אלטנוילנד
 | |
| עמוד השער של המהדורה הראשונה. למטה מימין מופיע המוטו של הספר: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen (אם תרצו, אין זו אגדה). | |
| הוצאה | |
|---|---|
| תאריך הוצאה | 1902 |
אַלְטְנוֹיְלַנְד (לעיתים כביידיש: אַלטנײַלאַנד; מגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה-חדשה, וכפי שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב: "תל אביב") הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל, אשר ראה אור במקור בגרמנית בלייפציג בשנת 1902. באמצעות הנרטיב, מתאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל.
היסטוריה
הרצל חוזה מדינת היהודים כתב את הרומן בין השנים 1899–1902, ולכתב היד קרא "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול – שמו של בית הכנסת בפראג – שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד".[1] הספר יצא לאור לאחר ספרו הציוני הראשון של הרצל חוזה היהודים, "מדינת היהודים", ואחרי ביקורו של הרצל חוזה היהודים בארץ ישראל.
כאשר תורגם הספר לעברית, באותה שנה בה ראה אור במקור, על ידי נחום סוקולוב, התקשה סוקולוב למצוא שם מקביל ל"אלטנוילנד", שמשמעו "ארץ ישנה-חדשה", ולבסוף בחר בשם "תל אביב".[2][3] הבחירה ב"תל אביב" הייתה לדברי סוקולוב הואיל ו"תל" הוא מקום בו יש עתיקות ו"אביב" מסמל התחדשות; כך נשמרת המשמעות אליה כיוון הרצל, של "ארץ ובה ישן וחדש", בשם ליישוב האוטופי שבספרו.
התרגום העברי לספר של נחום סוקולוב האציל את שמו לעיר העברית הראשונה – תל אביב. בתחילת המאה העשרים הציע מנחם שינקין לשנות את שם השכונה הצעירה "אחוזת בית" ל"תל אביב", על-פי תרגומו של סוקולוב, ונימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בחודש מאי 1910 בחרה האספה הכללית של תושבי השכונה בהצעתו.[דרוש מקור]
במלאת 120 שנה לפרסומו של הספר, הועבר כתב היד המקורי שלו מהארכיון הציוני, בו נשמר בכספת, למרכז הרצל, לשם הצגה שלו לקהל הרחב[4][5].
אוטופיות ציוניות
במאה ה-19 רווחה אופנת כתיבת אוטופיות בנושאים שונים. גם אנשים שהחזיקו בהשקפות ציוניות כתבו בז'אנר זה. לספרו של הרצל קדמו מספר חיבורים ציוניים-אוטופיים, בהם "חזות העתיד" (Ein Zukunftsbild, 1885) למנחם אדמונד איזלר, ו"מסע לארץ-ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי" (1893) לאלחנן ליב לוינסקי, וכן חיבורים דוגמת Looking Ahead (אנגלית: "מבט קדימה", 1899) לרב חיים הנרי פרירה מנדס (Mendes), אשר חזו עלייה המונית לארץ ישראל ותיארו כיצד יראה היישוב היהודי בארץ ישראל בעתיד; אולם הם זכו לתפוצה ולתהודה מעטים ביחס לחיבורו של הרצל. הספר הושפע גם מאוטופיות כלליות שרווחו באותה תקופה.
בעמוד הפתיחה של הספר מופיעה הסיסמה: ”אם תרצו – אין זו אגדה” (במקור הגרמני: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"). ואילו ב"אחרית דבר", כותב הרצל:
- ”חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא...
ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות”.
תוכן הספר
הרקע לספר הוא בניין ארץ ישראל עפי שחזה ותה הרצל. בספר מתוארים חוויותיהם של זוג שיצא להתבודדות שנמשכה עשרים שנה, לאחר שביקרו בארץ וראו אותה במצב מדכא. בשובם, הארץ נבנתה ויושבה, וחיי החברה ) משגשגים. הממסד היהודי בעל האוטונומיה החלקית מכונה בספר "החברה החדשה".
תיאור החברה בספר
השינויים המתוארים בספר כוללים התפתחויות חברתיות, תרבותיות, תעשייתיות, טכנולוגיות, כלכליות, דמוגרפיות, עירוניות, ממשלתיות וכדומה. בין היתר מתוארת בספר "תעלת הימים", המחברת את הים התיכון לירדן, המשמשת הן להפקת חשמל והן לשייט.
'החברה החדשה' בספר מתוארת כרשת של "קואופרטיבים" וכחברת מניות בבעלות חבריה. בין היתר ציין הרצל בספרו את הניסיונות הקואופרטיביים והשיתופיים של חלוצי רוצ'דייל ושל קומונת רלהיין כמקורות ההשראה של מתיישבי ומייסדי 'כפר חדש'.
מבחינה פוליטית, ה"חברה החדשה" איננה ישות מדינית עצמאית אלא עדיין חלק מהאימפריה העות'מאנית. לצד זאת כפיפות זו היא פורמלית בעיקרה, ואותם "קואופרטיבים" המאוגדים תחת ההנהגה הציונית מקבלים מהסולטן, באמצעות חכירת הארץ, אוטונומיה רחבה מאוד (על סף עצמאות מוחלטת), בתמורה לתרומתם הכלכלית לאזור והעברת תשלום מס שנתי של אותם הגופים לקופת הסולטנות. יש לציין שבאותה התקופה רעיונות מסוג זה היו נפוצים בקרב תנועות לאומיות שצמחו מתוך אימפריה.
בפרק ה' של החלק הרביעי של "אלטנוילנד", מופיעה פוטורו (בספרדית: עתיד), היא "ספינת החכמים", ספינת פאר איטלקית, שאליה הוזמנו היוצרים, ההוגים, הממציאים ואנשי התרבות הבולטים בעולם למסע תענוגות מחופיו האירופאיים של הים התיכון, ועד לארץ ישראל, בה שוטטו זמן מה.[6] שנת מסעה של ה"פוטורו" אינה מצוינת במפורש, אולם על-פי המסופר ברומן ניתן לתארכה לסביבות 1920.
בחזונו של הרצל אין התייחסות מפורשת לשפת הדיבור בארץ. הדמויות פונות אל האורחים דוברי הגרמנית בשפתם, ילדי בית הספר וכן השומרים של המושבה רחובות מקבלים את האורחים בשירים בעברית, וחלק מן הדיונים הפוליטיים הסוערים במערכת הבחירות ב"כפר חדש" מתנהלים ביידיש.
החברה החדשה, לפי האוטופיה של הרצל, מאמצת את התרבות האירופית, אך דוחה חלק ממנה, כגון את המתחים המעמדיים והדתיים, באמצעות הקמת חברה חילונית ושוויונית ומדינת רווחה, אם כי זו אינה סוציאליסטית לגמרי, שכן יש בה מקום רב גם ליוזמה פרטית. העקרון החברתי מוגדר בשם "הדדיות" - דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם. בחברה החדשה ניתן חינוך חינם מבית הספר היסודי ועד למכללה.[7]
מרכזה הכלכלי של היישוב העתידית איננו ירושלים, כי אם חיפה. ירושלים היא המרכז המדיני והרוחני של החברה, בה משוכנים הפרלמנט ("הקונגרס"), "היכל השלום" וכן גם בית המקדש,[8] שהוקם מחדש (אם כי לא על מקומו של מסגד עומר, וצורתו אינה שונה בהרבה מבית כנסת רגיל).[9]
העיקרון המנחה של החברה החדשה הוא סובלנות וסיסמתה: "אדם, אחי אתה", ולכן שיבת היהודים לארץ ישראל (עד מעבר לביירות ודמשק) אינה מעוררת התנגדות בקרב ערביי ארץ ישראל, המשתייכים בהתלהבות לחברה החדשה.[10] קיים שוויון זכויות מלא לתושבים הערבים, וחלק מן העלילה הפוליטית של הרומן מתייחס לניסיון של רב קנאי המבקש לשלול את זכויותיהם של הלא-יהודים - אך נכשל במערכת הבחירות. אחד מסגני היו"ר של "החברה החדשה" הוא מהנדס ערבי מחיפה בשם רשיד ביי - ובזה מבטא הרצל את גישתו הליברלית הבסיסית, גם כהתרסה נגד הגזענות האירופית: אם אירופה דוחה את היהודים, הרי החברה המנהלת את היישוב מקבלת כל אדם ללא הבדל דת וגזע.
תן לי לומר לך שחברי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכול מבחינתנו
— אלטנוילנד בתרגום מרים קראוס, 1997, עמ' 57
בספר מתברר כי במקביל ליציאת היהודים מאירופה ועלייתם לארץ ישראל, גם האנטישמיות בעולם נעלמה.[11]
המהנדס החיפאי רשיד ביי מספר בספר כי תושביה הערבים של היישוב הרוויחו מבואם של היהודים. כך הוא מסביר: "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו: מקומות עבודה, תזונה, בריאות. בכל העולם לא היה מקום עני ומעורר רחמים יותר מכפר ערבי בפלשתינה של סוף המאה ה-19. האיכרים גרו בבתי חומר עלובים שלא היו ראויים אפילו למגורי בעלי חיים. הילדים שכבו עירומים ומוזנחים ברחובות וגדלו ללא השגחה. היום חייהם השתנו. הם הפיקו תועלת ממוסדות הרווחה המצוינים בין אם רצו בכך ובין אם לאו... כוח האדם המקומי, שהיה חסין מפני מחלות, נוצל בשלבים הראשונים של ההתיישבות לייבוש הביצות, לחפירת תעלות ולנטיעת עצי האקליפטוס שהבריאו את הקרקע. העובדים האלה זכו לשכר טוב... החברה החדשה קנתה את הקרקעות האלה בזול והפכה אותם לאדמה משובחת. השדות האלה שייכים לכפר ההוא, על הגבעה. זה כפר ערבי. אתם יכולים לראות את המסגד הקטן. האנשים המסכנים האלה מאושרים היום הרבה יותר מפעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר, אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד: הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר". כאשר קינגסקורט שואל את רשיד, "אינך רואה את היהודים כמתפרצים לרשות לא להם?", עונה לו רשיד: "האם תחשוב לשודד מישהו שאינו לוקח ממך דבר, אלא נותן לך דבר-מה? היהודים העשירו אותנו. מדוע נכעס עליהם? הם חיים עמנו כאחים. למה לא נאהב אותם?".[10]
רמזים אוטוביוגרפיים
הרומן מלא ברמזים אוטוביוגרפיים. גיבוריו מבוססים על עוזריו הקרובים של הרצל: מר קינגסקורט הוא אציל פרוסי – אידיאל הגיבור של הרצל; לונברג הוא צירוף של הרצל עצמו וחברו שהתאבד, היינריך קאנא; ליטווק הוא דוד וולפסון; והמדען שטיינק הוא אוסקר מרמורק. דמויות נוספות מבוססות על ג'וזף קאואן,[12] לאופולד גרינברג, הכומר ויליאם הכלר, ומקס עמנואל מנדלשטם.[13]
תפוצה והשפעה
הספר השפיע רבות על התנועה הציונית, ולא רק על האגף הסוציאליסטי שבהּ. כבר בשנת תרס"ב, שבהּ ראה אור, תורגם הרומן ליידיש על ידי הסופר ומבקר הספרות היידי הנודע בעל-מחשבות (ד"ר ישראל איסידור אליישֶב), לבקשתו האישית של הרצל. הואיל ובאותהּ העת הייתה יידיש שפת אימם של רוב יהודי אירופה, היה תרגומו של אליישב זה שבו קראו מרבית היהודים את קריאתו של הרצל לייסוד מדינה יהודית.
תוך פחות משנה תורגם הספר לשש שפות, אך זכה גם לביקורת קשה מצד מתנגדיו של הרצל בתנועה הציונית, בעיקר מצד אחד העם. היה זה על העדר הזהות היהודית בספר ועל חוסר הישימות של החזון שביישוב הארץ בידי מיליוני יהודים, מבלי לנשל את אוכלוסייתה הערבית המקומית. אחד העם אף טען כי הספר נכתב כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים.[10] ביקורת נוספת טענה כי בספר, כמו באוטופיות אחרות, לדמויות אין עומק אלא הם טיפוסים מייצגים. הרצל ביקש מנורדאו להגיב לביקורתו של אחד העם, והוא אכן השיב לו בתגובה פומבית חריפה, שעוררה את "הסיעה הדמוקרטית" בקונגרס הציוני (ובה חיים ויצמן) להתייצב לצד אחד העם. הרצל עצמו ראה ב"אלטנוילנד" את "המעולה בספריו".[14]
בשנת 2004 חוקק חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), ה'תשס"ד-2004. בעקבות החקיקה החליטו תנועות הנוער הציוניות-חלוציות-מגשימות לקיים בבתי ספר בכל רחבי הארץ פעילויות להפצת חזונו של הרצל כפי שהוא מתבטא בספרו 'אלטנוילנד'. בין היתר הוציאה תנועת הנוער העובד והלומד מהדורה חדשה של הספר, בחמש שפות: עברית, ערבית, אנגלית, רוסית ואמהרית.
לציון שנת המאה ליציאתו לאור של "אלטנוילנד", משרד החינוך ויזמים פרטיים השיקו בשנת 2002 תחרות חיבורים בשם "נוער חושב מחר" שבה בני נוער כתבו על חזונם למדינת ישראל של שנת 2030.
בשנת 2017 העלה תיאטרון גשר את הקומדיה המוזיקלית "הרצל אמר!" מאת רועי חן, שנכתבה בהשראת הרומן "אלטנוילנד".
תרגומים לעברית
- תל אביב / סיפור מאת תיאודור הרצל; העתיק לעברית נ.ס. (=נחום סוקולוב), ורשה: הוצאת האורגניזציה הציונית הרוסית, תרס"ב, 1902
- בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה; תרגם: דב קמחי; עריכה: אלכס ביין (בתוך "מבחר כתבי הרצל, בשנים עשר כרכים"), תל אביב: מצפה, תרצ"ד-1934
- אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה: רומן / מאת תיאודור הרצל; מגרמנית: שמואל שניצר, חיפה: חברה להוצאת ספרים, 1961
- אלטנוילנד: רומן / תיאודור הרצל; מגרמנית: מרים קראוס, תל אביב: בבל, תשנ"ז-1997 (מהדורות נוספות: תשס"ב-2002; תשס"ד 2004; תשס"ח 2008 - מהדורת "עם הספר")
- מדינת היהודים, דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים, תרגום מיכל בערקאוויטש, הוצאת תושיה, ורשה, 1896
- עותק בספרייה הלאומית
- ספר קולי
| חלק א' | חלק ב' | באתר Librivox , 2018
ראו גם
לקריאה נוספת
- אסף מלאך, "התאולוגיה של הרצל: קריאה חדשה באלטנוילנד", קתדרה 171, ניסן תשע"ט, עמ' 49–74
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אם תרצו אין זו אגדה |
 טקסט בוויקיטקסט: אלטנוילנד |
- תאודור הרצל, תל אביב (אלטנוילנד), בתרגומו של נחום סוקולוב, בפרויקט בן-יהודה
- 'אלטנוילנד' בשפת המקור: מהדורה דיגיטלית (בגרמנית)
- 'אלטנוילנד' בשפת המקור: מהדורה סרוקה (בגרמנית)
- אחד העם, "אלטניילַנד", השילוח כרך י', חוברת ו' (כסלו תרס"ג), בפרויקט בן-יהודה
- שמריהו לוין, הבניין והסתירה (מכתב גלוי ל"אחד העם"), בפרויקט בן-יהודה
- שלמה אבינרי, האוטופיה הציונית של הרצל – חלום ושברו, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 200-189
- שלמה אבינרי, הגזענות כפי שחזה הרצל, באתר הארץ, 9 בפברואר 2009
- שלמה אבינרי, אלטנוילנד זה כאן, באתר הארץ, 30 באפריל 2010
- עדי צור, אלטנוילנד: אם תרצו, אין זאת אוטופיה, באתר "אימגו", 1 באוגוסט 2017
- אבשלום בן צבי, חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות, 11 במאי 2022
- עותק של אלטנוילנד בתרגומו של סוקולוב בארכיון הציוני, באתר הארכיון הציוני, 30 באוקטובר 2022
הערות שוליים
- ^ יומני הרצל, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ב', עמ' 139. "היום באומניבוס בנסיעתי... עלה במוחי השם של רומן ציון שלי 'אלטנוילנד'. הסתמכות על שם בית הכנסת בפראג 'אלטנוישול'. זה יהיה שם מפורסם".
- ^
בנימין זאב הרצל, תל אביב (תרגום: נחום סוקולוב), בפרויקט בן-יהודה
- ^ השם מופיע כבר בספר יחזקאל, פרק ג', פסוק ט"ו, בתור שמה של "הגולה הישבים אל נהר כבר".
- ^
אבישי בן חיים, 120 שנה ל"אלטנוילנד": כתבי היד המקוריים של הרצל נחשפים, באתר חדשות 13, 13 במאי 2022; במקור, מתוך "שישי"
- ^ איתמר אייכנר, תראו, אין זו אגדה: כתב ידו המקורי של הרצל יוצג לציבור הרחב, באתר ynet, 5 באפריל 2022
- ^ תיאודור הרצל, "אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה", תרגום: שמואל שניצר, חיפה - חברה להוצאת ספרים, 1961, עמ' 172-179.
- ^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר חמישי, פרק ד.
- ^ עליזה לביא, שוב עמדו העמודים / בית המקדש והיהדות בתפיסתו של הרצל, "דעות" 94, 2020 תש"פ
- ^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר חמישי, פרק א.
- ^ 10.0 10.1 10.2 עמוס אילון, הרצל, עמ' 385.
- ^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר שלישי, פרק ו.
- ^ (1932—1868) Joseph Cowen שהיה ממקימי הפדרציה הציונית של אנגליה. ראו: מאמר הספד שכתב ז'בוטינסקי, בתוך: יוסף נדבה (עורך), זאב ז'בוטינסקי, הרוויזיוניזם הציוני לקראת מיפנה, קובץ מאמרים ב"ראזסוויט" לשנים 1932-1934, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 1986, עמ' 74-73
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 383–384.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 386.
34973079אלטנוילנד