גזרת הלבוש באימפריה הרוסית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סוחרים יהודים בוורשה במאה ה-19
ציור מלפני שנת 1859 מאת יאן פליקס פיארסקי (אנ')

גזרת הלבוש (או גזרת המלבושים) היא כינוי לחוקים שנחקקו באימפריה הרוסית נגד הלבוש היהודי בשנות ה-40 של המאה ה-19 בתקופת ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. במסגרת חוקים אלה, נאסר על יהודי האימפריה ללבוש את הלבוש היהודי המסורתי שהיה מקובל באזורים אלו, והם נצטוו להחליף את לבושם בלבוש אירופאי או רוסי. הגזרה גם אסרה על גילוח הראש לנשים נשואות, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות.

התגובות לגזרות בעולם היהודי היו חלוקות: בתנועת החסידות התגלתה התנגדות רבה לגזרות, ומנהיגיה החשיבו את החובה לשנות את הלבוש המסורתי כשעת השמד, ואילו הרבנים המתנגדים סברו שאין צורך להתנגד לגזרות באופן פעיל, והסכימו לשנות את לבושם. החסידים האשימו את המשכילים בקידום החוקים כחלק מהמגמה להחדיר את תרבות המערב לעם היהודי.

בעקבות חלוקה זו התקבע הלבוש הכללי היהודי כלבוש אירופאי (מגבעת קנייטש וחליפה קצרה) ולאחר מכן כלבוש החרדי-ליטאי בעוד הלבוש החסידי נותר ברובו דומה ללבוש המסורתי הישן (שטריימל או ספודיק וקפוטה) בשינויים מסוימים (קסקט בחסידות פולין ורוסיה, וכובע סמט בחצרות גליציה). בעקבות הגזרה גם התקבעה חבישת פאה נוכרית בקרב הנשים היהודיות ברוסיה ובפולין, ובליטא נשים רבות לא כיסו את ראשן כלל.

רקע

ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה שכונה "צאר הברזל", נודע כשליט עריץ. הוא דגל באבסולוטיזם פוליטי ושלט בארצו ביד רמה. בייחוד מפורסמת שנאתו ליהודים, שבהם ראה זרים. ססמתו הייתה: "צאר אחד, עם אחד ודת אחת", ובה באו לידי ביטוי הכוחניות, ריכוזיות היתר, והקנאות הדתית שאפיינו את ימי שלטונו. ב-30 שנות שלטונו פורסמו כ-600 גזרות (שנקראו בשם "תיקון היהודים") שמטרתן הייתה למנוע את ההשפעה הרבה של היהודים על הכלכלה ברוסיה, לבולל אותם באוכלוסייה המקומית, לערער את הקהילה היהודית ולהקטין את מספר היהודים על ידי המרת דתם. בין הגזרות המפורסמות יותר היו: גזרת הקנטוניסטים, וגזרת הגירוש מהכפרים.

יהודים בגליציה בלבוש מסורתי
ניתן להבחין בפיאותיהם העבות והארוכות, במעיל העליון השחור והארוך ללא כפתורים, באברקיים והגרביים הלבנות, בנעליים נטולות השרוכים ובכובע הפרווה שלראשם

רוב מוחלט של יהודי האימפריה הרוסית בתקופה זו היו יהודים מסורתיים שהשתייכו לזרם המתנגדים או לתנועת החסידות, ולבושם היה לבוש מסורתי, שכלל על פי רוב, לגברים: מעיל עליון שחור וארוך כמעט עד לקרסול, כדוגמת הקפוטה אך ארוך יותר, המעיל נרכס מימין לשמאל באמצעות קרסים או שרוכים, ולא באמצעות כפתורים. מכנסיים קצרות שנקשרו בדרך כלל בשרוכים באזור הברך. גרביים לבנות. נעליים ללא שרוכים דומות לנעלי בית. ולראשם כיפה גבוהה, או כובע פרווה כדוגמת קולפיק, או ספודיק. ואילו הנשים נהגו לגלח את שערן לאחר נישואיהן, ולחבוש מטפחת. כל שינוי מהותי בלבוש נחשב לפריצת גדר ולנטייה מהמסורת.[א]

כבר בשנת ה'תקס"ד, בתקופת שלטונו של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, נקבע שסוחרים יהודים הרוצים לצאת מתחום המושב, וכן יהודים שנבחרו כחברי מועצה בערים, מחויבים ללבוש לבוש גרמני או רוסי.

לפי המסופר, קבוצת משכילים מווילנה, בראשותם של מרדכי אהרן גינצבורג, שמואל יוסף פין, אייזיק מאיר דיק, ש. זלקינד, ולאון מנדלשטם[ב], פנו לשר ההשכלה הרוסי סרגיי אובארוב לקראת ועידת הרבנים באימפריה בשנת ה'תר"א, ויזמו את הגזרה. הם ביקשו שהשלטונות יאסרו על הלבוש המסורתי, שאותו ראו כסמל של בערות ופנאטיות דתית, בכדי לגרום להתקרבות בין היהודים לאוכלוסייה המקומית.[ג] אולם, הרעיון נתקל בהתנגדות נחרצת של ראשי הרבנים בוועידה רבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק) ורבי יצחק מוולוז'ין, ששכנעו את הממשלה הרוסית לא להטיל איסור כזה[1].

הגזרה

רבי חיים מבריסק חובש כיפה גבוהה
על חבישת כיפה כזו שנקראה "ירמולקה", הוטל קנס בסך 5 רובל לשנה החל משנת תר"ח, אך חבישתה הותרה לרבנים

בשנת 1844 (ה'תר"ד) נחקקו באימפריה שני חוקים חדשים הנוגעים ליהודים: ייסוד בתי ספר לקטנים, כלומר, איסור על קיום תלמוד תורה במתכונת המסורתית, וחוק נוסף על פיו הוטל על היהודים לשנות את בגדיהם המסורתיים, לקצץ בבגדיהם הארוכים ולקצוץ את הפאות והזקן. החלטה זו כונתה בציבור היהודי בשם "גזרת הלבוש". מטרת שני החוקים הייתה זהה: לצמצם ככל האפשר את ההתבדלות התרבותית של היהודים באימפריה, שהתבטאה בסגנון הלבוש, כמו בחינוך היהודי המסורתי שהעניקו לבניהם.

בתחילה ניתנה ארכה בת 5 שנים לתת זמן ליהודים להחליף את בגדיהם, כאשר בינתיים הוטל מס שנקרא "קרובקה" על כל יהודי מגיל 10 עד גיל 60 הלובש בגדים מסורתיים, ובשנת ה'תר"ח נוסף עליו קנס בסך 5 רובל רוסי לשנה על חבישת ה"ירמולקה" – הכיפה הגבוהה. אולם, רבים ממושלי המחוזות ומפקדי המשטרה המקומיים לא המתינו חמש שנים עד להחלתו סופית של החוק והחלו להתאנות ליהודים בעלי זקן ופאות: זקנים נקצצו, פאות נמרטו, בגדים נחתכו, והיו שאולצו להחליף את בגדיהם. לעיתים קרובות תוך התעללות קשה מצד השוטרים הרוסים.

יעקב ליפשיץ שחווה את הגזרה כילד, כתב:

ואת אשר ראו עיני בעיר מולדתי ווילקאמיר אותה אספר: שוטרי הפוליציא התנפלו על היהודים כחיות טרף, קצצו פאות הראש בקרדומות תחת מספריים, ועם קצת בדל אוזן ביחד, כרתו בגדיהם עד שתותיהם, ובשעה שלא היה להם מספריים או סכין קצצו את הבגדים בקרדומות או במגירה עם תוספת של מהלומות על מהלומות.

— יעקב ליפשיץ, זכרון יעקב, חלק א', פרנקפורט דמיין תרפ"ד - תר"צ, עמ' 139, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)

.

נראה שבתחילה חשבו היהודים שהגזרה לא תחזיק מעמד זמן רב, והיא תחלוף מהעולם על ידי שתדלנות, כמו במקרים דומים, ולכן בשנים הראשונות השתדלו להתחבא מנציגי החוק, ולא להחליף את בגדיהם. ביצוע הגזרה היה תלוי בעיקר במושלי המחוזות השונים, והיה נתון לשיקול דעתם. כך למשל כתב רבי שרגא פייבל מגריצא במכתב משנת תר"ז: ”פה"ק יצ"ו כשהתחיל הב"מ ליגוש קצת, סבב הקב"ה הדבר כי בא לביתי ובקשתיו לבל יעשה לנו שום דבר והבטחתיו שאנכי בעצמי אראה שילבישו עצמם במלבושי קאצאפסקי, ומאז ועד עתה הוא שותק ב"ה, וב"ה שאין ניכר עדיין שינוי כל כך, השי"ת יעזור לטובה על להבא בישועות כלל ישראל. כן בעיירות אחרות בפראשניץ ובטשעכינאווא שם יש עוזרים לרעה ל"ע, וכבר נטלו משם רובא דרובא זקני עמינו יצ"ו ד' ירחם[4]”.

כאשר פורסמה לבסוף הגזרה היא כללה את כל היהודים חוץ מהרבנים שקיבלו היתר מיוחד להמשיך וללבוש את הלבוש היהודי. המלבושים שנאסרו היו: בגדי משי, קפטנים ארוכים, כובעי פרווה, כובעי קסקט ללא מצחייה, מכנסיים קצרות. נאסרו גם זקן ופיאות (ליהודים שבחרו לקבל תלבושת רוסית הותר לגדל זקן בלבד). בשבתות וחגים הותר ללכת לבית הכנסת בלבוש היהודי המסורתי. ביחס לנשים כללה הגזרה איסור לגלח את שערן בטרם הנישואין כנהוג, ועל רב שיסדר קידושין לאישה שתגלח שערותיה, יוטלו 12 שנות מאסר או גיוס לצבא האימפריה הרוסית.

תגובות היהודים לגזרה

המנהיגים הדתיים נדרשו לגזרה. דעתם של חלק גדול מהם היה להתיר, הבולטים שבהם היו: רבי מנחם מנדל שניאורסון[5], רבי ישראל מרוז'ין שהתייחס לגזרה בביטול וחשש בעיקר מהאכזריות שהפגינה המשטרה ברוסיה ועל התרת דמם של היהודים[6][7], רבי מאיר הורוביץ מדז'יקוב[8], ופוסקים נוספים כמו רבי שלמה דרימר. גם בין אישי הציבור הבולטים של הנהגת היהודים, רבים קמו ושינו את לבושיהם, כמו זלמן פוזנר[9].

גם אלו שהסכימו להקל, התייחסו על פי רוב לגזרה בכאב רב[10], ובפרט המנהיגים החסידיים כמו רבי משה מקוברין[11], ורבי מאיר מדז'יקוב שכתב שמי שיש באפשרותו לעקור ממקום הגזרה שיעשה זאת. רבי ישכר דב טורנהיים מוולברוז' כרוב המנהיגים החסידיים התייחס לגזרה בחומרה, ובנאום לחסידיו תלה את הסיבה לגזרה בהתפשטות הנוהג שבנים יורשים את אבותיהם בהנהגת חצר חסידית אף כאשר אינם ראויים[12].

יהודים חסידיים בשובם מתפלת שבת בבית הכנסת – חורוסטקוב 1917

לעומת עמדתם הפרגמטית של מנהיגי היהדות החרדית ברוסיה, הייתה עמדתם של רוב המנהיגים החסידיים בפולין בלתי מתפשרת. הם פעלו ככל יכולתם לביטול הגזרה, שראו אותה כחותרת תחת יסודות היהדות. ניסיון שעשו לביטולה דרך משה מונטיפיורי על ידי איגרות שנשלחו דרך רבי ישראל מרוז'ין[13] מאת מנהיגי החסידות בפולין כמו רבי יצחק מוורקא, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא ממוגלניצא, ורבי יצחק מאיר אלתר[14] נכשל[ד], ועם כניסת החוק לתוקף הכריזו עליה רבי יצחק מאיר אלתר (שככל הנראה גיבש את גישתו הקנאית לעניין מהשפעת רבו רבי שמחה בונים מפשיסחה[9]) ורבי אברהם לנדא מטשכנוב כייהרג ואל יעבור (בניגוד לדעתו של רבי מנחם מנדל מקוצק)[15].

בעמדה דומה תמכו פוסקים נוספים מגליציה והונגריה, כאשר נחקק בשנת ה'תר"ד חוק בממלכת הבסבורג, לפיו, יהודי הרוצה להינשא לפני גיל 30 עליו להחליף את לבושו היהודי. בהם: רבי שלמה קלוגר[16], רבי שאול לנדא[17], רבי זאב וולף פרנקל מפשבורסק[18], ורבי מאיר איזנשטטר[19], שחלקם הסתמכו על האפשרות להינשא מחוץ לגבולות הממלכה[20].

סיום הגזרה והשלכותיה

ברוסיה החליפו רוב היהודים את לבושם בהסכמת רוב המנהיגים המתנגדים והחסידיים. אחרי מותו של ניקולאי הראשון בפורים תרט"ו (1855) שככה הגזרה, החסידים החליפו בחלקם את לבושיהם בחזרה, והמתנגדים נותרו ברובם בלבוש החדש.

סוחרים יהודים בפולין – המאה ה-17

בפולין הגיעה הגזרה לשיאה בשנת תרי"א. אחרי שהיהודים שיחדו אישים בחצר הצאר, הגביר המושל איוואן פסקביץ' את האכיפה ופנה לאכוף את החוק בכוח המשטרה. לפי מקורות חסידיים הציעו לו משכילים ומתנגדים מוורשה לאסור את המתנגד המרכזי של החוק ביהדות פולין – רבי יצחק מאיר אלתר. בחצות הליל של ה-8 באפריל 1851, אור לז' בניסן תרי"א נעצר רבי יצחק מאיר מתוך כוונה לאלצו לחתום על כרוז הקורא לחסידים לוותר על לבושם היהודי. בעקבות המעצר התעוררה סערה ציבורית, ולפי מספר מקורות מאוחרים אלפי חסידים התקבצו ברחובות. למחרת היום שוחרר הרב אלתר ועזב את ורשה לתקופה. לאחר תיווכים בין החסידים לשלטונות, הגיעו לפשרה שיהודים יוכלו לבחור בין לבוש קצר וגילוח הזקן בסגנון מערב אירופי, ללבוש ארוך בסגנון רוסי: כובע מצחייה, מכנסיים בתוך המגפיים וגידול זקן בדומה לאיכרים ברוסיה. החסידים כמובן בחרו באפשרות השנייה עם שינויים קלים, וכך התקבע הלבוש החסידי בפולין. בשנים הבאות היו עוד כמה ניסיונות שלא צלחו להחיל מחדש את הגזרה בפולין.

סוחרים יהודים בפולין בלבוש מסורתי – תחילת המאה ה-19

ההיסטוריון גלן דיינר שלא מצא אזכור למאורע זה ברשומות, טען שסיפור ההתנגדות והמאסר הוא המצאה חסידית מאוחרת, ובפועל היה רבי יצחק מאיר שותף לקו המתון שאחזו בו כמעט כל רבני פולין: הוא חתם ב-1849 על קריאה לציית להוראות הממשל. בפועל, למרות שהצו נותר על כנו ואף חודש ב-1853, הוא התמסמס מאחר שהיה בלתי-ניתן לאכיפה, והיהודים ניצלו את האפשרות לבחור בלבוש רוסי שהיה חריג דיו בסביבה הפולנית וקרוב לסגנונם המסורתי[21].

יהודים חרדים בפולין בלבוש המסורתי שהתקבל לאחר גזרת הלבוש (צולמה על ידי הנאצים: ספטמבר 1939) לראשם כובע מצחייה שכונה: "יִידִישֶׁע הִיטְל" (כובע יהודי)

השלכותיה של הגזרה על הלבוש היהודי היו רבות. בקרב רבים מבנות יהדות ליטא פשט המנהג שלא לכסות את ראשן מאימת הגזרה[22][23]. בעקבות שינוי הלבוש גם פסק רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין לשנות את המנהג המקובל שגם בשבת חזון לובשים בגדי שבת, בנימוק שבעבר ההבדל בין בגדי החול לבגדי השבת כשטריימל וקפוטה היה בולט, והיה בכך איסור של אבלות בפרהסיא האסורה בשבת, אך לאחר שינוי הלבוש יש ללבוש את בגדי החול בשבת חזון[24].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מנחם אבינועם מקובר, הלבוש היהודי באירופה במהלך הדורות, פרק ו: גזרת הלבוש בפולין, בני ברק תשע"ב, עמ' 127–184
  • דוד אסף וישראל ברטל, שתדלנות ואורתודוקסיה: צדיקי פולין במפגש עם הזמנים החדשים, צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות פולין, ירושלים תשנ"ד, עמ' 90–65

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות

  1. ^ כך למשל כתב אביו של יחזקאל קוטיק לבנו לאחר ששמע שקיצר את בגדיו העליונים והאריך את מכנסיו: ”לבני, בקמניץ פגשתי את ר' שלום בעקער ושאלתי אותו לשלומך, ענה לי שאתה לובש מכנסיים ארוכים מעל למגפיים, באותו רגע ממש פרחה נשמתי, הרגשתי כאלו כדור מפלח את לבי, ראשי היה סחרחר עלי, כי במשך כל ימי חיי לא קרה לי אסון גדול מזה, מתוך צער לא נכנס דבר לפי במשך שלושה ימים, דע לך בני, הייתי יותר שבע רצון לשמוע שאתה מתהלך בקפוטה קרועה, מאשר במכנסיים ארוכים מעל למגפיים. בקיצור, אם לא תכתוב אלי שהכנסת את המכנסיים לתוך מגפיך כפי שלובש אביך וכפי שלבשו אבותינו אין אתה בני”[1].
  2. ^ יוסף קלויזנר ואחרים טענו כי גם מתתיהו שטראשון נמנה על הפונים, אולם בן משפחתו צבי הרכבי הכחיש זאת[2].
  3. ^ יצחק אייזיק קובנר, אחד ממשכילי וילנה כתב בספרו "המצרף" אודות הגזרה: ”זה יותר מעשרים שנה אשר ניתנה הדת מטעם הממשלה ירום הודה, להיות היהודים הולכים מלבשים בגדים קצרים כתושבי הארץ, ויגלחו פאותיהם מעט, ולא ישאו הור ההר על ראשיהם, רוצה לומר, כובע ומצנפת תחתיו. וביום ניתן האיסור התחבאו העברים האדוקים, עד אשר נתנה הממשלה פקודה ורשיון לכל פקידיה ושוטריה, אשר ביד חזקה יוכלו לאלצם וללחצם על זה, וגם יוכלו לענוש אותם בכסף אם יקשו עורף. עוד זכור אזכור את המהומה והצווחה אשר הייתה בעירנו ווילנא אשר העברים היו נתונים אז אל שוטרי העיר לעשות בם כטוב בעיניהם, הכות אותם הכה ופצוע, סחוב והשלך אל המשמר. ומה הועילה אז קשיות עורפם של האדוקים? [...] ובתום לבנו נשאל מאת האדוקים: האם בשולי בגדיהם הטבולים ברפש וטיט צרורה כל היהדות? האם יראת א-לוהים מצאה קן לה רק בפאות ארוכות ומקולעות וניצבות כעמודי שיש בירכתי הפנים?” הספר נכתב בשנת 1868, אך לא פורסם בזמנו[3].
  4. ^ רבי מנחם מנדל מקוצק לעג להשתדלות זו מראש, ואמר כי "שטות היא! מונטיפיורי הוא עסקן יקר, אך נחוץ שיישפך דם יהודי רב כדי שהוא יתערב..."[9].

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 עמרם בלוי, "גדולי החסידות וגזרת המלבושים", בתוך: קובץ תורני היכל הבעש"ט, גליון י"ב, ניו יורק תשס"ו, עמ' צ"ח, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  2. ^ צבי הרכבי, "תולדות רש"ש וכתביו", בתוך: מקורי הרמב"ם לרש"ש, ירושלים תשי"ז, עמ' נ"ז, הע' 13, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  3. ^ יצחק אייזיק קובנר, ספר המצרף, הוצאה לאור: מוסד ביאליק, עורך: שמואל פיינר, עמ' 172.
  4. ^ רבי אברהם יצחק ברומברג, מגדולי החסידות, חלק ד' (אלכסנדר), ירושלים תשי"ד, עמ' כ"ח, באתר אוצר החכמה.
  5. ^ רבי מנחם מנדל שניאורסון, שו"ת צמח צדק, יו"ד סימן צ'–צ"א, ניו יורק תשנ"ד, עמ' 156–153, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  6. ^ רבי אברהם יצחק ברומברג, מגדולי החסידות, חלק ו' (האדמו"ר מרוז'ין), ירושלים תשי"ג, עמ' ק"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  7. ^ רבי אברהם יצחק סויבלמאן, "לקט אמרים וסיפורים", בתוך: קובץ תורני תפארת ישראל, גליון כ"ו, ירושלים תשנ"א עמ' 13, באתר אוצר החכמה.
  8. ^ רבי מאיר הורוביץ, שו"ת אמרי נועם, חלק ב' סי' ט"ז, קרקוב תרמ"ח - תרס"ו, דף כ"ד עמ' ב'–כ"ח, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 אהרון זאב אשכולי, החסידות בפולין, בפרויקט בן יהודה.
  10. ^ ראו למשל: "תקנות בענין איסור שיחה בעת התפלה בבית הכנסת", בתוך: קובץ תורני שפתי צדיקים, גליון י"א, ירושלים תש"ס, עמ' ל"ג, באתר אוצר החכמה.
  11. ^ רבי משה מקוברין, אמרות משה, חלק א', בני ברק תשע"ד, עמ' רי"ח, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  12. ^ רבי ישכר דב טורנהיים מוולברוז', עבודת יששכר, לקוטים, אות מ"ג, ניו יורק תשל"ה, לקוטים עמ' 10, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  13. ^ דב בער רבינוביץ, אגרות הרה"ק מרוזין ובניו, חלק א', ירושלים תשס"ג, עמ' רמ"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  14. ^ בטאון מרכז מוסדות חסידי אלכסנדר, "רבינו הזקן מוארקי זי"ע בפעילות ציבורית", בתוך: קובץ תורני כרמנו, גליון כ"ח, בני ברק תשנ"ה, עמ' 6, באתר אוצר החכמה.
  15. ^ יהודה אריה לייב לוין, בית קוצק - השרף, ירושלים תש"ע, עמ' ס"ז, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  16. ^ רבי שלמה קלוגר, טוב טעם ודעת - מהדורה קמא, יורה דעה, סימנים קפ"ח–קפ"ט, לבוב תרס"ג, עמ' ע"ה–ע"ו עמ' ב', באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  17. ^ ראובן דב דסלר, "רבי שאול לנדא אב"ד קראקא לרבי זאב וואלף פרנקל אב"ד פשעוורסק, תר"ד, תשובה בענין מלבושי נכרים", בתוך: שנות דור ודור, חלק ה', ירושלים תשע"ז, עמ' תקכ"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  18. ^ רבי אברהם זאב וולף פרנקל, משיב כהלכה, תשובה ח', קרקוב תרמ"ה, עמ' 16, באתר אוצר החכמה.
  19. ^ רבי מאיר איזנשטטר, אמרי אש <מהדורה חדשה>, חלק ב' יורה דעה, סימן נ"ה, בני ברק תשע"ג, עמ' קל"ג–קמ"א, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  20. ^ א. קליערס, "אם כמות כל האדם ימתון אלה", בתוך: המבשר תורני, גליון 0290 (קרח), ירושלים תשע"ד, עמ' 4, באתר אוצר החכמה.
  21. ^ Glenn Dynner, The Garment of Torah: Clothing Decrees and the First Gerer Rebbe, עמ' 119.
  22. ^ רבי שלמה קלוגר, שנות חיים, תשובה שט"ז, לבוב תרט"ז, דף צ' עמ' ב', באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  23. ^ אור ישראל <מאנסי> - כא (שנה ו א), ניו יורק תשס"א, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  24. ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקנ"א, סעיף י"א.
לבוש חרדי
ליטאים מכנס ארוך • חולצה לבנה • חליפה קצרה • מגבעת קנייטש ובשבת עניבה
נושאי משרות תורניות לובשים פראק ולעיתים גם הומבורג
הנמנים עם חוג חזון איש (ואנשי ירושלים): חליפה ארוכה • מגבעת קנייטש או מגבעת עגולה
חסידים בימות החול: מכנס ארוך (או קצר עם גרביים ארוכים שחורים, אצל חסידי גור: הויזן אין די זאקן) • חולצה לבנה • חליפה ארוכה • מגבעת לבד עגולה או כובע סמט • גרטל
בשבתות וימים טובים: מכנס ארוך (או קצר עם אברקיים) • חולצה לבנה • קפוטה • כובע פרווה (שטריימל או ספודיק אצל חסידי פולין). יוצאים מן הכלל הם חסידי חב"ד הלובשים סירטוק ומגבעת קנייטש
חסידים ירושלמים ירמולקה • ג'ובה • קאפטן ירושלמי • געלע קאפטן • גרטל ירושלמי
יהדות חרדית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38108365גזרת הלבוש באימפריה הרוסית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גזרת_הלבוש_באימפריה_הרוסית&oldid=2519620"