמבר 1849, לקח שבועות לבחור יושב ראש, כשהצירים התפלגו לפי אזורים.
פילמור החליט לחזק את מעמדו בקרב הוויגים בניו יורק ובנה לעצמו רשת של תומכים.
פילמור ניהל כמה מהדיונים החשובים בהיסטוריה האמריקנית בנוגע לעבדות בטריטוריות. העימותים האזוריים כבר גרמו למתיחות, וב-21 בינואר 1850, שלח טיילור הודעה מיוחדת לקונגרס, ובה דרישה לצרף מיד את קליפורניה ולאחר מכן את ניו מקסיקו, ושבית המשפט העליון יישב את סכסוכי הגבול בין טקסס לניו מקסיקו. ב-29 בינואר, העביר הנרי קליי חוק כולל, שהיה אמור לפשר בין הצפון לדרום: קליפורניה תהיה מדינה חופשית, ניו מקסיקו ויוטה יקימו ממשלות בטריטוריה שלהן, וייאסר ייבוא עבדים אל מחוז קולומביה. בנוסף יחוזק חוק העבד הנמלט, כיוון שהצפון לא אכף את החוק. החוק של קליי יישב את סכסוך הגבולות בין ניו מקסיקו לטקסס, וקבע את עקרון "ריבונות העם" - המתיישבים בטריטוריות יחליטו על העבדות בתחומן. טיילור לא התלהב מהחוק, והחוק התעכב בקונגרס, אולם פילמור הודיע במאי 1850 שאם יתרחש פילוג אזורי בנוגע לחוק, הוא יתמוך בו. הוא ניסה לפייס בין הסנאטורים, אולם הואשם בכישלון כשעימותים פיזיים פרצו בין הסנאטורים ב-17 באפריל, כשסנאטור אחד כיוון אקדח לאחר.
נשיאותו
.jpg)
עלייתו לתפקיד
ה-4 ביולי 1850, היה יום חם בוושינגטון, והנשיא טיילור, שחגג את יום העצמאות, שתה חלב קר ודובדבנים רבים, וחלה בדלקת מעיים ממנה מת ב-9 ביולי. מותו הדהים את האומה.
פילמור נקרא לנהל את הקבינט ב-8 ביולי, והוא ישב עם חברי הקבינט מחוץ לחדרו של טיילור בבית הלבן. הקבינט שלח אל ביתו הודעה שבישרה על מות הנשיא. לאחר מכן הלך אל בית הנבחרים, ובמושב משותף של הקונגרס, הושבע לנשיאות. חברי הקבינט, כנהוג אז, הגישו את התפטרותם, כשציפו שפילמור יסרב וירשה להם להמשיך לכהן. פילמור החליט לקבל את התפטרותם, למרות שביקש מהם להישאר עוד חודש, דבר שרובם סירבו לו. פילמור הוא הנשיא היחיד שעלה לשלטון בגלל מות הנשיא הקודם ולא שמר על הקבינט של קודמו. ב-20 ביולי, שלח לסנאט את מינויו החדשים, כולל מינויו של ובסטר לתפקיד מזכיר המדינה. ובסטר הכעיס את תומכיו במסצ'וסטס כשתמך בחוק של קליי, והיה ברור שעם סיום כהונתו בסנאט ב-1851, לא יצליח בפוליטיקה המקומית. את שותפו מימיו כעורך דין, ניית'ן הול, מינה למזכיר הדואר, משרה שטמנה בחובה מינויים פוליטיים רבים. ראשי המחלקות החדשים תמכו בפשרה.
המשבר לא נפסק לאחר האבל על טיילור. טקסס איימה להפעיל את סמכותה בטריטוריה של ניו מקסיקו, ומושל המדינה שלח מכתבים לטיילור. לאחר שכיהן כנשיא, הציב פילמור חיילים באזור והזהיר את מושל טקסס לשמור על השקט. ב-31 ביולי, החוק של קליי נכשל בסנאט, כשכל הצעותיו (פרט לארגון טריטוריית יוטה), נכשלו. הנרי קליי המותש עזב את וושינגטון על מנת לנוח, והשאיר את הובלת הדיונים לסנאטור סטיבן דאגלס. דאגלס החליט להפריד בין סעיפי החוק ולהגיש כל אחד מהם כחוק בפני עצמו. בנקודת זמן זו, הודיע פילמור בפומבי על תמיכתו בפשרה.
בנוסף, ב-6 באוגוסט 1850, הודיע פילמור לקונגרס שאל לטקסנים לפלוש לטריטוריית ניו מקסיקו. הוא דרש מהקונגרס לשכוח את המתיחות האזורית ולהעביר את הפשרה. צעדים אלו, בשילוב מנהיגותו היעילה של דאגלס בקונגרס, השפיעו על מספר רב של וויגים צפוניים בקונגרס לנטוש את התעקשותם על איסור מוחלט על עבדות בטריטוריות שהושגו במלחמת ארצות הברית מקסיקו, ובכך נתנו להצעת הפשרה את פריצת הדרך לה הייתה זקוקה.
דאגלס הציג לסנאט חמש הצעות חקיקה נפרדות:
- לקבל את קליפורניה לאיחוד כמדינה חופשית.
- ליישב את גבול טקסס ולפצות אותה.
- להעניק מעמד של טריטוריה לניו מקסיקו.
- להציב חיילים פדרלים לשירותם של בעלי עבדים המחפשים עבדים נמלטים.
- לבטל את שוק העבדים (אולם לא את העבדות) שפעל במחוז קולומביה.
כל אחת מההצעות השיגה רוב בסנאט. בבית הנבחרים היה רוב לאנשי הצפון. חוק העבד הנמלט היה הנושא השנוי ביותר במחלוקת. פילמור לחץ על הוויגים הצפוניים להימנע בהצבעה, ואיים לפעול נגדם במוסדות המפלגה אם יתנגדו לחוק. נערכו כמה שינויים, ופילמור הציע לשלם לטקסס על מנת שזו תוותר על טענותיה לבעלות על ניו מקסיקו. ב-20 בספטמבר 1850 חתם הנשיא פילמור על הסעיפים והפך אותם לחוק, הידוע בשם פשרת 1850. קליפורניה צורפה לאיחוד כמדינה חופשית, סחר העבדים במחוז קולומביה בוטל, ושאלת מעמד העבדות בניו מקסיקו ויוטה נדחתה. פילמור השתהה בחתימה על חוק העבד הנמלט אולם הסכים לחתום עליו לבסוף. רק הקיצוניים התנגדו לפשרה, ונראה היה שהפילוג נמנע. אולם הוויגים התפלגו ונפגעו בצפון. רבים קיוו שהפשרה תיישב את שאלת העבדות.
מדיניות פנים
הקושי של פילמור היה בנוגע לחוק העבד הנמלט. הדרומיים טענו שהוא היה רפה מדי, אולם אכיפתו פגעה בצפון. מתנגדי העבדות טענו שהחוק פוגעני: הוא העניש אזרחים על כל עזרה לעבדים נמלטים, ומנע מהעבד להעיד בפני שופט על מעמדו. פילמור אכף את החוק בטענה שהוא מחויב לכך. הוא עשה זאת למרות שפעמים רבות עבדים זוכו ולעיתים אזרחים צפוניים מנעו הסגרת עבדים. המתיחות גברה והפשרה התמוטטה.
באוגוסט 1850, כתבה אל פילמור דורותיאה דיקס בדרישה שהקונגרס יעניק רישיונות למקלטים לחולי נפש. הצעתה לא עברה, אולם ההתכתבות בין השניים נמשכה לאחר תקופת נשיאותו.
פילמור מינה מושל מטעם קהילת המורמונים לטריטורית יוטה, ובירת הטריטוריה נקראה על שמו.
כתומך בשיפורים פנימיים, חתם פילמור על חוק לטובת פיתוח הכבישים ממרכז אילינוי אל שיקגו ואל מוביל, אלבמה. פילמור והקבינט שלו נסעו ברכבת הראשונה מניו יורק סיטי אל אגם אירי. במהלך הנסיעה נאם פילמור ודרש לקבל את הפשרה. הוא לא הצליח להעביר הצעות למסילת רכבת יבשתית.
פילמור מינה שופט אחד לבית המשפט העליון, וארבעה שופטים לבתי המשפט המחוזיים, כולל מינוי של שותפו, ניית'ן הול, לתפקיד שופט מחוזי בניו יורק. כששופט בית המשפט העליון מת בספטמבר 1851, החליט פילמור למנות מינוי פגרה, את בנג'מין קורטיס, שהתפטר לאחר שהתנגד לפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד.
לאחר מות שופט נוסף ב-1852, ניסה פילמור למנות שופט חדש. הסנאט לא פעל בנושא, והמושב נשאר פנוי עד שהנשיא פרנקלין פירס מינה מועמד לתפקיד באישור הסנאט.
מדיניות חוץ
לפילמור היו שני מזכירי מדינה בולטים, דניאל ובסטר, ולאחר מותו ב-1852, אדוארד אברט. הוא התייעץ איתם בנוגע להכרעות חשובות. פילמור היה פעיל במיוחד באסיה ובמזרח הרחוק, ובעיקר ביפן, שעדיין אסרה על סחר חוץ. רבים רצו שיפן תיפתח לסחר. האמריקנים ראו כדוגמה את יחסי המסחר של בריטניה עם סין. פתיחת הסחר תאפשר לספינות האמריקניות להשיג אוכל ומים מהמדינה ללא עונשים. הייתה דאגה שמלחים אמריקנים ייאסרו ביפן ללא הסכמי סחר. פילמור ודניאל ובסטר ניסו להגיע להסכמים עם יפן, ואף להכריח אותה להגיע להסכמים. לאחר כהונתו נחתם הסכם קנגוואה.
פילמור התנגד למעורבות אירופאית בהוואי, ובעיקר של צרפת שהייתה תחת שלטון נפוליאון השלישי. פילמור התנגד לניסיון הסיפוח הצרפתי של הוואי. טיילור לחץ על פורטוגל לשלם עבור נכסים אמריקנים שנהרסו במלחמת 1812, ופילמור הצליח להגיע להסדר טוב איתה.
לפילמור היה קושי בנוגע לקובה. דרומיים רבים רצו להרחיב את העבדות בארצות הברית, אבל פשרת מיזורי מנעה זאת. קובה הייתה קולוניה ספרדית שבה העבדות הייתה מותרת. הדרומיים ניסו לספח את קובה. נרקיסו לופז, הרפתקן מונצואלה, ניסה להשתלט עליה בתקופת טיילור, ושוב ניסה בכהונתו של פילמור בניסיון לחסל את הספרדים. הדרום תמך בו. הם הרגישו שפילמור היה צריך לתמוך בו גם כן. פילמור התנגד לשליחת ספינות אירופאיות לקובה. לופז ותומכיו האמריקנים הואשמו בהפרת חוקי הנייטרליות, אולם בתי דין דרומיים זיכו אותם. לבסוף הם הוצאו להורג בידי הספרדים. בניו אורלינס החלו מהומות אנטי ספרדיות. פילמור, ובסטר והספרדים הגיעו לסדרת הסכמים כדי למנוע עימות. הדרומיים תמכו בפגיעה בספרד, ותגובתו של פילמור פילגה את מפלגתו.
הנשיא טיילור חתם על הסכם שמנע מבריטניה ומארצות הברית לרכוש נכסים חדשים ביבשת, אולם המדינות עדיין ניסו להשיג אחיזה בקרקע. פילמור ציווה על ספינות קרב לשמור על סוחרים אמריקניים ולעצור את הבריטים.
בנוסף, בסוף 1851 הגיע לארצות הברית לאיוש קושוט, המנהיג הגולה של המהפכה ההונגרית הכושלת מול אוסטריה. קושוט רצה הכרה אמריקנית בעצמאות ההונגרית. אמריקנים רבים, כולל המהגרים הגרמניים שהפכו לכוח פוליטי משמעותי, תמכו במורדים ההונגרים. פילמור נפגש איתו בבית הלבן, אולם קושוט נאם בשם ההכרה האמריקנית בהונגריה. פילמור סירב לנטוש את מדיניות הבדלנות ונשאר נייטרלי. קושוט נאלץ לחזור לאירופה.
בחירות 1852 וסוף כהונתו
כשהבחירות של 1852 התקרבו, עדיין לא החליט פילמור האם לרוץ לתקופת כהונה מלאה כנשיא. מזכיר המדינה ובסטר רצה להיות נשיא ותכנן לנסות להתמודד. פילמור רצה לתמוך בחברו ולמרות ששלח מכתב בו טען שלא ינסה להיבחר, הוא עדיין לא פסל זאת, מתוך חשש שתומכי סיוארד ישתלטו על המפלגה. ביוני 1852, לקראת הועידה הוויגית הלאומית בבולטימור, המועמדים המובילים היו פילמור, ובסטר והגנרל סקוט. סיוארד תמך בסקוט. בסוף מאי, הדמוקרטים תמכו בסנאטור לשעבר מניו המפשייר, פרנקלין פירס, שלא היה בפוליטיקה במשך עשור, אולם הצטיין בשירותו במלחמה מול מקסיקו. היבחרו של פירס, עוד צפוני שתמך בדרום, איחדה את הדמוקרטים, ובישרה על מאבק מר של הוויגים.
אכיפת חוק העבד הנמלט פגעה בפילמור בקרב הוויגים הצפוניים, למרות שהדרום ראה בו המועמד המאחד היחידי. מצע המפלגה תמך בפשרת 1850 כפתרון לנושא העבדות, ופילמור הסכים לפרוש, אולם תומכיו לא הסכימו לתמוך בובסטר, ובחרו בסקוט. ב-19 ביוני, בסיבוב ה-46, עדיין לא נפלה הכרעה. מנהיגי המפלגה החליטו ביום שני שאם ובסטר לא יצליח להגדיל את כוחו בסיבובים הבאים, יתמכו בפילמור. הנשיא הסכים לכך, אולם ובסטר לא הסכים עד לבוקר יום שני. בסיבוב ה-48, תומכי ובסטר החליטו לתמוך בסקוט, והגנרל נבחר בסיבוב ה-53. ובסטר התנגד לכך, ופילמור סירב לקבל את התפטרותו. הדרום, והצפוניים שרצו סחר פנימי שקט, תמכו בפירס ועזרו לו לנצח את סקוט. היו שטענו שפילמור היה מצליח יותר.
חודשיו האחרונים של פילמור בתפקיד היו ללא משמעות. ובסטר מת באוקטובר 1852, ופילמור היה מזכיר המדינה מטעם עצמו עד למינויו של אברט. פילמור רצה לדבר על העבדות בנאום מצב האומה האחרון שלו בדצמבר, אולם הקבינט מנע ממנו לעשות זאת, והוא העדיף לדבר על השגשוג במדינה והביע את שמחתו על כך שזכה לשרת אותה. הקונגרס לא דיבר על העבדות, ופילמור עזב את תפקידו ב-4 במרץ 1853, כשפירס נכנס לתפקיד.
לאחר הנשיאות
טרגדיה ומהומה פוליטית (1853-1855)
פילמור היה הנשיא הראשון שחזר אל חייו הפרטיים ללא נכסים, ולא ידע כיצד יוכל להתפרנס. חברו אמר שעדיף לו לחזור לעסוק בעריכת דין, והוא עשה זאת. המשפחה תכננה לטייל בדרום, אולם אביגייל חלתה לאחר השבעתו של פירס ומתה ב-30 במרץ. פילמור חזר אל באפלו לטקס הלוויה. הוא חווה טרגדיה נוספת ב-26 ביולי 1854, כשבתו מרי מתה מכולרה.
הנשיא לשעבר סיים את תקופת האבל שלו בתחילת 1854, כשהאומה החלה להתווכח על חוק קנזס-נברסקה של הסנאטור דאגלס. החוק אפשר התיישבות בחלק הצפוני של רכישת לואיזיאנה, ואישר עבדות באזור, והיה מחסל את הגבול הצפוני לעבדות תחת פשרת 1850. פילמור נסע ברחבי המדינה, וקיווה לאחד את הוויגים מאחוריו בתמיכה בשימור האיחוד. הוא הופיע באירועים רבים וביקר בקברו של קליי.
הוויגים התפלגו בגלל החוק. מתנגדים צפוניים לעבדות החליטו לתמוך במפלגה החדשה, המפלגה הרפובליקנית. פילמור לא מצא שם את ביתו. העוינות בתחילת העשור כלפי המהגרים הקתוליים, הובילה להקמת ארגונים נייטיביסטיים רבים. ב-1854, הוקמה תנועת שאינם יודעים דבר, והפכה למפלגה האמריקנית. חבריה נשבעו להגיד שאינם ידעו דבר על פעילות המפלגה. תומכיו של פילמור הצטרפו למפלגה ב-1854, ורצו שהמפלגה תפעל בנושאים אחרים. הצלחתם בבחירות ב-1854 בצפון מזרח המדינה וכוחם בדרום עודדה את פילמור, וב-1 בינואר 1855, שלח מכתב בו הזהיר מפני השפעת ההגירה בבחירות.
מאוחר יותר באותה השנה, נסע פילמור לחו"ל בעצת חבריו הפוליטיים, וממרץ 1855 עד ליוני 1856, הוא היה באירופה ובמזרח התיכון. המלכה ויקטוריה טענה שפילמור היה האדם הנאה ביותר פגשה. הוא קיבל תואר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד, אולם סירב לכך בטענה שאין לו הכישורים המספיקים. הוא לא הבין את הטקסט הלטיני בדיפלומה שהיה אמור לקבל.
דורותיאה דיקס ליוותה אותו לאירופה, בתקווה ללחוץ על שיפור התנאים לחולי הנפש. הם המשיכו להתכתב. ברומא, שהה פילמור עם האפיפיור פיוס התשיעי. פילמור כמעט סירב לכך כשנאמר לו שיאלץ לכרוע ברך ולנשק את ידו של האפיפיור, ולכן פיוס לא קם במהלך פגישתם.
בחירות 1856
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1856
חבריו של פילמור שלטו במפלגה האמריקנית, וכשהיה באירופה, הם סידרו שייבחר למועמד הנשיאותי. הוועידה בחרה באנדרו ג'קסון דונלסון, אחיינו של הנשיא ג'קסון, לסגנו. פילמור חזר ביוני ב-1856 לניו יורק סיטי ונאם מול קהל נלהב. פילמור הזהיר שבחירה במועמד הרפובליקני, הסנאטור לשעבר מקליפורניה ג'ון פרימונט, תוביל לפילוג האיחוד ולמלחמת אזרחים. פילמור והמועמד הדמוקרטי, הסנאטור לשעבר מפנסילבניה ג'יימס ביוקנן, טענו שהעבדות היא נושא למדינות ולא לממשלה. פילמור לא דיבר בנושא ההגירה, והתמקד בשימור האיחוד.
פילמור חזר לבאפלו והפסיק בנאומים שלו. רוב הוויגים הצטרפו אל המפלגה הרפובליקנית, והמפלגה האמריקנית לא יכלה לדבר על כל דבר פרט לנייטיביזם. הדרום תמך בו, אולם נאומיו בזכות האיחוד לא בלטו, והדרום החל לתמוך בביוקנן מתוך חשש שפרימונט יבחר. אירועים כקנזס המדממת ועימותים בין סנאטורים הובילו לפילוג האיחוד ופגעו בעמדותיו המתונות של פילמור.
בבחירות, השיג ביוקנן 1,836,072 קולות (45.3%) ו-174 אלקטורים לעומת 1,342,345 (33.1%) קולות ו-114 אלקטורים לפרימונט. פילמור הגיע למקום השלישי, עם 873,053 קולות (21.6%) ושמונה אלקטורים ממרילנד. פילמור הפך לנשיא לשעבר הראשון שקיבל אלקטורים על התמודדותו בבחירות, הישג שיחזרו עליו גרובר קליבלנד ב-1892 ותיאודור רוזוולט ב-1912. המפלגה האמריקנית הפסידה בקושי בכמה מדינות דרומיות, ושינוי של 8,000 קולות בלואיזיאנה, קנטקי וטנסי היה גורם לבית הנבחרים להכריע את הבחירות.
פילמור לא היה נייטיביסט. בחרו בו ללא התייעצות איתו. היסטוריונים אחרים טענו שהיה חבר סודי בארגונים הנייטיביסטיים. הוא הרגיש שהמפלגה האמריקנית היא הדרך היחידה ליצור מפלגה לאומית ללא פילוג העבדות.
סוף חייו ומותו
עם תבוסתו ב-1856, סיים פילמור את הקריירה הפוליטית שלו. הוא חזר לעריכת דין, וב-10 בפברואר 1858 נישא לאלמנה עשירה, ורכש איתה בית גדול בכיכר ניאגרה בבאפלו. המשפחה הקדישה את עצמה לצדקה.
בבחירות של 1860, תמך פילמור בדאגלס, מועמד הדמוקרטים הצפוניים. לאחר הבחירות, שהובילו להיבחרו של חבר הקונגרס לשעבר מאילינוי, אברהם לינקולן הרפובליקני, רבים רצו לשמוע את דעתו, אולם הוא סירב להתערב במשבר הפרישה של הדרום. הוא זלזל בפעולותיו של הנשיא ביוקנן כשהדרום פרש, וטען שפרישה היא כבגידה. לינקולן טייל בבאפלו לאחר היבחרו, ופילמור קיבל אותו ואירח אותו באחוזתו. במהלך המלחמה, תמך פילמור בלינקולן. הוא פיקד על מיליציה מקומית שנועדה להגן על באפלו מול הקונפדרציה. לאחר המלחמה, פילמור המשיך להיות פעיל במיליציה עד למותו.
העיתונים תקפו את פילמור כיוון שבתחילת 1864, קרא ליחס סלחני כלפי הדרום לאחר המלחמה, ודיבר על מחירה הכבד של המלחמה. ממשל לינקולן ראה בכך התקפה עליו, במהלך שנת בחירות, וטען שפילמור בוגד. במהלך הבחירות של 1864 תמך במועמד הדמוקרטי, ג'ורג' מקללן, באמונה שהדמוקרטים יפסיקו את הקרבות וירשו למדינות הפורשות לחזור עם העבדות בתחומן, מה שיציל את האיחוד.
לאחר רצח לינקולן באפריל 1865, הושלח דיו שחור אל ביתו של פילמור, כיוון שהבית לא היה עטוף בסרטים שחורים באותה התקופה. פילמור לא היה בביתו באותה התקופה ושם סרטים שחורים על החלונות לאחר שחזר. הוא המשיך להיות האזרח מספר אחת של באפלו, ונבחר ללוות את גופתו של לינקולן בבאפלו. למרות זאת, עדיין כעסו על עמדותיו במהלך המלחמה. הוא תמך במדיניות השיקום של הנשיא אנדרו ג'ונסון, בתחושה שיש לאחד את האיחוד בהקדם האפשרי. את שאר זמנו השקיע בהקמת גלריה לאומנות.
פילמור סבל משבץ בפברואר 1874, ולאחר עוד שבץ מת ב-8 במרץ. כעבור יומיים נקבר בקבורה בבאפלו. הסנאט שלח שלושה סנאטורים ללוויה, כולל האניבל המלין, סגנו הראשון של לינקולן ממיין.
מורשתו
לפי כותב הביוגרפיה שלו, אף נשיא לא זכה לביקורת כמו פילמור. הסיבה לכך, לטענתו, הייתה הניסיון להשמיץ את הנשיאים שכיהנו לפני מלחמת האזרחים ולטעון שחסרה להם מנהיגות. הנשיא הארי טרומן טען שפילמור היה חלש אופי ואחראי למלחמה. שמו נחשב למילה נרדפת לבינוניות. כותב ביוגרפיה אחר טען שפילמור תמיד תמך בצד הלא נכון במאבקים הפוליטיים. אחרים שיבחו את ניסיונו לשמר את האיחוד.
פילמור נחשב לאחד מהנשיאים הכי נשכחים, אולם אחרים ראו בו אדם שבחר לכבד את תפקידו ולאכוף את חוק העבד הנמלט. פילמור מילא את החוקים לטוב ולרע. אכיפת החוק גרמה לכך שיחשב כתומך בדרום. בנוסף, מועמדותו מטעם המפלגה האמריקנית גרמה לו להיות מקושר עם נייטיביזם, למרות שלא עסק בכך.
במהלך כהונתו של פילמור הוכנה הקרקע לרכישת גדסדן. ממשלו פתר מחלוקות עם פורטוגל, הגיע להסכמה עם פרו בנוגע לאיי גואנו, ופתר בדרכי שלום סכסוכים עם בריטניה, צרפת וספרד בנוגע לקובה. המשברים נפתרו ללא פגיעה במעמדה של ארצות הברית או בעזרת מלחמה. בנוסף, פתר את המחלוקות בין טקסס לניו מקסיקו והתנגד לניסיונה של טקסס לכבוש את ניו מקסיקו. בנוסף היה איתן בהחלטתו לפטר את הקבינט של טיילור ולקדם את פשרת 1850.
פילמור הקים את הספרייה הראשונה בבית הלבן.
קישורים חיצוניים
- מילרד פילמור, באתר הקונגרס (באנגלית)
- מילרד פילמור, באתר הבית הלבן (באנגלית)
| סגני-נשיא ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
