כלכלת סאו טומה ופרינסיפה
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
| דירוג עולמי | תמ"ג: 203; תמ"ג לנפש: 160 |
|---|---|
| ארגוני סחר | ארגון הסחר העולמי |
| שנת כספים | שנה קלנדרית |
| סטטיסטיקה | |
| תמ"ג | 547 |
| תמ"ג לנפש | 2,324 |
| צמיחה כלכלית | 4.00% (דירוג: 66; הערכה לשנת 2015) |
| אינפלציה (מה"ל) | 10.5% (1999) |
| כוח עבודה | 68,640 (הערכה לשנת 2015) |
| אבטלה | 50% (1998), נתון רשמי |
| קשרי מסחר | |
| יצוא | 13,000,000 דולר (2010) |
| מדינות עיקריות | הולנד 51%, פורטוגל 6%, גרמניה 6%. (1997) |
| יבוא | 19,500,000 דולר (2004) |
| מדינות עיקריות | פורטוגל 26%, צרפת 18%, אנגולה, בלגיה ויפן (1997) |
| מימון ציבורי | |
| חוב | 274,000,000 דולר (2004) |
| הכנסות | 58,000,000 דולר (1993) |
| הוצאות | 114,000,000 דולר (1993) |
| סיוע כלכלי בינלאומי | 57,500,000 דולר (1999) |
|
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר ארצות הברית, אלא אם כן צוין אחרת | |
המערכת הכלכלית של סאו טומה ופרינסיפה מתבססת על החקלאות. 90% מן הייצוא מבוסס על ייצור הקקאו, ועשרת האחוזים הנותרים גם הם מגיעים בעיקרן מן העולם החקלאי. התעשייה איננה מפותחת דיה, ולאחרונה נתגלו במדינה מרבצי נפט. סאו טומה ופרינסיפה ניצבת מבין המדינות העניות בעולם, כמחצית מתושבים מובטלים. עם כל זאת, המדינה
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של סאו טומה ופרינסיפה
התקופה הקולוניאלית (1471-1950)
בשנת 1506 חיו בסאו טומה, האי הדרומי, כבר כ-1000 תושבים, ומתוכם כ-600 יהודים. בנוסף לאלו שהו במקום במעמד נמוך יותר כ-2,000 עבדים שחורים שהובאו מהיבשת השכנה. האיים הפכו למרכז סחר פורטוגזי בעבדים.[1] בכל שנה, נשלחו מהאיים כמה אלפי עבדים אל המטעים הפורטוגזיים בברזיל ובאיים הקריביים. עבדים הועסקו באפן נרחב גם בסאו טומה ובפרינסיפה, בעיקר בעבודה במטעי הסוכר. בסוף המאה ה-16, האיים הפיקו בשנה כ-12,000 טון של סוכר. בשנים 1572 ו-1573 הוכפפו האיים ישירות אל הכתר הפורטוגלי. בתחילת המאה ה-17 השתנה המצב הפוליטי והכלכלי באיים לרעה. עלייתם של מטעי הסוכר בברזיל, הולידו תחרות עם התוצרת הברזילאית. דבר זה גרם למשבר כלכלי מתמשך באזור, וזה הביא לעזיבתם של מתיישבים לבנים רבים ולמרידות עבדים חוזרות ונשנות. בשנת 1844 חיו באיים 185 לבנים בלבד, לעומת 7054 שחורים, 5514 מתוכם היו עבדים. באמצע המאה ה-16, היה בסאו טומה נמל פורטוגזי אשר שימש בעיקר לתדלוק ספינות הצי האימפריאליסטי.[1]
במהלך ראשית המאה ה-19, בעקבות התחרות הכושלת עם ברזיל בעניין שוק מטעי הסוכר, החלו תושבי האי להבין שאינם יוכלו להתחרות איתה ולהגיע להישגים כלכליים עליה. אט אט הם החלו לפתח תוצרות חקלאיות אחרות, קפה ובעיקר קקאו.[2][3] סאו טומה הפכה עד מהרה ליצואנית קקאו מובילה בתחום,[1] ובשנת 1908 הפכה לגדולה ביותר בעולם בנושא זה.[2] תוצרת זו מהווה גם בימינו את הבסיס הכלכלי של המדינה.[3] מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1822, עזבו הפורטוגזים את ברזיל, וקמה שם האימפריה הברזילאית העצמאית. כך הפכה סאו טומה ליצואנית הכמעט בלעדית של סוכר לפורטוגל. שנים אלו, אמצע ושלהי המאה ה-19, היו שנים של פריחה כלכלית, אך רוב שדרות לא נהנו העם ממנה. עם הגידול החד בביקוש, החלו להעסיק במקום יותר ויותר עבדים. זאת, חרף העובדה שפורטוגל ביטלה באופן רשמי את העבדות באימפריה שלה באותה התקופה, בשנת 1876.[2] דבר זה הגיע עד כדי כך, שבשנת 1900, הודיעו יצרני השוקולד בבריטניה ובצרפת, על הפסקת רכישה של תוצרת החקלאית מהאי, לרבות קקאו.[3]
התקופה העצמאית (1950-היום)
מגזרים כלכליים
חקלאות
בנקאות
מחצבים
ראו גם
קישורים חיצוניים
- היסטוריה של סאו טומה ופרינסיפה (באנגלית)
- הערת רקע: סאו טומה ופרינסיפה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Background Note ,Sao Tome and Principe, paragraph - history
- ^ 2.0 2.1 2.2 History of Nations ,History of Sao Tome and Principe
- ^ 3.0 3.1 3.2 אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה 2005, הערך 'סאו טומה ופרינסיפה', עמוד 167.
