קומונת רלהיין
קומונת רַלַהִיין (באנגלית: Ralahine) הייתה חברה שיתופית שהתקיימה בין השנים 1831–1833 באחוזה של ג'ון ונדלויר (John Vandeleur) ברלהיין שבמחוז קלייר, באירלנד.
היסטוריה
ונדלויר הושפע בין היתר מרעיונותיו של רוברט אואן שאת דרשותיו, שכוונו למעמד בעלי האדמות האיריים, שמע בדבלין בשנות ה-20 של המאה ה-19. במטרה להרחיק את צמיתיו מהשפעות קתוליות מתסיסות שפשו באותה תקופה כתוצאה מהמצב הכלכלי-חברתי, ולאחר שמנהל המשק באחוזתו נרצח, הזמין ב-7 בנובמבר 1831 את הסוציאליסט אדוורד תומאס קרייג (Edward Thomas Craig) ממנצ'סטר, ידיד של אואן, במטרה שייעץ לו כיצד לייסד במקום קומונה - אשר הוקמה בשנת 1831.
קרייג הוביל את הקמת הקומונה ואת ניסוח כלליה הבסיסיים על אף שלא ידע אירית, וחברי הקבוצה כלל לא ידעו אנגלית, ועל אף שמוצאו האנגלי ודתו הפרוטסטנטית יצרו כלפיו חשדנות מצד האוכלוסייה הכפרית האירית-קתולית. ל'ניסוי' בחר ונדלויר קבוצה מבין העניים ביותר שבכוח עבודתו, מחוסרי דיור ומחוסרי הכנסה נוספת זולת העבודה עבורו - וזאת על מנת שאם הניסוי יכשל לא יוכלו לבוא כלפיו בטענות שמצבם הורע בשלו. רבים הטילו ספק בהצלחת הניסיון והעריכו כי ייכשל בתוך שבועות ספורים או חודשים בודדים[1].
על פי ההסכם בין ונדלויר לחברי הקבוצה, האחוזה והרכוש נותרו שלו והושכרו תמורת 700 פאונד לשנה עד שיוכלו לרכוש אותה מידיו. בנוסף שילמה הקומונה 200 פאונד בשנה עבור חיות המשק והכלים החקלאיים - מחיר גבוה יחסית שהבטיח לונדלויר הכנסות נאות מהמהלך. הוא אושר על ידי חברי הקבוצה בהצבעה. חברי הקבוצה המייסדת שגיבשו ונדלויר וקרייג, ערכו גם הצבעה על קבלת כל אחד מהם לחברות, שנערכה על פי סדר אלפביתי. גם קרייג עצמו תבע לעמוד להצבעת החברים, וזאת על מנת לרכוש את אמונם. ונדלויר לעומת זאת, לא העמיד עצמו להצבעה[1].
מטרת השיתוף בקומונה הייתה ליצור רכוש משותף במטרה להגן על חבריה ממצוקת העוני בזקנה או במחלה, לשפר את מצבם המוסרי והרוחני של חבריה, ולדאוג במשותף לחינוך ילדיה. הקומונה כללה בתחילתה 21 גברים רווקים, שבעה זוגות נשואים, חמש רווקות ו-12 ילדים[1] מתוכם ארבעה בנים ושלוש בנות שהיו יתומים. כל אדם שביקש להצטרף לקבוצה נדרש לעמוד להצבעה, ובקציר 1832 היו חברים בקומונה כבר 81 אנשים. הקומונה נוהלה על ידי ועדה בת תשעה חברים שנבחרו אחת לחצי שנה על ידי כל חברי הקומונה הבוגרים, גברים ונשים כאחד. מחלוקות בין חברי הקומונה נפתרו באספה כללית של כל חבריה. עם זאת, לונדלויר ניתנה זכות וטו על קבלת אנשים חדשים וכן הוא מונה כ'נשיא' החברה, ובסמכותו היה מינוי המזכיר (קרייג), הגזבר והקמעונאי, להם שילם גם חלק ממשכורתם (כשהיתר שולם מכספי הקומונה). הוא עמד גם בראש ועדת התשע שסידרה את העבודה בקומונה על בסיס יום-יומי. בשנה הראשונה שמר גם על זכותו לסלק אנשים שלא נהגו יפה מהחבורה. עם זאת, על פי עדות שנתן ב-1888, טען כי נהג לייעץ לוועדה אך לא להצביע בה[1]. אחת לחצי שנה נערכה אספה כללית של החברים, ובה ניתן היה לשנות את חוקי הקהילה ברוב של שלושה רבעים - למעט את ההסכם מול ונדלויר ואת האיסורים על שתייה, טבק והימורים.
לקומונה נוסחו רשימת כללים שחייבו את כלל חבריה. נאסר עליהם האלכוהול והטבק לעישון או לעיסה, וכן הימורים מכל סוג. החברים נדרשו לעבוד 12 שעות ביום בקיץ, ומזריחה עד שעת ערביים בחורף, עם שעה הפסקה לארוחה מדי יום. בתחילה השתכרו חברי הקואופרטיב הגברים ב-8 פני ליום, והנשים 5 פני. מאוחר יותר פיתחה הקומונה 'תווי עבודה' כחלופה לכסף, שהיו ניתנים להמרה במכולת הקואופרטיבית שמחיריה היו נמוכים מאלה שאפיינו את הסביבה הכללית והירק בה ניתן בלא הגבלה. באופן זה שמרה הקומונה על עצמאות משקית וייצור עצמי. אם ירצו לרכוש מוצרים מחוץ לקומונה, נדרשו לפנות לגזבר הקומונה על מנת להמיר את תווי העבודה במטבעות. הקבוצה הלכה והתבססה והגיעה ל-81 חברים בשנתה השנייה (35 גברים. 23 נשים ו-23 ילדים ונערים)[1].
הקבוצה רכשה גם ציוד חדש והייתה בין היתר לבעלים הראשון באירלנד של מכונת-קציר. בעוד שבחלקים אחרים של אירלנד הייתה התנגדות חריפה מצד מעמד האיכרים לתהליכי מיכון, ומכונות חקלאיות אף נהרסו על ידי איכרים מתנועת הלודיטים ודומיה שחששו כי הן יובילו להפחתת שכר ולנישול מעבודה - בקומונה, בהיעדר איום מפני נישול כלכלי, קידמו אותו דווקא בברכה. מבקר שנכח בעת הצגת מכונת-הקציר החדשה כתב כך: "אנשים שמחים אלו קיבלו את פני המכונה חוסכת-העבודה כאילו הייתה חברתם הטובה ביותר, עם מוזיקה וצבעים... המכונה הומצאה על ידי אדון מאן מקלסו, סקוטלנד. המכונאי שהועסק על ידי רלהיין נשלח לסקוטלנד על מנת להשגיח על תהליך העבודה וללוות את המכונה ליעודה. לחברים לא היה חשש"[1].
על פי עדותו של קרייג[2]: "מדי יום נרשמה העבודה על גיליון מיוחד שהיה חשוף לעין כל במהלך השבוע העוקב. החברים יכלו לעבוד או שלא לעבוד על פי שיקול דעתם. אם אין עבודה, אין תיעוד, ולכן, אין שכר. למעשה היה ההסדר מועיל. לא היו בטלנים... יתרון שיטת תווי העבודה התבטאה במהרה בהצלת החברים. לא היה להם חשש לתעסוקתם, לשכרם או למחיר צורכיהם. כל אחד יכול היה לקחת מזון צמחוני כמה שרק רצה. ההוצאות של הילדים, למזון או לחינוך, סופקו מתוך הקרן המשותפת מגיל ינקות".
על אף אופיה הדתי של אירלנד, על פי עדות שנרשמה מפי מבקר במקום[3], "הדת היחידה שנלמדה בחברה הייתה הפרקטיקה הבלתי פוסקת של קידום אושרם של כל גבר, אשה וילד, במידה רבה ככל יכולתם". חברי הקואופרטיב היו קתולים, למעט כאמור משפחת ונדלויר, אדוורד קרייג וזוגתו מארי. משעזבה המורה הקתולית בבית הספר של הקומונה, לאחר שבן-זוגה נדחה בהצבעה על הצטרפותו לחבורה - נכנסה מארי בנעליה. האיכרים חששו כי תחנך את ילדיהם בניגוד לאמונותיהם - אך לאחר שנשאה דברים בפני אספת החברים והתחייבה שלא כך יהיה הדבר, בית הספר חזר לפעולתו בהנחייתה. התנ"ך לא שימש ספר לימוד, והוראת הדת נותרה למלמדים ולהורים; אבל שום כומר או מלמד דתי לא קיבל שום דבר מכספי הקואופרטיב. אף על פי כן, לדבריו אותו מבקר, היו הן הכומר הקתולי והן הכומר הפרוטסטנטי היו אוהדים למערכת זו משעה שהבינו אותה, בין היתר מכיוון שלתושבי הקומונה הייתה אפשרות לתרום להם חלק מרווחיהם בשעה שהעוני פשה במקומות אחרים. על חברי הקומונה נאסר ללגלג זה על דתו של זה והם אף נמנעו מלפעול להמיר זה את אמונותיו הדתיות של האחר.
סופה של הקומונה
הקומונה התפרקה רק שנתיים לאחר הקמתה, ב-23 בנובמבר 1833. על אף הכללים שקבע ונדלוק לקומונה - שמר על סגנון חייו הפרוע, והרגלי ההימורים שלו הביאו לחיסול הניסוי החברתי. הוא איבד את כל רכושו בהימורים, ולאחר שניסה להונות את הבנק על מנת להלוות כספים גם נרדף על ידי החוק ונאלץ לברוח מהארץ. חברי הקומונה היו חסרי אונים מפני נישולם, ונתברר להם כי החוזה שכרתו מול ונדלויר חסר כל ערך משפטי. חברי הקומונה נפגשו בפעם האחרונה ב-23 בנובמבר 1833 ונסחו הצהרה על פיה 'חוו שביעות רצון, שלווה ואושר במשך שנתיים, בהתאם לסידורים שהוצגו על ידי מר ונדלויר ומר קרייג', וכי אינם נוטרים להם אשמה על כך שההתאגדות מגיעה לסיומה. קרייג היה מריר על סיום הניסוי וחש אחריות אישית כלפי חברי הקומונה שנותרו עם 'תווי עבודה' חסרי ערך כלכלי בידיהם, והחליף אותם בכסף אמיתי על חשבונו האישי - 25 לירות שטרלינג. מקובל לספר כי ונדלויר סיים את חייו בתור נהג רכבת בארצות הברית. קרייג חזר לאנגליה והמשיך לפעול בתנועה הקואופרטיבית. איכרי הקבוצה התפזרו וחזרו אל אופן חיים שלפני הקומונה.
השפעה
על אף זמן קיומה הקצר, נחשבת רלהיין לאחד הניסיונות המוצלחים בהגשמת רעיונותיו החברתיים של אוון. בעלי אדמות נוספים באירלנד ניסו ליישם חלק מהרפורמות שלה במטרה לצמצם את סבלם של האיכרים וכן את הפוטנציאל שיתקוממו. יש המעריכים כי ייתכן והייתה ממשיכה לפעול לולא הביא עליה ונדלויר את סופה. מנגד, כ-15 שנים לאחר התפרקותה עברה אירלנד טלטלה חריפה בעקבות משבר רעב תפוחי האדמה הגדול, שקשה להעריך כיצד הייתה צולחת[1].
בניגוד לרעיונותיו המקוריים של אוון שדיבר על קומונות גדולות יחסית בנות מאות חברים, ייתכן ודווקא גודלה הצנוע של הקבוצה אפשר את חיזוק מרקמה החברתי והמוסדות הדמוקרטיים שיצרה. גם העובדה שבניגוד למשל לניסיון האווניאני בניו הרמוני, הגיעו חברי הקבוצה מרקע חברתי דומה. מרבית העדויות שנותרו מהקומונה ועליה, מתבססות על מסמכים ודברים שכתבו ונדלויר וקרייג, וכן על התרשמותם של מבקרים מהמעמד הגבוה שהגיעו לבחון אותה. לא נשארו עדויות מפי תושביה עצמם שיוכלו להעיד כיצד הם חוו אותה ועד כמה התחברו לרעיונותיה. עם זאת, העובדה שצמחה לאורך השנתיים שהתקיימה, ושעשרות אנשים ביקשו להצטרף אליה - מעידה ככל הנראה כי היה באורחות חייה כוח משיכה באשר למעמד האיכרים האיריים שבסביבה. ככל הנראה הושפע כוח משיכה זה גם ממצבו הרעוע של אותו מעמד בתקופה זו, שכלל אבטלה, עוני וחוסר ביטחון עליהם הקומונה ענתה[1]. ב-1882 פרסם קרייג דו"ח מפורט אשר פרסם את קורות הניסיון ומסקנותיו. מספר סוציאליסטים איריים הפיצו אף הם את סיפורה ועשו בו שימוש בבניית תנועת הפועלים האירית. גם בתנועת הפועלים הבינלאומית התייחסו כמה הוגים מרכזיים כקאוטסקי ולנין לניסיון. ב-1899 נזכר סיפורה בעיתונות הנארודניקית ברוסיה, והיא הוזכרה גם בכתבי פעיל הקואופרציה הגרמני פרנץ אופנהיימר.
רלהיין השפיעה בין היתר על מייסד הציונות בנימין זאב הרצל, אשר ציין בספרו אלטנוילנד כי הייתה לאחר ממקורות ההשראה לניסוח העקרונות הקואופרטיביים של 'החברה החדשה' היהודית בארץ ישראל בכלל, וההתיישבות הקואופרטיבית 'כפר חדש' בפרט. בספרו זה תיאור את השתלשלות העניינים וסיכם את ניסיונה של רלהיין כך:
"הנושים באו וימכרו את ראהאליין, וחברי חברת החכירה גורשו, ואי האושר הזה טבע עוד הפעם בים עוני... אך התורה שיצאה מראהאליין לא אבדה, לוחות נשתברו ואותיות פורחות. זכר נשאר לה בספרי הקורות, וכאשר הולכנו את עמנו לאדמת הורינו החביבה יסדנו אלפי כפרים כראהאליין. איש כואנדאליר לא היה חזק ונכון כל צרכו. לדבר הזה דרוש היה קבוץ כביר, והקבוץ הזה הוא – חברתנו החדשה. היא בעלת הנכסים, היא נתנה לכם אדמה לעבודה, וממנה היו תוצאות להצלחתכם" ~ תרגום נחום סוקולוב, תל אביב
ב-2003 הוקם מרכז רלהיין ללימודים אוטופיסטים באוניברסיטת לימריק במטרה להעמיק בחקר התאוריות האוטופיסטיות ואופני הגשמתן.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בנימין זאב הרצל, תל אביב ספר ג' פרק ג' בתרגום נחום סוקולוב - המספר את סיפורו של כפר חדש ובתוך כך את סיפורה של רלהיין
קישורים חיצוניים
- ניצן צבי כהן, קומונת רלהיין: ניסוי שיתופי שהצליח לעורר השראה אצל רבים, ביניהם הרצל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 23 בנובמבר 2018
הערות שוליים
27432077קומונת רלהיין