תעשיית ייצור הדבש בתל רחוב
תעשיית ייצור הדבש בתל רחוב התגלתה בשנת 1997 בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בתל רחוב שבעמק בית שאן. בין היתר, נתגלתה מכוורת בעלת שלושה טורים של כוורות ובהם יותר משלושים כוורות בכל טור.
בתקופת הברזל בארץ ישראל הופקו הדבש ותוצרי כוורת הדבורים בממדים מסחריים-תעשייתיים בהתאם לצורכי האוכלוסייה והמסחר. את הדבש, המכיל למעלה ממאה חומרים שונים, בהם וויטמינים ומינרלים, למדו להפיק בארץ ישראל בתקופות שונות, ובתקופת הברזל הוא הופק בכמויות מסחריות.
עדויות קדומות על דבש בעולם
עוד בתקופות הקדומות קיים אזכור לדבש. על כך מעידים ציורי קיר שהתגלו בזימבבואה מהתקופה הפרהיסטורית, וציור קיר קדום ב"מערת העכביש" בספרד. עדויות ארכאולוגיות לרדיית דבש נמצאו במצרים העתיקה, בהודו, באיטליה ובגרמניה. בהודו נשארו עדויות כתובות על ייצור והפקת דבש.
עם הזמן, התפתחו שיטות רדיית הדבש ונראה שגידול הדבורים עבר לשלב מאורגן יותר בסמוך ליישוב האדם. חוקרים מעריכים כי הפקה ורדייה של דבש החלה במצרים העתיקה: כתובת מהאלף השלישי לפנה"ס במקדש השמש שבאבוסיר. ציורים של תהליך הרדייה נמצאו בכמה קברים בדרום מצרים. כך לדוגמה, ניתן לראות תחריט של אדם רודה דבש מכוורות חרוטיות שנמצא בקברו של פַּא־בּוּ־סָא (660–625 לפנה”ס) המצוי בתבאי. ציורים אלו מעידים על אופן הייצור שכלל גידול ורדייה. תגלית ייחודית על ייצור דבש בעולם העתיק נתגלתה לפני כמה שנים באתר מתקופת הברזל תל רחוב שבעמק בית שאן.
הכוורות בתל רחוב
שטחו של תל רחוב כ-100 דונם והוא מחולק לשני תלים: העליון והתחתון. מקור המים הקרוב ביותר הוא מעיין סמוך לפינה הצפון מזרחית של התל, מעיינות נוספים נמצאים במרחקים קצרים. רחוב (מילה עברית עבור "כיכר" או "רחוב") היה שמן של כמה ערים המוזכרות בתנ"ך ובמקורות עתיקים אחרים במזרח הקרוב. שתי ערים בשם זה בגליל המערבי מכונות ברשימות הערים בנחלת שבט אשר בספר ספר יהושע י"ט, כח ”וְעֶבְרֹן וּרְחֹב וְחַמּוֹן וְקָנָה עַד צִידוֹן רַבָּה.”, עיר ארמית בשם הזה מוזכרת בסוריה, בעיקר ביחס לכיבושיו של דוד בספר שמואל ב י' ו, ח ” וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת-אֲרַם בֵּית-רְחוֹב וְאֶת-אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי וְאֶת-מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ”. עם זאת, העיר רחוב בעמק בית שאן לא מוזכרת בתנ"ך.[1]
חפירות בתל רחוב
החפירות בתל רחוב התנהלו בידי פרופ' עמיחי מזר מאוניברסיטת העברית. קודם התקיימו שש עונות בין השנים 1997 ל-2003. שלושה שטחי חפירה (A, B ו-H) נפתחו על התל העליון, וחמישה (C, D, E, F, G) על התל התחתון. מספר השכבות עשוי להשתנות באזורים מסוימים. כוורת גדולה ומתוכננת היטב התגלתה בחפירות בשטח C שנחפר מאז 1997 על ידי ד"ר נאוה פריץ-כהן, חוקרת באוניברסיטה העברית. במהלך החפירות, נחשפו שכבות מתקופת הברונזה קדומה, הביניימית, התיכונה תקופת הברונזה המאוחרת וגם מתקופות ברזל I ו-II.
ממצאים משטח C
בחפירות ארכאולוגיות של אזור הכוורות התגלה ריכוז של חפצים פולחניים:
- קובעת מעותרת בצבעים אדום, לבן, וצהוב
- קובעות אחדות וכלי חרס נוספים
- מזבח חרס בעל ארבע קרנות שעל חזיתו שתי דמויות אלות עשויות באפליקציה וביניהם חריתות בצורת עץ- ממצא העיקרי
- ממצא חשוב נוסף- כתובת חרוטה על קנקן מטיפוס "היפו" וכוללת שלוש אותיות "נמש". ככל הנראה מדובר על שם העברי "נמשי" כשם אביו או סבו של יהוא משושלת שהחליפה את שושלת עמרי.
מיקום הכוורות בעיר
בתקופת הברזל, הכוורות נחשבו כמתקני ייצור של חומרים יקרים (דבש ודונג). על מנת להגן עליהם, הם נבנו בתוך היישוב. המכוורת הייתה ממוקמת כ-42 מטר מדרום לקצה הצפוני של העיר וכ-18 מטר ממזרח לקצה המערבי של התל. העיר באותה תקופה לא הייתה מוקפת חומה ובין הכוורות לבין הקצה של העיר היו בנויים מבנים אחרים ובתי מגורים. המתחם עם הכוורות היה בנוי על שטח נמוך יותר ב-1.5 מטר מרצפות הבניינים מסביבו וכדי להגיע למכוורת היה צריך לרדת במדרגות או בסולמות מעץ. השטח הנמוך הזה נוצר בשל טופוגרפיה הטבעית של התל. הכוורות היו מקורות בתקרה קלה כדי להגן מפני גשם או שמש שהונחה על עמודים ללא בסיס אבן. התקרה הייתה גם משמשת לבידוד המכוורת משאר מבני המגורים בעיר.
הכוורות
שלושה טורים של כוורות ובהם יותר משלושים כוורות. לפי ממצאי החפירות, מעריכים כי בקטע שנחפר עמדו כמאה כוורות. כל הטורים של כוורות מופרדים במעברים שרוחבם בין 1.2 מטר לבין 2 מטר. בטור המרכזי, פתחים עם מכסים שפנו לכיוון מזרח ומכסים בטור המזרחי פנו למערב. כך היה ניתן לגשת מאותו מעבר לפתחי הכוורות בשני טורים בשעת רדיית הדבש. בכל טור היו לפחות שלוש קומות של כוורות.
צורת הכוורות
כל כוורת בנויה כגליל, עשוי טין בלתי צרוף, שנעשה מחרסית וקש מיובש. אורך של כל אחת מכוורות הוא כשמונים ס"מ, קוטרה כארבעים ס"מ ועובי דפנותיה כארבע ס"מ. נפח של כוורת אחת היה כחמשים וששה ליטר. בקצה האחד של הגליל דופן ובה פתח זעיר של כשלושה-ארבעה ס"מ שמאפשר כניסה של דבורים אל הכוורת ויציאה ממנה. הקצה השני פתוח והיה ניתן לסגור אותו במכסה מטין, גם בלתי צרוף כמו הכוורות עצמם, עם ידית זיז במרכז. ארבעה מכסים נמצאו גם בשטח C.
משקל של מכוורת אחת ריקה הוא כ-20 ק"ג ודפנותיה נוטות להישבר מכיוון שהן עשויות מטין לא צרוף. מכך ניתן להגיד שהכוורות היו קבועות ולא היה ניתן להוציא אותם לשטח מחוץ ליישוב.
הכוורות וכלכלה
המתחם הכיל שלושה טורים של הכוורות כשבכל טור היו לפחות שלוש קומות. בטור המזרחי בקומה התחתונה, שחזרו 20 כוורות וכך בכל טור היה קרוב לששים כוורות. לפי הניתוחים של מומחים, ניתן להגיד שכל מכוורת גלילית מתל רחוב הייתה יכולה להניב משלושה עד חמישה ק"ג דבש בשנה ומ-0.5 עד 0.7 ק"ג דונג גם בשנה אחת. מהנתונים האלה אפשר להסיק שאם בתל רחוב בשלושה טורים היו מאה ושמונים כוורות אז בשנה התושבים היו יוצרים מ-300 עד 500 ק"ג דבש וכ-70-50 ק"ג דונג. הכמויות האלה היו מעבר לצריכה פרטית של יצרנים. בהנחה הזאת ניתן להגיד שלמכוורת היה ערך כלכלי בעיר בתקופת הברזל. ככל הנראה, מי שיכול היה להחליט על הקמת כוורות בשטח עירוני שתוכננו לייצור דבש במידה תעשייתית הוא השלטון המרכזי-ממלכתי, מקומי-עירוני או משפחה רבת השפעה.[2]
שימוש בתוצר הכוורות
שימוש בדבש
בתקופת הברזל שימוש בדבש היה רחב מאוד. מצריים כתבו בטקסטים שדבש היה הממתיק העיקרי והם גם השתמשו בו בטקסים פולחניים. עוד בתקופות המקראיות ידעו להשתמש בדבש לטיפולים רפואיים שונים, למשל:
- משיחת דבש על פצעים - בשל העובדה שדבש מכיל מספר תכונות אנטיבקטריאליות, הוא מנקה פצעים ומקדם ריפוי מהיר של פצעים
- מריחה על כוויות
- מחלות שונות של דרכי נשימה - מוסיפים דבש לאינהלציה
- מחלות של מערכת העיכול - שימוש בדבש עוזר לתהליכי העיכול
- מחלות של מערכת העצבים - משמש כחומר מרדים ומרגיע.
בקוסמטיקה משתמשים בדבש למישחות לשיער ולניקוי ולחות העור.
שימוש בדונג
דונג אינו מסיס במים. בתקופת הברזל השתמשו בו למטרות שונות, כגון:
- בקוסמטיקה - בדונג יש תכונות ריכוך שמאפשרות לייצר קרם לחות לעור
- ברפואה - כבסיס לתרופות, בשילוב עם צמחים שימשו לטיפול בפצעים, מחלות עור, מחלות דרכי נשימה
- בתעשייה - לבניית ספינות, ליציקות בשיטת "השעווה האבודה", חומר דבק לצבע, יצירת נרות
- פולחן - יצרו צלמיות ובמצרים השתמשו בדונג בחגיגות לכבוד אמון-רע[2]
- שימור - בתקופות המקראיות השתמשו בדבש כחומר משמר לפירות ולבשר, משום שדבש ודונג הם חומרים שאינם מתקלקלים.
לאורך כל התקופות השתמשו בדבש ובתוצרים של דבורים, אך לא תמיד היה זה בממדים תעשייתיים-מסחריים כפי שנתגלה בתל רחוב בארץ ישראל. אחרי תקופת הברזל, לא נמצאו יותר כוורות בגדלים כאלה בארץ ישראל, אך ישנן כמה הקבלות עם הדורות האחרונים. כך כוורות גליליות דומות לכוורות המסורתיות ברחבי אגן הים התיכון והמזרח התיכון: מצרים, קפריסין, ירדן, אזור המפרץ הפרסי ואזרבייג'ן. בארץ ישראל יש כמה מקומות שיש בהם כוורות מסוג גליל: משפחת חלבי, מכפר נחף שבגליל, מגדלת דבורים בחצר הבית בכוורות מטין דומות מאוד לאלו שמצאו בתל רחוב. בנוסף, במוזיאון בקיבוץ יפעת מוצגות כוורות גליל מהכפר הדרוזי ג'ת בגליל המערבי. כוורת טין גלילית ניתן לראות גם בתצוגה של כלי המכוורת העתיקים שבמרכז המבקרים דבורת התבור[3] כמו גם מעשנה מחרס.
ראו גם
לקריאה נוספת
- עמיחי מזר, ונאווה פניץ-כהן, המכוורת מתקופת הברזל מתל רחוב: התגלית ומשמעותה(הקישור אינו פעיל), מתוך קדמוניות, ירושלים, שנה מ"א, חוברת 136, תשס"ט, עמ' 88
- Mazar A., Panitz- Cohen N., It Is the Land Of Honey: Beekeeping at Tel Rehov, Near Eastern Arheology, Volume 70, Number 4, December 2007
קישורים חיצוניים
- חפירות תל רחוב באתר המחלקה לארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית
- חפירות של האוניברסיטה העברית חשפו את הכוורות הקדומות ביותר מתקופת המקרא כתבה מ-4 בספטמבר 2007, באתר הידען
- דבש מלכים, תגליות מהעיר רחוב, ימי ראשית המלוכה בישראל, תערוכה במוזיאון ארץ ישראל
הערות שוליים
- ^ תרגום חופשי מהאתר הרשמי של תל רחוב
- ^ 2.0 2.1 עמיחי מזר, ונאווה פניץ-כהן, המכוורת מתקופת הברזל מתל רחוב: התגלית ומשמעותה, מתוך קדמוניות, ירושלים, שנה מ"א, חוברת 136, תשס"ט, עמ' 88
- ^ מרכז המבקרים דבורת התבור
