המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית
 | |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| מנהיגים | ארלין פוסטר |
| תקופת הפעילות | 1971–הווה (כ־53 שנים) |
| אידאולוגיות | שמרנות חברתית, יוניוניזם ולאומיות בריטית, אירוסקפטיות, פופוליזם |
| מטה | שדרות דונדלה 91, בלפסט, הממלכה המאוחדת |
| מיקום במפה הפוליטית | ימין (פוליטיקה) |
| www.mydup.com | |
המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית או בראשי תיבות שמה באנגלית DUP (Democratic Unionist Party, נוסדה ב-30 בספטמבר 1971) היא מפלגה בצפון אירלנד, הגדולה מבין שתי המפלגות הפרוטסטנטיות - יוניוניסטיות, התומכות בהישארות צפון אירלנד כחלק מבריטניה. מנהיגה ומייסדה הראשון היה איאן פייזלי ונכון ל-2014 היא מונהגת על ידי ארלין פוסטר. מפלגה שמרנית, אירוסקפטית, עם יחס אוהד מאד לישראל.
הקמת המפלגה ועיקרי מצעה
המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית נוסדה ב-30 בספטמבר 1971 על ידי איאן פייזלי וחברים נוספים מ"המפלגה היוניוניסטית הפרוטסטנטית" - PUP. פייזלי היה מנהיגה של ה-PUP והמשיך להיות המנהיג, גם של יורשתה. שתי המפלגות, הישנה והחדשה שהחליפה אותה, זהות בעצם והן בעיקרן מפלגות פרוטסטנטיות, שמרניות, בעלות אידאולוגיה יוניוניסטית, דהיינו, דוגלות בשמירת האיחוד של צפון אירלנד עם בריטניה ומתנגדות לאיחודה של צפון אירלנד אל אירלנד הקתולית. בתוך המחנה היוניוניסטי מדובר בפלג היותר מיליטנטי, לעומת הפלג המתון יותר, הקרוי "המפלגה היוניוניסטית של אלסטר" - UUP. המחנה הנגדי בצפון אירלנד הוא המחנה הקתולי - לאומני אירי, שהמפלגה הגדולה ביותר בו היא השין פיין והוא דוגל באיחודה של צפון אירלנד אל אירלנד הקתולית.
היסטוריה
עלייה (1971–1983)
מיד עם הקמתה ב-1971 היה ל-DUP חבר פרלמנט אחד מתוך 635 חברי הפרלמנט הבריטי באותה תקופה, איאן פייזלי עצמו, שנבחר שנה אחת קודם לכן מטעם ה-PUP. כמו כן, הצטרפו אליה בשבוע הראשון להקמתה ארבעה חברי פרלמנט בפרלמנט של צפון אירלנד, כ-8% מ-52 החברים שהיו בו אז, לרבות פייזלי שהיה חבר בשני הפרלמנטים, הבריטי והצפון אירי וכן סנאטור אחד מתוך 26 חברי הבית העליון של הפרלמנט הצפון אירי. לשם השוואה, בפרלמנט הבריטי מדובר בחבר פרלמנט אחד מתוך 12 חברי הפרלמנט הצפון אירים וגם בפרלמנט הצפון אירי, הרוב הגדול, כמו גם ראש הממשלה השתייכו למפלגה היוניוניסטית, המתונה יותר והגדולה יותר אז, ה-UUP (המפלגה היוניוניסטית של אלסטר), אשר בבחירות 1969 זכתה שם ב-36 מ-52 המושבים.
הפרלמנט הצפון אירי בוטל עם החלת "השלטון הישיר" של בריטניה, בעקבות המהומות של ראשית שנות השבעים ומשנוסד מחדש, בבחירות יוני 1973 זכתה המפלגה בכ-10% מהקולות וב-8 מ-78 מושבי הפרלמנט הצפון אירי קצר הימים החדש. ב-1975, בבחירות לאספה המכוננת הצפון אירית עלה המספר ל-12 מ-78 (כ-15%). במקביל, איאן פייזלי אישית הצליח לשמור בבחירות הכלליות הבריטיות של פברואר ואחר כך גם אוקטובר 1974 על מושבו בפרלמנט הבריטי, כנציג המפלגה היחיד, מתוך 12 נציגי צפון אירלנד, שם.
הבחירות הבאות בצפון אירלנד התקיימו רק באוקטובר 1982, שוב, בשל מהומות הדמים בין הקתולים לפרוטסטנטים, שהגיעו לשיאן ב-1981, בשביתות הרעב של האסירים האירים הקתולים, בהן מתו 10 אסירים לאחר שהרעיבו את עצמם למוות. הפעם עלתה המפלגה ל-21 צירים שנבחרו, מתוך 78 חברי הפרלמנט הצפון אירי, כ-23% מהקולות וקרוב למדי כבר ליריבה היוניוניסטית הגדולה יותר, שזכתה בכ-30% מהקולות.
בפרלמנט הבריטי, עלה כוחה של המפלגה בשנים אלה, מציר בודד אחד ב-1971, פייזלי עצמו, מתוך 12 הצירים שהוקצו לצפון אירלנד בפרלמנט הבריטי, ל-3 צירים מתוך 17 בבחירות הכלליות של 1983.
עליית כוחה של ה-DUP במהלך העשור ויותר של שנות השבעים וראשית שנות השמונים מקבילה לתהליך ההקצנה הדומה שעבר המחנה הקתולי של צפון אירלנד באותן שנים. והשיא של המפלגה בבחירות אוקטובר 1982 לפרלמנט הצפון אירי, מקביל פחות או יותר לשיא העלייה של השין פיין של אותה תקופה, במחנה הקתולי. בחירות 1982 התנהלו כשנה לאחר סופן של שביתות הרעב של האסירים האירים הקתולים והן ביטאו שיא זה בשני המחנות, גם מהבחינה הפוליטית. במחנה הקתולי הצטרפה השין פיין בבחירות אלה, לראשונה, לפרלמנט וזכתה לראשונה בכ-10% מהקולות וחמישה מתוך 78 המושבים, בעיקר על חשבון יריבתה הגדולה יותר והמתונה יותר במחנה הקתולי, ה-SDLP.
קפאון (1983–1998)
ב-1996, לראשונה אחרי הפסקה של 14 שנה עקב המהומות ופעולות הטרור והדמים בין הקתולים לפרוטסטנטים, נערכו בצפון אירלנד בחירות חדשות. מתוצאותיהן של בחירות אלה הסתבר שדבר לא השתנה בעצם, והמפלגה היוניוניסטית המתונה יותר - UUP זכתה ב-30 מתוך 110 המקומות ב"פורום הצפון אירי", לעומת 24 (כ-22%) ל-DUP. עם זאת, המחנה היוניוניסטי כולו, אף שהיה עדיין הרוב יחד עם מפלגות קטנות אחדות, ירד וכוחם של הקתולים בצפון אירלנד עלה.
תוצאות אלה חזרו על עצמן פחות או יותר גם ב-1998, בבחירות לפרלמנט הצפון אירי החדש, כאשר במקביל גם נמשכת ההידרדרות האיטית בכוחו של המחנה היוניוניסטי כולו והעלייה האיטית המקבילה של המחנה הקתולי. ה-DUP זכו בבחירות אלה ב-20 מושבים מתוך 108 בעוד ה-UUP זוכים ב-28 מושבים.
גם בפרלמנט הבריטי הצטיירה במהלך התקופה כולה תמונה דומה וה-DUP זכתה שם בשניים - שלושה צירים, מתוך 17–18 המקומות שהוקצו לצפון אירלנד (המספר השתנה במהלך השנים).
ב-10 באפריל 1998 נחתם הסכם יום שישי הטוב בין המחנה היוניוניסטי למחנה הקתולי בצפון אירלנד. הסכם זה סיים בפועל את מאבק הדמים בן כשמונים השנים בין שני המחנות. הגורם החשוב היחידי שהתנגד להסכם היה המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, אבל למרות ההתנגדות היא קיבלה עליה את מרות הרוב. דייוויד טרימבל, מנהיג המפלגה היוניוניסטית הגדולה יותר, ה-UUP, נבחר לשר הראשון (ראש הממשלה) הראשון של צפון אירלנד, ואילו מנהיג המפלגה הקתולית הגדולה ביותר אז, SDLP, נבחר לסגנו.
מהפך במחנה היוניוניסטי (2001–2003)
טרימבל כיהן כשר הראשון של צפון אירלנד במשך כארבע שנים, עד 2002. תקופת כהונתו הייתה רצופת משברים פוליטיים עקב סירובו של הצבא האירי הרפובליקני, הזרוע הצבאית העיקרית של המחנה הקתולי, ובפועל של מפלגת השין פיין, להתפרק מנשקו, כפי שדרש "הסכם יום הששי הטוב". הסירוב הזה גרם מצידו גם להקצנה חוזרת במחנה היוניוניסטי ולעלייה בכוחה של המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, עד כדי הפיכתה למפלגה הגדולה יותר במחנה זה.
בחירות יוני 2001 לפרלמנט הבריטי מסמנות את תחילתו של המהפך המדובר, במחנה היוניוניסטי הצפון אירי. המפלגה היוניוניסטית הגדולה יותר, UUP הפסידה בבחירות אלה ארבעה מקומות וקיבלה רק 6 צירים בפרלמנט, בעוד המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית עולה, משני המנדטים שהיו לה קודם לכן, לחמישה, צמוד מאד ליריבתה היוניוניסטית הגדולה.
חשוב להזכיר כאן גם את התהליך המקביל - עלייתו האיטית של המחנה הקתולי כולו, ומאידך שקיעתו האיטית של המחנה הפרוטסטנטי כולו, בצפון אירלנד, תהליך שהגיע לשיאו בבחירות אלה, כאשר השין פיין זכתה בארבעה צירים והמפלגה הקתולית השנייה קיבלה שלושה. הקתולים נשארו אמנם עדיין מיעוט, אבל מיעוט גדול יחסית. התהליך נבע בעיקרו מדמוגרפיה - אחוז הקתולים בצפון אירלנד עלה בארבעים השנים שבין מפקד 1961, למפקד 2001, מכ-35% מהאוכלוסייה, לכ-40% מהאוכלוסייה. לכך יש להוסיף גם גידול בהשתתפות הקתולים במערכת הפוליטית הצפון אירית. עם זאת, בעשור וחצי הראשונים של המאה העשרים ואחת, נראה כי התהליך הגיע למיצוי מסוים - המחנה היוניוניסטי כולו זוכה מידי מערכת בחירות מאז 2001, בערך ב-50% מהקולות בצפון אירלנד, בעוד המחנה הקתולי זוכה בכ-40% והכוחות הנייטרליים ביתרת 10% מהקולות.
ההקצנה בשני המחנות היריבים בצפון אירלנד, גם אם לא החזירה את הטבח ההדדי ביניהם, הביאה ב-2002 להתפטרותו הסופית של טרימבל מתפקיד השר הראשון ולפיזור הפרלמנט הצפון אירי.
בנובמבר 2003 נערכו בחירות חדשות לפרלמנט הצפון אירי. המהפך ועלייתה של ה-DUP למעמד של מפלגת רוב, הושלמו. בבחירות אלה עלתה המפלגה מ-20 המנדטים שהיו לה ב-1998, ל-30 ואילו יריבתה היוניוניסטית הגדולה - UUP הפכה לראשונה למפלגה היוניוניסטית השנייה בגודלה, כשהפסידה מנדט אחד וירדה מ-28 ל-27 צירים בלבד בפרלמנט החדש. הרווח של ה-DUP נבע בעיקרו ממעברם אליה, של מצביעים ממפלגות יוניוניסטיות קטנותP. בבחירות אלה, המחנה הקתולי חזה גם הוא בהשלמת מהפך משלו, כאשר השין פיין, שהפכה כבר ב-2001 למפלגה הגדולה יותר בקרב הקתולים בבחירות לפרלמנט הבריטי, הייתה כעת למפלגה הקתולית הגדולה ביותר גם בפרלמנט הצפון אירי.
למרות קיומן המוצלח של הבחירות, סירובו של ה-IRA להתפרק מנשקו מנע גם את המשך מימושו של "הסכם יום הששי הטוב" ושום שר ראשון חדש לא נבחר במקום טרימבל. השלטון הישיר הבריטי עתיד היה להימשך עד 2007.
העלייה לשלטון (2005–2007)
במאי 2005 נערכו בחירות כלליות בבריטניה וכוחה של המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית הגיע בהן לשיא כל הזמנים, כאשר זכתה בכ-33% מהקולות וב-9 מקומות מתוך ה-18 שהוקצו לצפון אירלנד. היריבה היוניוניסטית UUP נמחקה כמעט לחלוטין, כשזכתה במנדט אחד בלבד. במחנה הקתולי, השין פיין הקיצונית יותר זכתה בחמישה מנדטים ואילו ה-SDLP בשלושה.
כחודשיים לאחר מכן, ביולי 2005 הודיע "הצבא האירי הרפובליקני" כי המלחמה עם הבריטים הסתיימה ולראשונה מאז שב ונדרש לכך על פי "הסכם יום הששי הטוב" מ-1998, נתן הוראה ברורה לכל הפלגים והארגונים המאוגדים תחת השם IRA, להניח את נשקם ולהשמיד את מצבורי הנשק שברשותם. בכך הוא נענה בעצם לדרישתה העיקרית של ה-DUP, שמנעה עד כה את מימוש "הסכם יום הששי הטוב" במלואו. ואכן, סמוך לאחר ההכרזה נפתחו שיחות בין כל הצדדים ליישומו המלא של ההסכם.
ב-7 במרץ 2007 התקיימו הבחירות לאספה הצפון אירית השלישית. ה-DUP בהנהגת איאן פייזלי הוותיק זכתה ב-36 מ-108 צירי הפרלמנט וה-UUP ב-18. במחנה הקתולי, השין פיין קיבלו 28 מושבים ואילו ה-SDLP קיבלו 16. יתר 10 הצירים החדשים השתייכו למפלגה הנייטרלית שבין שני המחנות ולנבחרים עצמאיים. ב-8 במאי 2007 נבחר איאן פייזלי בן ה-81 לשר הראשון של צפון אירלנד, השני במשרה זו מאז היא נוצרה ב-1998.
מפלגת השלטון
איאן פייזלי הגיע למשרה הרמה בגיל מאוחר מדי. במרץ 2008, עשרה חודשים בלבד אחרי בחירתו הודיע שהוא מתפטר. את מקומו בראשות המפלגה ירש מי שהיה סגנו מאז 1980, פיטר רובינסון, אשר ב-31 במאי מונה פורמלית למנהיגה של ה-DUP, המנהיג השני בלבד לאחר 37 שנות כהונה של פייזלי. הוא נבחר לתפקיד פה אחד על ידי כל צירי המפלגה שבפרלמנט הצפון אירי. ב-5 ביוני 2008 הוא גם נבחר על ידי הפרלמנט הצפון אירי לשר הראשון. ב-17 בדצמבר 2015 החליפה אותו כמנהיגה ארלין פוסטר.
ה-DUP היא מפלגת הרוב היוניוניסטי העיקרית בצפון אירלנד, גם נכון ל-2014. בבחירות האחרונות עד כה לפרלמנט הצפון אירי, שנערכו במאי 2011 היא קיבלה 38 מושבים מתוך 108 בפרלמנט, לעומת 16 בלבד ליריבתה היוניוניסטית העיקרית ה-UUP. במחנה הקתולי, השין פיין היא המפלגה הגדולה ביותר עם 29 מנדטים, לעומת 14 ל-SDLP, כאשר שאר חברי הפרלמנט הם נייטרליים ועצמאים. ל-DUP יש גם שמונה מושבים מתוך ה-18 המוקצים לצפון אירלנד בפרלמנט הבריטי, על פי תוצאות הבחירות שנערכו לפרלמנט זה ב-2010 וכן יש לה נציג אחד בפרלמנט האירופי, מתוך השלושה המוקצים בו לצפון אירלנד, ושלושה חברים בבית הלורדים, הבית העליון של הפרלמנט הבריטי.
היחס לישראל
המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית נוקטת עמדות פרו ישראליות מובהקות[1]. ב-2012 היא תקפה בחריפות את תנועת החרם האירית כנגד מוצרים ישראליים מההתנחלויות, בתחילת 2014 פנתה למשטרת צפון אירלנד בבקשה לחקור את חוקיותן של הפגנות אנטי ישראליות, וב-11 ביוני 2014 אף הוקמה במסגרתה אגודת ידידי ישראל מיוחדת, כאשר אחד ממשתתפי טקס ההקמה היה לא אחר מאשר מנהיג המפלגה והשר הראשון של צפון אירלנד פיטר רובינסון[2].
עם זאת, גולת הכותרת של התמיכה הנלהבת בישראל התגלתה ב-13 באוקטובר 2014, כאשר נערכה בפרלמנט הבריטי הצבעה שאיננה מחייבת, בעד או נגד הכרה במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, גם לפני השגת הסכמה בין ישראל לפלסטינים בעניין זה. 364 מתוך 650 חברי הפרלמנט נעדרו, אבל בין הנוכחים היו התוצאות 12–274 לטובת תומכי המדינה הפלסטינית. חמישה מתוך שמונת חברי הפרלמנט מטעם המפלגה היו בין 12 הבודדים שהצביעו באותו דיון בעד ישראל וכנגד הכרה חד צדדית במדינה הפלסטינית. שאר השלושה היו בין הנעדרים מההצבעה. איש מצירי המפלגה בפרלמנט הבריטי לא הצטרף לרוב העצום שתמך בהצעה[3].
ראו גם
לקריאה נוספת
Steve Bruce, God Save Ulster: The Religion and Politics of Paisleyism, 1986, reissued 1989
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- אתר המפלגה
- על המפלגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים
- ^ "From Ulster with love, Israel’s unlikely ally", 17 באוקטובר 2014, באתר Jewish News
- ^ "Stormont meeting launches DUP ‘Friends of Israel’ group", 12 ביוני 2014
- ^ "UK Parliament Votes To Recognise State Of Palestine In Non-Binding, Anti-Israel Supportrs' Motion", 13 באוקטובר 2014
