אנטישמיות בימי המוות השחור
אנטישמיות בימי המגפה השחורה – מגפת הדבר המכונה המוות השחור, אשר התפשטה באירופה באמצע המאה ה-14, קטלה למעלה משליש מאוכלוסיית היבשת. במצוקתם ובאסונם הפנו לעיתים הנוצרים באירופה, בראש ובראשונה בגרמניה ובסביבתה, אצבע מאשימה לעבר היהודים ואלו נטבחו בהמוניהם, בעיקר בשנים ה'ק"ח–ה'ק"י (1348–1349)[1][2][3]. הגירתם מאימת הרציחות יצרה את הבסיס לקהילות מזרח אירופה, בעיקר פולין, שבה היהודים קיבלו את הגנת שליטה קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, ושבה היו מעט תושבים יהודים ללא רקע לאותה אנטישמיות, שכן מגפת המוות השחור הייתה קלה יותר בפולין.
העלילה ומקורה
עלילת הרעלת הבארות התפתחה במאה ה-12 בגרמניה ועלתה על פני השטח מפעם לפעם. לאחר התפרצות המגפה, ובעיקר לאחר התבררות ממדיה האדירים, הואשמו היהודים בכך שהרעילו את הבארות ובכך גרמו לפריצת המגפה. האשמה זו חוזקה בעדויות שנגבו מיהודים שהודו, לאחר עינויים קשים, בכך שזיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו אף שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי. כך למשל, ב-1348 רופא יהודי בשיון "הודה" כי נשלח על ידי רב מטולדו להרעיל את הבארות.[4] היו שטענו כי הם מוענשים בידי הא-ל, בשל כך שהם נותנים מחסה בקרבם ליהודים "שנואי הא-ל".
אגדה אורבנית רווחת מספרת כי במגפה נספו פחות יהודים מנוצרים, וזאת בשל הרגלי ההיגיינה הטובים יותר של היהודים (ובהם נטילת ידיים וטבילה), ועל כן נפל עליהם החשד[5]. כבר בזמן הפרעות, אחת הטענות שהועלו כדי להגן על היהודים הייתה, ששיעור התמותה בקרבם גדול גם כן.
יש הרואים באנטישמיות בעת "המוות השחור" גרסה מוקדמת של האנטישמיות הגזענית החדשה, שכן אופציית המרת הדת לא הודגשה, ונראה שגם טבילה לנצרות לא הייתה מועילה ליהודים בהרבה מקרים אם כי הועילה בחלקם. עושרם של היהודים ועיסוקם בהלוואה בריבית הגבירו את השנאה כלפיהם.
לגלי האנטישמיות תרמה הופעת כת הפלגלנטים, 'תנועת סופגי המלקות', הללו שעיקר פולחנם הדתי היה הלקאת עצמם, היו באים ויוצאים בערי גרמניה, ופעולתם חוללה תסיסה רצחנית.
הפרעות ותגובת השלטונות
עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. לאחר שיהודים אולצו בעינויים, להודות בהרעלת הבארות, ההמון האמין שאלו הם פני הדברים. בקהילת בזל שמנתה כשש מאות יהודים, נשרפו למוות כל בני הקהילה, בתוך בניין עץ שנבנה במיוחד לצורך זה[6]. בטבח שטרסבורג הם נשרפו בבית הקברות שלהם, והוחלט לגרשם משם למשך מאה שנה. בכל הערים שעל נהר הריין נשרפו יהודים למוות ולעיתים, כמו במקרה של קהילת פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים. במיינץ, התאגדו היהודים כדי להגן על עצמם, אספו נשק והצליחו להרוג 200 אנשים מן האספסוף שבא להורגם. בסופו של דבר, הצליחו תושבי העיר הנוצרים להכניע את היהודים וטבחו בהם בהמונים. אלו ששרדו, העלו את עצמם באש בבתיהם. ההערכה היא כי ב-24 באוגוסט 1349, מתו כ-6000 יהודים במיינץ[7]. קהילת ארפורט שמנתה כ-3000 יהודים, הושמדה כליל.
האפיפיור קלמנס השישי יצא באביניון להגנת היהודים בבולה אפיפיורית ששלח לראשי הכמורה ב-1.10.1348.[4]
גם בספרד קם ההמון נגד היהודים בכמה מקומות, אך יחסו של המלך, פדרו הרביעי, היה אוהד, והוא ייסד מינסטריון להגנת היהודים.
כמו פורענויות רבות אחרות בימי הביניים, לעלילה בימי "המוות השחור" היה אחראי בעיקר ההמון (לעיתים קרובות משולהב על ידי מטיפים). האפיפיור יצא כנגדה בתוקף, והפלגלנטים, שיש האומרים כי הם היו מהאחראים העיקריים לה, נמנו על גדולי אויביו. באזורים שהיו נתונים להשפעתו של האפיפיור, כמו באיטליה, נשמרו חיי היהודים. באיגרת ששלח הדגיש האפיפיור כי "המוות השחור" אינו אלא גזירה מן השמים, ורציחות היהודים נובעות בעיקר מרצונם של חייבים למחוק את חובותיהם. "שוקדים אנו על כך שיש לקיים את היהודים בחיים משום שישעיהו הנביא העיד ששאריתם צריכה להיוותר".
באותו זמן מלך קרל הרביעי בגרמניה. נראה שמבחינת האינטרסים הכלכליים שלו מוטב היה לו להשאיר בחיים את היהודים, שמהם גבה תשלומים עצומים עבור הגנתם. התנהגותו בפרשה, על כל פנים, הייתה מוזרה. הוא הביע מחאה נגד הרג היהודים, אך באותה נשימה הודיע כי אם היהודים יירצחו הוא פוטר את הערים מאחריות. על התנהגותו כותב מרדכי ברויאר: "הסתירה הזאת אינה מעידה על אופיים הציני, כביכול, של מעשי קארל. מעשיו אינם ציניים יותר ממעשי סוחר המתאמץ להציל מסחורתו העומדת לרדת לטמיון. היהודים נחשבו לסחורה... סחורה אין אוהבים ואין שונאים. סחורה נועדה להפקת רווחים." ב-6.4.1349 פקד קרל הרביעי מראש למסור לנוצרים את נכסי היהודים שעתידים להיות מגורשים או נידונים למוות. לאחר המגפה, ויתר קרל על זכויותיו כאדוניהם של היהודים, והעביר זכויות אלו לערים המוכנות לקבל יהודים.[4]
מועצות הערים בגרמניה עשו מאמץ גדול לשמור על יהודיהן, אך לעיתים כאשר נעלו את שכונת היהודים, המטרה לא הייתה רק הגנה על תושביה, אלא חסימת בריחתם, שכן הם ורכושם היוו נושא למשא ומתן מסחרי.
חורבן הקהילות
תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 קהילות רבות נחרבו ומערב אירופה התרוקנה כמעט מיהודיה. על הירידה הרוחנית והתורנית בעקבות הגזירות ניתן ללמוד מדברי מהרי"ל: "זה המחבר (בעל האגודה) היה קודם הגזירות שידוע שאז היו גאוני ארץ, ועתה הדור היתום הזה שאין בו יודע בין ימינו לשמאלו"[8]. סמוך יותר לאחר הגזירות מעיד רבי מנחם ממירזבורק: "מעט מזעיר יש לומדי תורה במדינה זו, וברוב מקומות אין שום למדן"[9].
לקריאה נוספת
- ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע-עשרה הרת הפורענויות; מאנגלית: כרמית גיא, תל אביב: דביר, תשנ"ה 1995, עמ' 119–126.
- לאון צ'ארני, שאול מייזליש, קדיש: השפעתו על היהדות, בן שמן: מודן, 2008, עמ' 20–39.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מרדכי ברויאר, "המוות השחור" ושנאת ישראל, בתוך: שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ם, עמ' 159–172.
- שלמה איידלברג, על התמותה במגפה השחורה, תרביץ כרך ל"ז, חוברת א', תשרי תשכ"ח, עמ' 97–98 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה). המאמר נדפס גם בספר "בנתיבי אשכנז" עמ' 75–77.
- צפריר ברזילי, המגפה השחורה באראגון: עיון בכרוניקה יהודית, היה היה גיליון 8, תשע"א, עמ' 53–71
הערות שוליים
- ^ Mattis Kantor, The Jewish Time Line Encyclopedia: A Year-by-Year History From Creation to the Present, Jason Aronson, Incorporated, 1993-12-01, מסת"ב 978-1-4616-3149-1. (באנגלית)
- ^ אפרים אלנקווה, שער כבוד ה׳, ישיבת תפארת אליהו, 1985. (בiw)
- ^ די וועלט־געשיכטע פון יידישן פאלק: פון די אלטע צייטן ביז צו היינטיקר צייט, א. לאוב פארלאג, 1948, דף 261 (ביידיש)
- ^ 4.0 4.1 4.2 חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, עמ' 48.
- ^ סברה זו הועלתה כהשערה על ידי החוקר היינריך גרץ שהסתמך על עדותם הרשומה של מעוני ז'נבה 1348 על פי ספרו של היסטוריון התקופה יעקב פון קניגסהופן, אשר הדגישו את עניין המים, אך דבריהם פורשו כהודאה בהרעלת מי השתייה. עם זאת, מקובל במחקר כי אחוז היהודים שמתו במגפה לא היה נמוך מאחוז הגויים (ביחס לגודל הקהילה) והטענות בדבר מיעוט המתים היהודים היו חלק מעלילת שווא אנטישמית שהאשימה את היהודים בהפצת המגפה.
- ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפרענויות, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה, 1995, עמ' 123.
- ^ ראי רחוק, עמוד 125.
- ^ שו"ת מהרי"ל סימן סז
- ^ התשובה בהגהות מרדכי קטן יבמות הגהה בגיליון כתב יד: אוקספורד 672.
36210009אנטישמיות בימי המוות השחור