למברוסקו

למברוסקו (באיטלקית: Lambrusco) הוא שמו של זן ענבים המשמש להכנת יין אדום, וכמו כן, שמו של היין המבעבע האיטלקי המיוצר מאותו זן ענבים. מקורם של הענבים והיין בארבעה אזורים שונים במחוז אמיליה-רומאניה, ובאזור אחד במחוז לומברדיה, בעיקר בסביבת מרכזן של הערים מודנה, פארמה, רג'ו אמיליה ומונטבה.

לזן הענבים היסטוריה ארוכה כמשמש לצורך הכנת יין, כאשר ישנן עדויות ארכאולוגיות כי עוד האטרוסקים השתמשו בגפניו. בתקופה הרומית הייתה הערכה רבה ללמברוסקו, בשל התשואה הגבוהה מגידולו - כך למשל, קאטו הזקן ציין כי התפוקה משני שלישים דונם של גפני למברוסקו יכולה להספיק להכנת יין שימלא לא פחות מ-300 אמפורות.

בספרות התורנית מוזכרים ענבים אלו אודות שכרות נח, ומסופר כי בצאתו מן התיבה ראה תיש לועס ענבי למבורסקי ומשתכר מכך ונעשה שמח, נח לקח את שרשי הענבים, שטף אותם בדם של בעלי חיים שונים ונטע אותם, ומהענבים שצמחו שתה והשתכר^[1].

מבין יינות הלמברוסקו, אלו הזוכים לדירוג הגבוה ביותר הם היינות המבעבעים האדומים הצעירים, מחמשת אזורי הכרמים המפוקחים לפי תו התקן האיטלקי למוצרי מזון (DOC): למברוסקו גראספרוסה די קסטלוטרו, למברוסקו די סורבארה, למברוסקו סאלמינו די סנטה קרוצ'ה, למברוסקו רג'יאנו ולמברוסקו מנטובנו. במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 היה הלמברוסקו היין המיובא הנמכר ביותר בארצות הברית. באותה תקופה היין נמכר גם בסגנונות של יין לבן ושל יין רוזה.

מאפייני הזן

ענב הלמברוסקו פיתח מספר שיבוטים ותתי זנים מעצמו, כך שלא ניתן עוד להתייחס אל ענבי הלמברוסקו ככאלו שמוצאם מזן יחיד. לרוב נוטעים את גפני הלמברוסקו בגובה מסוים הרחק מהאדמה, כדי שלא יצמח עליהם עובש. בעבר הרחוק, היה מקובל לנטוע את גפני הלמברוסקו כך שיטפסו על עצי צפצפה. ענב הלמברוסקו אינו מתוק במיוחד בפני עצמו, ומשקאות הלמברוסקו המתוקים מקבלים את מתיקותם באמצעות תהליך של התססה, או באמצעות תוספת של ענבי האנצ'לוטה (Ancellotta) המתוקים, בשיעור שנע בין 10% ועד ל-15% מסך המשקה. כאשר ענבי הלמברוסקו לא מותססים עד לשלב בו הם מתוקים, ניתן להפיק מהם גם יין יבש, המתאפיין בנגיעות של טעמי תות ומרירות עדינה. נכון לסוף המאה ה-20, בוטניקאים אבחנו 60 זנים שונים של ענבי למברוסקו המפוזרים ברחבי איטליה, לרבות אזורי פיימונטה, סיציליה וונטו. הזן הנפוץ מכל זני הלמברוסקו הוא שיבוט הסלמינו.