דבש בישראל

טיפול בכוורות במושב צופית

המילה דבש מופיעה בתנ"ך 54 פעמים, 21 פעמים מתוכן בביטוי המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש". מהעדר הוכחה לגידול דבורים בארץ ישראל בתקופת המקרא וכן מההקשר שבו מופיעה המילה הסיקו חכמי התלמוד, חז"ל ובעקבותיהם המפרשים המסורתיים כי המילה דבש מתארת מיץ פירות מתוק (רש"י: " כל מתיקת פרי קרוי דבש"), וליתר דיוק מיץ מתמרים, בשל ההקשר של המילה בתיאור שבעת המינים ”"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ"” (דברים ח', ח). בדומה, בערבית של ימינו دِبْس (דִבְּשׂ) הוא נוזל צמיג בריכוז גבוה של סוכר המופק מפירות דוגמת ענבים או חרובים. רק במקום אחד בתנ"ך ברור שהכוונה לדבש דבורים: ” וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ.” (ספר שופטים, יד, ח), ובמקום נוסף ייתכן כי מדובר בדבש דבורים: ”וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ” (ספר שמואל, יד, כז).

היסטוריה

בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ, ישבו בארץ ישראל החִתים (1330 לפנה”ס), שהכירו היטב את עולם הדבוראות. באוסף החוקים החִתי מאותה התקופה ישנם סעיפים הדנים בעונש שיש להטיל על גנבי דבורים. על פי החוק החִתי, נחיל דבורים היה שווה בערכו לכבשה (הדבש היה שווה פחות).

תקופת המקרא

ערך מורחב – תעשיית ייצור הדבש בתל רחוב

כאמור, חלק נכבד מאזכורי הדבש במקרא, דוגמת ההתייחסות ל"ארץ זבת חלב ודבש" או לאיסור על הקטרת דבש על המזבח (ויקרא, ב, יא) קשורים דווקא לתמר, אך התנ"ך מתייחס גם לדבורים, לנחילי דבורים ולדבש דבורים.

האזכור הידוע ביותר לדבש קשור לסיפור שמשון: ”וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָש.” (שופטים, יד, ח-ט).

סיפור תנ"כי נוסף הקשור בדבש הוא סיפור מלחמת יונתן בפלשתים במכמש: ”וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו” (שמואל א', יד, כה-כז).

הדבורה שהכירו בני ישראל הקדומים הייתה כנראה הדבורה הארצישראלית הפראית (Apis mellifera syriaca), שנהגה להתנחל בינות סלעים; לכך מוצאים סימוכין במספר מקומות במקרא: ”וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע” (דברים, לב, יג); ”וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ” (תהילים, פא, יז). את הדבש היו רודים באופן חופשי מנחילי דבורים שבטבע: ”דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ” ( משלי, כה, טז).

אף שכפי הנראה לא היה קיים ענף דבוראות בין תושביה העברים של ארץ ישראל הקדומה, ניתן ללמוד ממספר מקורות כי לתושבי ארץ ישראל היה ידע בסיסי בחיי הדבורים ובטיפול בהן: ”וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶר תַּעֲשֶינָה הַדְּבֹרִים” ( דברים, א, מד). ”סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים-- דֹּעֲכוּ, כְּאֵשׁ קוֹצִים” (תהילים, קיח, יב). הפסוק האחרון מעיד כי תושבי ארץ ישראל הקדומה הכירו את השימוש בעשן להרגעת הדבורים בכוורת לפני הטיפול בה.

דבש, חמאה, סולת ושמן היו מוצרי מזון עיקריים בתזונת האדם: ”כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” (ישעיהו, ז, כב), ”אַל-תְּמִתֵנוּ--כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ” (ירמיהו, מא, ח). היות שהדבש היה מזון חשוב, היה המסחר בו נפוץ בתקופת המקרא. בתעודות מצריות עתיקות מצוין כי לאחר מות המלך יאשיהו (בערך 600 לפנה"ס) העלו מארץ ישראל מס למצרים: 823 כדי דבש. בספר יחזקאל מצוין: ”יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, וָצֹרִי, נָתְנוּ, מַעֲרָבֵך” (יחזקאל, כז, יז). ואכן, הדבש היה ידוע כמוצר בעל ערך ואיכות גבוהים: ”וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה” (יחזקאל, טז, יג).

תקופת בית שני

קיימות עדויות מעטות על גידול דבורים ושימוש בדבש בתקופת בית שני.

• במשך שנתיים שמר המלך הורדוס את גופת אהובתו מרים בדבש, לפני שהביאה לקבורה.
• יוחנן המטביל היה אוכל חגבים (כנראה ארבה) ודבש יער.
• פילון האלכסנדרוני בספרו "כתבי ההיסטוריה" מספר כי בין בני כת האיסיים שחייתה במדבר יהודה היו משגיחים על נחילי דבורים.

תקופת המשנה והתלמוד

לעומת תקופת המקרא, שבה לא היה ענף דבוראות, בתקופת המשנה והתלמוד הייתה הדבוראות ענף חקלאי מובהק. ניתן ללמוד על כך מתוך ספרות ההלכה שדנה בבעיות משפטיות הקשורות לגידול דבורים לדבש. כמה דוגמאות:

• "וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו את בני אדם רבי נתן אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים" (תוספתא מסכת בבא בתרא, א, ט). יש לזכור כי הדבורים שגידלו בעת ההיא היו מזן הדבורה הארצישראלית הפראית (Apis mellifera syriaca), הידוע כזן עצבני.
• "מכר שובך, מכר יונים. מכר כוורת, מכר דבורים." (בבא בתרא, ה, ג)
• "המציל מיד הגיס, מיד הנהר, ומיד הליסטין--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו. וכן נחיל של דבורים--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו;" (מסכת בבא קמא, י, משנה ב)
• "רבי חנניא מזבין דבש דדבוריין והוה ליה דבש דצליין", כלומר רבי חנניא היה מוכר דבש של דבורים והיה לו גם דבש של צרעות. (תלמוד ירושלמי מסכת פיאה דף לג, א פרק ז הלכה ג).

במשנה מופיעים דיונים על כשרות הכוורת והדבש שרודים ממנה. מהדיונים עולה כי ענף הדבוראות בתקופה ההיא היה ברמה גבוהה. במשנה, במסכת עוקצים פרק ג משניות י ויא נאמר:

כוורת דבורים--רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, חייב חטאת. וחכמים אומרין, אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, פטור. חלות דבש, מאימתיי מיטמאות משום משקה--בית שמאי אומרין, משיחרחר; בית הלל אומרין, משירסק.

תקופת האסלאם

בעולם הערבי נהגו התושבים לרדות דבש מנחילים טבעיים או לגדל דבורים בכוורות עשויות מחימר בצורת גליל. הגאוגרף המוסלמי הירושלמי בן המאה העשירית מוקדסי מספר בכתביו על הפקת דבש מצוף פרחים באזור ירושלים, וכי חלת הדבש (בערבית "שַהַד") הייתה בין מוצרי היצוא של אזור ארץ ישראל.

רבי עובדיה מברטנורא ורבי משולם מוולטרה, שחיו בסוף המאה ה-15, מזכירים דבש דבורים שנמכר בשוקי ירושלים. בכתבים עות'מאניים מהמאה ה-16 מדובר על מיסוי על דבורים בכל רחבי ארץ ישראל.

מהמאה ה-19 ועד הקמת מדינת ישראל

בתחילת המאה ה-19 רוב הדבש היה נרדה מנחילי דבורים טבעיים ("עַסַל בַּרִי"). רק פלחים בודדים גידלו דבורים בכוורות גליליות מחימר או בכדי חרס. פלחים אלה היו רודים דבש פעם בשנה והיו נעזרים לשם כך בבעל מקצוע הקרוי "אַבּוּ נַחַל" שהיה מצויד בכד עישון, כפפות ומסכה. אותו "אבו נחל" היה מוציא את חלת הדבש בסכין מהכוורת ומעבירה לפלחים. אלה סחטו את חלת הדבש בידיים או בין שני קרשים. הדבש שנרדה בצורה זו לא היה מזוקק והכיל גם פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים.

הדבוראות המודרנית בארץ ישראל החלה כשהגיע לארץ המיסיונר הגרמני האב הנרי בַּלְדֶנְסְפֶרגֶר בשנת 1842, למוסד האנגליקני ליתומים שבהר ציון. כאן נולדו לו 5 בנים ובת. הבן הבכור פיליפ הוא שהכניס את ענף הדבוראות לארץ. פיליפ התמסר לגידול דבורים בכוורות שנהג להעביר ממקום למקום בהתאם לעונות הפריחה. בהיותם באזור נס ציונה התיידדו הדבוראים הגרמנים עם משה וראובן לרר שידעו לדבר גרמנית. כאשר ראו הגרמנים כי מצבה הכלכלי של משפחת לרר הורע, הציעו להם להיכנס לענף הדבוראות.

המיזם החל על פי הנחיות הדבוראים הגרמנים עם מאה כוורות. המוצר היה דבש טהור, אך כדי למכרו לערבים, שחשדו כי מדובר בתמיסת סוכר, היו הלררים מוכרחים להוסיף פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים. צאצאי המשפחה ממשיכים עד היום לעסוק בדבוראות. עד היום משמשת נס ציונה כאחד המרכזים הגדולים בארץ ישראל לגידול דבש.

בשנת 1911 הוקמה אגודת הדבוראים הראשונה, "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל". באגודה היו חברים 27 מגדלי דבורים.

מרכז נוסף של דבוראות התפתח בחדרה ביוזמתם של יהודים מעולי תימן, שנהגו לגדל דבורים בכדי חרס, כמקובל אצל הערבים. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 חל שינוי בדבוראות החדרתית כאשר עולה מצ'כיה בשם רוברט בלום, שהיה דבוראי במולדתו, החל לגדל זן דבורים קווקזי נוח יותר לטיפול. את הכוורות (בסגנון אמריקני) שנהג לבנות בעצמו, העמיד בלום בין חורשות עצי האקליפטוס ב"גבעת הדבורים" שבקצה המושבה. בשנות העשרים והשלושים החלו משפחות נוספות מחדרה לעסוק בדבוראות בשיטה שהנהיג.

בדו"ח של קונסול ארצות הברית בירושלים, משנת 1921, תוארה תעשיית הדבש:

"ייצור הדבש מוגבל לארבעה חודשים בשנה. הפרחים הראשונים הם פרחי התפוז שמניצים באפריל. כוורות ניידות מועברות לשפלת יהודה, בה אזוביון, שפתניים, וצמחים דומים פורחים במאי. אז מועברות הכוורות חזרה למישורים ליוני, בהן הדבורים אוספות דבש מצמחי הצבר והשיטה. ביולי מניצה קורנית מקורקפת בהרים ובכך תמה עונת הדבש. עונה קצרה זאת היא ככל הנראה מכשול לפיתוח מסחרי של תעשיית הדבש. הייצור המוערך של דבש בארץ ישראל עומד על כ-50,000 פאונד, עם מגמת עלייה. הדבש באיכות טובה."

מאז הכרזת העצמאות

מאז קום המדינה גדל הענף בצורה משמעותית. לארץ הובאה דבורת הדבש האיטלקית (Apis mellifera lingusta) הנחשבת לרגועה יותר ומניבה יותר מדבורת הדבש הארצישראלית. ענף הדבוראות הישראלי מאורגן תחת "ארגון מגדלי דבורים בישראל", המסונף ל-Apimondia, ארגון הגג הבינלאומי של הדבוראים. הארגון פועל לצד "המועצה לייצור ולשיווק דבש" (הידועה בשם המקוצר, "מועצת הדבש") – חברה פרטית האחראית על רישוי הדבוראים, ייבוא דבש לישראל, פיקוח על טוהר תוצרתם ווויסות כמות הדבש המיוצרת בארץ. גופים נוספים העוסקים בדבורת הדבש הם מחלקת ההדרכה לדבוראות במשרד החקלאות, לה גם כוורות ניסיוניות בצריפין, והמחלקה לחקר הדבורים במרכז טריוואקס בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות.

בשנת 2005 היו בארץ כ-500 דבוראים וכ-90,000 כוורות שייצרו 3,600 טון דבש לשנה. המכוורת הגדולה ביותר בארץ מצויה בקיבוץ יד מרדכי (הנשלטת על ידי קבוצת שטראוס) ולה כ-3,000 כוורות.

בשנת 2004 החליט ארגון מגדלי הדבורים בישראל לשנות את שם המקצוע מ"כוורן" (שנשמע כמו קברן) ל"דבוראי". השם "דבוראי" מיוחס לנעמי שמר ואומץ בחום על ידי העוסקים בתחום.

בגלל סיבות שונות, בהן תנופת עיור ותיעוש, חוסר כדאיות כלכלית, מחסור בכוח עבודה לקטיף ומשבר המים נעקרו עשרות אלפי דונמים של פרדסים. במקביל, עקב הרחבת כבישים נעקרו עצי אקליפטוס רבים. תהליך דומה עבר גם על צמחי הכותנה ופרחי הבר שהתמעטו. לכך התווספה העובדה שמחלקת הייעור של הקרן הקיימת מיעטה בנטיעת עצים בעלי פרחים והרבתה בנטיעת אורנים שאינם תורמים צוף או אבקה לדבורים^{[דרוש מקור]}.

הקטנת מספר הפרחים והעצים מהם יכולות הדבורים ללקט צוף גרם להקטנת כמות הדבש המופקת בישראל ובמקביל להקטנת מגוון הטעמים. בשנת 2009 קמה יוזמה חדשה בשם "נטיעות צופניות" (מהמילה צוף) המשותפת למגדלי הדבש ולקק"ל במטרה לנטוע עצים שיהוו מרעה לדבורים.

שוק הדבש בישראל היום

חוות דבורים בכפר סירקין

שוק הדבש בישראל היום ריכוזי מאד, ופועל תחת רגולציה חריפה מצד מועצת הדבש. (אשר מקבלת את סמכותה מתוקף צו הפיקוח על מצרכים ושירותים) 60% משוק הדבש בישראל מוחזק בידי קיבוץ מכוורת יד מרדכי, (השייך לקבוצת שטראוס) 25% לעמק חפר, ו-15% לשאר המשווקים.

כל פעילות של דבוראות, מסחר, ייבוא ואף החזקת דבש, דבורים או מוצרי דבורים אחרים מחייבים אישור של מועצת הדבש על בסיס צו הפיקוח על מצרכים ושירותים, המהווה חלק מהתקנות למצב חירום, אשר מאושרות מחדש מדי שנה, מאז קום המדינה. כתוצאה מחקיקה זו, נמנעת תחרות בין היצרנים, ולצד מכסי מגן גבוהים של עד 255%, מתקבלים בישראל מחירי דבש הגבוהים במאות אחוזים ממחירי הדבש במדינות רבות בחו"ל. במקרים בהם נוצר מחסור בדבש (לרוב בתקופת ראש השנה), מוענקים פטורים מיוחדים ממכס על דבש, גם הם לפי החלטת מועצת הדבש, והם מוענקים לרוב למשווקים המרכזיים בתחום, ובמיוחד ליד מרדכי.

דו"ח מבקר המדינה לשנת 1991

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

דו"ח מבקרת המדינה, מרים בן פורת, משנת 1991 העלה ביקורת רבה על התנהלות בלתי מאורגנת, קבלת החלטות שרירותית ובלתי מנומקת או מתועדת (על אף טענות מגדלים על אפליה בין המגדלים), התנהגות כלכלית בלתי אחראית ובלתי מתועדת, אי פיקוח קיום תנאי הרישיונות שהוענקו למגדלי דבורים מצד אחד, ואי שימוש בסמכותה לביטול רישיונות מגדלים אשר התברר כי לא עמדו בדרישות שהוטלו עליהן מצד שני (בתחומים רבים, הנסקרים בדו"ח המבקר), ועוד.

המבקרת קבעה כי מאחר שהדבש אינו מצרך יסוד, אין הצדקה לרגולציה הקיימת, ומלבד מנגנון לקליטת עודפי דבש, אם ייווצרו כאלה (בתהליך ההאבקה, הנדרש על ידי החקלאות ללא קשר לשוק הדבש), היא אינה רואה צורך בפעולה מיוחדת. עם זאת, האמינה שאין הכרח שמנגנון זה יהיה ממשלתי, והציע שחברת דבשים אשר הוקמה באותה השנה תמלא אותו.

בפרט, הומלץ על ביטול הצורך ברישיונות להפקת דבש, הקצאת שטחי מרעה ושיווק שלו. כמו כן, המליצה מבקרת המדינה על סגירת מועצת הדבש, אשר גם אם נדרש פיקוח על תוצרת הדבש בישראל, היא אינה מבצעת זאת.

דו"ח מבקר המדינה לשנת 1998

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, משנת 1998 העביר ביקורת קשה על פעילות מועצת הדבש, וציין כי מרבית הביקורת שהועלתה בדו"ח משנת 1991 נותרה ללא שינוי.

תקן ישראלי לדבש

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה ועדת תקינה לדבש שבה ישבו תשעה גופים ציבוריים. ביוני 1970 פורסם התקן הישראלי לדבש: ת"י 373 שעודכן מאז שלוש פעמים.

התקן קובע הן את צורת גידול הדבורים (למשל איך ומתי מותר להאכילן בסוכר), ובעיקר את התכולה הכימית של הדבש. לדוגמה: ריכוז המים שלא יעלה על 20%, חומציות הדבש שלא תעלה על 4.0 pH, ריכוז הסוכר הלבן (סוכרוז) שלא יעלה על 6%, שלא יהיה גלוקוז מסחרי בדבש ועוד. בנוסף לתקן מתבצע פיקוח על ייצור הדבש בארץ באמצעות "המועצה לייצור ולשיווק דבש" ו"ארגון מגדלי הדבורים בישראל".

ראו גם

• המועצה לייצור ושיווק דבש
• ארגון מגדלי דבורים בישראל

לקריאה נוספת

• קרן הראל- הררי, מלכודת דבש, מכון ירושלים לחקר השוק, ספטמבר 2011
• עו"ד אריאל ארליך, ד"ר אשר מאיר, הסדרת משק הדבש בישראל, פורום קהלת למדיניות, יוני 2013

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דבש בישראל בוויקישיתוף

• אתר מועצת הדבש בישראל
• גיל קליאן, בדיקת "כלכליסט": דרישת מבקר המדינה לפתוח את שוק הדבש לתחרות נותרה ללא מענה, כלכליסט, 24 באוגוסט 2011
• מחקר: הדבש בישראל יקר פי 3.5 לעומת ארצות הברית ופי 2 לעומת אנגליה, כלכליסט, 21 בספטמבר 2011
• עקיבא ביגמן, ארץ זבת דבש בפיקוח, באתר מידה, 15 בספטמבר 2012
• אורי עקביה, כל-כך מתוק להיות קרטל, באתר מידה, 6 במאי 2013
• טל מוסקוביץ', אבי עמית, אנטוניה ימין, תחקיר: מי דואג לשמור על מחירו הגבוה של הדבש בארץ?, נענע10, 21 באוגוסט 2013

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23346441דבש בישראל