רכס רמים
 | |
| מבט על חלקו הצפוני של רכס רמים מהר שנאן | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה | 902 מטרים, הר שנאן |
| מיקום |
 ישראל מזרח הגליל העליון, לבנון |
| רכס הרים | הרי נפתלי |
| אורך הרכס | 15 ק"מ |
| קואורדינטות | 33°12′29″N 35°32′19″E / 33.208055°N 35.538611°E |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה)   רכס רמים | |
רכס רמים (מכונה גם בשם "רכס מנרה") הוא הרכס המרכזי של הרי נפתלי שבגליל העליון. הרכס, שכיוונו צפון-דרום, מצוי בשטחיהן של לבנון וישראל וקו הגבול ביניהן עובר דרכו. המדרון המזרחי של הרכס יורד בתלילות לעבר עמק החולה בהפרש גובה של 750 מטר על פני כשני קילומטרים בלבד, ואילו המדרון המערבי משתפל במתינות לעבר נחל דובה שבשטח לבנון. הר שנאן המתנשא לגובה של 902 מטרים מעל פני הים מהווה את פסגת הרכס. רכס רמים ממוקם מצפון לשטח רמתי הקרוי רמות נפתלי.
היסטוריה
ליד מושב מרגליות שברכס רמים נמצא מבצר שטונף, מבצר צלבני שהוקם ב-1107. בסמוך לו ממוקמים שרידי הכפר הערבי הונין שתושביו נמלטו ללבנון במלחמת העצמאות. לאורך חלקו הישראלי של רכס רמים הוקמו בשנות ה-40 של המאה העשרים ובשנות החמישים מספר יישובים: קיבוץ מנרה ב-1943, קיבוץ משגב עם ב-1945, קיבוץ יפתח ב-1948 ומושב מרגליות ב-1951.
במלחמת העצמאות התחוללה לחימה לאורך רכס רמים בין ישראל לצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י. באוקטובר 1948, בעת ההפוגה השנייה, כבש צבא ההצלה מספר נקודות מפתח לאורך הרכס, ובהן הר שנאן. צה"ל ניסה לכבוש אותן חזרה במסגרת מבצע יעל, אך נכשל. בסוף אוקטובר של אותה שנה נכבש רכס רמים כולו במסגרת מבצע חירם. ישראל נסוגה מרוב השטח לאחר החתימה על הסכם שביתת הנשק עם לבנון בתום מלחמת העצמאות.
לאחר מלחמת לבנון הראשונה היווה כל שטחו של רכס רמים חלק מרצועת הביטחון בדרום לבנון. בתקופה זו הופגזו היישובים בצד הישראלי של רכס רמים לעיתים קרובות על ידי החזבאללה. לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000, חזר רוב שטחו של רכס רמים לידי לבנון.
טבע ונוף
חלקו הישראלי של רכס רמים מיוער ברובו ועשיר בשמורות טבע. שמורת מצוקי רמים[1] משתרעת על פני המתלול המזרחי של הרכס. מהשמורה יש תצפית רחבה לעבר חלקו של השבר הסורי-אפריקני העובר בצפון ישראל. שמורה זו מכילה חתך גאולוגי של שכבות הסלע הבונות את רכס רמים, והיא מהווה את אחד משני המקומות היחידים בגליל העליון שבהם יש סלעים חשופים מתקופת הקרטיקון התחתון. לאורך המצוק מצויים מספר מעיינות שכבה, ובתחתית המדרון נובעים כמה ממעיינות ההעתק השופעים של עמק החולה. בשל תלילות המדרונות המזרחיים של הרכס, אין בהם ואדיות עמוקים, למעט ערוצו הקניוני של נחל קדש, המתחתר בין קיבוץ יפתח למצודת כ"ח. לאורך הרכס עובר תוואי שביל ישראל, מתל חי למצודת כ"ח.
הצמחייה ברכס רמים מגוונת. מלבד יערות נטועים יש בה גם שרידי חורש ים תיכוני של אלון מצוי ואלה ארצישראלית. שאר הנוף מורכב בעיקר מבתה של סירה קוצנית ושל לוטם. מספר פרחים נדירים פורחים על הרכס, ובהם אירוס נצרתי ומיני סחלבים.
עולם החי על רכס רמים עשיר ומגוון. בין היונקים בולטים צבאים, ארנבות, שפני סלע, דורבנים ושועלים. מצוקי רמים מהווים אתר קינון למספר מיני עופות דורסים.
מכרה הברזל מנרה
בשנת 1954, ערכה החברה הממשלתית מחצבי ישראל סקר גאולוגי וגילתה מרבצים של עַפְרַת ברזל[2] ואחר כך גם צורן, ברכס רמים סמוך לקיבוץ מנרה[3]. לצורך בדיקת ההיתכנות הכלכלית של כריית הברזל, הוחלט לחפור מכרה לתוך ההר. באפריל 1954 הגיעו למכרה שתי מכונת קידוח, והחל קידוח של מנהרה שתעמיק עד 100 מטר לתוך ההר. במקום עבדו עשרות פועלים, רובם מקריית שמונה ויישובי הסביבה[4][5].
בינואר 1955 שונעו מהמכרה 500 טון של עַפְרוֹת ברזל שנשלחו לנמל חיפה ומשם לגרמניה לבדיקה[6]. ריכוז הברזל בעֲפָרוֹת היה כ-27%, נמוך מדי לניצול תעשייתי[7], כך שהיה צורך להקים מפעל העשרה שיעשיר את אחוז הברזל עד מעל ארבעים אחוז, הכמות הנדרשת לניצול תעשייתי, סמוך למכרה[8][9]. משם יועבר ל"קריית הפלדה" של חברת כור תעשיות בעכו, שהייתה אז בהקמה, שתעבד אותו לברזל[10]. על פי ההערכות יש במעבה הרכס בין חמישה לארבעים מיליון טונות של ברזל, הטמונים בשכבה בעובי של כשני מטרים, לאורך שישה קילומטרים[11]. באוגוסט 1956 דווח שכריית המנהרה הגיעה לעומק של 350 מטר ונמצא כי שיעור הברזל המצוי בעַפְרׇה בנקודה זו הוא 40 אחוזים. לצורך הפקה מסחרית תוכננו בתוך המנהרה 14 שלוחות פנימיות, במטרה להקל על הפקת העַפְרׇה. שלוחות אלו יהיו מחוברות באמצעות מנהרת עזר שאורכה יהיה 4 ק"מ[12].
פעילות כריית המחקר נמשכה לסירוגין עוד כארבע שנים, למרות ספקות לגבי כדאיות הכרייה[13]. בתחילת 1960 פוטרו חלק מהעובדים[14] לאור עמדת משרדי האוצר והתעשייה שהכרייה אינה כדאית. חברת מחצבי ישראל ניסתה להיאבק בהחלטה זאת והשיגה דוחות שטענו שהכרייה כדאית[15]. אולם בתחילת 1961, הוחלט סופית לא להשקיע בהפקה מסחרית של הברזל, והמכרה ננטש[16]. ב-1961 עלה רעיון שעַפְרַת הברזל תשמש להפקת צבע[17].
בשנת 1963 נערכה שוב בדיקת כדאיות להפקת הברזל[18], ושוב ב-1974, אך גם אז הוחלט שההפקה אינה כלכלית[19][20].
מיזם אגירה שאובה – צוק מנרה
בשנת 2007 זכתה קבוצה שבה הייתה שותפה "החברה לפיתוח הגליל", שבבעלות 35 קיבוצים ומושבים בגליל העליון ובצפון רמת הגולן, וחברת אלקטרה, במכרז להקמת תחנת כוח פרטית ברכס רמים. תחנת הכוח תוכננה לקום בהשקעה של 250 מיליון דולר, בשיטת "אגירה שאובה", ניצול ההפרשים במחיר החשמל בין היום והלילה, כך שבלילה יישאבו המים למאגר העליון במחיר נמוך, וביום יוזרמו למאגר התחתון ויפעילו תחנת כוח הידרואלקטרית, שתמכור את החשמל שתייצר לחברת החשמל בשעות שיא העומס. התחנה מתוכננת לפעול בהספק של 300 מגה-וואט[21][22]. בשנת 2014 רכשה חברת אלומיי קפיטל את השליטה במיזם, לאחר שבעלי המניות הקודמים לא הצליחו לגייס את ההון הדרוש להקמתו[23]. גם חברת אלומיי קפיטל התקשתה לקדם את הפרויקט, עקב דרישה של רשות מקרקעי ישראל לדמי הסכמה בגובה 160 מיליון שקל שהופכים את הפרויקט ללא-כדאי כלכלית[24].
באפריל 2021 קיבלה לבסוף חברת "אלקטרה תשתיות" צו להתחלת עבודה על הפרויקט, בהשקעה של כ-470 מיליון דולר. השלמת הפרויקט צפויה להיות בשנת 2027[25].
לקריאה נוספת
- מדריך ישראל, גליל עליון ומקורות הירדן
הערות שוליים
- ^ קרויה גם "מחשוף מנרה".
- ^ תקציבי משרד המסחר והתעשיה, הפיתוח והעבודה נדונים בכנסת, שערים, 10 במרץ 1954
- ^ מחצבי צורן נתגלו ברכס מנרה, הארץ, 14 במרץ 1955
- ^ צבי גולדברג, עם כורי הברזל בגליל, על המשמר, 29 באוגוסט 1954
- ^ מתקדמות עבודות לגילוי עפרות־ברזל בגליל, על המשמר, 24 במאי 1954
- ^ נמשך חקר עפרות ברזל בהר מנרה, למרחב, 23 בינואר 1955
- ^ סקר לגילוי עפרות ברזל נערך בהר מנרה, דבר, 27 בדצמבר 1959
- ^ פיתוח קריית שמונה - צריפת הברזל, הארץ, 17 בינואר 1955
- ^ הכבול ישמש להפקת ברזל, דבר, 14 במרץ 1955
- ^ "קריית־הפלדה" תעמוד על תלה בסוף 1959, על המשמר, 12 בספטמבר 1957
- ^ "מחצבי ישראל" תנצל מרבצי הברזל בהר מנרה, למרחב, 6 בנובמבר 1957
- ^ במרבצי מנרה — 40 אחוז ברזל, על המשמר, 27 באוגוסט 1956
- ^ ספקות בדבר כדאות הניצול של עפרות הברזל במנרה, למרחב, 27 במאי 1958
- ^ 30 עובדים פוטרו במכרה הברזל "רמים", קול העם, 22 בפברואר 1960
- ^ הוכחה כדאיות ניצול מכרה הברזל במנרה, למרחב, 24 במרץ 1960
- ^ אהרן דולב, מכרה הברזל בגליל - נסגר, מעריב, 26 בינואר 1961
- ^ עפרות ממנרה יהפכו לצבע, על המשמר, 22 בדצמבר 1961
- ^ מומחה נורווגי בודק כדאיות הפקת ברזל בהר מנרה, דבר, 11 ביולי 1963
- ^ תבדק אפשרות לכרות ברזל בהר מנרה, מעריב, 12 בספטמבר 1974
- ^ עפרות ברזל ייכרו לנסיון בהר מנרה, מעריב, 31 באוקטובר 1974
- ^ עמירם כהן, החברה לפיתוח הגליל, משקיעים פרטיים ואלקטרה יקימו תחנת כוח ב-250 מיליון ד', באתר הארץ, 18 ביולי 2007
- ^ ליאור ברון, אלקטרה נכנסת לראשונה לתחום האנרגיה: תשקיע מיליארד ש' בהקמת תחנת-כוח בגליל, באתר גלובס, 15 ביולי 2007
- ^ עמירם ברקת, אלומיי קפיטל תיכנס למיזם תחנת כוח בצוק מנרה, באתר גלובס, 5 בינואר 2014
- ^ עמירם ברקת, רישיון חדש לפרויקט אגירת אנרגיה ב-1.4 מיליארד שקל במנרה, באתר גלובס, 30 במרץ 2020
- ^ גיא ליברמן, אור ירוק לפרויקט האגירה השאובה של אלומיי בצוק מנרה, באתר גלובס, 13 באפריל 2021
רכס רמים38406809Q7032954