ימי נידה וימי זיבה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ימי זיבה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ימי זיבה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק ט"ו פסוקים כה – ל.
משנה מסכת נדה, פרק י', משנה ח'
תלמוד בבלי מסכת נדה, דף ע"ב עמוד ב'
משנה תורה הלכות איסורי ביאה, פרק ו'
ספרי מניין המצוות ספר החינוך מצוה קפב

בהלכה ימי נידה וימי זיבה הם זמנים הקשורים להלכות נידה. "ימי הנידה" הם ימי המחזור החודשי, בהם אשה אמורה לראות דם באופן טבעי. הרואה דם בימים אלו נעשית נדה וטמאה שבעה ימים בין אם נמשכה הראייה בימים אלה ובין אם לאו. לאחריהם באה תקופה של אחד עשר "ימי זיבה", בהם אמורה האשה להיות מסולקת דמים, והרואה באופן חריג בימים אלו נעשית "זבה קטנה" או "זבה גדולה", וצריכה למנות לטהרתה ימים נקיים, ובמקרה של זבה גדולה להביא גם קרבן זבה.

ההבדל בין זמן הראוי לנדה לזמן הראוי לזיבה נכתב בפירוש בתורה, אך מנין הימים שבהם נוהגת הזיבה נמסר בהלכה למשה מסיני.

כיום, לאחר שנקבעה להלכה תקנת רבי וחומרת בנות ישראל, לא קיימת משמעות מעשית להבדל בין ראיית דם בימי נידה או בימי הזיבה, מכיון שההתייחסות לכל דם שהוא - הוא כדם זיבה שאחריו צריכה האשה שבעה נקיים.

מקור הדין

בספר ויקרא נאמרה הבחנה בין ראייה בימי נדה הקבועים הנקראים "עת נדתה" לראייה בימים המכונים "בלא עת נדתה" המצריכה ספירת שבעה נקיים.

ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא... ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר

חז"ל פירשו כי "ימים רבים" הם שלושה ימי ראייה רצופים, שניראו "בלא עת נדתה" היינו בסמוך לימי הנדה, הווה אומר ביום הראשון השני והשלישי לאחר ימי הנדה, או "כי תזוב על נדתה" היינו בהפלגה ובמרחק יום אחד מנדתה, הווה אומר ביום השני השלישי והרביעי שלאחר ימי הנדה. לאחר הראייה צריכה ספירת שבעה ימים נקיים מראיית זיבה, ובכך מסתכמים הימים הראויים לזיבה באחד עשר יום.[1]

בתלמוד בבלי במסכת נדה[2] נחלקו התנאים במקור הקביעה של אחד עשר "ימי זיבה". לדעת רבי עקיבא הדין נדרש מהפסוק כאמור. לעומתו סובר רבי אלעזר בן עזריה כי ”"אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני"”. הראשונים נחלקו בפירוש ההלכה לדעת רבי אלעזר בן עזריה. לדעת תוספות[3] והרמב"ם[4] מנין הימים הוא קבלה בעל פה ממשה רבנו, ולדעת רש"י[5] המנין עצמו נלמד מן הפסוקים, וההלכה מתייחסת לדינים המיוחדים של "יום אחד עשר" השונה בהלכותיו משאר ימי הזיבה.[6]

חשבון ימי הנדה והזיבה

הראשונים נחלקו בקביעת סדר "ימי הנדה" ו"ימי הזיבה" מן התורה. לדעת הרמב"ם[7] ימי הנידה וימי הזיבה הם מחזור ימים קבוע בחיי האשה, החל משבעת הימים של הווסת הראשונה בחייה הנחשבים "ימי נידה", ומיד לאחריהם מתחילים אחד עשר "ימי הזיבה". לאחר אחד עשר יום מתחילים שוב ימי הנידה וכך באופן סדיר כל חייה של האשה (להוציא הפסקה של לידה ואישה שיש לה ווסת קבועה[8] ). לשיטה זו לאחר הווסת הראשונה אין שום השפעה על קביעת הימים לראיות הדם בפועל או להטהרות האשה מזיבתה[9]. לדעת הרמב"ן[10] ורוב הראשונים[11] והפוסקים[12] אשה שנהיתה זבה בימי זיבה אינה מתחילה למנות את ימי הנדה עד שתמנה שבעה נקיים ללא ראיה, וכן אין ימי הנידה חוזרים עד שתראה בפועל דם נידות[13].

התחלת ספירת ימי הנידה נקראת "פתח הנידה"[14] אשה שאיבדה את חשבון "ימי הנידה" ו"ימי הזיבה" ("אשה שאיבדה פיתחה"[15]) וראתה דם יום או יומיים צריכה להשלים שבעה ימים לטהרתה, אם ראתה שלושה ימים צריכה לשבת שבעה נקיים[16], חזרה לספירת ימי הנידה וימי הזיבה תלויה במשך ראיית הדם כשאחריו נדרשים בין שבע לשבע עשרה ימים ללא ראיית דם[17][א], על הלכות אלו נאמר במסכת אבות ”קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות” (משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ח)[19][ב].

ימי נידה

ערך מורחב – נידה

אשה הרואה דם בימי הנידה נעשית נידה ולאחר שבעה ימים אם הפסיקה לראות דם יכולה לטבול ומותרת לבעלה[20].

ימי זיבה

ערך מורחב – זבה

אשה הרואה דם בימי הזיבה יום אחד או שני ימים נקראת "זבה קטנה" ונאסרת על בעלה באותו יום או יומיים וצריכה לשמור עוד יום אחד הנקרא "יום כנגד יום", בשביל שימור ה"יום כנגד יום" מספיק זמן כלשהו לאחר נץ החמה כשלאחריו האשה יכולה לטבול ולהיטהר מדין מקצת היום ככולו אך טהרתה תלויה ומותנית בכך שלא תראה שוב דם באותו היום.

אשה שראתה דם במשך שלושה ימים ברצף נעשית "זבה גדולה" (נקראת גם סתם "זבה"). במקרה כזה דינה חמור מזה של נדה, ואינה יכולה להיטהר עד שתשמור שבעה נקיים – שבעה ימים בהם לא רואה דם. ביום האחרון יכולה לטבול ולהיטהר.

זבה קטנה

זבה קטנה היא הרואה דם במשך יום או יומיים בימי הזיבה, ראייה זו גורמת טומאה לאשה וכן נטמאת בכך לבעלה.

מקור טומאה זו נדרש בתלמוד בבלי ”שני ימים מנין ת"ל ימי יום אחד מנין ת"ל כל ימי ומנין שסופרת אחד לאחד ת"ל יהיה לה” (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע"ג עמוד א'.).

זבה קטנה נטמאת חוץ מיום ראיית הדם עוד יום אחד אחריו ("שומרת יום כנגד יום"), אמנם יום זה אינו צריך להיות כולו בטומאה אלא מספיק זמן כלשהו מדין מקצת היום ככולו, כשלאחר הנ"ץ יכולה מדאורייתא לטבול אך תקנת חכמים שלא תטבול עד הלילה, יש הסוברים שאף שמותרת לטבול אסורה לבעלה מדאוריתא מספק שמא תראה , ויש אומרים שאסורה מתקנת חכמים, .

ראיה ביום האחד עשר

הרואה דם ביום האחד עשר, לדעת בית שמאי צריכה לשמור ביום השנים עשר "יום כנגד יום", ולדעת בית הלל אף שנעשית טמאה בראייתה אינה צריכה לשמור יום כנגד יום כיון שהיום הבא הוא מחוץ לתחומם של ימי הזיבה[21], והלכה כבית הלל[22]. מכיון שאין צורך בשמירת יום יכולה מן התורה לטבול בליל השנים עשר ולהיטהר[23], אלא שחכמים גזרו לשם הרחקה להמנע מלטבול עד למחרת בבוקר. אמנם אם טבלה בלילה ושימשה עם בעלה אינה חייבת קרבן[24].

אף שלדעת בית הלל אין צריך לשמור יום כנגד יום ביום השנים עשר, מודים בית הלל שיש להמנע מביאה ביום זה, כדי שלא יתרגל לעשות כן גם כשתראה בתוך ימי הזיבה, והבועל ביום זה נקרא "גרגרן" ובעל תאוה. לדעת רב ששת כינוי זה מורה שהדבר אסור, ובדעת רב אשי יש מהראשונים שכתבו שאין בכך איסור אלא מידה מגונה[25], ויש שכתבו שאף לדעת רב אשי הדבר אסור[26] וכך נפסק להלכה[27].

ראיה ביום העשירי

הרואה דם ביום העשירי לימי זיבה, לדעת רבי יוחנן חייבת לשמור למחרת יום כנגד יום, ולדעת ריש לקיש אינה חייבת למחרת לשמור יום כנגד יום, כיון שלא נותרו שלושה ימים עד לסוף תקופת הזיבה שבהם תוכל להפוך לזבה גדולה. ההלכה נפסקה כרבי יוחנן[2]

אם ראתה דם גם ביום העשירי וגם ביום האחד עשר דעת רב ששת שאינה שומרת יום י"ב אלא מדרבנן, ודעת רב אשי ששומרת יום י"ב מדאורייתא[דרוש מקור]. יש שפסקו להלכה את דעת רב ששת[28] ויש שפסקו את דעת רב אשי[29]

זבה גדולה

אשה שראתה דם שלושה ימים רצופים[ג] במהלך ימי הזיבה נעשית "זבה גדולה" וסתם "זבה" הכוונה אליה[31].

אם התחילה לראות בימי הזיבה והמשיכה בימי הנדה אין ימי הנדה מצטרפים לעשותה זבה.

מקור הדין

דינה של זיבה גדולה מפורש בתורה ”וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא” (ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק כ"ה.).

מלשון הפסוק "ימים" "רבים" נדרש שמדובר על שלושה ימים[32][ד], כלומר שאשה שראתה שלושה ימים דם בימים שאינם זמן המחזור נעשית בכך זבה.

תקנות מאוחרות

מאחר שראו חכמים שריבוי הגלויות והצרות שעברו על עם ישראל גרמו לירידה בהכרת פרטי ההלכות של הלכות ימי הזיבה, בלבול בין ימי נידה וימי זיבה, וטעויות בין דם מטמא לדם שאינו מטמא, מה שעלול לגרום למקרים של איסורי נדה שעונשם כרת, תקנו חכמים תקנות שימעטו וימנעו את הטעויות האפשריות, כשהתקנה הראשונה ("תקנת רבי") מבטלת את ההבדל שבין ימי הנידה לימי הזיבה[33]

תקנת רבי

התקנה הראשונה נתקנה על ידי רבי, שאשה שרואה דם יום אחד צריכה ששה ימים לטהרתה בנוסף ליום הראיה, ואם ראתה שני ימים צריכה ששה ימי טהרה בנוסף לשני ימי הראיה, ואם ראתה שלושה ימים צריכה לשבת שבעה ימים מלבד ימי הראיה[34] תקנה זו אינה מבדילה בין ראית דם בימי נידה לבין ראיתו בימי זיבה.

חומרא דרבי זירא

לאחר תקנת רבי התקבלה גם "חומרא דרבי זירא", הינה מנהג מחמיר שקיבלו עליהם בנות ישראל (לכן נקראת התקנה גם "חומרת בנות ישראל"), חומרא זו נוצרה לאחר חומרתו של רבי, על פי חומרה זו כל אשה שרואה דם הפורש מהגוף אפילו בכמות קטנה ("כחרדל") צריכה שבעה ימים נקיים לטהרתה כדין "זבה גדולה"[34].

ביאורים

  1. ^ לפי שיטת הרמב"ם שימי הנידה אינם תלויים בראיית דם צורת החזרה לימי הנידה באשה שאבד פתחה היא חלק מה"הלכה למשה מסיני" של ימי הזיבה[18], ולשאר הראשונים שסברו שימי הנידה והזיבה תלויים בראיה מספיקים ימים אלו כדי לוודא שהאשה בוודאי חזרה לימי הנידה
  2. ^ רש"י שם כתב כי "גופי הלכות" הכוונה הלכות חמורות ועמוקות, רבי עובדיה מברטנורא כתב כי הכוונה היא שהם "עיקר תורה שבעל פה, שמקבלים עליה שכר"
  3. ^ תוספות[30] הביאו שיש שכתבו בשם רב סעדיה גאון שנעשית זבה גדולה אף בשלושה ימים שאינם רצופים, ודחו שיטה זו, וכן כתב הרמב"ן על הגמרא שם.
  4. ^ הרב מרדכי פוגלמן בספרו בית מרדכי מעיר שרש"י לכאורה מסתמך על גמרא שאינה קיימת, ודרשה זו נמצאת בספרא מצורע - פרשת זבים פרשה ה סוף פרק ז אות ט

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע"ג עמוד א'
  2. ^ 2.0 2.1 תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע"ב עמוד ב'.
  3. ^ תוספות, מסכת נדה, דף ע"ב עמוד ב', ד"ה רבי יוחנן.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה ג'.
  5. ^ רש"י, מסכת נדה, דף ע"ב עמוד ב', ד"ה מאי הלכה.
  6. ^ להסבר תוספות הרא"ש גורס רש"י: "יום אחד עשר הלכה למשה מסיני"
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה ו'.
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה ו', הסבר שיטתו בחדושי ר' חיים הלוי הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה יב.
  9. ^ דעה זו מופיעה גם במדרש תנחומא פרשת מצורע סימן ח בשם רב שרירא גאון
  10. ^ חידושי הרמב"ן מסכת נדה דף נד.
  11. ^ רש"י, מסכת ערכין, דף ח' עמוד ב', ד"ה שנים עשר
    רבינו יונה מסכת ברכות דף כא עמוד ב.
  12. ^ ש"ך יורה דעה סימן קפג ס"ק ד,
  13. ^ מגיד משנה, איסורי ביאה, פרק ו הלכה ד
  14. ^ רש"י, מסכת ערכין, דף ח' עמוד א', ד"ה פתח.
  15. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ח רש"י ד"ה "הלכות".
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ח', הלכה ט"ז.
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ח', הלכה כ"ב.
  18. ^ מגיד משנה איסורי ביאה פרק ח הלכה טז
  19. ^ על פי פירושיהם של רש"י, "מגן אבות" (לרשב"ץ), רבי עובדיה מברטנורה,ועוד
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה ד'.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע"א עמוד ב'.
  22. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה י"ז.
  23. ^ הלכות נדה לרמב"ן פרק א אות ז
  24. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה י"ז.
  25. ^ בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה - השגות הרז"ה סימן א
  26. ^ מגיד משנה איסורי ביאה פרק ו הלכה י"ח בדעת הרמב"ם ורש"י
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה י"ח.
  28. ^ מרכבת המשנה איסורי ביאה פרק ו הלכה י"ז, ומרחשת חלק א סימן לא
  29. ^ ביאורי מהרש"ל (עמודי שלמה) לסמ"ג לאוין קיא
  30. ^ תוספות, מסכת נדה, דף נ"ד עמוד א', ד"ה וארבעה.
  31. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה ז'.
  32. ^ רש"י, מסכת גיטין, דף מ"ו עמוד א', ד"ה ימים שנים.
  33. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה ג'.
  34. ^ 34.0 34.1 תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ס"ו עמוד א'.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.