ארבעת הנמרים של אסיה
ארבעת הנמרים של אסיה הוא כינוי לכלכלות המפותחות של מדינות מזרח אסיה: הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטאיוואן.
היסטוריה
כלכלת הונג קונג הייתה הראשונה מבין הארבע שעברה תיעוש, עם התפתחות תעשיית הטקסטיל של בשנות ה-50 של המאה ה-20. בשנות השישים התעשייה במושבה הבריטית התרחבה והתגוונה וכללה מוצרי ביגוד, אלקטרוניקה ופלסטיק שכולם הופנו לייצוא. בעקבות עצמאותה של סינגפור ממלזיה, גיבשה ויישמה "המועצה לפיתוח כלכלי" של המדינה אסטרטגיה כלכלית לאומית לקידום ענף הייצור במדינה. הוקמו אזורי תעשייה גדולים והשקעות זרות נמשכו למדינה בעקבות תמריצי מס. בתוך כך, טייוואן ודרום קוריאה החלו גם בתיעוש באמצע שנות השישים, עם מעורבות ממשלתית כבדה שכללה הקמת מפעלים ממשלתיים ומדיניות מוטת ייצוא כמו בהונג קונג ובסינגפור. ארבע המדינות קיבלו השראה מההצלחה הברורה של יפן, והן פעלו ליישום מטרתן על ידי השקעה בשני תחומים: תשתיות וחינוך. הם גם נהנו מיתרונות סחר חוץ שהבדילו אותן ממדינות אחרות ותמיכה כלכלית משמעותית ביותר מארצות הברית; חלק זה בא לידי ביטוי בפופולריות של מוצרים אלקטרוניים מתוצרת ארבעת הנמרים בארצות הברית[1].
בסוף שנות השישים, רמות ההון הפיזי והאנושי בארבע הכלכלות גדלה בהרבה ממדינות אחרות שהתחילו ברמת פיתוח דומה. רמות ההון הפיזי והאנושי הגבוהה הובילו לאחר מכן לגידול מהיר ברמות ההכנסה לנפש. בעוד שהשקעות גבוהות היו חיוניות לצמיחתן הכלכלית, גם תפקיד ההון האנושי היה חשוב, החינוך בפרט מילא תפקיד מרכזי בנס הכלכלי של ארבעת הנמרים. רמות ההשכלה בארבעת הנמרים היו גבוהות יותר מהצפי בהתחשב ברמת הכנסתן. עד 1965 השיגו כל ארבע המדינות חינוך יסודי אוניברסלי. דרום קוריאה בפרט השיגה שיעור הרשמה לחינוך על יסודי של 88% עד 1987. נרשמה ירידה בולטת בפער בין מספר הגברים והנשים בעלי השכלה על יסודית במהלך התקופה. התקדמות זו בחינוך הובילה לרמה גבוהה של אוריינות וכישורים קוגניטיביים.
יצירת סביבה מקרו-כלכלית יציבה היוותה את הבסיס עליו נבנה הנס האסייתי. כל אחת מארבע המדינות ניהלה, בדרגות שונות של הצלחה, שלושה משתנים: גירעונות בתקציב, חוב חיצוני ושערי חליפין. הגירעונות התקציביים של כל מדינת הנמר הוחזקו בגבולות הכספיים שלהם, כדי לא לערער את היציבות המקרו-כלכלית. בדרום קוריאה בפרט היו גירעונות נמוכים מהממוצע ב-OECD בשנות השמונים. החוב החיצוני לא היה קיים בהונג קונג, סינגפור וטייוואן, מכיוון שהן לא לוו ממדינות אחרות. דרום קוריאה הייתה יוצאת דופן בכך - יחס החוב שלה לתל"ג היה גבוה למדי בתקופות 1980-1985, אך היא אוזנה על ידי היצוא הגבוה של המדינה. שערי החליפין בארבע המדינות שונו ממשטרי ריבית קבועה לטווח הארוך למשטרי שער קבועים אך ניתנים להתאמה, תוך פיחות חד, מדי פעם, של משטרי שער משתנים מנוהלים. ניהול שער חליפין פעיל זה אפשר לכלכלות הנמרים להימנע מפיחות בשער החליפין ולשמור על שער ראלי יציב.
צמיחה כלכלית מהירה
ארבע המדינות שמרו על קצב צמיחה גבוה (מעל 7% בשנה) משנות ה-60 עד שנות ה-90 של המאה ה-20. עד המאה ה-21, כל ארבע המדינות פיתחו כלכלות חזקות ויצרו יתרון תחרותי. הונג קונג וסינגפור, לדוגמה, הקימו מרכזים פיננסים בינלאומיים מובילים, בעוד שקוריאה הדרומית וטאיוואן פתחו תעשייה עתירת ידע. ההצלחה הכלכלית של הנמרים שימשה כמודל לחיקוי עבור מדינות מתפתחות רבות בדרום מזרח אסיה והסביבה, בעיקר אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים ותאילנד[2].
הנמרים נהנו מכמה עשורים של צמיחה גבוהה בעיקר על ידי אימוץ מדיניות של יצוא למדינות מתועשות ועשירות. כלכלותיהן התאפיינו בהשקעה ממשלתית גבוהה בחינוך, במערכות פוליטיות אוטוריטריות בשנים הראשונות, בהשקעה גבוהה באיגרות חוב של ארצות הברית ובשיעורי חיסכון גבוהים.
תגובות למשבר הפיננסי האסייתי
ערך מורחב – המשבר הפיננסי באסיה (1997)
המשבר הפיננסי באסיה שהתרחש ב-1997 השפיע בצורה משמעותית על כלכלות הנמרים, בעיקר על קוריאה הדרומית שסבלה מנפילה קשה בשוק המניות שלה[3]. בשנים שלאחר המשבר, כל ארבע המדינות התאוששו באופן משמעותי[4].
קישורים חיצוניים
- יעקב שלח, קוריאה הדרומית: הנמרה שעשויה להיות מסוכנת פחות, באתר גלובס, 22 במרץ 2018
- יצחק נסימי ואילנית שרף, ממשלה קטנה ויעילה, מיסים נמוכים - סוד ההצלחה של טייוואן, באתר גלובס, 3 בינואר 2018
הערות שוליים
- ^ ארצות הברית תפסיק להעניק הטבות מכס לארבע מדינות באסיה, מעריב, 1 בפברואר 1988
- ^
דפנה מאור, סיון פינגולד, מי המדינה שקיבלה עצמאות ב-48 והשיגה את כלכלת ישראל השנה?, באתר TheMarker, 15 באפריל 2013
- ^ הנמרים של אסיה נחלשו, באתר גלובס, 15 בינואר 1997
- ^ שלמה גרינברג, העגלה האסיינית יוצאת מהבוץ, באתר גלובס, 16 בנובמבר 1999
30607479ארבעת הנמרים של אסיה