חילוט

חילוט הוא עיקול או החרמה של נכסים בידי המדינה או גוף הפועל מטעמה. בדרך כלל מדובר בנכס שמקורו בעבירה פלילית (כגון גניבה או הלבנת הון) או בנכס שסייע לביצוע פשע או פעולות טרור (כגון כלי רכב שהסיע מחבל מתאבד). ישנן מדינות שמשתמשות במינוח "עיקול" (שמשמעותו בישראל שונה מחילוט) או "החרמה" במקום "חילוט".

בישראל מוקנית לבתי המשפט סמכות להורות על חילוט מכוחם של מספר חוקים ובהם:

פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969
פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973
חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000
חוק חילוט רווחים מפרסומים שעניינם עבירות, תשס"ה-2005

מטרת החילוט היא הקטנת התועלת שמפיק העבריין מדבר העבירה וכיסוי נזק שנגרם במהלך ביצוע העבירה. מאחר שבדרך כלל חלק משמעותי מנכסי העבריין הם נכסי מקרקעין, עשויה המדינה להידרש להמציא לבית המשפט שומת מקרקעין לצורך הערכת הפדיון הכספי צפוי ממכירת הרכוש והניהול הליכי החילוט. שומות אלה נערכות על ידי השמאי הממשלתי במשרד המשפטים.

שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג הרחיב בעניין החילוט:

חשיבות רבה נודעת להליך החילוט, על רקע תכליתו. החילוט נועד למנוע מצב בו חוטא יֵצא נשכר, להוציא בִּלעוֹ הבלתי-חוקי של אדם מפיו, לשלול את התמריץ לביצוע עבירות, ולהרתיע. החילוט נועד גם לחסום ניסיון של עבריינים 'לערבב' בין התחומים – רכוש 'פלילי' ברכוש 'תמים', ובכך 'להלבין' כספי פשיעה עד שלא יִוודע כי באו בקִרבּה של מערכת כספים לגיטימית.

לחילוט נודעת גם תכלית מעין-עונשית, כדי שידע העבריין הכלכלי אל-נכון כי הסיכון המקסימלי הצפוי לו, אינו רק החלטה שיפוטית המאלצת אותו להיפרד מפירות שהפיק מביצוע העבירה, אלא כי הוא נתון בסיכון של פגיעה כלכלית בעקבות ביצוע העבירה באמצעות כלי החילוט שהמחוקק העניק לרשויות האכיפה. אין לאפשר לעבריינים להבריח נכסיהם לקרובי משפחתם ולמכריהם כדי להימנע ממימוש החילוט.

לחילוט נודעת חשיבות רבה מן ההיבט הנורמטיבי. החילוט מעביר מסר לעבריין ולחברה בכללותה, לפיו העבירות שביצע העבריין הן חמורות, וכי המדינה איננה סובלנית כלפי התנהגויות שכאלה. המסר ההרתעתי מועבר, בין היתר, לסביבתו של העבריין, הנוכחת לראות ולהבין כי מהעבריין נשלל הרווח שהפיק מפעילותו העבריינית. הרווח שנשלל איננו רק הרכוש 'המוכתם' בעבירה, אלא גם כל רכוש אחר של העבריין עד לשווי הרכוש ש'הוכתם' ואף, במצבים מסוימים, רכוש שהעביר העבריין לצד שלישי. אמירה נורמטיבית זו חשובה כשלעצמה, ומהווה אמצעי רב עוצמה במסגרת המלחמה בפשיעה. לעיתים, המסר הנורמטיבי שמועבר באמצעות הליך החילוט חזק עוד יותר מן המסר המועבר באמצעות ההליך הפלילי לעצמו.

משעה שסכומי כסף שמקורם בעבירה 'עורבבו' עם כספים כשרים, שמקורם בפעולות לגיטימיות, נטמעו זה בזה והתמזגו זה לתוך זה, לא ניתן עוד להבחין בין הכסף ה'נקי' לבין הכסף ה'מלוכלך', ומתחייבת מסקנה לפיה סכום הכסף כולו מהווה רכוש אסור אשר ניתן לחלטו.^[1]