יצחק אבינרי

יצחק אבינרי

לידה	24 ביולי 1900
פטירה	30 באוגוסט 1977 (בגיל 77)
מקום מגורים	ישראל

יצחק אבינרי (רֶבֶּלְסְקִי; כ"ז בתמוז ה'תר"ס, 24 ביולי 1900 – ט"ז באלול תשל"ז, 30 באוגוסט 1977) היה בלשן, לשונאי, חוקר ומחדש הלשון העברית.

אבינרי חידש עשרות מילים, ובהן: רב-מכר, תפוז, אישום, בִּנאום, איוש, יֶדַע, ילודה, רַכָּז, קימום, קמטוט, חיסול, ביים וביום, מייצר וייצור, תוצר, תרנהוד, ועוד. הוא כתב מאות מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים, כתב וערך את המדור הלשוני בעיתון "על המשמר" וב"דבר", מדור כה ותיק שלימים כונס לספר "יד הלשון", בן מאות העמודים. חיים נחמן ביאליק, ידיד ומכר, כינה אותו "שר הלשון העברית". יואב קרני הספידו וכינה אותו "שומר החומות" של הלשון העברית – על שום מלחמתו העיקשת וחסרת הפשרות במה שהיו עיוותים בלשון ובתחביר.

אבינרי חיבר ספרים בענייני לשון, שרובם ככולם משמשים כיום למחקר בזכות ערכם ההיסטורי התיעודי. ערך את לוח הקואופרציה של ארץ ישראל ומדינת ישראל במשך 48 שנה.

יצחק אבינרי 1975

ראשית חייו

יצחק אבינרי נולד בפליסקוב, בפלך קייב שבאימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי. אביו, הרב משה רבלסקי (אבינרי), היה מחלוצי הדיבור העברי ברוסיה, הראשון ברבני רוסיה שהנהיג את הדיבור העברי בביתו, ואכן בניו היו מראשוני הילדים ברוסיה שדיברו עברית.

בראשית תרע"ד, בהיותו נער בן 14 שנים, נשלח על ידי הוריו לארץ ישראל ללמוד ב"גימנסיה הרצליה" שבתל אביב, וכן אצל רבה של יפו (באותה עת) הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

בימי חופשת הקיץ יצא לבקר את משפחתו שבפליסקוב, אך בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ להישאר בגולה ונבצר ממנו לשוב ארצה. הוא המשיך את לימודיו באודסה 1920-1921, בברלין (1922-1923) ובפריז (1924-1925).

כבר בילדותו אהב אבינרי את השפה העברית, והיה רושם לעצמו בפתקים מילים קשות ונדירות, ואלו, לאחר שנים רבות, כונסו לספר "גנזים מגולים" .

כך היה נוהג גם באיסוף המשקלים השונים, ונהג לכתוב בכתבו הרהוט כרכים עבי כרס של פתקים שהיו מודבקים באלבום המיוחד להם. כעבור ארבעים שנה יצאו לאור כספר בשם "היכל המשקלים".

בילדותו גר אבינרי בפליסקוב, שם היה קרוב לבית סבו (מצד אמו), ר' ישראל ברמאן. עוד בימי ילדותו היה לומד עמו גמרא, ועוד לפני הגיעו לגיל מצוות סיים את כל מסכת בבא בתרא ומסכת חולין לעמקן. כאשר היה מקשה בשאלות שהועלו זה מכבר על ידי גדולי הפרשנים, היה סבו מתרגש וקורא לסבתו כדי לבשר לה על המאורע ועל חדות שכלו של נכדו, ודמעות גיל היו מתנוצצות בעיניהם.

כשענייני דקדוק היו מזדמנים להם בגמרא או בפירושי רש"י, היה פונה אליו סבו ואומר לו בזו הלשון: "יצחק'ל, הרי בקי אתה בדקדוק, מה כוונת רש"י כאן?". כשהסביר לו את כוונתו, היה הסב אומר: "דקדוק שבשבילנו קשה הוא, אינו בעינך אלא דבר קל שבקלים".

שתי בנות נולדו לסבו: אמו של אבינרי ואחותה, וכל הזמן היה הסבא מצטער שלא יהיה מי שיאמר עליו קדיש, אך משנולד הנכד יצחק היה קורא לו: "בננו יצחק'ל".

בֽשנת תרע"ז (1917), כאשר חזר משנתו הראשונה בגימנסיה הרצליה לבית הוריו לחופשה בפליסקוב, הגיעו הפורעים המרצחים לביתו בחפשם אחריו על מנת לפגוע בְבן הרב. אבינרי, ששהה בשבת זו (השבת שבה נקראת פרשת נח) בבית סבו, הוחבא על ידי סבתו בינות למזרנים ולכרים, וכשנכנסו הפורעים אל הבית והחלו לבזוז דקרו בקלשוניהם וסכיניהם את המזרנים על מנת לחפשו, ומשלא מצאו יצאו להמשך הביזה וההרג. אבינרי, שיצא מבינות למזרנים ללא פגע, נהג לעשות משתה בגין הנס שקרהו בכל שבת פרשת נח. לאחרי המקרה נאלצו הוא ומשפחתו לנוס ולהתגורר בבתי זרים עד יעבור זעם.

כאשר שכב סבו הרב ישראל ברמאן על ערש דוי ביום כ"ז בתמוז תרפ"ד בקאזאטין, באה אליו אשתו (סבתו של אבינרי) ושאלתו: "האם יודע הוא מה יום מיומים?" (וביקשה לרמוז לו שכ"ז בתמוז הוא יום הולדתו של יצחק), והסב ענה: "ידעתי גם ידעתי, הנני הולך מן העולם בו ביום שנולד בננו יצחק'ל. יום גדול הוא לי היום הזה".

בשנתו זאת החליט אביו משה בן ניסים רבלסקי, שהיה ציוני נלהב ושפתו העברית נר לרגליו, לעברת את שם משפחתו מרצונו, כדי שכל ביתו יהא עברית. יצחק הציע לאביו הרב משה רבלסקי לעברת את שם משפחתם ל"אבינרי", כדי לשמר את מהות שם משפחתם יחד עם הפיכתו לעברי; השם אבינרי הוא ראשי תיבות: "אבי נסים רבלסקי", ואביו משה קיבל זאת בשמחה.

כאשר חזר יצחק לאחר לימודיו באודסה ובאירופה לארץ ישראל החליט בשנת תש"ל להנציח את הזמירות והניגונים ששמע בילדותו ואשר היו נכלים בהרס עיירת ילדותו בימי השואה. הוא הקליט את עצמו ב־6 תקליטים, שבהם הביא את ניגוני וזמירות בית אביו וכן את ניגוני ופיוטי הרב אברהם פורטוגל מסקולני , דודו, שאצלו שהה רבות בילדותו. לפני הזמירות ששר בקולו, מביא הוא קטעי סיפורים מחייו ומציין עד כמה הוא מדייק בניגונים אלה בידעו שאין אחריו מי שינציחם.

כמו כן הנציח אבינרי בקולו את פיוטי החזן פנחס מינקובסקי, שהיה מגדולי החזנים באודסה, שם שמע אבינרי אותו בבית הכנסת הגדול לראשונה.

יצחק אבינרי, גבעתיים

פעילותו בארץ ישראל

מקץ שתים עשרה שנים, בשנת תרפ"ו, חזר ועלה לארץ ישראל "מתוך תשוקה לחונן את עפר הארץ ביגיעת כפיים". אבינרי נתקל במאמר קובלנה על טעות לשון לכאורה, שנרשמה בסרט של "הקרן הקיימת". במאמר גדול שפרסם ב"הארץ" ביקש המתקן יצחק אפשטיין לפסול את נוּסח המשפט. אבינרי פרסם רשימת תגובה קצרה שכותרתה "אין זו שגגה", ובה נתן טיעוני היגיון ומובאות שסתרו את דברי החוקר. מאמר קטן זה, שבו העז הצעיר לחלוק על הוותיק ממנו, עשה רושם רב, והסב אליו את עיני הקוראים.

מאז ואילך התחיל אבינרי להתמסר בהתלהבות ובשקידה לחקר הלשון, על מנת לסייע לתקנתה ולהעשיר את לשון הדבור למעשה, בחיי יום־יום. הוא פרסם מאות מאמרים בעיתונים שונים בארץ, וגם בחו"ל. בשנת תרפ"ז ערך כמה גליונות של "גדוד מגִני השפה", ובאחר מהם פרסם את מאמרו הראשון – "על שמות התואר המחודשים".

בשנת תרפ"ח, כשנתיים לאחר שובו ארצה, התחיל לעבוד על ריכוז השמות של הלשון העברית ומיונם למשקליהם ולתקופותיהם. לאחר עבודה של ארבע עשרה שנים, הניח את היסוד הגדול לספרו "היכל המשקלים", ובו מכונסות יותר משמונת אלפים מילים למן תקופת המקרא, התלמוד והמדרש, ועד ימי הביניים והעת החדשה. רק לאחר חיבור הספר זוכּה בפרס עידוד בסך שלושת אלפים לירות, מאת האקדמיה ללשון העברית.

בשנים תרצ"ב-תרצ"ט היה לעורך הסגנון של הירחון "קואופרציה", שבו קבע גם מדור לשוני בשם "שערי לשון". מדור לענייני לשון שימושיים קבע גם ב"לוח הקואופרציה" שהוציא לאור עד עשרות שנים, משנת תש"ג ועד יום מותו. מח בתמוז תש"ד קבע בעיתון "משמר" מדור שבועי בשם "פנת הלשון". הפרסום זיכה את המדור בתהודה גדולה, כפי שתיאר זאת אבינרי:

"לטובה ולברכה יִזָּכְרו גם הקוראים הרבים, שהמריצוני זה כמה וכמה שנים לכנס את מאמרַי לספר אחד, לתועלת הרבים. בשנת תשי"ד, במלאת עשר שנים למדורי "פִּנת הלשון", כתבתי בין השאר: "על דבר אחד אין קוראַי פוסקים מלהתאונן: על זה שמאמרַי לא כונסו לספר אחד. אֲקווה שיום זה בוא יבוא". והנה יום זה בא־בא, ואקווה שהספר יתרום תרומה של ממש לתקנתה האמתית של לשוננו, אשר בצרתה לי צר, ובטובתה ורווחתה – ירוַח לי."

— "יד הלשון", עמוד ט – ההקדמה (1964)

אבינרי תבע לעקור משורש מילים ומטבעות לשון שנראו לו משובשים ומלעיזים, והחל במלחמת חרמה נגד מילים לועזיות ותחביר נכרי שנכנסו לשפה העברית ונשתגרו בה. אף שהיה לוחם קנאי וקפדן במאבקו זה, הרי מאידך, כעדותו שלו בהקדמתו לספרו "יד הלשון":

בכל מלחמתי לניכוש שדה הלשון לא הייתי שש אלי כל עשב שוטה, לא בשמחה הוקעתי כל שגיאה, כדרך קפדנים ומחמירים... נהפוך הוא: בהנאה ובקורת רוח הייתי מבליט כל צד חיובי שבהתפתחות הלשון, בין שהיה זה ביטוי עממי וכשר, שלשוא נלחמו בו המדקדקים ובין שהייתה כאן התרחבות משמעות ברוח הלשון... או חידושים טובים ונחוצים, תחיית ישן, השפעה ברוכה של הארמית ועוד...

אבינרי השיג על בלשנים ידועי שם כמו פרופ' יצחק פרץ ועל מחברי ספר הדקדוק ודייק, שבמקרים מסוימים הוכיח שההחמרות שקבעו אינן מבוססות.

הוא תרם רבות ללוח הפעלים וללוח המשקלים של שאול ברקלי, וכך תרם למפעל המילון של אברהם אבן שושן בהציעו מאות תיקונים לערכיו, ואבן שושן הביע את תודתו בהקדמה למילונו. אבינרי עודד את ידידו המילונאי אבן־שושן לחבר קונקורדנציה לתנ"ך, שלימים אכן חוברה ויצאה לאור. הוא הניח את העקרונות שעמדו לצד אבן־שושן ביסוד הקונקורדנציה וסמָכו בהערות ובהכרעות במשקלי השמות ששובצו בספר.

אבינרי נודע כמבקר של האקדמיה ללשון העברית – והביע ביקורת על ההחלטה של ועד הלשון העברית להחליף את שמו ל"אקדמיה ללשון העברית":

"לא ארכו הימים, וּבחורף תש"ט נתכנס ועד הלשון לאספה במוזיאון תל אביב, וּבה הכריזה הנשיאות הכרזה רשמית וחגיגית, שמהיום והלאה לא ייקרא עוד שמו של ועד הלשון, והיה שמו – האקאדמיה הלשונית. ההכרזה החגיגית נעשתה בפני ראש הממשלה, ד. בן-גוריון, ויצוין כאן לשבחו של ראש ממשלתנו שבִּנאום ברכתו כבר רמז בנימת הִתּוּל דק על המעבר הזה, בהטעימו שאכן רבה מאד העבודה שתהא מוטלת על האקאדמיה הלשונית שלנו, שהרי לפי שעה לא הצליח עדיין ועד הלשון אף למצוא לו שם עברי מתאים... נתבייש ועד הלשון בשמו העברי הטוב וּבִקש לשנות את מזלו על ידי שִנוי שם מעברית ללועזית. הייאמן כי יְסוּפר? ועד הלשון, שמתפקידו לָסֹל דרך לתחיית שמות עתיקים וְלִדְחיקת השם הזר, ההוא יְבקש לְהיוושע בְּברחו מן העברית אל הלועזית? [...] הרבה שגיאות שגה ועד הלשון, הרבה תקלות יצאו מתחת ידו. כִּמְדֻמֶּה שתקלה זו – חמורה ביותר, כי לא שוגג הוא הפעם, אלא במזיד. [...] לאחר שנדפס מאמרי, נשלח אליי מִכתב מהכְּנסת שהשם אקאדמיה לא יאושר, אלא אם כן ימציא ועד הלשון שם עִברי לאקאדמיה. מאז חלפו ארבע שנים, והאקאדמיה קיימת בשמה הלועזי, אף על פי שהעִתונים הודיעו כי שר החוץ, מ. שרת, מתנגד בהחלט לשם הלועזי."

— "יד הלשון", עמוד 45 (1964)

אבינרי פרסם את השגותיו הדקדוקיות על דברי אנשי ציבור, כדוד בן-גוריון, שהשמיט את המילה "את" מדיבורו, ומשה שרת, שנמנע מ"אפילו אם". לנשיא המדינה זלמן שזר שלח בקביעות את מאמריו והשגותיו על שיבושי לשון שנפלו בנאומיו ובכתביו.

רוביק רוזנטל כתב עליו:

אני מתעד את תרבות המלל באופן שוטף ומקצועי, אך ידידותי. מי שעשה את זה לפני היה יצחק אבינרי הענק ב"על המשמר" וב"דבר". הוא שילב עיסוק בלשני וקשר עם קוראים תוך תיעוד השפה החיה. היה לו ידע חובק. הוא גם עשה את המדור שלו בתקופה שלא היה אינטרנט, שזה מדהים.

— ישראפוסט, 2004

בשנת תרצ"א נישא ליהודית, בתו של הרב יעקב נאכט. הם התגוררו ברחוב אלנבי בתל אביב.

לוח הקואופרציה

לאחר שחזר ארצה בשנת תרפ"ו נתבקש אבינרי לשמש כעורך הסגנון של הדו־שבועון "מסחר ותעשייה" (נסגר בשנת תרצ"ג), שבו הופיע מדור קבוע לענייני קואופרציה. משנת תרצ"א (1930) ובמשך עשר שנים רצופות, היה אבינרי עורך הסגנון של הדו־ירחון "קואופרציה" ושל "לוח קואופרטיבי שימושי" (שנתי), שניהם בהוצאת "המרכז" של האגודות ההדדיות לאשראי ולחיסכון. העורך האחראי של שני אלה היה יל"ג כהנוביץ' (מראשי "המרכז"), עיתונאי דעתן מובהק שהחשיב מאד את תרומתו של אבינרי לעיצוב תכנם ולהשבחת לשונם של פרסומים אלה.

משהופסקה הופעתו של הביטאון "קואופרציה" בשנת ת"ש המשיך אבינרי בעצמו, ברציפות ובהתמדה, בעריכתו ובהוצאתו לאור של הלוח, בעזרת "המשביר המרכזי" ו"ברית הקואופרציה הצרכנית". הוא שינה את שמו וקרא לו "לוח הקואופרציה של ארץ ישראל", ומאז שנת תש"ח "לוח הקואופרציה של מדינת ישראל", וכך הגיע לוח השנה (תשל"ח) לשנת הארבעים ושמונה להופעתו.

ספריו

היכל רש"י

1. מהלך התפתחות הלשון העברית - קובץ מאמרים שנדפסו בשנים תר"צ–תרצ"א ב"לשוננו", הרבעון של ועד הלשון העברית.
2. כתיב וכתב סקירת דרכי הכתיב העברי מימי קדם ועד לימינו, בירור בעיית הכתיב הנוכחית ו"הסכנה האורבת לאות וללשון העברית בעטייה של האקדמיה ללשון העברית" (מתוך מבוא הספר). (בהוצאת "מחברות לספרות", תשכ"ד)
3. כיבושי העברית בדורנו (הוצאת ספרית פועלים)
4. קיצור תולדות עמנו – פרקים בסקירות אישים ומאורעות מימי אברהם אבינו ועד שנת תשכ"ב (הוצאת נ. טברסקי, תשכ"ב)
5. היכל רש"י – מכיל בחמישה כרכים את חידושי רש"י וצרופיו הלשוניים, פירושיו למילים ולביטויים, דקדוקיו ודרכי סגנונו, השוואותיו הלשוניות, כלליו ופתגמיו, מדרשיו, תיאוריו, פשטותו וענותו, מקורותיו, רבותיו מונחיו ונוסחותיו. מכונס מתוך פירוש רש"י למקרא ולתלמוד הבבלי, וכן מתשובותיו וסליחותיו על פי עשרים וחמישה דפוסים ונוסחאות כתבי יד עתיקים. (הוצאת המחבר) (כרכים: 1, 2, 3 באתר היברובוקס)
6. גנזים מגולים – אוצר מילים עתיקות ובטויים שאינם במילונים, או שהובאו בלא מקור או ממקור מאוחר. (הוצאת יזרעאל, ת"א)
7. מלון חדושי חיים נחמן ביאליק שבכתב ושבעל פה – עם פרשת המשקלים בחדושי המשורר (התרצ"ה (1935), בחודש העשירי למות המשורר) ("דפוס גוטנברג" של צבי כספי, ת"א)
8. היכל המשקלים – אוצר כל השמות השרשיים בלשון העברית, מימי המקרא ועד היום, ערוכים למשקליהם ולתקופותיהם (מקרא, תלמוד, ימי הביניים והעת החדשה) עם הערות, בירורים, פרקי מסקנות ומפתחות. על ספר זה עבד כ־7 שנים והוציאו לאור רק לאחר ארבעים שנה, לקראת מותו. (הוצאת יזרעאל)
9. כך בתנ"ך – אוצר מילים וביטויים נשכחים הראויים לשוב לתחייה בלשוננו (הוצאת "קריית ספר")
10. יד הלשון – מעין אנציקלופדיה לחידושי הלשון ובעיות נפוצות בשימושי לשון. מבוסס במידה רבה על פרסומיו הקודמים בעיתונים ובכתבי עת. (הוצאת יזרעאל)
11. לוח הקואופרציה של מדינת ישראל – לוח הברית והשותפות של היצירה הקואופרטיבית הישראלית משנת 1926 ועד 1978 (48 שנים)

לקריאה נוספת

• 'אבינרי (רבלסקי), יצחק', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, ‫ תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 18.

קישורים חיצוניים

• אתר על שמו של יצחק אבינרי: תולדותיו, מורשתו, קטעים נבחרים מספריו, קטעי שמע ותמונות
• יצחק אבינרי - באתר: "כותר" הספרייה המקוונת של ישראל - מתוך הספר: "זמן יהודי חדש".
• בלוגים בנושא: יצחק אבינרי
• ברוך קרוא, "יד הלשון" ליצחק אבינרי, דבר, 21 בפברואר 1964
• חיים איזק, ספר חדש | לשון כהרפתקה, דבר, 1 בספטמבר 1976 (על "היכל המשקלים")

מכּתביו:

• על העברית של "ספר המהנדס", דבר, 19 בינואר 1933
• על המילון החדש בהא הידיעה, דבר, 18 בפברואר 1966
  • המילון החדש של אבן-שושן, דבר, 4 במרץ 1966

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24696751יצחק אבינרי