כלכלת קוריאה הצפונית
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. |
| דירוג עולמי | תמ"ג: ; תמ"ג לנפש: |
|---|---|
| סטטיסטיקה | |
| צמיחה כלכלית | 1.00% (דירוג: 171; הערכה לשנת 2014) |
| כוח עבודה | 14,000,000 (הערכה לשנת 2014) |
|
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר אמריקאי, אלא אם כן צוין אחרת | |
כלכלת קוריאה הצפונית היא כלכלה מתוכננת, שבה כל הסקטורים של הכלכלה נמצאים בשליטה מלאה של המדינה. קוריאה הצפונית היא מהכלכלות הריכוזיות ביותר בעולם, וממשיכה במדיניות זו גם לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי. למרות ליברליזציה מסוימת של הכלכלה, נמנעת ממשלת קוריאה הצפונית מביצוע שינויים ממשיים.
היסטוריה
השליטה היפנית והחלוקה
משנות העשרים של המאה העשרים החל השלטון הקולוניאלי היפני בפיתוח התעשייה בחלק הצפוני של חצי האי קוריאה (אז זו הייתה מדינה אחת), שהיה דליל בתושבים, ביחס לחלק הדרומי. התיעוש המהיר הוביל להגירה מהדרום החקלאי יותר לצפון המתועש. תופעה זו הופסקה לאחר חלוקת חצי האי קוריאה לשתי מדינות: קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית. לאחר החלוקה נוצר אי שוויון בחלוקת המשאבים הכלכליים בין שתי המדינות החדשות: ב-1945 לצפון היה אוצרות טבע רבים יותר מלדרום אך לדרום היה 2/3 מכוח העבודה בחצי האי. באותו זמן 65% מהתעשייה הכבדה של חצי האי הייתה בתחומי הצפון בעוד ש-63% מהחקלאות הייתה בתחומי הדרום. עם הקמתה של קוריאה הצפונית, שנשלטה על ידי מפלגת הפועלים של קוריאה בראשות קים איל-סונג, החלה הממשלה בכינון כלכלה ריכוזית כיאה למדינה קומוניסטית. פעולות אלה נקטעו עם פריצתה של מלחמת קוריאה, אשר גרמה הרס ואבדות רבות ברכוש וחיי אדם.
השיקום, הפיתוח והצמיחה המהירה
עם סיום מלחמת קוריאה בשנת 1953 החל שוב השלטון בהפיכת הכלכלה לריכוזית. התעשייה המסחר והחקלאות הולאמו. בנוסף החלה קוריאה הצפונית לקבל סכומי עתק ועזרה טכנית מברית המועצות וסין כדי לשקם את כלכלתה: מפעלי תעשייה רבים שוקמו ונבנו חדשים, מערכת התחבורה פותחה- נסללו כבישים, נבנו מסילות רכבת ונמלים; נבנו תחנות חשמל, קווי חשמל רבים נפרסו והונחו צינורות להובלת מים ונפט. ערים רבות הורחבו ונבנו בהם בנייני ציבור ומגורים. תנופת הבנייה והשיקום התאפשרה לא רק בזכות הסיוע הרב מהשכנות הקומוניסטיות אלא גם בזכות משמעת העבודה החזקה ששררה במדינה ובזכות המוביליזציה של כוח העבודה שלה. בשנות ה-60 רמת החיים הממוצעת של האזרח הצפון קוריאני הייתה גבוהה מזו של הדרום קוריאני, שירותי הבריאות והחינוך בקוריאה הצפונית היו טובים יותר והתוצר מקומי גולמי לנפש היה גבוה יותר. למעשה, עד תחילת שנות ה-70, הייתה קוריאה הצפונית המדינה המתועשת היחידה באסיה פרט ליפן.
מאמצים למודרניזציה
החל משנות ה-70 הואט קצב הצמיחה והרשויות בקוריאה הצפונית החליטו שיש צורך במודרניזציה של התעשייה הכבדה ולצורך כך לקחו הלוואות רבות ממדינות הגוש הקומוניסטי (בעיקר ברית המועצות) וממדינות קפיטליסטיות. אך קוריאה הצפונית לא עמדה בתשלום החובות מסיבות שונות ובראשן העובדה שהוציאה סכומים רבים לצורכי צבא, והכנסותיה מייצוא קטנו בעקבות הירידה בביקוש למוצרים צפון קוריאניים.
הדעיכה והמצב הנוכחי
לאורך שנות ה-80 הידרדר מצבה הכלכלי של קוריאה הצפונית והתוצר לנפש ירד לשליש מזה של שכנתה הדרומית. עם הסיבות להידרדרות ניתן למנות את ההוצאה הצבאית העצומה של בין 24%-30% מהתמ"ג, ניהול כושל, שחיתות, וירידה במשמעת העבודה, וגאוגרפיה המקשה על חקלאות. אף על פי זה לא שינה השלטון את מדיניותו הכלכלית והמשיך בה. בשנת 1991 עם התפרקות ברית המועצות ונסיגתה של סין מעקרונות הכלכלה המתוכננת, בוטלו הסכמי הסחר המועדף שהיה לקוריאה הצפונית עם סין וברית המועצות לשעבר. מצב זה השפיע לרעה בצורה קיצונית על קוריאה הצפונית שנהנתה לפני כן מאנרגיה במחיר מסובסד ומקור לייצא את תוצרתה. על ידי כך כלכלת קוריאה הצפונית התבודדה עוד יותר כשגם שתי הענקיות הקומוניסטיות, שכנותיה כבר אינן מהוות גב כלכלי (ואידאולוגי). נוצר מחסור רב במוצרים בסיסיים, תחנות כוח הפסיקו לפעול בעקבות מחסור בדלק, דבר שהוביל לצמצום רב של התפוקה של מפעלים רבים ולסגירה של מפעלים נוספים. בשנת 1994 ו-1995 פגעו שיטפונות ביבולים החקלאיים של המדינה וגרמו למחסור חמור במזון בשנים אלה ובשנים שלאחר מכן. רעב כבד פשט ברחבי המדינה שגם לפני כן היה בה מחסור באוכל. לפי הערכות ברעב מתו בין 600,000 ל-2,000,000 בני אדם מרעב או ממחלות שקשורות בו או בחוסר תרופות וטיפול רפואי. מאז ישנם דיווחים רבים על בריחה מסיבית של בני אדם מהמדינה לסין, שכנתה, דרך נהר יאלו ונהר טומן. המשבר הכלכלי הגיע לשיאו בשנים 1997-1998 שבהן לפי האו"ם כ-60% מהילדים במדינה סבלו ממחסור כרוני במזון. לפי הערכות בין השנים 1991 ל-1998 הוקטן התמ"ג של קוריאה הצפונית בכ-50%. מאז 1999 עד היום מתבססת קוריאה הצפונית על סיוע בינלאומי כדי להאכיל את אזרחיה. בשנת 2002 הוחל ברפורמה מוגבלת, הכוללת הסרת הפיקוח על המחירים ממוצרים (דבר שגרם להאמרת מחירים), ומתן רשות לחקלאים למכור את תוצרתם העודפת בשוק.
מדיניות פיסקלית
צמיחה כלכלית
לאחר סיום מלחמת קוריאה ב-1953 עד אמצע שנות השישים עמד שיעור הצמיחה הממוצע של הכלכלה הצפון קוריאנית על כ-10%+ בשנה, שבא בעקבות מאמצי שיקום כבירים. בשנות ה-70 וה-80 עמד שיעור הצמיחה השנתי על 2-3 אחוז בשנה. ירידה זו נבעה מירידה בסיוע הסובייטי והסיני, וההוצאות הגדלות על צבא. בשנות ה-90, עם נפילת הגוש הקומוניסטי והתוצאות שבאו בעקבותיו (איבוד שוקי ייצוא מסורתיים, ביטול הסכמי סחר מועדפים, ודרישה לסחר באמצעות מטבע חוץ ולא סחר חליפין), הצטמקה הכלכלה בצורה חדה ביותר שבאה לידי ביטוי בצמיחה שלילית. מאז 1999 ישנה צמיחה כלכלית חיובית בשיעורים קטנים.
הצמיחה הכלכלית הריאלית לפי שנה:
- 1990- 3.7%-
- 1991- 3.5%-
- 1992- 6.0%-
- 1993- 4.2%-
- 1994- 2.1%-
- 1995- 4.1%-
- 1996- 3.6%-
- 1997- 6.3%-
- 1998- 1.1%-
- 1999- 6.2%+
- 2000- 1.3%+
- 2001- 3.7%+
- 2002- 1.2%+
- 2003- 1.8%+
מדיניות תקציבית
כל נושא התקציב בקוריאה הצפונית נשלט ומיושם על ידי משרד האוצר. התקציב בקוריאה הצפונית, כמדינה עם כלכלה מתוכננת חשוב ביותר לקביעת סדר העדיפויות הכלכלי כיוון שרוב השקעות ההון בכלכלה נעשות על ידי המדינה. לפי שיטה זו הממשלה מחליטה על סדר העדיפויות של ההשקעות בכלכלה הלאומית. בשנת 1974 בוטלו המיסים אך אין זה משנה כיוון שרובם ככולם של הכנסות הממשלה מגיעים ממס על מכירות, וממס על רווחי עסקים (מפעלים, חנויות, חוות חקלאיות ועוד). משרד האוצר הצפון קוריאני מכין את התקציב ומפרסם את עיקריו במליאה של הפרלמנט, וצריך לזכות באישורו. הפרטים נמסרים במליאה בדרך כלל על ידי ראש הממשלה או שר האוצר. בנאום זה הוא מפרט את עיקרי התקציב, נתונים על השנה הפיסקלית שחלפה ותחזיות לשנה הפיסקלית החדשה. שנה פיסקלית בקוריאה הצפונית מתחילה ב-15 באפריל ומסתיימת ב-14 באפריל שנה לאחר מכן. לאחר מלחמת קוריאה עלו הוצאות הממשלה באופן קבוע. בשנות ה-90 גרם המצב הכלכלי החמור למשבר פיסקלי: בשנת 1999 היו הוצאות הממשלה והכנסותיה קטנים בכ-50% מאלה של 1994. מאז 1999 ישנה עלייה קטנה בתקציב (הוצאות והכנסות) אך התקציבים של השנים האחרונות ממשיכים להיות קטנים גם במונחים היסטוריים (תקציב קטן יותר מזה של 1981).
התקציב של קוריאה הצפונית (במיליארדי $):
| שנה | 1990 | 1991 | 1992 | 1993 | 1994 | 1995 | 1996 | 1997 | 1998 | 1999 | 2000 | 2001 |
| התקציב | 16.6 | 17.2 | 18.5 | 18.7 | 19.2 | ? | ? | ? | 9.1 | 9.38 | 9.6 | 9.8 |
מדיניות מוניטרית
המטבע של קוריאה הצפונית הוא וון צפון קוריאני שמתחלק ל-100 צ'ון. המטבע מונפק על ידי הבנק המרכזי של קוריאה הצפונית והוא הילך הכסף החוקי היחידי בתוך המדינה. קיימות הגבלות רבות על סחר במט"ח, ולמעשה הוא נתון לשליטה ממשלתית מוחלטת. מבקרים מחו"ל לא יכולים לקנות במדינה עם מטבע חוץ אלא חייבים להמיר אותו במטבע המקומי, בשער חליפין מלאכותי (שנקבע על ידי הרשויות). בשנת 2002, לאחר הסרת הפיקוח על המחירים האמירו המחירים חדות.
מדיניות מיסוי
ערך מורחב – מיסוי בקוריאה הצפונית
באופן רשמי, תושבי קוריאה הצפונית אינם מחויבים בתשלום מיסים כלשהם. לטענת המשטר הצפון-קוריאני, קוריאה הצפונית היא נכון להיום המדינה היחידה בעולם שאזרחיה פטורים לחלוטין מתשלום מס[1][2], והמדינה אף מציינת מדי שנה את "יום ביטול המס" ב-1 באפריל, במסגרת שורת אירועים ואזכורים שונים המשמשים להעלאת קרנו של המשטר.
עם זאת, המשטר הצפון-קוריאני עדיין גובה הכנסות מאזרחי המדינה, וזאת באמצעות שימוש נרחב במסי קנייה שונים[3]. תושבי קוריאה הצפונית לא משתמשים במונח "מס" או "מיסים", וכל התייחסות לתשלומים המועברים מתושבי המדינה לשלטונות מתורגמת למונחים חלופיים כדוגמת "חישוב הכנסה סוציאליסטית", "הכנסה לניהול כלכלי סוציאליסטי", ועוד מונחים נרדפים ברוח זו[4].
מגזרי הכלכלה
תעשייה
לאחר מלחמת קוריאה הוחל בשיקום ופיתוח מסיבי של התעשייה במסגרת תוכנית חומש בסיוע סובייטי וסיני. הדגש הושם על תעשייה כבדה (לאורך שנות החמישים והשישים 50% מההשקעות ההון הופנו לתעשייה) ונעשו השקעות הון רבות בפיתוח תעשיית מכונות, מכרות, כימיקלים, ציוד תעשייתי, תעשייה צבאית ועוד. ישנה גם תעשייה קלה אך זו מפגרת אחרי התעשייה הכבדה. מתחילת שנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות, סובלת התעשייה ממחסור חמור בדלק מאחר שרוסיה אינה מוכנה עוד למכור לקוריאה הצפונית דלק במחיר מסובסד ומחסור של צפון קוריאה במטבע חוץ. כתוצאה מכך לאורך שנות ה-90 ירדה חדות תפוקתם של המפעלים ורבים נסגרו.
חקלאות
התנאים לחקלאות בקוריאה הצפונית אינם נוחים: רק כ-18% מהאדמות של המדינה ניתנות לעיבוד. כ-80% משטח המדינה הררי ואינו מאפשר עיבוד אדמה. עם זאת, בהרי קוריאה הצפונית מצויים יערות רבים. העצים שנכרתים ביערות משמשים לתעשייה המקומית ולייצוא אך גם כמקור דלק בעקבות מחסור בדלקים (נפט, גז טבעי) במדינה. בשנת 1946, שנה לאחר החלוקה של קוריאה לשניים, נחקק חוק האוסר על החזקת חלקות אדמה גדולות. בשנת 1954, הוצאה לפועל תוכנית להלאמת החוות החקלאיות במדינה ובשנת 1958 הושלמה סופית ההלאמה של החקלאיות והפיכתן מחוות פרטיות לחוות ממשלתיות. בשנות ה-90 ירדה התפוקה החקלאית חדות בעקבות שיטפונות, מחסור בדשנים, מזג אוויר קיצוני וניהול כושל- דבר שהוביל למחסור חמור במזון ברחבי המדינה, מצב שנמשך עד היום, אף על פי כן המצב השתפר במעט: בשנת 1998, בשיאו של המשבר הכלכלי כ-60% מהילדים במדינה סבלו מתת-תזונה כרונית, בשנת 2004 36% סובלים ממצב זה.
מסחר
המדינה שולטת ברוב הסחר במדינה. לאחר החלוקה וכינון שתי הקוריאות, הולאמו כל החנויות והבנקים, וכיום כל החנויות והבנקים הם בבעלות ממשלתית. משנת 2002 מותר לחקלאים למכור את תוצרתם העודפת בשוק במחירים שנקבעים על ידיהם באופן עצמאי ולאו דווקא במחירים מלאכותיים שנקבעים על ידי המדינה.
עוני בקוריאה הצפונית
- ערך מורחב – עוני בקוריאה הצפונית
העוני בקוריאה הצפונית קיים בהיקפים נרחבים, אף שקיים קושי משמעותי בקבלת נתונים מהימנים בנושא בעקבות מאמצי השלטון הצפון קוריאני להסתיר את ממדיו, בשילוב עם צנזורה דרקונית ומניפולציה תקשורתית נרחבת מטעם המשטר.
גם בעשור השלישי של המאה ה-21 העוני מהווה בעיה משמעותית בקוריאה הצפונית. בין היתר, דווח כי ההכנסה הממוצעת לנפש במדינה עומדת על כ-1,800 דולר לשנה, השיעור הנמוך בעולם.[5] לפי הערכות עדכניות, נכון לשנת 2020, כ-60% מאוכלוסיית קוריאה הצפונית חיה מתחת לקו העוני,[6] כאשר ארבעה מכל עשרה תושבים, כ-10 מיליון בני אדם, סובלים מרעב כרוני.[7]
ראו גם
קישורים חיצוניים
רויטרס, בשיתוף השלטונות, השוק הפרטי משגשג בצפון קוריאה, באתר הארץ, 17 באפריל 2015- תמר טוניק, צפון קוריאה הרעבה יושבת על אוצרות בשווי 10 טריליון דולר, באתר כלכליסט, 29 באפריל 2018
אזרחים שגוועים ברעב ואיסור יציאה: מה קורה בקוריאה הצפונית?, סרטון באתר יוטיוב, בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי, 15 ביוני 2023- נטע בר, העדויות הולכות ומתרבות: האם אזרחי צפון קוריאה גוועים ברעב?, באתר ישראל היום, 15 ביוני 2023
הערות שוליים
- ^ Yoo Gwan Hee (2008). "Tax? What Tax? The North Korean Taxation Farce". DailyNK.
- ^ Stephan Haggard, Marcus Noland, Witness to Transformation: Refugee Insights Into North Korea, Peterson Institute, 2010-07-20, מסת"ב 978-0-88132-515-7. (באנגלית)
- ^ Hy-Sang Lee, North Korea: A Strange Socialist Fortress, Greenwood Publishing Group, 2001, מסת"ב 978-0-275-96917-2. (באנגלית)
- ^ Seoul, Yonhap News Agency (2002-12-27). North Korea Handbook (באנגלית). M.E. Sharpe. pp. 229–230. ISBN 9780765635235.
- ^ אסף יחזקאלי נפתלי הילגר, חשיפה לצפון: איך נראים החיים בקוריאה הצפונית?, באתר מאקו, 29 בנובמבר 2013
- ^ Crespo Cuaresma, Jesús; Danylo, Olha; Fritz, Steffen; Hofer, Martin; Kharas, Homi; Laso Bayas, Juan Carlos (17 במרץ 2020). "What do we know about poverty in North Korea?". Palgrave Communications. 6 (1): 1–8. doi:10.1057/s41599-020-0417-4.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ שגרה יומיומית בצפון קוריאה: "משלמים שוחד כדי לשרוד", באתר ynet, 28 במאי 2019
כלכלת קוריאה הצפונית40088648Q224623