יוסי יונה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסי יונה
יוסי יונה, 2012
יוסי יונה, 2012
לידה 8 ביוני 1953 (גיל: 71)
כ"ה בסיוון ה'תשי"ג
סיעה המחנה הציוני, העבודה
חבר הכנסת
31 במרץ 2015 – 30 באפריל 2019
(4 שנים ו־4 שבועות)
כנסות ה־20
תפקידים בולטים
פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון

יוסף (יוסי) יונה (נולד ב-8 ביוני 1953) הוא לשעבר חבר הכנסת ה-20 בסיעת העבודה, פרופסור לפילוסופיה של החינוך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, חבר הנהלה במרכז אדוה ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה.

ביוגרפיה

נולד במעברת קריית אתא במשפחה בת שישה ילדים, לסלמן וסבריה, שעלו מאנה שבעיראק. למד בבית ספר יסודי על שם נחום סוקולוב בקריית אתא. בתיכון למד מסגרות מכנית בבית ספר מקצועי אינטרנציונאל בקריית חיים, ולאחר שלוש שנים פרש. למד במכינה לקראת בחינות הבגרות האקסטרניות. במאי 1971 התגייס לצה"ל, שירת בחיל השריון עד שמסיבות רפואיות עבר להיות פקיד גיוס בלשכת הגנה אזרחית. במלחמת יום הכיפורים הצטרף כאיש צוות טנק לחטיבה 500 בחיל השריון, שלחמה בחזית המצרית, וצלחה את תעלת סואץ. לימים סיפר שלצורך כך עזב את תפקידו ביחידה עורפית[1].

השתחרר מצה"ל ב-1974 והתקבל בשנת 1976 לאוניברסיטת חיפה ללימודים משולבים של פילוסופיה, היסטוריה כללית ואמנות. בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת מחנה של"י. עם סיום לימודי התואר ראשון ב-1980, החל את לימודי הדוקטורט במסלול ישיר במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה אותם סיים ב-1988. נושא הדוקטורט שלו היה "התפיסה האינסטרומנטאלית של רציונליות ומעבר לה" (The Instrumental Conception of Rationality and Beyond). עבודה זו ביקשה להראות שלא ניתן למצות את תפקידה של התבונה המעשית (Practical Reason), בהיותה "עבד של התשוקות" כפי שביטא זאת דייוויד יום. התבונה אינה יכולה לנסח יעדים ומטרות שאינם נגזרים מתשוקותיו ומאווייו של האדם. בעבודתו ביקש יונה להציג מקרי בוחן מתחומי פעילות אנושית המחייבים תבונה לא-אינסטרומנטאלית. תבונה זו, לדבריו, הכרחית לשם בירור המושג של החיים הראויים של היחיד. הוא ביקש להראות שקיים צורך בנקודת מבט חיצונית, שממנה ניתן להעריך עד כמה אורח החיים של האדם משקף well-being של ממש.

פעילותו באקדמיה

בין השנים 1988–1995 לימד בחוג לפילוסופיה, בית הספר לחינוך ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. החל משנת 1995 לימד במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בין השנים 1995 - 2000 כיהן כראש היחידה להכשרת מורים, הפועלת במסגרת המחלקה לחינוך. כמו כן היה עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים בין השנים 1999–2012. במסגרת פעילותו במכון ון ליר, שימש כראש "הפורום לחברה בתרבות". פורום זה כלל קבוצות מחקר שונות שעסקו ב"דתיות וחילוניות בחברה הישראלית", "פערי אזרחות", "חינוך בישראל", "גזענות בחברה הישראלית".

מחקריו עוסקים במגוון תחומים כגון פילוסופיה ופילוסופיה של החינוך, סוציולוגיה, לימודי תרבות, ביקורת אמנות, חברה וכלכלה. פרסומיו כוללים כאלה העוסקים ב"תבונה מעשית" וב"חיים הראויים" (Well-being). כמו כן הוא עוסק במשנתו הפילוסופית של ז'אן ז'אק רוסו, ברב-תרבותיות, בינלאומיות ודמוקרטיה ושוויון הזדמנויות בחינוך. מחקריו ברב-תרבותיות מתמקדים בניסוחה של השקפת העולם הרב-תרבותית בהקשר הישראלי. יונה עומד בעיקר על הקשר בין היעדר הכרה תרבותית לבין הקצאה לא שוויוניות של משאבים. לדבריו ההקצאה של משאבים לקבוצות שונות אינה שיוויונית ובמקרים רבים נובעת מהיעדר הכרה בזהותן התרבותית. לדעתו כל הסדר שנועד להבטיח את השוויון במעמדם של אזרחי ישראל מחייבת יצירת זיקה בין הכרה לבין חלוקה שוויונית של משאבים. יונה עסק רבות בסוגיית שוויון ההזדמנויות בחינוך. בשנות התשעים של המאה העשרים הוא נאבק במגמות ההפרטה והביזור במערכת החינוך הפוגעות לטענתו בשוויון הזדמנויות בחינוך. נושא נוסף העומד במרכז הגותו של יונה הוא זה העוסק בזיקה בין הדמוקרטיה הליברלית לבין דפוסי המשטר בישראל. מאמריו וספריו מעלים את הצורך לבסס את המשטר הפוליטי בישראל על עקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית ולתת ביטוי לזכויות קולקטיביות למקצת הקבוצות המכוננות את החברה הישראלית[2].

רב-תרבותיות בישראל

יונה פרסם מאמרים העוסקים ברעיון הרב-תרבותי והרלוונטיות שלו לחברה הישראלית ולמבנה הפוליטי שלה. הוא טוען כי אחת הסיבות המרכזיות לצמיחת התביעה של קבוצות חברתיות להכרה היא הכישלון (היחסי) של מדינת הלאום להכיל את כלל אזרחיה ותושביה באופן שווה ומלא. ההקצאה הבלתי-שוויונית של משאבים לקבוצות חברתיות מסוימות נובעת, לעיתים רבות, מהיעדר הכרה בזהותן התרבותית - בין אם ריאלית ובין אם מומצאת - הבאה לביטוי בקיבוען בסטאטוס אנושי נחות. לפיכך, גורס יונה, כל הסדר שנועד להבטיח את השוויון במעמדם של אזרחי ישראל ותושביה מחייב יצירת זיקה בין הכרה לבין חלוקה שוויונית של משאבים. לדעתו העיקרון הרב-תרבותי צריך לבוא לביטוי בשני מישורים משלימים: מרחבים ציבוריים משותפים ומרחבים ציבוריים נפרדים. המרחבים הציבוריים המשותפים צריכים לכלול ליבה תרבותית משותפת הנותנת ביטוי למורשת התרבותית של כלל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית. המרחבים הציבוריים הנפרדים צריכים לתת ביטוי לתרבות הייחודית של קבוצות "בלתי-נטמעות" או קבוצות שאינן מעוניינות בהיטמעות במרחבים הציבוריים המשותפים, כגון הציבור החרדי והציבור הערבי. טענה זו נפרסת בין היתר בחיבוריו הבאים: "מדינת כל אזרחיה, מדינת לאום או דמוקרטיה רב תרבותית?"[3], "חינוך רב-תרבותי בישראל: אתגרים וקשיים"[4]; בזכות ההבדל: האתגר הרב-תרבותי בישראל[5], וכן את הספר מהי רב-תרבותיות[6].

על משנתו הפילוסופית של ז'אן ז'אק רוסו: ניכור, אותנטיות ופטריוטיזם

אחד מתחומי העניין המרכזיים של יונה היא משנתו הפילוסופית-פוליטית של ז'אן-ז'אק רוסו. עיקר עניינו הוא בממד האינטר-סובייקטיבי הכרוך בכינון זהותו של היחיד, ממד שיכול לאיים על האותנטיות שלו ולהופכו לאדם מנוכר לעצמו. יונה מראה כיצד קושר רוסו את צמיחת הניכור העצמי לדפוסים חברתיים מסוימים (בעיקר לחברה הבורגנית), מצד אחד, ואת האותנטיות העצמית והחיים הראויים לדפוסים חברתיים אחרים (בעיקר לחברה אורגנית המונחית על ידי רגש פטריוטי איתן). יונה מתמקד גם במתח הקיים בהגותו של רוסו המציבה אותו בו-בזמן בין מבשריה של הנאורות לבין מבקריה. רוסו, טוען יונה, מספק את אחד הביטויים הרהוטים לתפיסה הרואה בהיסטוריה האנושית תהליך מתמשך של השחתת האדם ומידותיו. כלומר, בניגוד לדעתם של מבשרי הנאורות, רוסו טוען כי אין לראות בהתפתחותה של ההיסטוריה האנושית רצף מתמשך שבו כל עידן עולה על קודמו מבחינת התפתחות המוסרית של האדם. רוסו למעשה, טוען יונה, מספק תיאור חילוני לגירוש האדם מגן עדן, גירוש סופי שאינו מאפשר חזרה וגאולה. גרסה פופולרית לדעתו של יונה בנושא זה ישנה ברשימה "גן העדן האבוד" שכתב[7].

הדמוקרטיה הישראלית ואתגריה - בין דמוקרטיה ליברלית לרב-תרבותיות

יונה עוסק בזיקה שבין הדמוקרטיה הליברלית לבין דפוסי המשטר בישראל. לדבריו, האפשרות לבסס את המשטר הפוליטי בישראל על עקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית מחייבים מתן ביטוי לזכויות קולקטיביות למקצת הקבוצות המכוננות את החברה הישראלית. כאן באה לביטוי הזיקה בין תפיסתו הרב-תרבותית של יונה לבין הדיון שהוא עורך בגבולותיה ובמגבלותיה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל. הוא פוסע בעקבותיהם של פילוסופים כגון צ'ארלס טיילור, ויל קימליקה, הלורד ביקו פארק ואחרים וטוען שכדי להבטיח שדפוסי המשטר של ישראל אכן יעלו בקנה אחד עם עקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית, יש לתת ביטוי בדפוסים אלה לעיקרון הרב-תרבותי.

החינוך בישראל: קשיים ואתגרים - שוויון הזדמנויות בחינוך בעידן הנאו-ליברלי

סוגיית שוויון ההזדמנויות בחינוך זוכה לדיון נרחב בפעילותו המחקרית והציבורית של יונה, בעיקר בשנות התשעים המוקדמות. הוא פרסם מאמרים בנושא, חלקם עם יוסי דהאן, שבהם הוא מנתח בעיקר את ההשפעה של תהליכי הביזור וההפרטה של מערכת החינוך על צמיחת הפערים ההישגיים בישראל. הטענה החוזרת במאמריו השונים היא שהשפעתם של תהליכים אלו חמורה במיוחד כאשר בית הספר פועל במציאות חוץ-בית ספרית המאופיינת בפערים סוציו-אקונומיים עמוקים. יונה טוען ששוויון הזדמנויות בחינוך חייב לקשור בין המציאות החוץ בית-ספרית לבין המציאות הפנים בית ספרית. רק שוויון הזדמנויות הנותן ביטוי לכלל ההיבטים הנוגעים לחייו החברתיים, התרבותיים והכלכליים של הילד – דיור, תזונה, בריאות, תחבורה – יכול להבטיח שוויון אמיתי. כלומר, שוויון הזדמנויות בחינוך מתחיל דווקא בהשוואת התנאים החוץ בית ספרית. יונה עמד עם אחרים בחזית המאבק הציבורי נגד הדו"ח של ועדת דברת, שבו ראו תהליכי ביזור והפרטה שיטתיים, החדרתם של מנגנוני שוק למערכת החינוך ופגיעה אנושה בעיקרון של שוויון הזדמנויות בחינוך. כתיבתו של יונה בנושא כוללת את החיבורים: "דוח דברת: על המהפכה הנאו-ליברלית בחינוך"[8]; "דוח דוברת, שוויון הזדמנויות והמציאות בישראל"[9]; "Neo-liberal reforms in Israel's education system: the dialectics of the state"[10] "Israel’s Education System: Equality of Opportunity - from Nation Building to Neo-Liberalism"[11], "Citizenship, Education and Social Conflict"[12].

מכון ון ליר בירושלים: "הפורום לחברה ולתרבות"

במסגרת פעילותו במכון ון ליר בירושלים שימש יונה עם יהודה שנהב, כראש "הפורום לחברה בתרבות". פורום זה כלל קבוצות מחקר שעסקו בהיבטים של החברה הישראלית. בין הספרים שערך במסגרת פעילות זו: "במערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות"[13]; "מחקר ותאוריה בלימודים פוסט-קולוניאליים"[14]; "ופערי אזרחות: הגירה, פריון וזהות בישראל"[15].

גזע, הגזעה וגזענות

מקצת עבודותיו של יונה עסקו בתופעת הגזענות. הוא ערך עם שנהב את הספר גזענות בישראל[16], שבו הם דנים בגלגוליו של המושג "גזענות" ובמופעיה המורכבים של הגזענות בחברה הישראלית. כמו אחרים הם מבחינים בין "גזע" (race), המתייחס לקיומה של קטגוריה הנושאת כביכול קטגוריה ביולוגית; לבין "הגזעה" (racialization), המתייחס לאופן שבו מובנית קבוצה חברתית באמצעות מסמנים גזעיים; ו"גזענות" (racism), המשקפת תופעה רווחת של מיון קבוצות אנושיות במדרג אנושי עולה או יורד. יונה ושנהב מקבלים את התפיסה שגזע אינו קיים, כלומר שלא ניתן להבחין בין קבוצות חברתיות באופן המניח אשכול מובחן של מסמנים ביולוגיים שבאמצעותם ניתן לדבר על גזע אנושי מובחן. הם ממקדים את דיוניהם בתהליכים חברתיים שבאמצעותם מקוטלגות קבוצות חברתיות בהגדרות גזעיות, שנוטות על-פי רוב להניח גם מדרג אנושי ביניהם – גזענות. תוך שהם מנהלים דיאלוג עם הספרות התאורטית בתחום, הם מבקשים לעמוד על תהליכי ההגזעה בחברה הישראלית, הגזעה המקיימת זיקה עמוקה עם תופעות של גזענות. המאמרים בספר שערכו השניים מתמקדים בביטויים של תהליכים אלה בחברה הישראלית. מקצת מהמאמרים מלמדים כיצד מסמנים תרבותיים (שפה, מנהגים, לבוש) מחליפים לעיתים מסמנים ביולוגיים (גוון עור ומבנה פזיונומי) אך עדיין ממלאים את התפקיד שאותו ממלאים המסמנים הביולוגיים. כלומר, מתקיימת פרקטיקה שאותה מכנה הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי אטיין בליבר, "גזענות ללא גזע". יונה פרסם מספר מאמרים העוסקים במופעיה של תופעת הגזענות, בשיתוף עם חוקרות וחוקרים אחרים, בכתבי עת בחו"ל[17].

על הפוליטי באמנות

בכתיבתו עסק יונה גם בביקורת אמנות. הוא כתב טקסט לקטלוג של עבודת הווידאו-ארט של האמן יצחק בדש - זלה - שהוצגה במוזיאון פתח תקווה (2010) וכן טקסט לקטלוג התערוכה "וואדי סליב: שכבות" שאותה אצר האמן יעקב חפץ ושהתקיימה בגלריה פירמידה בחיפה (2010). מאמרו - "וואדי סליב: מקום לא-מקום" – סיפק ניתוח למתח המאפיין את העבודות המוצגות בתערוכה. יונה עוסק גם בשאלות עקרוניות הנוגעות לזיקה בין פילוסופיה, רב-תרבותיות ואמנות. במאמרו "Locaversalism: הרהורים על אמנות ורב-תרבותיות דינמית"[18], הוא מבקש לקיים דיון שיטתי על אודות הזיקה שבין הלוקלי לאוניברסלי באמנות על מופעיה השונים, ובין רב-תרבותיות בהקשרה הישראלי. טענתו המרכזית היא שערכה האסתטי ואופייה האוניברסלי של עבודת אמנות אינם נרכשים בשל יכולתה להתנתק מתכנים קונקרטיים מהקשרים פוליטיים – מ"המקום"; האמנות נושאת, בבחינת תנאי הכרחי לאפשרות פעולתה, אופי לוקברסאלי, כלומר אופי המאפשר את המבע אוניברסלי רק מתוך הקשרים לוקליים. יונה ערך עם דליה מרקוביץ, גיליון מיוחד של כתב העת בלוק: ארכיטקטורה, מדיה והעיר (2008), שעסק ביחסי הגומלין ההדדיים בין מזרח ומערב בתכנון המרחב האורבני בישראל. במאמר הפתיחה של הגיליון – "הקשר הגורדי: מזרח ומערב בעיצוב פניו של המרחב הישראלי" – כותבים השניים ש"היחס הדואלי של הפרויקט הציוני אל המרחב הילידי, הבא לכלל ביטוי בשלילתו ובאימוצו גם יחד, מייצר זיקות גומלין בלתי-פתורות, ואולי אף בלתי פתירות, בתכנון המרחב ובעיצובו האדריכלי" (עמ' 24). כלומר, חדירתם של מוטיבים של אדריכלות מזרחית לתוך תכנון המרחב ולעיצובו האדריכלי, ולהפך, (כפי שהדבר עולה מהניתוח של המאמרים השונים הכלולים בגיליון) מהווה סממן בלתי-נמנע בפעילות זו, גם כאשר נעשים מאמצים להסוותה ולהכחישה.

בשנת 2015 יצאו לאור שני ספרים מפרי עטו. האחד "סדקים בחומה: המחאה החברתית ושובם של הברונים השודדים" (הוצאת כתר), והשני "לא זמן טוב לאהבה" (הקיבוץ המאוחד), רומן ביכורים.

פעילות ציבורית

בשנים 1992 - 1993 עמד עם יוסי דהאן, יצחק שפירא ויעל פישביין בראש צוות החינוך של "הוועדה המיוחדת לפיתוח חברתי", שפעלה במשרד ראש הממשלה יצחק רבין. הצוות שבראשותו ניסח את ההמלצות לשיפור מערכת החינוך. מטרת הצוות הייתה ניסוח המלצות לשיפור מערכת החינוך, והמלצות אלה היו מהגורמים שעמדו בבסיס הגידול בתקציב החינוך בתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה.[דרוש מקור]

יונה היה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית[19]. נמנה עם מייסדי הפורום לצדק חברתי ולשלום, שפעל בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, בחסות המרכז הבינלאומי לשלום[20]. הפורום קיים תוכניות הכשרה למנהיגות קהילתית לאוכלוסיות מעורבות: יהודים וערבים, תושבי הערים ועיירות הפיתוח, ותיקים ועולים חדשים. במסגרת פעילותו בפורום שימש יונה, יחד עם ד"ר יוסי דהאן, ראש ועדת ההיגוי האקדמית לתוכניות ההכשרה של הפורום. הוא נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה ופעל בארץ ובחו"ל להפצת עמדותיה.

יונה הוא חבר הנהלה במרכז אדווה, מכון לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי. בין השנים 2004–2008, כיהן כיו"ר עמותת מעיינות, שאותה יזם וניהל ד"ר מאיר בוזגלו.

יונה היה נציג הציבור בוועדת האתיקה בפרסומות של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שפעלה בראשותו של פרופ' אסא כשר ב-2007. יונה חלק על ההמלצות הסופיות שניסחה הוועדה וחיבר דעת מיעוט, שבה הביע את התנגדותו הנחרצת להתרת כל צורה של פרסומת סמויה בשידורי הטלוויזיה.

בקיץ 2011, יונה עמד, יחד עם פרופ' אביה ספיבק, בראש צוות ספיבק-יונה שייעץ למחאת האוהלים, והורכב מוועדות מומחים עצמאיות. עבודת הצוותים גם תועדה בספר "אפשר גם אחרת" בעריכת יונה וספיבק.

פעילות פוליטית

ב-2012 הצטרף למפלגת העבודה והודיע על כוונתו להתמודד בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת ה-19. לאחר הבחירות, הוצב במקום ה-20 ברשימת המפלגה הבחירות לכנסת התשע עשרה, אך לא נבחר לכנסת.

ב-2015 התמודד בשנית בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים, והוצב במקום ה-23 ברשימת המחנה הציוני של מפלגת העבודה והתנועה לאחר שזכה ב-11,972 קולות. יונה נבחר לכנסת לאחר שהמפלגה זכתה ב-24 מנדטים.

יונה משמש בכנסת ה-20 כחבר בוועדת החינוך וועדת הכלכלה. הוא יושב-ראש השדולה לחיזוק החינוך הציבורי בישראל[21] ויושב-ראש משותף של השדולה לצדק חלוקתי[22]. ח"כ יונה עומד בראש אגודת הידידות של הפרלמנט הישראלי והפרלמנט הרומני[23].

ב-2017 היה מחברי הכנסת הראשונים שהביעו תמיכה באבי גבאי במסגרת הבחירות לראשות מפלגת העבודה[24].

בנובמבר 2016, עבר בכנסת תיקון חוק, שיונה היה בן יוזמיו, שאפשר מתן פטור מארנונה לארכיונים ציבוריים[25][26].

ביוני 2017 עבר בקריאה שלישית תיקון חוק שיזם יונה ולפיו המדינה תממן חינוך חינם לילדים חולים בגילאים 3–4 ולא רק מגיל 5 כפי שהיה טרם העברת החוק[27].

יונה לא התמודד בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה-21 והודיע שיחזור לאקדמיה.

עמדותיו

לדעתו של יונה, לצדה של כלכלת שוק, על המדינה לספק רשת ביטחון סוציאלית לאזרחיה הכוללת את אחריותה לאספקתם של שירותי חינוך, בריאות דיור ורווחה ברמה סבירה, דבר המחייב הגדלת ההוצאה האזרחית של ממשלת ישראל. הפרטתם של שירותים אלה והפיכתם לסחורות, היא לדעתו בלתי מוסרית בעליל והיא גם נוטה לפגוע קשות הן במקבלי השירות והן בספקי השירות. הוא מאמין בחשיבותם של איגודים מקצועיים[28]. לדבריו, מדינת הרווחה היא המסד שעליו מושתת מעמד הביניים הישראלי, והיא המבטיחה חינוך ציבורי נאות, שירותי בריאות איכותיים דיור בר השגה וזכויות סוציאליות לכלל האזרחים[29].

יונה נמנה עם המחנה היוני במפלגת העבודה. בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מאמין בשתי מדינות לשני עמים ונמנה עם חותמי יוזמת ז'נבה. בשנת 2001 כתב: "המוניטין המפוקפקים שלנו כפילגש של ארצות הברית בהחלט נרכשו ביושר, והם הולכים ונעשים גרועים יותר ככל שנמשך הכיבוש ומתגברות עוולותיו"; "כל עוד יהיה כיבוש יהיה טרור. אין ביטחון ללא שלום ואין שלום ללא נסיגה מלאה – חד וחלק. זו הסיבה שהעולם מפנה אצבע מאשימה נגדנו, גם כאשר הוא מזדעזע לנוכח גלי הטרור הזוועתיים נגד ישראל ומגנה אותו. יש להודות, ישראל אינה קורבן תמים ומזדמן של קנאות איסלמית המונעת על ידי משטמה עיוורת"[30]. בשנת 2010, במסגרת כתבה שעסקה במפגשים בין רבני יש"ע לבין אנשי רוח הנמנים עם מחנה השמאל, אמר יונה שהמפגשים גרמו לו לשנות את עמדתו הרגשית, אך לא הפוליטית והמוסרית באשר לפינוי התנחלויות[31],

בתחילת שנות האלפיים חתם יונה על גילוי דעת התומך בחיילים שסירבו לשרת בשטחים[32]. בראיון בפברואר 2015, לקראת הבחירות לכנסת ה-20 ולאחר שהבית היהודי תקפה את המחנה הציוני בגלל הדעות שהשמיע בעבר, אמר כי שינה את דעתו והוא חוזר בו מהחתימה על העצומה, אף על פי שהוא ממשיך לחשוב שמפעל ההתנחלויות הוא סכנה קיומית למדינת ישראל[33]. בראיון נוסף במוסף שבעה ימים באפריל 2015 אמר יונה שבעניין זה הושפע בעבר מדברי ישעיהו ליבוביץ, אולם בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך המחאה החברתית, התחזקו בו ההבנה שמאבקים אידאולוגיים יש לנהל במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים[34].

בראיון בשנת 2005 אמר יונה שהוא תומך בביטול חוק השבות, ותחתיו יש לתת ביטוי לאינטרסים של הקבוצות החברתיות בישראל, וכן לאלה של מהגרי עבודה פוטנציאליים. "מתן אזרחות ליהודים שיבואו לפה, יותנה בהמתנה, בידיעת שפה, ובאימוץ כללי התרבות הדמוקרטית". עוד אמר כי המדינה הרב תרבותית האוטופית צריכה לאחד את ימי האבל ליום אחד תוך מתן ביטוי הולם לאבל של הפלסטינים, למשל ליום הנכבה שלהם, כחלק מהסדר שלום עימם"[35]. בראיון בפברואר 2015, אמר על כך: "אף פעם לא אמרתי שאין הבדל בין יום השואה ליום הנכבה, מה שאמרתי זה שבחזון אחרית הימים יהיה ראוי שאנחנו נכיר בסבל של הפלסטינים והם יכירו בסבל שלנו. לא הייתה שום אמירה שהשואה אינה ייחודית מבחינת הממדים הקטסטרופליים שלה ומפעל ההשמדה נגד העם היהודי"[36].

בשנת 2005 אמר יונה כי על אף שבצעירותו היה ציוני, כיום הוא "לא מתחבר למילה הזאת ציונות", אך הוא פוחד לומר שאינו ציוני, בשל ההדהוד של האמירה בתוכו, במשפחתו ובסביבתו. יונה הוסיף שהוא כועס מאד על "המקום הזה", אבל מחובר אליו חזק[37]. בראיון בפברואר 2015 אמר כי הוא מגדיר את עצמו כשמאל ציוני, אך הוא לא מתחבר "לפרשנות הדומיננטית, הלאומנית, המשיחית למושג ציונות, פרשנות שמובילה אותנו לתהום[33].

באוגוסט 2016 נפגש יוסי יונה עם אבו מאזן על מנת "ליצור בסיס התחלתי של אמון שעליו ניתן לקיים את המשך השיחות שיביאו לפתרון הסכסוך"[38].

ספריו

  • בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל. ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תשס"ה, 2005.
  • יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים) מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות בישראל. ירושלים, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. תשס"ד, 2004.
  • יוסי יונה ויהודה שנהב, רב-תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל, תל אביב: הוצאת בבל, תשס"ה, 2005.
  • קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל, בעריכת: יוסי יונה, יונית נעמן, דוד מחלב, 2007.
  • גזענות בישראל, בעריכת: יוסי יונה ויהודה שנהב, 2008.
  • אפשר גם אחרת - מתווה לכינונה של חברה מתוקנת, בעריכת: יוסי יונה ואביה ספיבק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, 2012.
  • Hanan A. Alexander, Halleli Pinson, and Yossi Yonah, Citizenship, Education, and Social Conflict: Israeli Political Education in Global Perspective, York, N.Y.: Routledge, 2011

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסי יונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ עמרי נחמיאס, יונה עונה לבנט: "חטפתי פגיעות בטנק ביום הכיפורים, אני בוגד?", באתר וואלה חדשות, ‏יום שישי, 23 בינואר 2015, 14:12
  2. ^ יוסי יונה, Fifty Years Later: The scope and Limites of Liberal Democracy in Israel, Constellations, an International Journal of Critical Democracy 6(3), 2000, עמ' 411-428
  3. ^ יוסי יונה, "מדינת כל אזרחיה, מדינת לאום או דמוקרטיה רב תרבותית?, אלפיים, 16, תשנ"ח, עמ' 257-26
  4. ^ פרופסור יוסי יונה, "חינוך רב-תרבותי בישראל: אתגרים וקשיים", פנינה פרי (עורכת) חינוך בחברה רבת תרבויות, ירושלים:כרמל, 2007, עמ' 39-65
  5. ^ פרופסור יוסי יונה, בזכות ההבדל: האתגר הרב-תרבותי בישראל, הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר בירושלים, 2005
  6. ^ פרופסור יוסי יונה עריכה משותפת עם פרופסור יהודה שנהב, מהי רב-תרבותיות, הוצאת בבל, 2005
  7. ^ יוסי יונה, גן העדן האבוד, באתר העוקץ, ‏20.10.11
  8. ^ פרופסור יוסי דהאן ופרופסור יוסי יונה, "דוח דברת: על המהפכה הנאו-ליברלית בחינוך", תיאוריה וביקורת. גיליון מס' 27, סתיו 2005.
  9. ^ פרופסור יוסי דהאן ופרופסור יוסי יונה, דוח דוברת, שוויון הזדמנויות והמציאות בישראל, תיאוריה וביקורת גיליון מס' 28, אביב 2006
  10. ^ Yonah, Y., Dahan, Y. and D. Markovich, Neo-liberal reforms in Israel's education system: the dialectics of the state, International Studies in Sociology of Education 18(4), עמ' 199-216
  11. ^ Dahan, Y. and Yonah, Y., Israel’s Education System: Equality of Opportunity - from Nation Building to Neo-Liberalism, Oxford Studies in Comparative Education 18(2), 2007, עמ' 122-143
  12. ^ Alexander H., Pinson H. and Yonah Y., Citizenship, Education and Social Conflict, London: Routledge, 2011
  13. ^ יהודה גודמן, יוסי יונה, במערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2003
  14. ^ יוסי יונה לואיז בית-לחם, טל כוכבי ויהודה שנהב, מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת גיליון 29, 2006
  15. ^ יוסי יונה ואדריאנה קמפ, פערי אזרחות: הגירה, פריון וזהות בישראל, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2008
  16. ^ יוסי יונה ויהודה שנהב, גזענות בישראל, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2008
  17. ^ תהל פרוש, גזענות כפי שסיפרנו לתלמידינו, ‏25.9.2008
  18. ^ פרופסור יוסי יונה, "Locaversalism: הרהורים על אמנות ורב-תרבותיות דינמית", חממה מוסררה: חברה, אמנות ופריפריה, 2011
  19. ^ אריק בנדר, ‏20 שנה להקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית: השד העדתי עדיין קיים?, באתר מעריב אונליין, 16 במאי 2016
  20. ^ צבי זרחיה, פרופ' יוסי יונה מצטרף לעבודה: "הצדק החברתי עובר למגרש הפוליטי", באתר TheMarker‏, 23 באוקטובר 2012
  21. ^ השדולה לחיזוק החינוך הציבורי, באתר האתר הרשמי של כנסת ישראל
  22. ^ האתר הרשמי של כנסת ישראל
  23. ^ דניאל גלילי, נשיא רומניה ליו"ר הכנסת: "אנחנו מודאגים מהמצב במזרח התיכון; תהליך השלום משמעותי עבורנו", באתר ידיעות מהכנסת, ‏10 במרץ 2016
  24. ^ נאום תמיכה ח"כ יונה בכנס של גבאי
  25. ^ מאגר החקיקה הלאומי
  26. ^ חזקי ברוך, מה חיפש ח"כ יוסי יונה במצודת זאב?, באתר ערוץ שבע, ‏05/01/17 20:07
  27. ^ התיקון לחוק במאגר החקיקה הלאומי
  28. ^ משנתו החברתית כלכלית של ח"כ פרופ' יוסי יונה באתר הרשמי שלו, באתר http://yossiyonah.org.il
  29. ^ יובל גורן, "לא להפיל את נתניהו, לשנות את השיטה", באתר NRG, ‏17/08/2011
  30. ^ יוסי יונה, חיזור גורלי, 23 בספטמבר 2001, באתר ynet
  31. ^ בראיון באתר "הארץ"
  32. ^ חברי סגל מהאוניברסיטאות והמכללות - גילוי דעת
  33. ^ 33.0 33.1 דפנה ליאל, ‏"אפשר לצייר כל אדם כעוכר ישראל", באתר ‏מאקו‏‏, ‏9 בפברואר 2015‏
  34. ^ אמירה לם, תוצאות הבחירות הן נקמת הפריפריה במפלגת העבודה, באתר מוסף שבעה ימים ידיעות אחרונות, ‏8 אפריל 2015
  35. ^ בעלי הבית החדשים, הארץ, 5.10.05
  36. ^ דפנה ליאל, "יוסי יונה מדבר לראשונה", באתר מאקו חדשות ערוץ 2, ‏09/02/15 21:28
  37. ^ ורד לוי-ברזילי, בעלי הבית החדשים, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2005
  38. ^ שמעון כהן, מאבו מאזן לישראלים דרך יוסי יונה, ‏28 באוגוסט 2016, באתר ערוץ 7
  39. ^ אתר למנויים בלבד יהושע גרינברג, "לא זמן טוב לאהבה": משוואת הסכסוך של יוסי יונה, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2015
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25453614יוסי יונה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יוסי_יונה&oldid=2534059"