מהר"ם מרוטנבורג

רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג
-

מצבת המהר"ם
לידה	1220 לערך בערך ד'תתק"פ וורמס
פטירה	27 באפריל 1293 י"ט באייר ה'נ"ג אנזיסהיים , דוכסות שוואביה
מקום קבורה	וורמס, ריינלנד-פפאלץ
השתייכות	בעלי התוספות
רבותיו	רבי יהודה הכהן (ליאונטין), רבי יחיאל הלוי מפריז ורבי יצחק בן משה בעל האור זרוע, אביגדור הכהן.
תלמידיו	רבי שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ, הרא"ש, המרדכי, מאיר הכהן מרוטנבורג (הגהות מימוניות), רבי דן אשכנזי, רבי משה בן אלעזר הכהן מקובלנץ (מחבר ספר חסידים - המשכיל), ואחרים.

רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג (אחרי ד'תתק"פ (1220) – י"ט באייר ה'נ"ג (1293)), מגדולי ראשוני אשכנז בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות.

בשנת ה'מ"ו 1286 נכלא המהר"ם על ידי השלטונות במבצר אנזיסהיים (Ensisheim) לאחר שנתפס כשניסה להגר לארץ ישראל, הקיסר הגרמני דרש סכום כופר עצום כדי לשחררו. על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם שהקהילה היהודית תפדהו תמורת סכום שכזה מחשש לתקדים שיביא למאסרים ולדרישות כופר דומות נוספות, בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו.

ביוגרפיה

ככל הנראה נולד המהר"ם בסביבות שנת 1220, בעיר ורמייזא שבגרמניה, בה שימש אביו, רבי ברוך בן רבי מאיר, כרב. בגיל צעיר נסע לוירצבורג ולמד שם מפי רבי יצחק מווינה בעל אור זרוע. בין רבותיו האחרים באשכנז היו רבי שמואל ברבי מנחם מווירצבורג, ורבי יהודה הכהן מפרידברג, המכונה על ידו 'מורי קרובי'. מהר"ם נסע לצרפת ולמד שם בישיבות בעלי התוספות אצל רבי יחיאל מפריז, רבי שמואל מפלייזא, רבי עזרא הנביא ממונקונטור ורבי שמואל מאיוורא.

כששב לגרמניה שימש כרב במקומות שונים, ונחשב כסמכות הרבנית וההלכתית החשובה ביותר של יהדות אשכנז. שמו נקשר בעיקר בעיירה רוטנבורג על הטאובר השוכנת מדרום לעיר וירצבורג שבגרמניה, ששם הוא הקים ישיבה.

לוח זיכרון למהר"ם ברוטנבורג

בין תלמידיו היו הרא"ש, המרדכי, רבי יצחק מדורא, רבי שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ (תשב"ץ "קטן"), רבי מאיר הכהן מרוטנבורג בעל 'הגהות מימוניות', רבינו דן אשכנזי רבי ידידיה מנירנבורק, ואחרים.

כליאתו

הסיבה לכליאתו

לעת זקנתו החמירו רדיפות היהודים בגרמניה. היהודים נחשבו אז בגרמניה לעבדי האוצר (Servi Camerae Regis) ולכן הייתה אסורה עליהם הגירה מגרמניה משום שזה היה נחשב אז בעיני השלטונות כבריחה. המהר"ם שהיה מעורב בארגון של הגירה שמטרתה הייתה עלייה לארץ ישראל ולפי אברהם גרוסמן אף לפתח את היישוב היהודי בירושלים, החליט לברוח יחד עם משפחתו מגרמניה. יהודי מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה, הביא להחזרתו לגרמניה, ולכליאתו ביום ד' תמוז שנת ה'מ"ו (1286) על ידי הקיסר רודולף הראשון לבית הבסבורג במבצר אנזיסהיים שבחבל אלזס באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. הקיסר תבע סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, ותלמידו, הרא"ש, אסף את דמי הכופר.

מצבו בכלא

בתחילה לא ניתן לו כלל לעסוק בלימוד תורה, עד שריחם עליו אחד משרי הממשלה וביקש שיקלו עליו במאסרו, והביאו לו, על פי בקשתו, קלף ודיו.

כמו כן אפשרו לו ללמוד ולהתדיין עם אחד מתלמידיו הגדולים, רבי שמשון בן צדוק, בעל ספר התשב"ץ (תשב"ץ "קטן"), שבו תיעד בפירוט רב את מנהגי רבו. עם זאת כתב המהר"ם שאין בידו את חיבורי בעלי התוספות, ולפיכך - ”אם יימצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי, ... דעתי מבוטלת להם”. בהיותו בכלא כתב פירוש למשניות סדר טהרות. בפירושו לפרק רביעי של מסכת אהלות המתחיל במילים "מגדל שהוא עומד באוויר", כותב המהר"ם: ”כל אלו הדברים סבבתי והוספתי בפרק 'מגדל הפורח באוויר' במגדל אזנשהיים בהיותי תפוס שמה, מלבד מה שכתבתי כבר עליו בהיותי בביתי. שבח והלל לאלקי תהילתי אשר לא הסיר תפילתו וחסדו מאיתי, ובמחשכים היה לי דברו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ולא עזבני ואל יטשני כל ימי היותי, ואף כי אחרי מותי.”

סוגיית תשלום הכופר לשחרורו

קבר המהר"ם בבית הקברות בוורמס, לידו קברו של אלכסנדר ווימפן שתרם לפדיון גופתו

המהרש"ל על מאסרו של המהר"ם מתוך 'ים של שלמה', על מסכת גיטין פרק ד', סימן ס"ו

על פי המסורת המקובלת, לא הסכים המהר"ם שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. לפי אותה מסורת, גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן מפפד"מ, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס.

על מצבת המהר"ם חרוט:

ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה י"ט באייר שנת חמישים ושלש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים ושבע לאלף השישי.

בספרו של המהרש"ל (ים של שלמה) כותב על מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג:_{ראו תמונה בצד}

”שמעתי על מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים והשר תבע מן הקהילות סך גדול והקהילות היו רוצים לפדותו ולא הניח כי אמר אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני מאחר שהיה ת"ח מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כת"ח מופלג מ"מ היה לו לחוש על ביטול תורה כאשר כתב בעצמו שהוא היה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה והיה מקום שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוס' ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו. ובוודאי דעתו היה שאם יפדו אותו א"כ יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לת"ח המופלג שבדור בעבור רוב הממון עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשתכח התורה מישראל.”

ד"ר שילה פכטר ואביחי אלוני ערערו על מסורת הדורות המקובלת וטענו כי המהר"ם לא הביע התנגדות לשחרורו תמורת כופר. הטענה נשענת על כך שתיאור סירובו של המהר"ם מופיע לראשונה אצל המהרש"ל במאה ה-16 (כ-250 שנים לאחר האירוע), ובלשון מעורפלת "שמעתי...", וכי ההתנגדות לשחרור אינו מוזכר בסיפור הכליאה שעל מצבת המהר"ם ולא במקורות אחרים, כדוגמת צוואת רבי יהודה בנו של הרא"ש, ואף לא בתיאור המפורט של כליאת המהר"ם שהתגלה בשנת 1616 בבית הכנסת החרב בוורמס. מחברי המאמר שיערו שהמיתוס צמח כדי לחפות על טראומת כישלונן של הקהילות לשחרר את המהר"ם. על דבריהם ערערו הרב איתם הנקין, הרב פרופ' נריה גוטל והרב יעקב מדן שהסתמך על פרופ' א"א אורבך, שקיבל את המסורת. לטענתם, באותה פסקה של המהרש"ל, תחת לשון "שמעתי", צוינה מסורת נוספת, אשר הוכחה כמהימנה על פי מקורות בלתי-תלויים.

חיבוריו ודרכו בהלכה

עיקר מפעלו הרוחני של המהר"ם נשמר בשו"ת שלו. לתשובותיו יש גם ערך היסטורי רב ונלמד מהן רבות על תקופתו ומצב הקהילות היהודיות דאז. כמו כן הודפסו בתלמוד התוספות שלו למסכת יומא ודבריו מצויים גם בקובצי תוספות אחרים. בתקופת היותו במאסר כתב פירוש למשניות סדר טהרות שמודפס במשניות עם פירוש הר"ש שבסוף מסכת נידה. בספרו זה מהר"ם מציין בכמה מקומות כי אין לו ספרים וכי הוא כותב מן הזיכרון. פסקיו מוזכרים גם בספרי תלמידיו, ובפרט בספר תשב"ץ (התשב"ץ "הקטן") שכתב תלמידו הרב שמשון בן צדוק.

בין השקפותיו בהלכה כתב גם דברים על הכאת נשים, שאולי לא היו מובנים מאליהם באותה תקופה:

”והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו דבחברו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ (לקצוץ) את ידו אם רגיל בכך...” (תשובות המהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, פא)

בעניין הרג הילדים בזמן קידוש השם התבטא באופן יוצא דופן: "לא ידענא שפיר מה אידון ביה" (איני יודע כהוגן מה אפסוק בכך). בסופו של דבר פסק, גם אחרי שהביא קושיות על ההיתר להרוג, "דבר זה פשט היתרו... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכוונתו הייתה לטובה". עם זאת, תשובה זו מתייחסת להיעדר צורך בכפרה בדיעבד לאב שהרג את ילדיו, אך לא כהיתר לעשות כך מלכתחילה.

מהר"ם מרוטנברג קובע כי מקדשי השם אינם סובלים במיתתם: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שרפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.

קינתו המפורסמת על שריפת התלמוד בפריז היא: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך". זו נכתבה על משקל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" של רבי יהודה הלוי. קינה זו, אשר נכללת בסדר הקינות לתשעה באב כמנהג אשכנז, מסתיימת בנימה אופטימית:

עוד תעדי בעדי שני ותוף תקחי
תלכי במחול וצהלי במחולייך
ירום לבבי בעת צורי לצור לך
ויגיה לחשכך ויאירו אפלייך

מהר"ם עמד על כך שלא ניתן להשתמט מלשלם חוב לנוצרי. בנוסף תיקן שנשים לא יכולות לשמש סנדקיות בברית מילה, דבר המהווה חידוש, שכן היה מותר קודם לכן.

וכן חיבר פיוטים. היוצר "אורות מאפל הזריח מהודו" נאמר עד היום בקהילות אשכנז המערבי בשבת הפסקה שנייה (כלומר, ההפסקה השנייה בין השבתות של ארבע פרשיות).

חיבר גם פירושים לסדרי זרעים וטהרות במשנה.

על המהר"ם בשירה העברית

שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1942 את השיר שני הקברים ובו סיפור הבאתו לקבורה של המהר"ם בידי אלכסנדר זיסקינד ווימפן. והוא מסיים במילים:

אִם יֵשׁ, עוֹד יֵשׁ, בְּקִרְבֵּנוּ כַּשְּׁנַיִם, כְּמוֹתָם,

לֹא פַסוּ מֵעַמֵּנוּ שְׁאָר-רוּחַ וְלֶב-תָּם.

תלמידיו

• רבי אשר בן יחיאל - הרא"ש

• רבי מרדכי בן הלל - מחבר ספר "המרדכי" על הש"ס

• רבי יצחק מדורא - מחבר ספר שערי דורא

• רבי מאיר הכהן מרוטנבורג - מחבר ספר הגהות מיימוניות

• רבי שמשון בן צדוק - מחבר ספר תשב"ץ (המכונה תשב"ץ קטן)

• רבי אברהם בן משה מזשונהיים

• רבי חיים בן מכיר

תקופת חייו של מהר"ם מרוטנבורג על ציר הזמן
ציר הזמן

‏

לקריאה נוספת

• קובץ שירי המהר"ם מרוטנבורג שנדפסו ושבכתבי-יד, ירושלים תשנ"ג. בסוף הספר: לקט פרטים ע"ד מאסרו של המהר"ם ז"ל שמקורם בסה"ק ובכתבי יד.

• Irving A. Agus, Rabbi Meir Of Rothenburg: His life and his works as sources for the religious, legal, and social history of the Jews of Germany in the thirteenth century, Philadelphia : Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1947
• Joseph Isaac Lifshitz, Rabbi Meir of Rothenburg and the Foundation of Jewish Political Thought, Cambridhe: Cambridge University Press, 2015

קישורים חיצוניים

• "מאיר בן ברוך מרוטנבורג, ר' (מהר"ם)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 75–76, באתר HebrewBooks
• מרדכי מרגליות (עורך כללי), "ר' מאיר (בר' ברוך) מרוטנבורג (מהר"ם מרוטנבורג)", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1028-1022, באתר HebrewBooks
• מהר"ם מרוטנבורג, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• יונה עמנואל, פסיקות המהר"ם מרוטנבורג בעת מעצרו, באתר "דעת"
• שו"ת מהר"ם רוטנבורג חלק א, חלק ב, תשובות מלוקטות למהר"ם מרוטנבורג, באתר היברובוקס.
• אברהם גרוסמן, ‏זיקתו של מהר"ם מרוטנבורג אל ארץ-ישראל, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 84-63
• יוסף יצחק ליפשיץ, התאוריה הפוליטית של המהר"ם מרוטנברג, באתר "דין תורה"
• פני מלך, מהר"מ מרוטנבורג בכלא, סרט אנימציה
• מהר"ם מרוטנבורג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, טעמי מסורת המקרא, פרמה, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

תקופת חייו של מהר"ם מרוטנבורג על ציר הזמן
ציר הזמן

‏

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30257152מהר"ם מרוטנבורג