טאיוואן

הרפובליקה הסינית
中華民國

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
המנון לאומי	שלושת העקרונות של העם המנון
ממשל
משטר	דמוקרטיה נשיאותית
שפה רשמית	מנדרינית
עיר בירה	טאיפיי 25°02′N 121°38′E
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	ניו טאיפיי
שטח יבשתי	35,980 קמ"ר (139 בעולם)
אחוז שטח המים	10.34%
אזור זמן	UTC +8
היסטוריה
הקמה
מהפכת שינהאי	10 באוקטובר 1911
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	23,171,500 נפש (60 בעולם)
צפיפות	644.01 נפש לקמ"ר (17 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 11.70% גילאי 15 - 24 9.68% גילאי 25 - 54 44.04% גילאי 55 - 64 15.39% גילאי 65 ומעלה 19.18%
כלכלה
מטבע	דולר טאיוואני חדש‏ (TWD)
שונות
סיומת אינטרנט	tw
קידומת בין־לאומית	886
(למפת טאיוואן מוגדלת)   טאיפיי ניו טאיפיי גאושיונג טאיג'ונג ג'ינצ'נג ג'ונגשינג טאינאן שינג'ו ג'ילונג ג'יאיי מצר טאיוואן הרפובליקה העממית של סין ים סין המזרחי ים סין הדרומי טאיוואן (למפת טאיוואן רגילה)   טאיפיי ניו טאיפיי גאושיונג טאיג'ונג ג'ינצ'נג ג'ונגשינג טאינאן שינג'ו ג'ילונג ג'יאיי מצר טאיוואן הרפובליקה העממית של סין ים סין המזרחי ים סין הדרומי טאיוואן

בערך זה מופיע גוֹפן מזרח-אסייתי. כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

גורד השחקים טאיפיי 101 בבירה טאיפיי, שהיה עד 2009 המבנה הגבוה בעולם

האי טאיוואן, כפי שצולם מהחלל על ידי NASA

טאיוואן (בסינית: 臺灣, בסינית מפושטת: 台湾), או הרפובליקה הסינית (בסינית: 中華民國, בפין-יין: Zhōnghuá Mínguó), היא מדינה הכוללת את האי טאיוואן שלחופי מחוז פוג'יין של סין, וכן את קבוצות האיים פנגו, ג'ינמן ומאטסו. בעבר כללה הרפובליקה הסינית את מרבית סין היבשתית. מכונה גם "סין הלאומית", "טאיפּיי הסינית" ו"טאיוואן", כדי להבדילה מהרפובליקה העממית של סין, השולטת כיום בסין היבשתית, בהונג קונג, במקאו, באי האינאן ובאיים נוספים, ומוכרת בדרך כלל כ"סין העממית" או פשוט כ"סין". באנגלית מכונה טאיוואן בשם Republic of China או ROC, ואילו סין נקראת גם People's Republic of China או PRC. כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. "הרפובליקה העממית של סין" מחרימה כל מדינה שמכירה ב"רפובליקה הסינית".

טאיוואן הוכרה כ"רפובליקה של סין" עד שנות ה-70 על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים, עקב לחץ מצד סין שהתפתחה למעצמה כלכלית, ניתקו כ-120 מדינות את היחסים הדיפלומטיים עם טאיוואן, מרביתן בין השנים 1964 ל־1990. כיום (2021) נותרו רק 15 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם טאיוואן.

היסטוריה

היסטוריה של ילידי טאיוואן

אוכלוסיית הילידים של טאיוואן גרים באי כבר כמה אלפי שנים. הילידים הטאיוואנים הם אוסטרונזים – קבוצה אתנית ולשונית הכוללת את הפיליפינים, מלזים, אינדונזים, מלנזים ואפילו אלו שהתיישבו במדגסקר.

שושלת מינג, צ'ינג, ומעצמות אירופאיות

עד המאה ה-17, אנשים מחבל פוג'יין שבסין ניסו להגר לאיי טאיוואן, אולם לרוב נדחו באלימות על ידי השבטים המקומיים. למרות זאת, החלו מהגרים מחוז פֿוּגְ׳יֵין להתיישב במספר מוקדים בחלק המישורי של מערב טאיוואן.

במאה ה-17 החלו כוחות קולוניאליים אירופיים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג, ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת הודו המזרחית ההולנדית, שניסתה להתיישב באיי פנגחו הסמוכים ליבשת בשנת 1622 ונדחתה משם על ידי קיסרות מינג, התיישבה לבסוף בשנת 1624 במקום בו נמצאת העיר טאינאן בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, ובנתה שם את מצודות זילנדיה ואנפינג. הם החלו לייבא עובדים בני האן ואנשי האקה מסין, ליישם את החקלאות שהביאו לאי. כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי) בצפון האי, בנמלי טאמסוי וקילונג. הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים דחקו אותם מטאיוואן. גם התקופה ההולנדית באי לא נמשכה זמן רב.

כחלק מהשתלטות קיסרות צ'ינג המנצ'ורית על סין, נדחה כוח נאמן למינג המובסת למחוזות הדרומיים של סין, וכוח בראשות קוש'ינגה (ג'נג צ'נגגונג), שבסיס כוחו היה במחוז פוג'יין, צר על מצודות ההולנדים ובשנת 1662 כבש את המצודות וגירש את ההולנדים מהאי. בתקופת השושלת קצרת הימים של ממלכת טונגנינג שהקים, ששלטה באי 20 שנים, הגיעו עוד מתיישבים בני האן לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.

גם שושלת זו לא האריכה ימים, ונכדו של קוש'ינגה נכנע לבסוף, בשנת 1682, לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יין. שליטת צ'ינג נמשכה עד לוויתור על הטריטוריה לקיסרות יפן, כחלק מהסכם שימונוסקי שסיכם את התבוסה הסינית ליפן במלחמת סין–יפן הראשונה, בשנת 1895.

תקופת השלטון היפני

ב-25 במאי 1895, לאחר חתימת הסכם שימונוסקי, הכריזה קבוצה של פקידים בכירים של ממשל צ'ינג בטאיוואן על הקמת "הרפובליקה של טאיוואן" שהתנגדה לשלטון היפני הממשמש ובא. הכוחות היפניים נכנסו לבירה בטיינאן והכניעו את ההתנגדות הזו ב-21 באוקטובר 1895. לחימת גרילה נמשכה מעת לעת עד 1902, ומרידות נוספות התרחשו בעשורים לאחר מכן אך ללא הצלחה.

אחרי הכנעת "רפובליקת טאיוואן", המעבר לשלטון יפני התרחש בצורה חלקה יחסית עבור התושבים הסיניים, אך לא כך היה עבור התושבים הילידים. המישורים המזרחיים והרי המרכז בעצם לא נשלטו על ידי ממשלות זרות עד שנת 1895. לאחר סקר קרקעות בשנת 1898, יזמה הממשלה הקולוניאלית היפנית בשנת 1910 פרויקט צבאי בן חמש שנים לכיבוש העמים הילידים שעד אז לא נשלטו בידי שלטון מרכזי – לא בזמן שושלת מינג וצ'ינג או בזמן השליטה האירופאית. בשנת 1925 העמים הילידים הוגבלו לאדמות שמורות קטנות ומפוצלות בהרים, וקהילות רבות נאלצו לעבור מציד-ולקט מסורתי, לייצור חקלאי. השלטון היפני ניסה להטמיע אותם לחלוטין בחברה היפנית – מדיניות שמלבד הפן החקלאי כללה גם לימודי שפה, איסור פעולות תרבויות שנחשבו על ידי היפנים כברבריות כגון קעקועי פנים, ועוד. התהליך לווה פעמים רבות באלימות.

אחת המרידות המאוחרת והגדולות של הילידים ביפנים הייתה "תקרית וושה". מונה רודאו, בן השבט הילידי סדיק, הוציא לפועל פעילות התקפית כנגד היפנים, לאחר שהצליח לאחד את שבט הסדיק (תת-קבוצה בני העם האטאיאל). במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות כהקדמה למכה כואבת שהנחיתו הילידים בכפר וושה (שכללה הרג של חיילים יפנים, נשותיהם, וילדיהם). מרד זה כונה 'תקרית וושה' והתפתח למרד כללי של רוב בני השבט סדיק הילידים בהרים תחת מונה רודאו למשך חודש אחד, וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה (אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה). אחרוני המנהיגים הלוחמים התאבדו, וגופתו של מונה רודאו נמצאה כעבור מספר שנים במערה במעלה ההרים. גופתו (שמעולם לא אומתה זהותה) הוצגה במוזיאון במשך תקופה, הוסתרה במחסן בין 1949–1974, עד שנקברה מחדש לפני מספר שנים באזור ההרים.

טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקיסרות היפנית והשתתפה במשאבים חומריים ואנושיים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. חיילים טאיוואנים רבים נשלחו להילחם כחלק מהצבא היפני, והיו גם מתאבדי קמיקזה טאיוואנים. אפילו החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא טאיוואני.

היסטוריה של מפלגת הקוומינטנג

ערך מורחב – קוומינטנג

הרפובליקה הסינית הוקמה בסין היבשתית אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה בשנת 1912. סוּן יאט-סֵן נבחר כנשיא הסיני הראשון, אולם שלטונו לא האריך ימים. הרפובליקה נקלעה עד מהרה לאנרכיה, ושליטתו של סון יאט-סן נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין. עם מותו ב-1925 תפס את מקומו צְ'יאנג קאי שֵק, שהצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד את רובה, בעזרת ברית המועצות. צ'יאנג קאי שק חדל לשתף פעולה עם ברית המועצות לאחר ניצחונו על מרבית ברוני המלחמה, והחל לסלק גורמים קומוניסטיים ממוסדות השלטון. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים.

ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה עם פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937, שהחל מסוף 1941 השתלבה במלחמת העולם השנייה. ב-1945 נכנעה יפן לארצות הברית, ואיבדה את שליטתה בסין. עם כניעת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג. על פי פרשנות של מומחים אחדים, המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין.

מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים.

התגבשות העם הטאיוואני עם המהגרים החדשים

כבר מכניעת יפן, שב שטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לחסות סין. המפלגה הסינית השלטת הכפיפה את אנשי האי כאזרחים מדרגה שנייה תחת סין, כשהם רודים במקומיים. השיא היה ב"תקרית 228" (שם המגיע מהתאריך 28 בפברואר 1947), שהביאה להרג המוני של אזרחים ולהשלטת שלטון צבאי בן כמעט 40 שנים באי. הטרור הלבן נמשך עד השלטת הדמוקרטיה באי בשנות השמונים של המאה ה-20.

הרפובליקה הסינית בהנהגת צ'יאנג קאי שק הצטמצמה בסוף מלחמת האזרחים לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליט הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין המשיך מצידו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.

פוליטיקה

טאיוואן היא דמוקרטיה בעלת משטר נשיאותי. בניגוד לרוב המדינות, בהן יש שלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת, ושופטת – הממשל הלאומי בטאיוואן מורכב מחמש רשויות, המכונות בסינית "יואן" (院): המחוקקת, המבצעת והשופטת המוכרות מהשיטה המערבית, וכן רשות מבקרת ורשות בוחנת, שמוצאן מהשיטה הסינית המסורתית. נשיא טאיוואן נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. הוא עומד מעל הרשויות האחרות, בעל סמכויות פוליטיות משמעותיות ובפועל נשיאות המדינה היא רשות ממשל שישית. אולם, אין לנשיא זכות וטו. ברשות המחוקקת הטאיוואנית – היואן המחוקק – חברים 113 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים: 73 בבחירות אזוריות-רובניות, 34 בבחירות ארציות-יחסיות, ו-6, המייצגים את הטאיוואנים הילידים, בבחירות ארציות-רובניות.

מעמד בינלאומי

ערך מורחב – מעמדה הבינלאומי של טאיוואן

מעמדה של הרפובליקה הסינית, טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבינלאומית. מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.

לאחר שנוצרה הישות הפוליטית החדשה באי בתמיכת ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית-המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כשכיהן כנשיא בין השנים 1969–1974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין, ובכך הביאה לסילוקה של טאיוואן מהאו"ם ולקבלת "הרפובליקה העממית של סין" במקומה (על כך ראו בערך סין והאומות המאוחדות). הדבר השפיע על יחסי טאיוואן גם עם מדינות נוספות. עם ההיפרדות של טאיוואן מסין היבשתית, רבות ממדינות העולם (בעיקר מדינות המערב) הכירו בשלטון הטאיוואני כשלטון החוקי של סין. אך החל משנות ה-70 רבות מהן העבירו את ההכרה שלהן לסין העממית. כיום (2021) רק 15 ממדינות העולם מקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן באופן רשמי, אך רובן המכריע מדינות קטנות מאוד או מועטות השפעה בינלאומית.

הדמוקרטיזציה בשלטון שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים, חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו הרפובליקה הסינית אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבינלאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבינלאומי ובארגונים בינלאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.

ארצות הברית, שיש לה קשרים הדוקים עם טיואן ויחסים מורכבים יותר עם סין, מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר המפריד בינה לבין סין, וכן שומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.

כלכלה

טאיוואן מאופיינת כמשק קפיטליסטי-יזמי מוטה יצוא, בעל שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים. במשך שלושת העשורים האחרונים, צמחה כלכלת טאיוואן בקצב של כ-8% בשנה. מאז שנות החמישים, אז זכתה טאיוואן לסיוע כלכלי מסיבי מארצות הברית, התפתחה תעשייתה במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד כיום.

ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997. גורם נוסף המבדיל בינה לבין שכנותיה הוא העובדה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חברות קטנות ובינוניות, ולא על תאגידי ענק, ששולטים לדוגמה בכלכלות יפן וקוריאה הדרומית.

טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות, חומרת מחשבים (כגון מעבדים ומסכי LCD) ומוצרי תעשייה אחרים. חמש שותפות הסחר הגדולות שלה הן סין העממית, ארצות הברית, הונג קונג, יפן וסינגפור, המטבע המקומי הוא דולר טאיוואני, והיא חברה בארגון הסחר העולמי (WTO).

השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות במזרח אסיה, ובכלל זה בסין העממית, שמספקת לתעשייה הטאיוואנית כמות גדולה של ידיים עובדות. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן עבור יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין, מביא בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו המתוח בין המדינות. טאיוואן נכללת ברשימת ארבעת הנמרים של אסיה יחד עם הונג קונג, קוריאה הדרומית וסינגפור.

שוק התקשורת ברפובליקה נשלט על ידי טשונגוואה טלקום שבעבר הייתה חלק של משרד ממשלתי והופרטה במהלך שנת 1996.

חברת התעופה הלאומית של טאיוואן היא צ'יינה איירליינס.

גאוגרפיה

ערך מורחב – טאיוואן (אי)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

טאיוואן היא אי מדרום מזרח לסין. האי נוצר מהתרוממות של קצה הלוח האירו-אסייתי בעקבות התחתרות הלוח הפיליפיני תחתיו, תהליך שעדיין מתרחש וגורם לרעידות אדמה מרובות והתרוממות הרי האי מהים. קו החוף המערבי רדוד בעוד שקו החוף המזרחי תלול ומתאים פחות להתיישבות, ולכן מרבית האוכלוסייה ונמלי הים נמצאים במערב האי. עיר הבירה טאיפיי והעיר המאוכלסת ביותר ניו-טאיפיי, נמצאות בצפון האי. במרכז האי ישנה שרשרת הרים ובה פסגות רבות ברום של למעלה מ-3,000 מטר, ביניהן נמצא ההר הגבוה ביותר באי הנקרא הר יושאן (באנגלית: Yushan, בסינית: 玉山, בתרגום מילולי לעברית: הר אבן הירקן), המתנשא לרום של כ-3,997 מטר מעל גובה פני הים. בדרום-מערב האי שוכנות הערים גאוש'יונג, שהיא העיר השנייה באוכלוסייתה במדינה, וטאינאן, שהיא העיר העתיקה במדינה.

דמוגרפיה

אוכלוסיית הרפובליקה הסינית בסוף 2019 עמדה על 23.6 מיליון אנשים בשטח של 35,890 קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסייה בטאיוואן, 651 נפש בקילומטר מרובע, היא הגבוהה ביותר בעולם אחרי בנגלדש (בין המדינות בהן יש 7 מיליון איש לפחות). כשני אחוז מאוכלוסייתה מוגדרים כילידים, בעוד ש-98% הם סינים בני האן (מרביתם הוקיאן והאקה), אם כי בגנים של מרבית אנשי טאיוואן ישנה רמה מסוימת של עירוב גנטי עם האוכלוסייה הילידית המקומית. טאיוואן היא מהמדינות הבולטות בעולם בשיעור ריבוי האוכלוסין הנמוך.

פילוג האוכלוסייה לפי דת

• הדת הסינית העממית – 43.8%
• בודהיזם – 21.2%
• חוסר דת – 13.7%
• נצרות – 5.8%
• דתות אחרות – 15.5%

הערה: הדת הסינית הנפוצה היום היא שילוב של הדת הסינית המסורתית עם פנייה לאלים דאואיסטים, בראשם אלת הים מאטסו ובני האלמוות, פנייה לאלים הבודהיסטים ובעיקר לגואן-יין, הבודהיסטווה של החמלה, לאל העיר המקומי, לפולחן אבות ולקונפוציוס, ולכולם באותם המקדשים.

צבא

ראו גם – הכוחות המזוינים של הרפובליקה הסינית

צבא הרפובליקה הסינית, הכוחות המזוינים של הרפובליקה, הוא צבאה הלאומי האחראי להגנת המדינה.

ראו גם

• הרפובליקה של טאיוואן (1895)
• טאיוואן (אי)
• יהדות טאיוואן

לקריאה נוספת

• מירון מדזיני, טאיוואן: היסטוריה, חברה ופוליטיקה, כרמל, 2020

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טאיוואן בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של טאיוואן
• דייויד תארפ, טאיוואן המודרנית משגשגת, דבר, 1 בספטמבר 1977
• זהרה רון, סין האחרת, באתר מסע אחר
• עמרי גלפרין, טבע הדברים, טאיוואן: הסדין האדום של הרפובליקה הסינית, באתר ynet, 25 באוגוסט 2012
• ישראל פישר, בלי יחסים דיפלומטיים ועם הצל הגדול של סין - טאיוואן לא מפסיקה לשגשג, באתר TheMarker‏, 1 בינואר 2015
• אסף רונאל, המתיחות הגוברת בין סין לטאיוואן מורגשת גם בטקס התה, באתר הארץ, 6 ביולי 2017
• רותם מימון, טאיוואן: הפנינה האסיאתית שהישראלים עוד לא גילו, באתר הארץ, 24 במאי 2018
• ארווין פלר‏, זאת סין או לא? האי המדהים במזרח הרחוק שהעולם מתחיל לגלות, באתר וואלה!‏, 2 ביולי 2019
• גילי מצא, ‏רכבות מהירות בין מקדשים עתיקים: טאיוואן היא גן עדן לפודיז, חובבי מרחצאות, היסטוריה ואמנות, באתר גלובס, 6 ביולי 2019
• טאיוואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34424059טאיוואן