יצחק אפשטיין (מחנך)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק באיש חינוך ובלשן. אם התכוונתם לאב בית דין בתל אביב וממקימי הרבנות הצבאית, ראו יצחק אפשטיין (רב).
יצחק אפשטיין

יצחק אפשטיין (כסלו תרכ"ג, 1863 – כ"ג באדר א' תש"ג, 26 בפברואר 1943) היה מחנך, חוקר לשון, הוגה דעות וממחדשי השפה העברית בארץ ישראל.

ממנהלי "בית הספר הישן", בית שמחה וילקומיץ, מבתי הספר הראשונים בארץ שלימדו בהם בעברית.

בין המילים שחידש: תורשה,[1] פעילות,[1] תצפית,[1] רגישות,[1] תופעה,[2] תודעה,[2] תבליט,[2] פעיל וסביל,[2] לתפקד.[3]

היה נשוי לרחל וידנפלד, בת המושבה ראש פינה, ולזוג נולדו שישה ילדים. הסופרת גיל הראבן היא נינתו (בתו של נכדו, אלוף הראבן).

תולדות חייו

נולד ברוסיה, בעיירה הליטאית הקטנה ליובאן שבפלך מינסק,[4] כבנו של המורה לעברית המלומד נחום אפשטיין ושל אשתו, בלה-פייגה לבית שפירא. גדל באווירה דתית. למד בחדר חינוך מסורתי (גם עברית). אחיו המבוגר זלמן אפשטיין (1936-1860), לימים פובליציסט נודע בדורו ומראשוני המטיפים ל"חיבת ציון ולציונות", קירבוֹ לרעיונות "חיבת ציון" והציונות.[5] נמשך להוראה כבר בצעירותו, ובזִכרונותיו כתב: "מנעוריי התגלתה בי נטייה להוראה. דעת כל אמת הייתה גורמת לי נחת, וכאשר הסברתיה לאחרים – התענגתי כפליים".[5] בן 14 עזב לבית-ספר ראלי בעיר אודסה, ועדיין המשיך ללמוד את הלשון העברית ולקרוא ספרות עברית, בהדרכת הסופר והפובליציסט משה לייב ליליינבלום.[5] בזכות ליליינבלום התקרב לאידאולוגיה של "חיבת ציון". נאלץ להתפרנס משיעורים פרטיים, אך עד מהרה נוכח לדעת שהוא נמשך בכל נימיו אל ההוראה.[5]

בן 21 גמר את לימודיו בבית הספר ופנה ללמוד חקלאות באוניברסיטה.[5] מהודעת הסירוב הבין שלא התקבל לאוניברסיטה רק משום שהיה יהודי.[5] הדבר חרה לו מאוד והוא חיפש דרך אחרת להגיע לחקלאות.[5]

עלייתו ארצה

אפשטיין היה אחד מששת הצעירים היהודים המשכילים מרוסיה שנשלחו באלול 1886 מטעם תנועת "חובבי ציון" באודסה לזכרון יעקב, על חשבונו של הברון רוטשילד, כדי שיתמחו בחקלאות ואחר כך יוכלו להדריך מתיישבים חדשים במקום המדריכים הצרפתים (הם לא הבינו את האידאולוגיה הציונית ועל רקע זה היו התנגשויות ביניהם לבין המתיישבים היהודים).[5] את עשרים שנותיו הראשונות בארץ עשה בגליל – בראש פינה, בצפת ובמטולה.[6] שנים אחדות אחרי עלותו ארצה היה מדריך חקלאי ועסק בגינון ובמדידה.[5] לימד את הצעירים שעזרו לו בעבודת הגינון צרפתית.[5] נענה לקריאתו של הרופא ד"ר ישעיהו בלידן (שנשלח לארץ על ידי הברון רוטשילד כדי לשמש רופא בראש פינה, גר בצפת ומשראה את העוני ואת הבורות של יהודי צפת החליט לפתוח להם בית ספר) לנהל בית ספר וגם ללמד בו.[5] בשל מאבק החרדים בירושלים נגד בתי ספר, סבר ד"ר בלידן שאם יפתח בית ספר לבנות תהיה ההתנגדות פחותה – וכך אמנם היה.[5]

ניהול בית הספר לבנות בצפת וגיבוש זהות המחנך

אפשטיין ניהל במשך חמש שנים (מ-1891) את בית הספר לבנות בצפת. תחילה היו במוסד רק שתי כיתות.[5] קודם למינויו התרשם הד"ר בלידן לא רק מהעושר הלשוני, אלא גם (ואף יותר) מהמבטא הספרדי המשכנע שסיגל לעצמו אפשטיין על אף גילו המבוגר יחסית ללומד שפה (עלה בן 24).[5][7] אף על פי שהתברר לאפשטיין שבעבודתו החקלאית יהיה שכרו גבוה משכרו בהוראה, הוא החליט לקבל עליו את ההצעה.[5] בזִכרונותיו כתב: "מימיי לא ביקרתי בבית ספר עממי ולא קראתי כלום על חינוך והוראה, תורת הנפש, תורת ההוראה. תורת החינוך ותולדותיו – טרם נולדו בשבילי".[5] אפשטיין חש שעליו להמציא הכול. על יסוד נִסיונו המועט בהוראה פרטית הגיע למסקנה שבהוראה חשוב מאוד להמחיש דברים: "רעיון אחד לא חדל מלהלהיבני. אֲממש את הלימוד, אסביר במיטב יכולתי, עד כי יובן הכול לכול".[5]

אפשטיין היה איתן בדעתו שבבית הספר יש לדבר עברית, אולם הדבר היה לו לאתגר: "כל ספר לימוד בעברית טרם יהיה בארץ – ועל כל פנים לא נזדמן לידי".[5] הוא כפר ב"שיטת התרגום" שנהגה בהוראת לשונות חדשות: "ערבוב השפות עורר בי כעין רגש כיעור, תיעבתי כלאיים", וקבע לו כלל דידקטי: "את השפה הזרה צריך ללמד מתוך הסתכלות בסביבה הטבעית, באופן שבמידה ידועה ישיג הלומד לא רק מילים ואמרים – אלא גם רשמים חדשים ומושגים מחודשים ומבוררים".[5] אפשטיין התחיל ללמד ללא תרגום. את שיעוריו הראשונים ביסס על מושגים שהיה אפשר להמחישם (בית, מכשירי לימוד, גוף האדם, מזון, צמחים, בעלי חיים).[5] העוללים חיקוהו בקַלות ואימצו את הברתו המזרחית.[5] בהדרגה שיפר את שיטת ההוראה.[5] אורחים שבאו מן הארץ ומחו"ל התרשמו מהישגיו ומהמבטא הצח והתקין שהקנה להם, אף יותר מן התוכן.[5] לאפשטיין יצא שם של מורה-אמן. אבל הוא לא רצה להישאר בצפת, אלא השתוקק לחזור לחיי הכפר ועבודת האדמה.[5]

מבית הספר העברי במטולה לאוניברסיטה ולסלוניקי

בתום חמש שנות ניהולו את המוסד החינוכי הזמינה המושבה מטולה את אפשטיין לבוא ולעבוד בבית הספר העברי שבה.[5] הוא עבר ברצון, ישב במקום שנתיים (עד 1899) ולימד עברית על פי שיטתו, שהמשיך לפתחה ולשכללה.[5]

אפשטיין לימד במטולה ילדים בני שמונה ומעלה, ואילו הקטנים יותר למדו אצל אשתו של אחד המתיישבים, אלישבע בסביץ'.[7] הילדים למדו תנ"ך, דברי ימי ישראל, כתיבת הארץ (גאוגרפיה), דקדוק, חשבון, ידיעת הטבע, קריאה נכונה, כתיבה יפה וערבית.[7] לא רק מורים נהרו לבית הספר בזכות שמו הטוב שרכש לו, אלא גם תלמידים הגיעו לבית הספר במטולה מזכרון יעקב, מראש פינה, מירושלים, מחיפה וממשמר הירדן.[7]

הניב הגלילי

בבואו להורות בגליל ייחד מחשבה רבה לטיפוח "גאווה אזורית", שהייתה צריכה להתבטא לדידו גם בניב גלילי מיוחד – עברית בעלת צליל שונה מזה שבו דיברו במרכז הארץ.[7] אפשטיין גיבש את הניב בעקבות היכרותו עם הערבית המקומית, ובעיקר עם הניב העברי המיוחד שהשתמר מימי קדם בקרב יהודי דרום לבנון, ואשר הִכִּירוֹ מפי יהודי חצביה.[7] לטענת הבלשן אהרן בר-אדון, אפשטיין ניסה להחיות ניב עתיק של העברית שהיה נהוג בגליל בתקופות קדומות.[8] ייתכן ששאף להפוך את השפה לפונטית ופשוטה יותר.[8]

סימן הזיהוי הבולט ביותר של הניב הגליל היה הגיית בי"ת רפה כדגושה (נהגו להדגיש את התכונה במשפט "שבּעים ושבּעה זבּובּים מסתובּבּים סבּיבּ החלבּ הלבּן"). ההגייה התאפיינה גם בהטעמה מלרעית (בניגוד להטעמה המלעילית, ה"אשכנזית"); הקמץ נבטא כמו פתח, ולא כמו חולם כב"אשכנזית"; האותיות ח, ע, ק, ט, נבטאו כבערבית; ההברה המוטעמת נמשכה משיכה ארוכה, תוך הכפלת תנועתה.[7] הניב הגלילי פשט ממטולה עד מנחמיה,[7] אך לא האריך ימים. כבר ב-1913 הכריז דוד ילין, ממייסדי ועד הלשון, שאין לאפשר קיומה של הגייה שונה בגליל, משום שיש בה כדי "להרוס כל יסוד אחדות המבטא".[8]

מראש פינה לאוניברסיטה, ומשם לסלוניקי

לאחר שנתיים במטולה העתיק אפשטיין את מגוריו לראש פינה, ושמו יצא בכל הארץ כמחנך דגול.[7] מורים ראו לעצמם זכות וחובה לעבוד תקופת-מה בבית הספר המפורסם בראש פינה תחת שרביטם של אפשטיין או של תלמידו ויורשו וילקומיץ, ותורת החינוך המודרני יצאה מן הגליל ופשטה ביישוב החדש בכל הארץ.[7]

על אף הצלחתו הלא-מבוטלת בארץ והשם שקנה לו בעולם בעקבות מאמריו, שבזכותם הכירו מורים בגדולתו כמחנך וכמורה שפות, החליט אפשטיין שעליו להרחיב את לימודיו. ב-1903 בהיותו קרוב לגיל ארבעים יצא להשתלמות אוניברסיטאית.[9] אשתו וילדיו התלוו אליו בחזרה[דרושה הבהרה] לעיר לוזאן בשווייץ, ושם למד באוניברסיטה המקומית פסיכולוגיה ופדגוגיה כדי לבחון, להשלים ולתקן את שיטת ההוראה שלו על יסוד המחקר.[5] גם אז ראה לנגד עיניו את הפצת הדיבור העברי.[5]

לאחר שסיים אפשטיין את לימודיו, הזמינוהו ראשי הקהילה היהודית בסלוניקי לנהל את בית הספר "תלמוד תורה הגדול", ובו הוא יישם את חידושיו הפדגוגיים (משנת 1909 ועד 1915).[5] מסלוניקי חזר ללוזאן כדי להשלים את לימודי הדוקטורט.[5]

השיבה ארצה ואחרית דבר

עם חזרתו לארץ ב-1919, בסוף מלחמת העולם הראשונה, ניהל את בית הספר למורים ולגננות על-שם לוינסקי בתל אביב.

בשנות חייו האחרונות פרש מההוראה והתמסר לשיפור הלשון העברית, כפי שהוא פירש אותו.[5] העברית ספגה השפעות רבות מהשפות הלועזיות שהיו שגורות על לשון העולים, ואפשטיין חשש ש"הרוח העברית" המקורית תימחה מהעברית החדשה.[5] לכן כתב בעיתון היומי דבר טור לשיפור הלשון ולתיקון שגיאות רווחות בעברית השימושית בכתב ובעל פה.[5] הוא בחן משפטים מדברי דפוס והראה, שגם אם אין בהם שגיאות לשון, הם חוטאים ל"רוח העברית". ברל כצנלסון יזם את כינוס הטורים לספר.[5] אפשטיין הספיק להכין את כתב היד, אולם לא זכה לראות את הספר בדפוס.[5] הספר, "הגיוני לשון", ראה אור כארבע שנים לאחר מות אפשטיין.[5]

שיטתו החינוכית

אפשטיין ייסד שיטה בהוראת העברית שעקרונותיה היו: לימוד טבעי הקרוב לאופן שבו נלמדת שפת אם; שיתוף כל החושים; לימוד על דרך האינדוקציה – מהפרט לכלל; ההוראה מדורגת בהיבטים מגוונים: קל מול כבד, קרוב מול רחוק, מוכר מול בלתי מוכר; התבססות על תחומי העניין של הילד; על קשר קרוב עם הסביבה הטבעית; שילוב שירה ומשחק; שימוש בשפה ככלי לאומי לחידוש ההתיישבות בארץ;  כבוד לתלמידים עת חזקה[10].

עקרונות אלה התפרסמו במאמר "עברית בעברית" בעיתון "השילוח" ב-1898, ופותחו במהלך השנים לשיטת ההוראה המרכזית בתקופת תחיית הלשון העברית. "זרם העובדים", שדגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי, פעל לאורה עד לשנות ה-50.

בין תלמידיו נמנה גם משה אטיאש.

תפיסתו הלשונית

מתוך דבריו של אפשטיין בספרו "הֶגיוני לשון":

מלחמה לנו בערבוב, בסתמיות, בהיעדר גבולות מדויקים. נשקנו – בירור, הסברה, טעם ונימוק, ותוצאתם – הגבלה, הגדרה, השלמת החסר וגריעת היתר. לא לעקור את מושגי הלעז האיתנים נלך, אלא לחזור ולנטוע את העבריים כתיקונם. לא נתקיף את הטועה ברוח הכתוב במקרא ובתלמוד, כי אם נסייענו להבין מדוע כתוב כך.

את גישתו הלשונית סיכם הבלשן יצחק אבינרי (ההדגשות והניקוד במקור; לעיתים נוסף ניקוד עזר בשל התמורות בכתיב המלא):

בלשן זה חִדש הרבה מִלים. מקצתן נקלטו ונעשו לנחלת הכל (תודעה ותופעה, תבליט, פעיל וסביל ועוד), ורובן – כרגיל – לא נקלטו, כגון: שניון (פעם במובן חזרה ופעם במובן הבדל ושוני), הזדכּר (התאמץ להִזכר), התנצב, השתכנן, סבכּך, כריחַ (הכרחי), תושרה (כִּוון), מרוכב[11] (מורכב), תליון (תְּלִיּוּת). כל אלה – מתוך מאמריו ב"החִנוך", והרבה יותר מזה – בתרגומיו: "נפש התינוק" ו"צמח עבר הירדן", בהם עשרות רבות של חִדושים, שמקצתם נקלטו ורובם לא נקלטו. עם כל חדשנותו זו היה שמרני מאד מבחינת שִׁמוש הלשון. יש אשר פסל דברים שפסלו גם אחרים (כגון: לא יותר יפה אלא יפה יותר, ולא הכי נכבד אלא הנכבד ביותר), ויש שהיה בודד בחומרותיו: פסל מה זה שולחן (לדעתו – מה הוא שולחן), דרש להבחין בין לִמוד ללמידה ובין גידול לגדילה ואף בין חִנוך ל"הֵחָנכות" (חִנוך המורה והֵחָנכות התלמיד). מן "הוטב" חדש הוטבות ולא נחה דעתו בהטבה... ומשום שאיפתו להבחנות יתרות גם חִדש צורות יתרות של שם־הפועל מבִּנְין פוּעל והופעל, כגון "לבוּקוֹר", "להובטח", "להוּכּוֹר", "להוּטוֹב"; פסל רציפוּת כמה נסמכים (ע"ע סמיכות), אף אם דרך המקרא והתלמוד בכך; גם הקפיד על צמח ביחיד כשם קבוצי, משום שכך במקרא ("וצמח האדמה"), ולפיכך קרא לתרגום ספרו של אהרנסון "צמַח עבר הירדן", ולא שת לבו לכך שיש בתלמוד צמחים ופירות[12]; פסל בקש את במובן בקשה ואת עוד לא, אף על פי שבפסוק אחד כבר נמצא שִׁמוש זה; כיו"ב אסר את הצירופים נתן מכה ועשה צעד והקפיד דווקא על הִכָּה מַכָּה וצָעַד צַעַד; אף לא חשש לפסול עולה על ההר (בהר), וטען שיש לומר נגישה במקום גישה... כל אלה אינם אלא חלק מחומרותיו של בלשן נכבד זה, ויותר ממה שמניתי אפשר למצוא בספרו "הגיוני לשון", אם כי לפעמים חזר בו מחומרה יתרה והודה בשגגתו (ע"ע אלא).

— "יד הלשון", יזרעאל, 1964, עמ' 194 (במקור זה צוטט מן "לשוננו" כסלו תרצ"א; אדר תשכ"א)

על חידושו "תצפית" העיד אבינרי:

את צֶפִי בִּקש יצחק אפשטין להנהיג במקום חִדושו תצפית, וגם כתב על זה בתרגומו "נפש התינוק" (ירושלים תרפ"ט, עמ' 247). בשיחותיו עמי היה מצטער על שנקלט חִדושו תצפית, כי לדעתו נובעים השמות במשקל זה מבִּנְין פעל או התפעל: תענית, תרמית. ואִלו תצפית היא פעולת צופה, ולא מצפה.

— "היכל המשקלים", יזרעאל, 1976, עמ' 65

אבינרי העיד כי אפשטיין הוא שהִמריצוֹ להוציא לאור "מדריך לשוני עברי". אבינרי ציין כי אפשטיין ניאות לבקשתו לכתוב כעין קול קורא (לשם פרסומו בעיתונים) בדבר תועלתו וחשיבותו של מדריך לשוני, ועשה זאת בשבט תש"ג בירושלים. התוכנית בימים ההם הייתה אמנם מכוונת לספר קטן, והיא עלתה כשנתיים לפני שפתח אבינרי את מדורו השבועי "פִּנת הלשון" (עד אז לא פרסם אלא כמאה מאמרי לשון). מחמת עיכובים שונים לא יצאה התוכנית לפועל, ולכן לא ראה אבינרי צורך לפרסם את דברי הד"ר. משזכה אבינרי להוציא לאור את ספרו, פרסם את דבריו בפתח מדריך הלשון שלו – הידוע בשמו "יד הלשון".

פועלו הציבורי

אפשטיין עסק בפומבי בשלב מוקדם מאוד (ב-1907) בסוגיית יחסי יהודים וערבים בארץ. במאמר "שאלה נַעֲלָמָה" שהופיע בעיתון "השילוח" ייחד מחשבה מעמיקה לנושא יחסה של הציונות לערבים תושבי הארץ. במאמר זה באו לידי ביטוי רעיונות שהציג קודם לכן בהרצאה שנתן בפני האגודה "עברייה" לרגל כינוס הקונגרס הציוני בבזל בשנת 1905[13]:

בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו יש שאלה אחת שהיא שקולה כנגד כולן - שאלת ייחוסנו אל הערבים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים[14]

כשנבוא אל ארצנו עלינו לשרש מקרבנו את מחשבות הכיבוש...חלילה לנו לגרום רעה לשום עם

בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב, רגש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדתו בעבותות חזקים.[15]

מתוך נקודת ראייה זו ייחס אפשטיין חשיבות רבה לחינוך לידיעת העם השכן ותרבותו:

חובה עלינו להכיר כראוי את העם הערבי...חרפה היא שעדיין לא נעשה כלשהו בנידון זה, ואנו בורים גמורים בכל הנוגע לערבים[15]

. הוא הזהיר בהרצאתו לגבי הסכנות האורבות ליישוב היהודי על רקע ההקצנה ביחסים ההדדיים בין היהודים לערבים וסבר כי גישה מתונה וערכית יכולה לעזור לגשר בין הצדדים:

אל לנו להתגרות בלביא נרדם. זיק אחד יתמלט ויהיה לתבערה שלא תכבה.[15]

התבטאויות אלה עוררו את ביקורתם של דוברים אחרים מקרב חוגי "הפועל הצעיר" כמו משה סמילנסקי, זאב סמילנסקי ושלמה צמח.[16]

אפשטיין דאג שבבית הספר שניהל במטולה ילמדו גם ערבים, בניהם של העובדים ביישוב.[7] הוא היה ממייסדי ברית שלום, אולם פרש ממנה.

מחיבוריו ומפרסומיו

  • במה זכתה הלשון העברית לתחיה?: מסה פסיכודידקטית, תל אביב: תרצ"ו-1936.
  • הגיוני לשון, תל אביב: עם עובד, תש"ז-1947.
  • הסגנון והטבתו, ירושלים: תר"ץ-1930.
  • עברית בעברית: ראשית למוד שפת עבר על פי השיטה הטבעית: ספר נועד למורים ולאבות, המלמדים עברית ילדים מבן ארבע שנים ומעלה, ורשה: אחיאסף, תרס"א-1900.
  • עולה צעיר משנת תרמ"ו: מושגיו והגיוניו, ירושלים: תרצ"ה-1935.
  • שאלת השאלות ביישוב הארץ (השאלה הערבית), יפו: הוצאת חבר אמוני היישוב, תרע"ט-1919.
  • התכלית והמטרה בחינוך: הרצאת יצחק אפשטין בכנוס המורים בניסן תרפ"ט בירושלים, 1929.
  • שאלה נעלמה אודסה: אחיאסף, תרס"ז-ס"ח-1907.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 דוד סמילנסקי, עם בני ארצי ועירי, הועד הצבורי להוצאת כתביו שח דוד סמילנסקי ומסדה, עמ' 127, 1958
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יצחק אבינרי, יד הלשון, יזרעאל, 1964, עמ' 194
  3. ^ "... הנשמע בימים פרגמטיים אלה מכל פינה, ממשימות הצבא ועד ספת הפסיכולוג. יוצר הפועל הוא המחנך והלשונאי יצחק אפשטיין, והוא מסביר בגיליון הראשון של כתב העת 'החינוך' איך נולד הפועל החדש: 'תפקד, מילא את התפקיד'." (רוביק רוזנטל, 02 בדצמבר 2005)
  4. ^ המון זבובים מסתובבים על הלביבות
  5. ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 5.12 5.13 5.14 5.15 5.16 5.17 5.18 5.19 5.20 5.21 5.22 5.23 5.24 5.25 5.26 5.27 5.28 5.29 5.30 5.31 5.32 5.33 5.34 5.35 שלמה הרמתי, המורים החלוצים, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2000
  6. ^ העלייה השניה, 1903-1914, מרדכי נאור; מאמר מאת הנכד אלוף הראבן, באתר www.kotar.co.il
  7. ^ 7.00 7.01 7.02 7.03 7.04 7.05 7.06 7.07 7.08 7.09 7.10 זאב ענר, סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתישבות, ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1988, עמ' 48
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 שפות נכחדות, ניב גלילי, באתר הארץ
  9. ^ ראשית הסכסוך ישראל-ערב: 1882-1911, אליעזר בארי
  10. ^ מרים סנפיר, שוש סיטון, גילה רוסו – צימט, מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל, עמ' 39 - 80, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון, 2012
  11. ^ למילה זו נתייחדה משמעות מדעית בעולם המתמטיקה (מספר מרוכב) והכימיה (חומרים מרוכבים)
  12. ^ כלומר בריבוי
  13. ^ מאיר חזן 2002, ע'244
  14. ^ ציטוטים המובאים בתוך מאמר ההספד של עופר אדרת אחרי מותו של אלוף הראבן ב"הארץ" 4.3.2016, ע' 28
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 ציטוט המובא ה"הארץ" 4.3.2006
  16. ^ מאיר חזן, 2002, ע' 245
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27198504יצחק אפשטיין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יצחק_אפשטיין_(מחנך)&oldid=952433"