הניסיון הישראלי לכיבוש החרמון מחדש (1973)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הניסיון הראשון לכיבוש החרמון
מוצב החרמון שנת 1973
מוצב החרמון שנת 1973
מערכה: קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
תאריכי הסכסוך 8 באוקטובר 1973
קרב לפני הכיבוש הסורי של החרמון
קרב אחרי מבצע קינוח
מקום הר החרמון
תוצאה ניצחון סורי
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל

סוריהסוריהסוריה

מפקדים

?

כוחות

כוח מגדוד 51, כוח מגדוד 17, צוותים מסיירת גולני בסך הכל 150 חילים

שני גדודים, כ-400 חיילים

אבדות

25 הרוגים
52 פצועים

?

הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון נערך ב-8 באוקטובר 1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים, על ידי כוחות מחטיבת גולני, בסיוע מספר טנקים.

הניסיון לכיבוש ההר נכשל, ולכוחות צה"ל היו 25 הרוגים.

רקע

ב-6 באוקטובר 1973 בשעות אחר הצהריים, שעותיה הראשונות של מלחמת יום הכיפורים, נכבש החרמון הישראלי על ידי הקומנדו הסורי שהונחת במסוקים.

בבוקר 8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, הגיעו למוצב 103 שליד מג'דל שמס שני חיילי גולני שהצליחו להחלץ ממוצב החרמון שנכבש. מעדותם ניתן היה להניח שבמוצב עדיין נצורים חיילי צה"ל. בנוסף לכך, מההר נשמעו מפעם לפעם רעשי ירי נק"ל שהביא למסקנה שעדיין מתנהלים בו קרבות. מח"ט גולני, אל"ם אמיר דרורי ביקש מהפיקוד לעלות עוד באותו היום לכבוש מחדש את ההר ולחלץ את החיילים. בקשתו אושרה ובבוקר אותו היום התארגנו שני כוחות שיתקפו באופן רכוב ורגלי במעלה ההר. התכנון היה חפוז, לכוחות לא ניתן תדריך סדור ולא היה מודיעין בדבר גודל הכוח הסורי בהר. במהלך התכנון החפוז היה חשש לתקרית אש כוחותינו עם החיילים הנצורים שבמוצב והכוחות נתבקשו לצעוק פנימה אל המוצב "גולני, גולני".

הניסיון הראשון של צה"ל לכיבוש מוצב החרמון

ב-8 באוקטובר, עלה להר כוח של חטיבת גולני בפיקוד המח"ט, אמיר דרורי. הכוח מנה כ-150 לוחמים ובהם צוותים מסיירת גולני[1], כוח מגדוד 51 וכוח מגדוד 17, גדוד קורס המ"כים של החטיבה. הכוח נע בשני ראשים: האחד ממונע בזחל"מים אליהם הצטרפו שני טנקים נע על כביש האספלט שהיה צר ומפותל. הכוח השני נע רגלית על קו הרכס לגבעה 1614. הכוח הרכוב הגיע לרכבל התחתון ומצא את המקום נטוש ודגל ישראל מתנוסס בו. הכוח המשיך בנסיעתו במעלה ההר והגיעו לאזור המכונה "עיקול הטנק" שבו הניחו הסורים שרשרת מוקשים והציבו מארב בשטח שולט סמוך. הכוח הישראלי הרכוב נאלץ לעצור לפני שרשרת המוקשים ואז נורתה לעברו אש חזקה מאוד מטווח קצר מהמארב. האש הסורית נורתה משלושה כוונים וכללה אש מתול"ר, נשק קל, מטולי אר פי ג'י ורימונים. במהרה היה מצבו של הכוח הרכוב קשה כאשר דרכו קדימה חסומה והוא מתקשה לסגת בכביש הצר כשתהום לצידו. גם הכוח הרגלי העוקף נתקל במארב של חיילים סוריים שהיטיבו להתחפר ולהילחם[2].

הכוח העוקף התקשה להתקדם כדי לעזור לחיילים בטור הממונע. כאשר התגבר הכוח הרגלי על המארב כבר נתן מח"ט גולני, דרורי, את הפקודה לסגת עקב מצבו הקשה של הכוח הממונע, שנזקק להתארגנות מחודשת. הכוח הצליח להגיע לרכס השולט על החרמון עם 25 לוחמים בריאים בלבד כאשר הכוח הסורי נאמד ב-400 חיילים. המחסור בחיילים, בסיוע ארטילרי ובסיוע אווירי מדויק היה בעוכרי קרב זה.

אנדרטה לחללי גדוד 17 בקרבות החרמון, סמוך לחניון התחתון של אתר החרמון.

תוצאות הקרב

הקומנדו הסורי הציב מארבים שהסבו לכוח צה"ל אבדות כבדות וגרם לנסיגתו מבלי שהושגו היעדים, כיבוש הרכס וכיבוש מוצב החרמון. לצה"ל היו 25 הרוגים ובהם מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סגן-אלוף דובי דרור[3], ו־57 פצועים[4]. כוחות צה"ל הצליחו בקושי רב לפנות את כל הפצועים, אך נאלצו להותיר גופות של ארבעה הרוגים באזור הקרבות. גופות ההרוגים נותרו במעלה ההר עד לכיבוש ההר על ידי צה"ל בימיה האחרונים של המלחמה. בחלק מהגופות נמצאו סימני התעללות.

בלילה בין 21 באוקטובר ל-22 באוקטובר 1973 נערך מבצע קינוח במסגרתו הצליחה חטיבת גולני לכבוש מחדש את ההר, ובמקביל כבש כוח משולב של צנחנים והנדסה את החרמון הסורי.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עמוס הראל, אין אור בקצה המנהרה, באתר הארץ, 11 ביולי 2001.
  2. ^ אביחי בקר, כיבוש התבור, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2002.
  3. ^ דובי דרור באתר יזכור.
  4. ^ אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק רביעי: משימה בלתי אפשרית, סגן מודי בן ש"ך מ"פ חי"ר בקרב התקפה, עמודים 45–53.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0