אסמרה
 | |
| תמונות של אסמרה | |
| מדינה |
 אריתריאה |
|---|---|
| מחוז | מרכז |
| חבל ארץ | חמסיאן |
| תאריך ייסוד | 1897 |
| גובה | 2,325 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 649,000 (2009) |
| ‑ צפיפות | 32.90 נפש לקמ"ר (2009) |
| קואורדינטות | 15°20′N 38°56′E / 15.333°N 38.933°E |
| אזור זמן | UTC +3 |
| http://www.asmera.nl/asmara.htm | |
 | |
| קולנוע ה-Cinema Impero שנבנה ב-1937 בסגנון הארט דקו | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2017, לפי קריטריונים 2, 4 | |
| מדינה |
אריתריאה |
|---|---|
 כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן. |
אסמרה (בגעז: ኣስመራ, בערבית: أسمرا) היא עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר באריתריאה, עם אוכלוסייה של כ-649,000 אנשים. בגובה של 2,400 מטרים, אסמרה ממוקמת על קצה מתלול הצפון-מערבי של השבר הסורי אפריקאי ושל הרמה האריתראית.
ב-2017 העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשל ריכוז האדריכלות המודרנית בה.[1]
היסטוריה
אסמרה נוסדה מאיחוד של ארבעה כפרים שנלחמו זה בזה עד שהנשים בכל אחד מהכפרים שכנעו את הגברים שכדי לשמר את השלום, ארבעת הכפרים חייבים להתאחד. תחילה קראו למקום "ארבעתה אסמֵרה" שמשמעותו בתיגרינית הוא "הארבע שאיחדום" ובסופו של דבר המילה "ארבעתה" נשרה מהשם ונשארה המילה "אסמרה", אם כי יש אזור שעדיין נקרא "ארבעתה אסמרה". משמעות השם "אסמֵרה" בתיגרינית הוא "הן איחדו אותם". השם השתנה לאחר מכן בהשפעה איטלקית ל"אסמַרה". כיום בעיקר האנשים שאינם אריתראים משתמשים בשם המעוות, ואילו האריתראים ושכניהם משתמשים בשם המקורי.
אסמרה, שהייתה חלק מממלכת "מדיר בהר", נכבשה תוך זמן קצר על ידי המצרים, בתמיכה וגיבוי בריטי. לאחר מכן יוהנס הרביעי, קיסר אתיופיה כבש את האזור ונתן לאלולה אנגדה את תואר המושל בו. אנגדה העביר את בירת המחוז לאסמרה, כשבאותו זמן היו בה 150 תושבים. תוך ארבע שנים, מנתה אוכלוסיית העיר למעלה מ-3000 תושבים, והחשיבות הכלכלית שלה, עם גידול הסחר עם מאסאווה, גדלה בהדרגה.
ב-1889 איטליה כבשה את אריתריאה ובעקבות החשיבות שנוצרה בתקופתו של אנגדה, העיר נבחרה לבירת אריתריאה האיטלקית על ידי המושל מרטיני ב-1897. האיטלקים בנו את העיר בסגנון מודרני והיא זכתה לכינוי "רומא הקטנה" ("Piccola Roma"). האיטלקים עסקו בבנייה בנו מסילת ברזל מעיר הנמל מאסאווה לחוף הים האדום לאסמרה (המסילה היחידה הקיימת במדינה עד היום). העיר נפגעה קלות ברעידות אדמה ב-1913 וב-1915. כמו כן הם בנו את העיר בסגנון הארכיטקטוני המודרני[2]. בימינו, חלק משמעותי מהמבנים בעיר הם ממקור איטלקי, ויש חנויות שעדיין יש להן שם איטלקי. בעיר התפתחה קהילה איטלקית, ובמפקד אוכלוסין בעיר ב-1939 מתוך 98,000 תושבים בעיר 53,000 מתוכם היו איטלקים. עובדה זו הפכה את העיר לעיר האיטלקית המרכזית של האימפריה האיטלקית באפריקה. באותה שנה, באריתריאה כולה היו 75,000 איטלקים. לאיטלקים היו הרבה השקעות בתעשייה בעיר, אבל הם נפסקו עם תחילת מלחמת העולם השנייה והפריחה התעשייתית של האזור נפסקה.
באפריל 1941 נפלה אסמרה בידי כוחותיו של הגנרל הבריטי ויליאם פלאט שהסתערו על אריתריאה מסודאן במסגרת המערכה במזרח אפריקה[3]. הבריטים שלטו באריתריאה עד 1952. במהלך הזמן הזה הבריטים העבירו את רוב התעשיות לקולוניות שלהם בהודו וקניה. הבריטים ניסו לשמר את השלטון האיטלקי, אבל בשנת 1949 החלו פעולות טרור כנגד האירופאים[4][5], וכן של נוצרים תומכי אתיופיה כנגד המוסלמים תומכי שלטון איטליה[6].
לאחר סיום השלטון הבריטי ב-1952, האו"ם החליט לצרף את הקולוניה לשעבר תחת שלטון פדרטיבי לאתיופיה בראשות היילה סלאסי. בפדרציה, אסמרה לא הייתה עוד הבירה אלא אדיס אבבה, במרחק של יותר מ-1000 קילומטר משם, והשפה הלאומית שונתה מתיגרינית לאמהרית אתיופית. ב-1961 החליט הקיסר סלאסי לסיים את ההסכם ה"פדרטיבי" ולהפוך את אריתריאה למחוז ה-14 של האימפריה האתיופית. בעלת הברית הגדולה ביותר של אתיופיה אז הייתה ארצות הברית. בין 1943 ל-1977 שכן בעיר מתקן של צבא ארצות הברית. מלחמת העצמאות של אריתריאה פרצה ב-1961 ונגמרה ב-1991 ותוצאתה הייתה עצמאות אריתריאה. אסמרה לא סבלה מנזק במהלך המלחמה בהשוואה לרוב האזורים הגבוהים במדינה. העיר הפכה בחזרה להיות בירת המדינה כאשר אריתריאה זכתה בעצמאותה.
כלכלה
בגלל היותה בירת המדינה והיישוב הכי גדול באריתריאה, רוב אנשי העסקים האריתריאים ממקמים את הבסיסים שלהם באסמרה. העיר הייתה פעם עיירת מפעל.
במהלך התקופה הקולוניאלית, אסמרה הייתה המרכז השלטוני והכלכלי של מזרח אפריקה האיטלקית. כשהבריטים נכנסו למדינה ב-1941, עסקים רבים נסגרו או עברו אל מחוץ לעיר. מנהג זה נמשך גם תחת השלטון האתיופי.
תחבורה
בעיר פועלות מוניות מ-7:00 עד 21:00 ויכולות להיות צפופות מאד בשעות עומס. בנוסף יש מוניות הנוסעות לערים וכפרים באזור. אוטובוסים ארוכי טווח באריתריאה אינם עמוסים בגלל האיסור לעמוד במעברים באוטובוס. לעיתים יש גם ארוחות בוקר או צהריים מאורגנות בנסיעות ארוכות.
יש בעיר תחנת רכבת שמקשרת את העיר עם העיר מאסאוואה דרך המסילה האריתראית, שנבנתה על ידי האיטלקים בין 1887 ל-1932. רשות הרכבות האריתראית ביקשה תקצוב כדי להמשיך בתוכנית האיטלקית להרחבת המסילה עד לעיר טסניי, וכך להעניק הזדמנות לסודאן השכנה להשתמש ביותר יעילות בנמל של מאסאווה.
נמל התעופה הבינלאומי אסמרה משרת את האזור. בנוסף בעיר נמצאים הבסיסים של חברת התעופה הלאומית אריתריאן איירליינס.
חינוך
מאז ומתמיד אסמרה הייתה מרכז חינוכי לאומי ובעיר נמצאים תיכונים ובתי ספר יסודיים. עד לאחרונה אוניברסיטת אסמרה הייתה האוניברסיטה היחידה במדינה. בנוסף, בתקופת הסיפוח האתיופי, האוניברסיטה הייתה מקושרת עם מה שהיה אז מרכז החינוך העל-תיכוני הגדול ביותר במדינה, אוניברסיטת אדיס אבבה.
יהודים
בתחילת המאה ה-20 הגיעו לאסמרה מבני יהדות עדן והקימו במקום קהילה יהודית עם בית ספר, בית כנסת ובית קברות[7]. בשיאה מנתה הקהילה כ-400 נפשות. בשנת 1943 היו בקהילה כ-300 יהודים שהתגוררו בחלק האיטלקי של העיר ועסקו במסחר[8]. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו אליה כשני שלישים מבני הקהילה[9][10]. בשנות ה-50 שהו באסמרה שוחטים מישראל שספקו בשר מאריתריאה לישראל[11][12]. הקהילה היהודית בקשה סיוע מיהודי העולם בקיום בית ספר יהודי באסמרה[13]. בשנת 1975 נותרו בעיר כ-100 יהודים ללא רב או מוהל. בשר כשר קנו בני הקהילה מחברת אינקודה שספקה בשר מאריתריאה לישראל[14].
במהלך מלחמת העצמאות של אריתריאה עזבו רב היהודים שנשארו את אסמרה, עד שנותר במקום בראשית שנות ה-2000 יהודי יחיד[15][16].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אסמרה |
- אסמרה: עיר מודרניסטית של אפריקה באתר אונסק"ו (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אסמרה: עיר מודרניסטית של אפריקה באתר אונסק"ו (באנגלית)
- ^ http://www.asmara-architecture.com/Turin-29June08/Turin_Asmara_Flyer.pdf
- ^ אסמרה - בירת אריתריאה - נכנעה, המשקיף, 2 באפריל 1941
- ^ מהומות דמים באריטריאה, קול העם, 15 בדצמבר 1949
- ^ פצצות וחטיפות באריתריאה, חרות, 9 בפברואר 1950
- ^ עוצר של 22 שעות ביממה באסמרה, חרות, 27 בפברואר 1950
- ^ אביבה קליין-פרנקה, היהודים בעדן במאה הי"ט, פעמים 10 (תשמ"ב - 1981), עמ' 54
- ^ ירחמיאל שרים, אסמרה ויהודיה, הד-המזרח, 29 באוקטובר 1943
- ^ עולים מאריתריאה, הצופה, 11 במרץ 1949
- ^ היהודים באריטריה, חרות, 8 בספטמבר 1949
- ^ 1200 ילדי פלשים לומדים תורה, הצופה, 28 באוגוסט 1955
- ^ פנחס יורמן, גשר של בשר, דבר, 26 באפריל 1957
- ^ הקונגרס היהודי העולמי למען קיומה הלאומי של קהילת אריטריאה, הצופה, 4 באוגוסט 1957
- ^ ג'פרי ויגודר, הקהילה היהודית באתיופיה, דבר, 20 בפברואר 1975
- ^ Reuters, Eritrea's last native Jew tends graves, remembers, May 2, 2006
- ^ Jono David, Jewish Africa: A Cultural and Historical Photographic Survey, March 25, 2015
