יהודים ומילים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מעטפת הספר: "יהודים ומילים" מאת עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר

יהודים ומילים - הוא ספר מאת הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו בשפה האנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל, בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית".[1] הספר יצא לאור בעברית בהוצאת כתר בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ועיבודם של המחברים.[2]

בכתיבה בסגנון מסאי תרים עוז ובתו בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי".[3] הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל והעם היהודי בפרט.

פרקי הספר

פרק ראשון: רציפות

במבוא לספר מציגים עוז ועוז-זלצברגר את עיקר כוונתם בכתיבת המסה (כך הם מכנים את ספרם):

ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית הביאו לעולם רצף יחיד במינו שאינו אתני ואינו פוליטי. יש כמובן בהיסטוריה שלנו רציפויות אתניות ופוליטיות, אבל הן אינן העורקים המרכזיים שלה. הגנאולוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור. לא פחות משהיתה אמונית, היתה זאת גחלת טקסטואלית"

— יהודים ומילים, עמ' 7

לאורך הספר כולו מחפשים המחברים את החיבור בין יהודים ומילים. הם מכריזים על עצמם מיד כיהודים חילונים, ומביאים את הגדרתו של ס. יזהר לחילוניות.[4] חילוניותם אינה מרחיקה אותם מארון הספרים היהודי, נהפוך הוא; הם אוהבים לחיות בין ספריו, אך על אף המחויבויות הנובעת מהם אין בדעתם לחיות על פי ספר.[5] התנ"ך לדבריהם הוא ספר עוצר נשימה, בעל מסרים אנושיים מפליאים ועוצמה ספרותית ולשונית גדולה.[6] הוא מהווה מעין ספרייה שהנביטה רבבות של ספרים, פירושים ומחקרים.

ספרי המשנה והתלמוד מהווים, לדעת המחברים את ההיררכיות הלמדניות הכבירות ביותר שהתקיימו לפני עליית האוניברסיטאות במערב, גם אם רבים מהנושאים שעסקו בהם התנאים והאמוראים זרים לקורא המודרני שאינו דתי.[7] מסכת אבות, שנפתחת במילים הידועות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"[8] ממצה את השלשלת הטקסטואלית ומצביעה, בעת ובעונה אחת, על התפקיד הנוסף שמאפיין את התרבות היהודית: הלימוד וההוראה.

בין הציוויליזציות הקדומות אין אחת שמקבילה ליהדות בהתעקשות שלה ללמד את הקטנים ולהנחיל להם את מורשת העם. מאז ימי המשנה היה כל ילד זכר חייב ללמוד מגיל שלוש ועד גיל 13. הבערות הייתה בלתי נסלחת בקרב הקהילה היהודית. ההוראה הייתה תמיד בשפה העברית. זוהי שפה שלא מתה מעולם, טוענים העוזים, גם אם לא תמיד הייתה מדוברת, היא חייתה בחדרי הלימוד של הילדים. יותר מאלפיים וחמש מאות שנה התקיימה "תמסורת ספרותית רצופה", שרוב הגברים, לפחות, יכלו לעקוב אחריה באמצעות קריאה. הייתה זו "שושלת של אוריינות".[9] ההורים והילדים קיימו זיכרון של המורשת וקידשו את השולחן המשפחתי כבסיס להמשכיות היהודית.

פרק שני: נשים ומילים

לנשים, מאמינים המחברים, יש חלק חשוב במורשת ההיסטורית-תרבותית-טקסטואלית. החל בדיאלוגים של חוה, שמתפקדת כשוות ערך לאדם, דרך מעשיהן של המיילדות, שפרה ופועה בספר בראשית, יוכבד אם משה, מרים, פעלה ושירתה, חנה ותפילתה, דבורה הנביאה, מנהיגותה ושירתה, השולמית משיר השירים והטקסטים המופלאים שלה, ועוד רבות וטובות. רות, כלתה המואביה של נעמי הנחילה לנו את הטקסט האלמותי: ”כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין - עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.[10]”

יש לזכור, מבהירים המחברים, שלצד הדוגמאות האלו ורבות אחרות, לא היה שוויון מגדרי בתנ"ך ובתלמוד. נשים לא ירשו את אביהן, הפוליגמיה הייתה נפוצה, העונש על ניאוף האישה היה מוות, הגירושים היו תלויים כליל ברצונו של הבעל, ומימרות כמו "ומוצא אני מר ממוות את האישה",[11] "נשים דעתן קלה עליהן"[12] וכדומה - היו קיימות בשפע. זו הייתה הגישה גם ברקע ההיסטורי-חברתי של הדורות הקודמים, עד לפני זמן קצר. ובכל זאת, קולן של הנשים נכנס והשפיע לא מעט על השושלת האוריינית.

פרק שלישי: זמן ואל זמניות

היהודים התעניינו תמיד בזמן. העבר היהודי, לדבריהם, שזור לבלי הפרד בעברם של עמים אחרים. כבר כשכתב יוספוס פלביוס, הוא יוסף בן מתתיהו בשמו העברי, את ספריו ביוונית על תולדות היהודים, היה ברור שההיסטוריות השונות חוצות זו את זו ללא הרף.[13] ההיסטוריה של היהודים גדולה בהרבה מהגאוגרפיה שלהם, טוענים המחברים, וניתן למצוא כמעט בכל צומת היסטורי של המזרח התיכון ואירופה, את היהודים. אם זה בדתות השונות, או בכנסיות השונות, ברעיונות השונים של המערב על צדק, משפט וערכו של אדם, או במילים ושמות רבים של שפות אחרות ממקום אחר.

עם כל זאת, נותרו היהודים, על פי תפיסתם, מחוץ להיסטוריה, התבדלו באמונתם ומנהגיהם וציפו לבואו של המשיח. תפיסת הזמן של התנאים והאמוראים הייתה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה".[14] הטקסטים הקדושים וגיבוריהם שייכים כאילו לציר זמן אחר שכולו אמת צרופה ונצחית. "מאי דהווה הווה"[15] אומר התלמוד; מה שהיה היה, ואין טעם לחקור במופלא מאיתנו. אבל אפילו התלמוד מעז לומר: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה".[16] ממשותם של הסיפורים בתנ"ך, גורסים המחברים, איננה מותנית בהוכחות. "ספרות גדולה אומרת אמת בדרכה שלה, ויש יותר מדרך אחת לבנות ארמון למען הדורות הבאים"[17]

פרק רביעי: לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?

בפרק זה דנים המחברים ביהדות לעומת אוניברסליות. כמקור טקסטואלי חשוב לדיון הם מביאים את המשפט הידוע של המשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".[18] התלמוד הבבלי חוזר על המימרה הזו,[19] אך מכניס בה שינוי מהותי: "נפש אחת מישראל".[20] התהום הזו שבין הגרסה הבדלנית לגרסה האוניברסלית, טוענים המחברים, היא זו שמהווה את לבו של העימות הפוליטי המר שמפלג את ישראל דהיום.

המחברים מסיימים את הפרק ואת ספרם בשירה המוכר של זלדה: "לכל איש יש שם", ומביאים את מקור ההשראה לשיר זה, שהוא מדרש תנחומא, ועושים מעין חיבור ישיר בין הטקסט של המדרש לטקסט המודרני של משוררת בת זמננו, ובתוך כך הם מעמידים גם את היהודי מול האוניברסלי.

את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו.

— מדרש תנחומא, ויקהל, א

על העברית

איור מתוך ספר משנת 1744, המלמד את האותיות העבריות, את הערך הגימטרי שלהן ואת ההגייה. מתוך מאגר fleuron

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר אינם חדלים מלהתפעל מתחייתה ועוצמתה של העברית, כשפה חיה ומדוברת בישראל בפרט, ובין היהודים בתפוצות בכלל. "העברית היא הסטארט-אפ הלשוני הגדול ביותר בתקופה המודרנית. במהלך המאה העשרים זינק מספר דובריה בעולם מכמעט אפס ליותר מעשרה מיליונים"[21]

השפה העברית, גורסים המחברים, הייתה מוקד הרציפות היהודית, "לוז השושלת". וגם אם לא הייתה בשימוש כשפה מדוברת, היא מעולם לא מתה, לא בפי הרבנים ולא בפי הילדים מהחדר ותלמידי הישיבות, ולא בלשון התנ"ך והתפילות. במהלך תור הזהב בספרד התרחש מהלך של תחייה בשפה וטקסטים של יהודה הלוי, אבן גבירול, עמנואל הרומי ועמיתיהם נכתבו בעברית מפוארת. אך הסביבה עצמה לא דיברה עברית במשך כאלף שנים. בניגוד לשפה הלטינית למשל, שפינתה את מקומה כשפת דיבור לשפות מקומיות באירופה, חזרה העברית לשמש כשפת דיבור מלאה החל מתקופת ההשכלה, דרך מחדשי מילים כמו אליעזר בן-יהודה, נחום סוקולוב, ביאליק, טשרניחובסקי ורבים אחרים, עד ימינו אנו. לרשותם של מחדשי השפה עמדו תחילה רק כמה אלפים של מילים מקראיות ואלפים נוספים מלשון חז"ל. אולם הם חידשו, המציאו, סיפחו ובעיקר התעקשו, עד שהחלה העברית להיות שגורה בפי כל.

על העברית הקדומה, המקראית והחז"לית אומרים העוזים בראיון:

"כשאנו קוראים את המילים בהקשריהן, ושבים וקוראים אותן פעמים רבות, אנו זוכים לפעמים בתחושה הולכת וגוברת של היכרות והתמצאות. למרות הספקנות התאורטית של השנים האחרונות, אנחנו סבורים כי עין מנוסה ורגישה יכולה לגשש אחר עקבות המשמעות המקורית, גם בטקסטים עתיקים מאוד. כן, אפשר ואפילו רצוי לנסות להבין לְמה התכוון המשורר. בתנ"ך יש דימויים שמעוררים בנו חיוך או השתאות, יש מטאפורות שמדברות אל חושינו, פואטיקה שמרגשת אותנו, קריאות כאב או זעם שאנחנו מתחברים אליהן. כך שקורא בן זמננו עשוי בהחלט לספוג משהו מהחוויה שהותירו כל אלה על שומעיהם או קוראיהם הקדומים ביותר. יש להניח שאנחנו מחמיצים חלק גדול מרוח הדברים, שוגים בהבנת הטון, ההומור, האסוציאציות הסמויות, המשחקים בין לשון גבוהה ונמוכה, שפת חג ושפת רחוב. לפעמים אנחנו בוודאי טועים לגמרי בהבנת הדברים. ובכל זאת, בהכללה זהירה, דובר עברית מודרנית מבין את התנ"ך. ואילו קורא קפדן יכול להתחקות אחר שינויי משמעות דקים, לעקוב אחר תמורות בתפקידה של מילה".[6]

וכך, הם מגיעים למסקנה, שאמנם נאמרת בהומור משתעשע, אך מצביעה על יחסם אל השפה היחידה מהמזרח התיכון הקדום שהתעוררה כיפהפייה הנרדמת, כלשונם, והפכה לשפת העם:

"תתהפך אפוא הלטינית בקברה, יחד עם האכדית, האשורית, הבבלית והמצרית. העברית חיה והן, כמאמר ההלצה, עדיין מתות. כי העברית, גם בשנות התרדמה הארוכות שלה המשיכה לגדל ילדים".[22]

מעטפת הספר

המעטפת המקורית של הספר, במהדורתו האנגלית, עוצבה בידי סוניה שאנון. המרכיב הגרפי העיקרי שבה, זוג כורסאות, נלקח ממאגר התמונות גטי אימג'ס. הכורסאות אינן זהות - אחת מהן גדולה יותר וישנה יותר. קל לשער שהכורסאות מייצגות את השיחה בין שני מחברי הספר, שהם אב ובתו. עיצוב זה מופיע גם בחלק מתרגומי הספר, כגון התרגום לפורטוגזית שיצא לאור בברזיל.[23] בתרגום לרומנית נלקח מרכיב גרפי אחר, שוויוני יותר, שבו שני ספלי משקה חם.[24]

גם במהדורה העברית נלקח המרכיב הגרפי של המהדורה האנגלית, אך בתמונת מראה שלו, כך שהכורסה הגדולה יותר נמצאת בצד ימין (במקום בצד שמאל במהדורה האנגלית). שינוי זה משקף את שינוי כיוון הקריאה בעברית, מימין לשמאל, לעומת האנגלית. הגופן שבו כתובים שם הספר ושמות המחברים במהדורה העברית הוא "קורן", המזוהה בעיקר עם תנ"ך קורן.

בהרצאה שנשאה עוז-זלצברגר במכון הרטמן בירושלים, היא סיפרה שגם היא וגם אביה, עמוס עוז, טוענים ל"חזקה" על הכורסא הקטנה, כך שהשאלה התאורטית, האם הצד המורשתי-מילולי של הסופר הוא צד הדומיננטי בספר, או שמא דווקא הצד ההיסטורי-פילוסופי של ההיסטוריונית - נשארה עדיין פתוחה.[25]

התקבלות הספר

כיוון שהספר יצא במקורו בארצות הברית, הופיעו תחילה הביקורות שם. המבקרים הרבו להתפעל מהניסוח הוירטואוזי ולעיתים קרובות משעשע, של האב ובתו, שמכונים לאורך כל הספר: הסופר וההיסטוריונית. האינדפנדנט כתב על הספר שהוא יוצר גן עדן קטן של משחק וחדווה, של מחלוקת נטולת שנאה ולהט נטול קורבנות.[26] על מעטפת הספר הובאו ציטוטי הוול סטריט ג'ורנל שכתב שהספר ״מצחיק באופן שובה לב״[3] ומריו ורגס יוסה שאמר שהוא ״מסעיר ומהנה... משלב בקיאות גדולה עם מגע בלתי רשמי. ספר שיעורר מחלוקות ודיונים וללא ספק יזכה לדיונים רבים״.[3]

הביקורות בישראל, שהתייחסו יותר לתוכן הספר, היו מעורבות, ובחלק מהן עלו חילוקי דעות עם המחברים. אריק גלסנר כינה אותו: "ספר המסות הנבון והמסוגנן והלא הכרחי". הרישא תואמת את ההתרשמות המשותפת מהצורה, אך הסיפא מביעה את הסתייגותו של המבקר מהתוכן. גלסנר טוען שאחד העם כבר דגל בעליונותה של התרבות היהודית על פני הגנאלוגיה היהודית, ואיפיין את הספר כ"בורגני".[27]

לעומת גלסנר, מגדיר הרב ישעיהו שטיינברגר את הספר כ"מסמך מלא אהבה לעם ישראל" על אף שהמחברים ידועים כקוסמופוליטניים בעלי אג'נדה שמאלנית ואתיאיסטית. אהבת הטקסטים היהודיים לדעתו התגברה על נטייתם החילונית הברורה. לדעתו, הנרטיב החילוני של הסופרים מצטייר לעיתים כמס שפתיים גרידא לתקינות פוליטית. בהמשך הביקורת מתעמת הרב עם חלק מהאינטרפרטציות החילוניות של העוזים, ומסכים עם חלקן האחר.[28]

בביקורת מקיפה שפרסם דוד הנשקה בכתב העת "השילוח" הובאו מספר מקומות בספר בהם, לדעת המבקר, הציגו המחברים הבנה בסיסית חלקית או מוטעית של המקורות. לטענתו של הנשקה, הספר הוא הוכחה חיה לכך שהתייחסות למסורת היהודית הכתובה כאל תרבות בלבד, בלא המחויבות הדתית, סופה שתביא לניתוק מן המקורות ולקטיעת הרצף התרבותי אותו העלו המחברים על נס.[29].

"יהודים ומילים" תורגם עד עתה ל-12 שפות ברחבי העולם.[30]

לקריאה נוספת

  • שרון אהרונסון-להבי, בין זהות לאחרות בתיאטרון תנ"כי בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016, (במבוא)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Jews and Words, The Posen Library
  2. ^ עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר, יהודים ומילים, כתר, 2014, עמ' 8: "כתבנו את הספר במקורו באנגלית מפני שבראש ובראשונה הוא נועד לקהל עולמי, יהודי ושאינו יהודי... הנוסח העברי הוא מלאכתה הטובה של ברוריה בן-ברוך. כאשר קראנו אותו התפתינו, כצפוי, להוסיף ולשנות פה ושם, וגם לפלפל את התרגום הנאה בקולותינו האישיים. בתוך כך מצאנו את עצמנו ... מעלים עוד רעיון או שניים... כך שהקורא העברי ימצא כאן כמה דברים שלא נכללו במקור האנגלי."
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 מן המעטפת של "יהודים ומילים"
  4. ^ "חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר ואינה נטישת כל מה שבמורשת המסורת, ואינה הפיכת גב לתרבות, לצריבתה ולמופתיה... אלא היא הבנה אחרת של האדם והעולם - הבנה בלתי דתית. ראו: ס. יזהר, "עוז להיות חילוני", יהדות חופשית,2000, גיליון מס. 20
  5. ^ יהודים ומילים, עמ' 20
  6. ^ 6.0 6.1 אתר למנויים בלבד עמוס עוז ופניה-עוז זלצברגר, התשובה של עמוס עוז ובתו לשאלה: מיהו יהודי, באתר הארץ, 6 בפברואר 2014
  7. ^ יהודים ומילים, עמ' 30-29
  8. ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א'
  9. ^ יהודים ומילים, עמ' 30
  10. ^ מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז
  11. ^ מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ"ו
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב'
  13. ^ יהודים ומילים, עמ' 133
  14. ^ למשל תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ז עמוד א'
  15. ^ למשל תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג עמוד א'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד א'
  17. ^ יהודים ומילים, עמ' 151
  18. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ז עמוד א'
  20. ^ יהודים ומילים, עמ' 214
  21. ^ יהודים ומילים, עמ' 210
  22. ^ יהודים ומילים, עמ' 211
  23. ^ Os judeus e as palavras, Grupo Companhia das Letras
  24. ^ Evreii și cuvintele, Humanitas Fiction
  25. ^ Fania Oz-Salzberger: "Jews and Words", Shalom Hartman Institute, July 6, 2014, YouTube
  26. ^ An Almighty argument: Amos Oz may not care for God but he believes devoutly in debate, language - and jokes, Independent,November 10th, 2013
  27. ^ אריק גלסנר, על "יהודים ומילים", של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, הוצאת "כתר" (מאנגלית: ברוריה בן ברוך), אתר מבקר חופשי. פורסם גם בידיעות אחרונות.
  28. ^ ישעיהו שטיינברגר, כוחה של מילה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 31 במאי 2014, 31 במאי 2014
  29. ^ דוד הנשקה, ‏"יהודים, מילים וכישלון מהדהד", השילוח 3, פברואר 2017
  30. ^ עמוס עוז, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27043394יהודים ומילים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהודים_ומילים&oldid=2245242"