אימפריית ויג'איאנגר
ממשל | |
---|---|
משטר | מלוכה |
שפה נפוצה | קאנדה, טלוגו |
עיר בירה | ויג'איאנגר |
גאוגרפיה | |
יבשת | אסיה |
היסטוריה | |
הקמה | עלייה לשלטון של האריהרה הראשון |
תאריך | 1336 |
פירוק | כיבוש על ידי סולטנויות ביג'פור וגולקונדה |
תאריך | 1646 |
ישות קודמת | אימפריית הויאסאלה |
ישות יורשת | ממלכת מייסור |
דמוגרפיה | |
דת | הינדואיזם |
אימפריית ויג'איאנגר (קאנדה: ವಿಜಯನಗರ ಸಾಮ್ರಾಜ್ಯ, טלוגו: విజయనగర సామ్రాజ్యం מכונה גם אימפריית ויג'איאנגרה) המכונה "ממלכת ביסנגר" בפי הפורטוגזים, הייתה אימפריה בדרום הודו, באזור רמת דקאן. היא נוסדה ב-1336 על ידי האריהרה הראשון ואחיו בוקה ראייה הראשון משושלת סנגמה. האימפריה עלתה לגדולה כתוצאה מהמאמץ המרוכז של מדינות בדרום הודו לבלום את פלישות האסלאם לתחומן בשלהי המאה ה-13. שלטונה נמשך עד 1646, אם כי כוחה הצטמצם בצורה משמעותית ב-1565 לאחר תבוסה צבאית גדולה אותה ספגה מצבאותיהם של סולטנויות הדקאן.[1] האימפריה קרויה על שם בירתה, העיר ויג'איאנגר, ששרידיה סמוכים לעיר האמפי, והם כיום אתר מורשת עולמית במדינת קרנאטקה שבהודו.[2] המידע שיש בידינו כיום על תולדות האימפריה ותרבותה הגיע מיומני המסע של הנוסעים האירופאים: דומינגוש פאאש (Domingos Paes) ופרנאו נונש (Fernão Nunes) הפורטוגזים, וניקולו דה קונטי (Niccolò Da Conti; 1469-1365) האיטלקי, מהספרות בשפות המקומיות, ומהחפירות הארכאולוגיות בוויג'איאנגר שחשפו את עושרה ועוצמתה של האימפריה.
מורשת האימפריה כוללת רבים מהמונומנטים הפרושים ברחבי דרום הודו. הידועים שבהם הם המבנים בהאמפי. סגנון אדריכלות ויג'איאנגר הביא לידי ביטוי את כל המסורות הקודמות של בניית מקדשים בדרום הודו, וקיבל השראה מתערובת התרבויות המקומיות והדתות השונות. במבני המלוכה החילוניים לעומת זאת ניכרת ההשפעה של האדריכלות של סולטנות צפון הדקאן. מנהל יעיל וסחר נרחב עם מדינות מעבר לים היוו את התשתית שאפשרה יישום טכנולוגיות חדשות כדוגמת מערכות ניהול מים להשקיה. שליטי האימפריה אפשרו לאמנויות היפות ולספרות בשפות קאנדה, טלוגו, טמילית וסנסקריט להגיע לשיאים חדשים, ולמוזיקה הקרנאטיקית[3] להתפתח לצורתה הנוכחית. אימפריית ויג'איאנגר נחשבת לתקופה בהיסטוריה של דרום הודו שבה הצליח השלטון לאחד בין ממלכות, עמים, ושפות רבים שתחת שלטונו באמצעות קידום הינדואיזם כגורם מלכד.
היסטוריה
כתבים של נוסעים מחו"ל שביקרו באימפריה בשלהי תקופת ימי הביניים בשילוב עם חפירות שנערכו לאחרונה במתחם ויג'איאנגר חשפו מידע רב על ההיסטוריה של האימפריה, ביצוריה, התפתחותה המדעית וחידושי האדריכלות שלה.[4]
על תחילת דרכה של אימפריית ויג'איאנגר קיימות כמה תאוריות. היסטוריונים רבים משערים שמוצאם של האריהרה הראשון ואחיו בוקה ראייה הראשון, מייסדי האימפריה, היה מעם הקאנדיגה (דוברי שפת קאנדה), וכי היו מפקדים בצבא של אימפריית הויאסאלה שהוצבו באזור הנהר טונגאבהדרה במטרה להדוף פלישות של מוסלמים מצפון הודו. אחרים טוענים כי היו בני עם הטלוגו (דוברי שפת טלוגו) שהיו בהתחלה קשורים לממלכת קקאטייה (ממלכה של בני הטלוגו באזור אנדרה פרדש של ימינו, 1323-1083) שהשתלטו על החלקים הצפוניים של אימפריית הויאסאלה בתקופת שקיעתה. בלא קשר למוצאם, כל ההיסטוריונים מסכימים שהמייסדים קיבלו תמיכה והשראה מוידייארנייה (Vidyāraṇya), נזיר במנזר סרינגרי שנחשב כקדוש להינדים, להילחם בפלישה המוסלמית לדרום הודו.
לפני שאימפריית ויג'איאנגר עלתה לגדולה במאה ה-14 סבלו המדינות ההינדיות של הדקאן: אימפריית ידאווה מדוואגירי, ממלכת קקאטייה מווראנגל, אימפריית פנדייה ממדוראי והממלכה הזעירה קמפילי מפלישות חוזרות ונשנות של המוסלמים מהצפון, ועד 1336 הובסו כולן בידי סולטאני דלהי עלאא אל-דין אלח'לג'י ומוחמד בין טע'לק. אימפריית הויאסאלה הייתה המדינה ההינדית האחרונה שעמדה בדרכם של המוסלמים לכיבוש דרום הודו. לאחר מותו של וירה בלאלה השלישי מלך הויאסאלה בקרב כנגד סולטאן מדוראי ב-1343 התמזגה אימפריית הויאסאלה באימפריית ויג'איאנגר שהלכה וגדלה.
במהלך שני העשורים הראשונים לאחר ייסוד האימפריה השתלט האריהרה הראשון על מרבית השטח דרומית לנהר טונגאבהדרה וזכה לכינוי "פורוופאסצ'ימה סמטדראדהישאוורה" ("שליט הימים המערביים והמזרחיים"). אחיו ויורשו בוקה ראייה הראשון הביס עד 1374 את שליט ארקוט (כיום בצפון טמיל נאדו), את השליטים מקאסטת הרדי של קוֹנדווידוּ, את סולטאן מדוראי והשתלט על גואה שבמערב ועל לשון היבשת (דוֹאבּ) שבין הנהרות טונגאבהדרה וקרישנה בצפון. הבירה הראשונה הייתה בנסיכות אנגונדי על הגדה הצפונית של נהר הטונגאבהדרה, כיום בתחומי מדינת קרנאטקה. הבירה עברה אחר-כך לוויג'איאנגר הסמוכה על הגדה הדרומית של הנהר במהלך שלטונו של בוקה ראייה הראשון.
האריהרה השני, בנו השני של בוקה ראייה הראשון ויורשו, גיבש את שלטון הממלכה מדרום לנהר קרישנה וכל דרום הודו הובאה תחת שלטון ויג'איאנגר. השליט הבא דווה ראייה הראשון הביס את השליט משושלת גאז'פאטי מאודישה ויזם עבודות חשובות של ביצורים ומפעלי השקיה. דווה ראייה השני (המכונה "גאז'בטקרה" – "הצייד הגדול") עלה על כס השלטון ב-1424 והיה ככל הנראה השליט המוכשר ביותר משליטי שושלת סנגמה. הוא דיכא מרידות של שליטים וסאליים כדוגמת הזמורין של קליקוט וקוילון בדרום. שלטונו הגיע עד בורמה והמלכים של בגו וטנאסרים הפכו לווסאלים. האימפריה החלה לשקוע בשלהי המאה ה-15 עד שנעשו מאמצים משמעותיים על ידי המצביאים סלובה נאראסימה דווה ראייה ב-1485 וטולובה נאראסה נאייאקה ב-1491 לגבש מחדש את האימפריה.
לאחר כמעט שני עשורים של עימותים עם הווסאלים המרדניים, עלה לשלטון קרישנה דווה ראייה, בנו של טולובה נאראסה נאייאקה. בעשורים שבאו אחר-כך שלטה אימפריית ויג'איאנגר על כל דרום הודו והדפה פלישות מחמש סולטנויות הדקאן. האימפריה הגיעה לשיא כוחה תחת שלטונו של קרישנה דווה ראייה, כאשר צבאות ויג'איאנגר ניצחו כמעט בכל הקרבות בהם השתתפו. ברשימותיו של הנוסע הפורטוגזי דומינגו פאאש מכונה קרישנה דווה ראייה: "מלך מושלם בכל דבר". האימפריה ספחה שטחים שהיו בעבר תחת שלטון הסולטנויות בצפון הדקאן וטריטוריות במזרח הדקאן, כולל קלינגה, ובמקביל שמרה על שליטתה על הישויות הכפופות לה בדרום. הרשימות שהותיר הנוסע הפורטוגזי ברבוסה מתקופת קרישנה דווה ראייה מתארות את ויג'איאנגר כעיר של שפע ועושר. מבנים חשובים רבים הושלמו או שבנייתם התחילה בתקופת קרישנה דווה ראייה. עם זאת, מרבית המבנים, כולל הבימה המלכותית ("מאהנאוואמי דיבה"), נבנו בפועל לאורך תקופה של כמה עשורים.
את קרישנה דווה ראייה ירש אחיו למחצה אצ'יוטה דווה ראייה ב-1529. כאשר אצ'יוטה דווה ראייה מת ב-1542 רצח גיסו, סלאקראג'ה, רבים מבני משפחת המלוכה במטרה לתפוש את השלטון בכוח, אבל קומם בכך נגדו את כל אצולת ויג'איאנגר. זמן קצר אחר-כך צעד ראמה ראייה, חתנו של קרישנה דווה ראייה, בראש צבא לוויג'איאנגר יחד עם יורש חוקי סדאשיווה ראייה, אחיינו המתבגר של אצ'יוטה דווה ראייה. כשסדאשיווה ראייה היה בוגר מספיק על מנת לתבוע את זכותו לקבל החלטות פוליטיות הורה ראמה ראייה לכלוא אותו. אף שראמה ראייה לא הוכתר מעולם, הוא תפקד בפועל כמלך ויג'איאנגר מ-1542 ועד מותו ב-1565.
מהתחלת שלטונו היה ראמה ראייה מעורב ברשת של תככים כנגד הסולטנויות המוסלמיות שמצפון לנהר קרישנה: ביג'פור, אחמדנגר, בראר, גולקנדה ובידאר. בשנות ה-40 של המאה ה-16 הוא הצטרף לצבאו של סולטאן אחמדנגר בשתי מערכות צבאיות מוצלחות. תחילה נגד בידאר, ואז כנגד ביג'פור. ב-1559 כרת ראמה ראייה ברית הדוקה עם הסולטאן החדש של ביג'פור, עלי "עדיל" שאה, הפעם כנגד אחמדנגר, בן בריתו הקודם. לאחר שהשפיל צבאית את אחמדנגר בפעם השנייה ב-1563, בזזו כוחות של ראמה ראייה כמה מחוזות של גולקונדה, ואפילו כמה מהמחוזות השייכים לביג'פור שהייתה בת בריתו. אף שראמה ראייה נחל הצלחות צבאיות רבות, עוררה תככנותו את זעמם של שכניו מצפון. בשלהי 1563 הצטרפו כוחות מגולקונדה ובידאר לכוחות מאחמדנגר ומביג'פור (עד אז אויבים מרים) כנגד ראמה ראייה. הצבא המאוחד חצה את נהר הקרישנה והתנגש בצבא ויג'איאנגר באפריל 1565.
בקרב, המכונה קרב טליקוטה,[6] הביס הצבא המאוחד של סולטנויות הדקאן את צבא אימפריית ויג'איאנגר כליל. ראמה ראייה נהרג בקרב, וצבא הסולטנויות בזז את עיר הבירה והחריב אותה, והיא נותרה במצב זה עד ימינו. טירומלה דווה ראייה, אחיו הצעיר של ראמה ראייה, שהיה המפקד היחיד שנותר בחיים נמלט מוויג'איאנגר לפנוקונדה בשיירה שכללה אוצרות רבים שנישאו על גבי 1,500 פילים.
בתולדות האימפריה החל אז שלב של שקיעה אזורית איטית. המסחר עם הפורטוגזים נמשך, ולבריטים הוענקה קרקע לבניית מדרס. את טירומלה דווה ראייה ירש בנו סריראנגה הראשון ואחריו ונקאטה השני שהיה מלכה הגדול האחרון של אימפריית ויג'איאנגר. ונקאטה השני העביר את בירת האימפריה מפנוקונדה לצ'נדראגירי ואחר כך לוולור, הדף בהצלחה פלישה של סולטנויות הדקאן לשטחו ומנע את נפילת פנוקונדה לידיהן.
יורשו, ראמה דווה ראייה, שלט עד 1632, ולאחר מותו שלט ונקאטה השלישי במשך עשר שנים. האימפריה נכבשה לבסוף על ידי סולטנויות ביג'פור וגולקונדה. הווסאלים הגדולים ביותר של האימפריה – ממלכת מייסור, והנאייקים[7] של מאדוראי, תאנג'בור, צ'יטראדורגה וג'ינגי – הכריזו על עצמאותם ובמשך המאות שבאו אחר-כך הייתה לכל אחד מהם השפעה על התפתחות ההיסטוריה של דרום הודו. ממלכות שבשלטון הנאייקים החזיקו מעמד עד המאה ה-18, בעוד שממלכת מייסור שמרה על מצבה כנסיכות עד קבלת העצמאות של הודו ב-1947, אם כי היא חסתה תחת הראג' הבריטי מ-1799 לאחר מות השליט טיפו סאהיב.
ממשל
מנהל
על מנת למשול על הטריטוריות שבשליטתם שמרו שליטי אימפריית ויג'איאנגר על שיטות המנהל שפעלו היטב בעבר בממלכות שקדמו להם: הויסאלה, קקאטייה ופנדייה, וביצעו שינויים רק שהיה זה הכרחי. המלך היה הסמכות העליונה, ונעזר בקבוצת שרים ("פרדהאנה"), שבראשה עמד ראש הממשלה ("מהאפרדהאנה"). תארים חשובים אחרים שיש לגביהם רישומים כוללים את המזכיר הראשי ("קארייאקרתה" או "ראיאסוואמי") ופקידים קיסריים ("אדהיקארי"). כל השרים והפקידים הבולטים היו מחויבים לעבור הכשרה צבאית. מזכירות שמשכנה סמוך לארמון המלך העסיקה לבלרים ופקידים על מנת לשמר רשומות שהפכו לרשמיות באמצעות שימוש בחותם שעווה שבו הוטבעה טבעת המלך. ברמות המנהל הנמוכות יותר היו בעלי קרקע פיאודליים עשירים ("גאודס"), מנהלי חשבונות ("קרניקס" או "קרנם") ושומרים ("קוואלו"). מנהל הארמון חולק ל-72 מחלקות ("נייוגס"), בכל אחת היו כמה משרתות שנבחרו בשל עלומיהן ויופיין (חלקן יובאו וחלקן נשבו בקרבות) שהוכשרו לטפל בנושאי מנהל זוטרים ולשרת בני אצולה כקורטיזנות או כפילגשים.
האימפריה חולקה לחמש (על פי מקור אחד) או תשע (על פי מקור אחר) פרובינציות עיקריות ("ראג'ייה"), כאשר בראשות כל פרובינציה עמד מפקד צבאי ("דנדנאייקה" או "דנדנאתה") ומושל, לרוב מהמשפחה המלכותית, שלצורכי מנהל השתמשו בשפה המקומית. כל ראג'ייה חולקה למחוזות ("וישאייה", "ונטה" או "קוטאם"), שהתחלקו לנפות ("סימה" או "נאדו") ואלו התחלקו לחלוקת משנה של מועצות או עיריות ("קמפנה" או "סתאלה"). השלטון על אזורי מנהל קטנים מפרובינציות עבר בדרך כלל בירושה במשפחות מקומיות שהעלו מס לאימפריה בעוד שאזורים מסוימים, כדוגמת קלדי או מדוראי נשלטו ישירות בידי מפקד צבאי.
צבא
בשדות הקרב הובילו המפקדים הצבאים את הצבאות. האסטרטגיה הצבאית של האימפריה הייתה להימנע מפלישות רחבות היקף, ובדרך כלל ליזום פעולות בקנה מידה קטן כדוגמת התקפה על מבצרים בודדים והחרבתם. צבא האימפריה היה בין הראשונים בהודו שהשתמש בארטילריה לטווח ארוך שאוישה בדרך כלל על ידי תותחנים זרים (תותחנים מהאזור שכיום הוא טורקמניסטן נחשבו לטובים ביותר). החיילים בצבא היו משני סוגים. חיילים בצבא הפרטי של המלך שגויסו ישירות על ידי האימפריה, וחיילים בצבאות הפיאודליים של הווסאלים של המלך. בצבא הפרטי של המלך קרישנה דווה ראייה נכללו 100,000 חיילי רגלים, 20,000 פרשים ומעל ל-900 פילים. מספרים אלו היוו רק חלק מצבא שמנה מעל ל-1.1 מיליון חיילים, מספר שעל פי מקורות אחדים הגיע עד שני מיליון חיילים וכלל ככל הנראה גם צי על סמך תוארו של אחד המפקדים "נאווידגאפראבהו" (מפקד הצי). החיילים שגויסו היו בני כל המעמדות וכלכלתם מומנה ממסים נוספים שהושתו על הווסאלים. חיילי הרגלים כללו קשתים ומוסקטרים לבושים טוניקות משובצות, נושאי מגנים עם חרבות ופגיונות בחגורותיהם, וחיילים שנשאו מגנים כה גדולים שהם לא נזקקו לשריון נוסף. הסוסים והפילים היו משוריינים ולחטים של הפילים הוצמדו סכינים על מנת לגרום לנזק מקסימלי בקרב.
מערכות מים
הבירה הסתמכה לחלוטין על מערכות אספקת מים שכללו תעלות ומאגרים על מנת להבטיח אספקת מים שוטפת כל השנה. שרידים ממערכות הידרוליות אלו שימשו היסטוריונים כמקור להבנת מערכות חלוקת המים הנפוצות באותה תקופה באזורים הצחיחים למחצה של דרום הודו. כתבים מאותה תקופה ורשימות של נוסעים זרים מתארים בניית מכלי ענק על ידי פועלים. חפירות חשפו שרידים של מערכות חלוקת מים מחוברות שהיו קיימות רק בתוך שטח הארמון ומכלולי המקדשים הגדולים (שככל הנראה שימשו את בני המלוכה בלבד ולטקסים מיוחדים), שכללו תעלות מתוחכמות שניצלו את הכבידה ואת עיקרון הסיפון להוביל מים בעזרת צינורות. המתקנים היחידים הדומים למערכות מים ציבוריות הם שרידים של מכלי מים גדולים שאגרו את מי גשמי המונסון העונתיים והתייבשו בקיץ למעט מכלים שניזונו מפלגי מים. באזורים החקלאיים הפוריים הסמוך לנהר הטונגאבהדרה, נחפרו תעלות שהובילו את מי הנהר למכלי השקיה. לתעלות אלו היו מגופים שנפתחו ונסגרו על מנת לשלוט בזרימת המים. באזורים אחרים עודד המנהל לחפור בארות שנוטרו על ידי השלטונות. מכלים גדולים נבנו בעיר הבירה בתמיכה של המלך בעוד שמכלים קטנים יותר מומנו על ידי עשירים על מנת לזכות במעמד חברתי או דתי.
כלכלה
כלכלת האימפריה נסמכה בעיקר על חקלאות. סורגום ("ג'ובאר"), כותנה וקטניות מסוגים שונים גודלו באזורים הצחיחים למחצה, בעוד שקנה סוכר, אורז וחיטה שגשגו באזורים הגשומים. עלי בטל ואגוז ארקה[8] (יחד עם ליים מייצרים משני המינים תערובת לעיסה מקובלת בדרום ובדרום מזרח אסיה) וקוקוס היו הצמחים העיקריים שגודלו לשם מכירה ולא לצורך צריכה עצמית. הכותנה שגדלה בקנה מידה נרחב נשלחה למרכזי האריגה של תעשיית הטקסטיל הפעילים של האימפריה. תבלינים כדוגמת כורכום, פלפל שחור, הל וזנגביל גדלו באזור מלנאדו ההררי המרוחק על מורדות הרי גהט המערביים ונשלחו לעיר הבירה לשם מסחר. עיר הבירה של האימפריה הייתה מרכז עסקים משגשג שכלל שוק מתפתח בכמויות גדולות של אבני חן וזהב. בנייה בלתי פוסקת של מקדשים חדשים סיפקה תעסוקה לאלפי סתתים, פסלים ואומנים מיומנים אחרים.
הבעלות על הקרקע הייתה חשובה. מרבים האיכרים היו אריסים ובמהלך הזמן קיבלו בעלות חלקית על הקרקע. מדיניות מיסים שעודדה גידול של יבולים נדרשים הבדילה בין סוגי השימוש בקרקע על מנת לקבוע את גודל המס. לדוגמה, זמינות יומית של עלי הכותרת של ורדים הייתה חשובה מאוד ליצרנים הבשמים, לכן מי שגידל ורדים שילם מס מופחת. ייצור מלח בישול והקמת בריכות אידוי למלח היה תחת פיקוח באופן דומה. ייצור גהי (חמאה מזוקקת) שנמכרה כשמן למאכל וכדלק למאור היה עסק רווחי. היצוא לסין הלך וגדל וכלל כותנה, תבלינים, תכשיטים, אבנים יקרות למחצה, שנהב, קרני קרנפים, הובנה, ענבר, אלמוגים ומוצרים ארומטיים דוגמת בשמים. ספינות גדולות הגיעו לעיתים קרובות מסין, בין השאר במשלחות בפיקודו של ג'נג חה והביאו מוצרים מסין ל-300 הנמלים, גדולים כקטנים של האימפריה על הים הערבי או מפרץ בנגל. הנמלים החשובים ביותר היו: מנגלור, הונאוור, בהטקל, ברקור, קוצ'י, קננור, מצ'יליפטנם ודהרמדם.
כאשר עגנו בנמלים ספינות סוחר נלקה הסחורה שעל סיפונן למשמורת רשמית והוטלו מיסים על הפריטים שנמכרו. ההגנה על הסחורה הובטחה על ידי פקידי הממשל. בקליקוט התנהל מסחר ער במיוחד וסוחרים מאומות רבות: ערבים, פרסים, גוג'ראטים וח'וראסנים התיישבו בעיר. בניית ספינות הייתה ענף משגשג וספינות בעלות שדרית בתפוסה של 1,200-1,000 "באהארים" נטולות סיפונים נבנו באמצעות קשירת קורות העץ הבונות את גוף הספינה בחבלים במקום להשתמש במסמרים כמקובל במערב. ספינות הפליגו לנמלי הים האדום כדוגמת עדן וג'דה ועל סיפונן סחורות מוויג'איאנגר שנמכרו אחר-כך במקומות מרוחקים הרבה יותר דוגמת ונציה. סחורות הייצוא העיקריות של האימפריה היו פלפל שחור, זנגוויל, קינמון, הל, שזיף דובדבני, עץ של תמרינדי וכסיית האבוב (Cassia fistula), אבנים יקרות ויקרות למחצה, פנינים, מושק, ענבר אפור, רובארב, אלווי, אריגים מכותנה וחרסינה. סלילים של חוטי כותנה נשלחו לבורמה ואינדיגו לפרס. היבוא העיקרי מארץ ישראל היה נחושת, כספית, שני, זעפרן, קטיפה צבעונית, מי ורדים, סכינים, בדים צבעוניים מצמר גמלים, זהב וכסף. מפרס יובאו סוסים לקננור בטרם נשלחו למסע בן השבועיים לעיר הבירה. משי הגיע מסין וסוכר מבנגל.
המסחר לאורך החוף המזרחי פרח כשמסולטנות גולקונדה הגיעו אורז, דוחן, קטניות וטבק שגדלו בה בקנה מידה נרחב. יבולים של צבע האינדיגו והצבע האדום משורש הצמח Oldenlandia umbellata שימשו את תעשיית האריגה. מצ'יליפטנם השוכנת באזור עשירים במינרלים הייתה שער היציאה ליצוא של ברזל ופלדה מאיכות גבוהה. באזור קוללור הייתה פעילות של כריית יהלומים. תעשיית אריגת הכותנה ייצרה שני סוגים של אריגי כותנה, בד פשוט ובד מלמלה (חום, מולבן או צבוע). בדים שעליהם הודפסו תבניות צבעוניות בטכניקות שפותחו במקום יוצאו לג'אווה ולמזרח הרחוק. היבוא העיקרי לחוף המזרחי היו מתכות שאינן כוללת ברזל, קמפור, חרסינה, משי ומוצרי מותרות.
מטבעות
האימפריה טבעה מטבעות בהאמפי, פנוקונדה וטירופאטי שהכתובת בקאנדה או בטלוגו מוטבעת בכתב דוונאגרי ובה בדרך כלל שם השליט.[9] לטביעת המטבעות המכונות "גאדיאנה", "ואראהא", "פון", "פגודה", "פראטאפה", "פאנה", "קאסו" ו"ג'יטאל" השתמשו בזהב, כסף ונחושת. המטבעות נשאו את דמויותיהם של אלים כולל באלאקרישנה (קרישנה העולל), ונקאטשווארה (האלילות של מקדש טירופאטי), אלילות דוגמת בהומי וסרידווי, זוגות שמימיים, ובעלי חיים, כדוגמת שוורים, פילים ועופות. על המטבעות הקדומים ביותר מופעים דמויותיהם של האנומאן (האליל בעל פרצוף הקוף) וגארודה (העיט השמימי), כלי התחבורה של האליל וישנו.
תרבות
חיי חברה
מרבית המידע על חיי החברה באימפריית ויג'איאנגר מגיעה מכתבים של נוסעים זרים ועדויות שצוותי המחקר חשפו באזור ויג'איאנגר. שיטת הקאסטות ההודית הייתה רווחת ונאכפה בקפידה, כשכל קאסטה הייתה מיוצגת על ידי גוף מקומי של זקני הקאסטה שייצגו את הקהילה. זקנים אלו קבעו את החוקים והתקנות שיושמו בעזרת צווים מלכותיים. איסור נגיעה היה חלק ממערכת הקאסטות וקהילות אלו יוצגו על ידי מנהיגים ("קאיוואדדאווארו"). הקהילות של המוסלמים יוצגו על ידי קבוצה מתוכן באזור החוף של קרנאטקה. יחד עם זאת, שיטת הקאסטות לא עצרה אישים מכובדים מכל הקאסטות להתקדם למעמד גבוה בצבא ובמנהל. בחיים האזרחיים זכו הברהמינים לכבוד הרב ביותר מעצם מעמדם בשיטת הקאסטות. מלבד מעטים שפנו לקריירות צבאיות, מרבית הברהמינים התרכזו בנושאים דת וספרות. היותם מנותקים מעושר ועוצמה חומריים הכשיר אותם להיות הבוררים האידיאליים בנושאי משפט מקומיים, ונוכחותם בכל עיר ובכל כפר הייתה מדיניות מחושבת של האצולה והאריסטוקרטיה על מנת להבטיח את הסדר הציבורי. לדברי הדיפלומט סר צ'ארלס אליוט (Charles Elliot; 1931-1862) הצדיקה העליונות האינטלקטואלית של הברהמינים את מעמדם הגבוה בחברה. עם זאת, הפופולריות של מלומדים בני קאסטות נמוכות (כדוגמת המשוררת מולה והמשורר הפילוסוף קנקה דסה), ויצירותיהם ויצירות שחיברו אחרים, דוגמת ומאנה וסרוואג'נה הן אינדיקציה למצבים בהם הוגמשו חוקי החברה באימפריית ויג'איאנגר.
מנהג הסאטי היה רווח, אם כי היה רצוני ולא נכפה על האלמנה, ובדרך התבצע בין בני המעמדות הגבוהים. מעל לחמישים כתובות חקוקות המעידות על כך נתגלו בתחומי העיר ויג'איאנגר בלבד. כתובות אלו מכונות "סאטיקל" (סאטי בלבד) או "סאטי-ויראקל" (אבן הנצחה הגיבור של סאטי). ה"סאטיקלים" הנציחו את מות האלמנה באמצעות קפיצה למדורה שבה נשרפה גופת בעלה המת, בעד ש"סאטי-ויראקלים" הנציחו את הנשים שביצעו סאטי לאחר מות הגבורה של בעליהן. בשתי הדרכים הועלתה האישה לדרגת אלילה למחצה וזכרה הונצח באמצעות אבן שעליה נחקקו פסלי השמש והסהר.
התנועות החברתיות-דתיות של המאות הקודמות, דוגמת הלינגטייאטיזם, יצרו מומנטום של נורמות חברתיות גמישות שהנשים היו אמורות לנהוג על פיהן. בתקופה זו הוסרו מרבית המחסומים בפני נשות דרום הודו והן היו מעורבות באופן פעיל בתחומים שעד אז נחשבו לתחומי עיסוק בלעדיים של גברים, כדוגמת מנהל, עסקים, מסחר ומעורבות באומניות היפות. טירומלאמבה דווי שכתבה את "וראדמביקה פרינאיאם" וגנגאדווי שכתבה את "מדהוררוויג'יאם" היו בין המשוררות הבולטות של התקופה. משוררות ראשונות בשפת הטלוגו כדוגמת טאלאפקה טיממאקה ואטוקורי מולה הפכו פופולריות בתקופה זו. חצר המלוכה של הנייאקים של טנג'ור היה ידוע בחסות שנתן לכמה משוררות. שיטת הדוואדסי פעלה ברחבי האימפריה. על פי הכתבים מאותה תקופה היו הרמונות פופולריים בין הגברים ממשפחת המלוכה.
אנשים אמידים נהוג לחבוש "פתה" או "קולאווי" - טורבן גבוה, עשוי ממשי ומקושט בזהב. כמקובל במרבית החברות בהודו, ענדו הנשים וגם הגברים תכשיטים, ועל פי הרשימות היו בין סוגי התכשיטים: צמידים לרגליים, צמידים לידיים, טבעות, מחרוזות ועגילים מסוגים שונים. במהלך חגיגות התקשטו גברים ונשים בזרי פרחים והתבשמו בבשמים עשויים ממי ורדים, זבד, מושק או עץ הסנדל. בניגוד בולט לפשוטי העם שאורח חייהם היה צנוע, חיו המלכים והמלכות של האימפריה בפאר רב שהופגן בטקסים שנערכו בחצר המלוכה. למלכות ולנסיכות היו משרתות רבות שדאגו להלבישן ולקשטן בתכשיטים, כשחובותיהן היומיות היו מעטות.
פעילות גופנית הייתה פופולרית בקרב הגברים, והיאבקות היה עיסוק גברי חשוב ששילב ספורט ובידור. ברשומות מוזכרות גם מתאבקות. בתוך הארמונות נתגלו חדרי התעמלות והרשומות מספרת על פעילות גופנית סדירה למפקדים ולחייליהם בתקופה ששרר שלום. בארמונות המלכותיים ובשווקים היו זירות מיוחדות שבהן הן בני משפחת המלוכה והן פשוטי העם השתעשעו בצפייה בתחרויות כדוגמת קרב תרנגולים, קרבות איילים והיאבקות בין נשים. חפירות בתוך תחומי העיר ויג'איאנגר חשפו את קיומם של פעילויות חברתיות שונות שהונצחו בעזרת גילופים על גושי סלע, בימות סלעים ורצפות מקדשים, דבר המלמד כי היו אלו מקומות למפגשים חברתיים אקראיים. חלק מהמשחקים המגולפים קיים גם בימינו ואחרים טרם זוהו.
דת
המלכים של ויג'איאנגר היו בדרך כלל סובלניים כלפי כל הדתות והכיתות, כפי שכתבים של נוסעים זרים מוכיחים. המלכים נהגו להשתמש בתארים כדוגמת "גובראהמנה פראטיפלאנצ'אריה" ("מגן הברהמינים והפרות") ו"הינדוראיאסוראטראנה" ("תומך באמונה ההינדית") המעידים על כוונתם להיות מגני דת ההינדואיזם, ויחד עם זאת היו הטקסים בחצר המלכות והלבוש אסלאמיים באופיים, כפי שמצביע על כך פיליפ וגונר (Philip Wagoner) במאמרו ב"ז'ורנל למחקרים אסיאתיים" מ-1996 "סולטאן בין המלכים ההינדים". מייסדי האימפריה, האריהרה הראשון ובוקה ראייה הראשון היו שיוואיסטים (סוגדים לשיווה כאליל עליון) אדוקים, אולם תרמו גם למסדר סרינגרי הוישנואיסטי כשוידייארנייה (Vidyāraṇya), נזיר ממסדר זה היה הקדוש הפטרון שלהם, וקבעו את ואראהא (חזיר הבר, אווטאר של וישנו) כסמלם. החפירות הארכאולוגיות בוויג'איאנגר חשפו שמעל לרבע משטח העיר היה רובע מוסלמי שהיה קרוב ל"רובע המלכותי". ידוע כי בני אצולה מהממלכות האסלאמיות שבהם שלטה השושלת הטימורית התיישבו בוויג'איאנגר. לעומת המייסדים משושלת סנגמה היו המלכים מהשושלות המאוחרות יותר, סאלובה וטולובה וישנואיסטים, אבל לא נמנעו מלסגוד לאליל וירופקשה (שיווה) במקדשו בוויג'איאנגר, ולאליל ונקטשווארה (אחת מצורות האליל וישנו) במקדשו בטירומלה. יצירה בסנסקריט "ג'אמבאוואטי קליאנאם" שנכתבה על ידי המלך קרישנה דווה ראייה מכנה את האליל וירופקשה "קארנאטה ראג'ייה מאני" ("התכשיט המגן על אימפריית קארנאטה").[10] המלכים היו גם פטרונים לקדושים של מסדר דווייטה (הפילוסופיה של הדואליזם) מבית מדרשו של מדהוואצ'ריה באודופי.
תנועת הבהקטי הייתה פעילה בתקופה זו, והיא כללה כמה הארידאסה (חסידים קדושים) מתקופה זו. כמו תנועת הלינגטייאטיזם של המאה ה-12, ייצגה תנועה זו זרם חזק של אדיקות דתית שהשפיע ישירות על חיי מיליוני מאמינים. ההארידאסה ייצגו שתי קבוצות, ה"וייאסאקוטה" וה"דאסאקוטה". הראשונים היו חייבים להיות בעלי ידע נרחב בוודות, באופנישדות ובזרמים נוספים בפילוסופיה ההודית. בעוד שתפקידם של ה"דאסאקוטה" היה רק להעביר את מסריו של מדהוואצ'ריה בשפת קאנדה לעם הפשוט בדמות שירי דת ("דווארנאמאס" ו"קירתאנס"). עיקרי הפילוסופיה של מדהוואצ'ריה הופצו באמצעות מלומדים ידועים דוגמת נאראהאריטירתה, ג'איאטירתה, סריפאדאראייה, וייאסאטירתה, ואדיראג'אטירתה ואחרים. המלך קרישנה דווה ראייה העריץ את וייאסאטירתה, הגורו של ואדיראג'אטירתה, פוראנדאראדאסה (אבי מוזיקת הקארנאטיק) וקאנאקאדאסה. המלך החשיב את הקדוש כ"קולאדוואטה" (אלילות של המשפחה), והזכיר אותו בהערצה בכתביו.[11] אננאמאצ'ארייה, משורר גדול נוסף של מוזיקת הקארנאטיק מוקדמת של אותה תקופה, חיבר מאות "קירתאנס" בטלוגו בטירומלה, כיום באנדרה פרדש.
לאחר ששושלת גאנגה המערבית הג'ייניסטית הובסה על ידי שושלת צ'ולה בתחילת המאה ה-11 ובעקבות הגידול במספרם של המאמינים בווישנויזם הינדואיסטי ובלינגטייאטיזם במאה ה-12 הלך ופחות מספר המאמינים בג'ייניזם. שני אתרי פולחן עיקריים של ג'ייניזם בתחומי אימפריית ויג'איאנגר היו שראוואנאבלאגולה וקמבאדאהאלי.
הקשר של האסלאם עם דרום הודו התחיל כבר במאה השביעית, תוצאה של מסחר בין הממלכות הדרומיות לסולטנויות ערביות. מסגדים פעלו באימפריית ראשטראקוטה במאה העשירית. ומסגדים רבים הוקמו לאורך חוף מלבר (חופה המערבי של הודו) במאה ה-14. מתיישבים מוסלמים נישאו לנשים מקומיות,. ילדיהם, הידועים בכינוי מאפילאס היו פעילים בסחר סוסים ובאיוש צי הסוחר. קשרי הגומלין בין אימפריית ויג'איאנגר והסולטנויות הבהאמניות שמצפון הגדילה את מספר המוסלמים בדרום.
נצרות הופיעה בדרום הודו לראשונה במאה ה-8 כפי שמוכח ממציאת כתובות על לוחות הנחושת שבהם הוענקו קרקעות לנוצרים של חוף מלבר. נוסעים נוצרים כתבו על מצוקתם של נוצרים בדרום הודו בימי הביניים, ובכך עוררו את עניינם של מיסיונרים. בואם של פורטוגזים במאה ה-15 וקשריהם באמצעות מסחר עם האימפריה, הפצת האמונה הנוצרית על ידי המיסיונר פרנסיסקו חאווייר ומאוחר יותר קיומם של התיישבויות של הולנדים עודד את הגידול בנצרות בדרום.
אימפריית ויג'איאנגר לא ראתה תמיד בעין יפה פעילות מיסיונרית בתחומה. מכיוון שיחד עם המרת דתם של התושבים לנצרות נהגו המיסיונרים דוגמת חאווייר להרוס את הפסלים של האלילים ההינדים במקדשים. בתגובה לפעילותו המיסיונרית של חאווייר בממלכת ונאד שבחלקה הדרומי ביותר של הודו שלח המלך ראמה ראייה את דודנו ויטאלה ב-1544 בראש משלחת עונשין צבאית, שביצעה מסע שוד והרס ורצח בממלכה הקטנה.[12]
ספרות
השפות הנפוצות באימפריה היו קאנדה, טלוגו וטמילית ובהן השתמשו באותם אזורים שבהם השפות מדוברות כיום. נחשפו מעל ל-7,000 כתובות ("שאסאנה") כולל 300 כתובות על לוחיות נחושת ("טאמראשאסאנה"), כמעט מחציתן בקאנדה, והשאר בטלוגו, טמילית וסנסקריט.[13] המנהג לכתוב כתובות בשתי שפות פסק במאה ה-14.
במהלך שלטון אימפריית ויג'איאנגר כתבו משוררים, מלומדים ופילוסופים בעיקר בשפות קאנדה, טלוגו וסנסקריט, וגם בשפות אזוריות דוגמת טמילית. כתביהם כיסו נושאים כדוגמת דת, ביוגרפיות, "פראבאנדהא" (סיפורת), מוזיקה, דקדוק, שירה ורפואה. שפת חצר המלכות הייתה קאנדה. בשלבים מאוחרים יותר הייתה שפת הטלוגו פופולרית בכתיבה ספרותית, והגיעה לשיאה תחת חסותו של המלך קרישנה דווה ראייה.
מרבית היצירות בסנסקריט היו פרשנויות על הוודות או על האפוסים ראמאיאנה ומהאבהארטה. פרשנויות אלו נכתבו על ידי מלומדים ידועים כדוגמת סאיאנה ווידייארנייה שהילל את העליונות של פילוסופיית האדוואיטה על פני פילוסופיות הינדיות יריבות אחרות. כותבים מפורסמים אחרים היו קדושי הדווייטה של מסדר אודופי דוגמת ג'איאטירתה (שזכה לכינוי "טיקאצ'אריה" בשל כתביו הפולמוסיים), וייאסאטירתה שכתביו נועדו לסתור את פילוסופיית האדוואיטה ואת המסקנות של לוגיקנים קודמים, וכן את ואדיראג'אטירתה ואת סריפאדאראייה. שני האחרונים העבירו ביקורת על אמונותיו של אדי שנקרה. מלבד קדושים אלו חסו מלומדים דוברי סנסקריט בולטים בחצר המלוכה של מלכי ויג'איאנגר ובחצרם של הווסאלים הגדולים. מלכים רבים היו בעצמם סופרים וכתבו יצירות קלאסיות בסנסקריט, דוגמת היצירה הפיוטית "ג'אמבאוואטי קליאנאם" שנכתבה על ידי המלך קרישנה דווה ראייה, שעליה נאמר כי נכתבה בכישרון רב.
הסופרים והמשוררים שכתבו בקאנדה יצרו כתבים חשובים שתמכו בתנועת הבהקטי אותה קידמו ההארידאסה (חסידי וישנו) והספרות הברהמינית והלינגטייאטיסטית. משוררי ההארידאסה הפגינו את מסירותם לאמונה באמצעות כתיבת שירים המכונים "דוואראנמה" (שירים ליריים) במשקל המכונה ראגאלה (ರಗಳೆ). את ההשראה לכתיבת השירים הם קיבלו ממדהוואצ'ריה ומווידייארנייה. בין המאמינים של תנועה זו (המכונים דאסה) המשוררים הנחשבים ביותר הם פורנדאראדאסה וקנאקאדאסה. קומארה וייאסה, המלומד הברהמיני הבולט ביותר כתב את "גאדוגינה בהארטה", תרגום של האפוס מהאבהארטה. יצירה זו מסמנת את המעבר בספרות הכתובה בקאנדה מקאנדה עתיקה לקאנדה מודרנית. צ'אמאראסה היה מלומד ומשורר לינגטייאטיסט מפורסם שהרבה להתווכח עם המלומדים הווישונאיסטים בחצרו של המלך דווה ראייה השני. יצירתו "פראבהולינגה ליל" שתורגמה אחר-כך לטלוגו ולטמילית הייתה שיר הלל לקדוש אלאמה פראבהו (הקדוש נחשב התגלמות האליל גנש, כשהנסיכה של באנאוואסי הייתה התגלמות של אימו של גנש, פרוואטי)
בתקופה זו, שבה הגיעה הספרות הכתובה בטלוגו לשיאה, נכתב "מאנוצ'אריטמו" - היצירה המפורסמת ביותר בסגנון המכונה "פראבאנדהא" (סיפורת). המלך קרישנה דווה ראייה היה סופר מוכשר בטלוגו וכתב את "אמוקטמאלייאדה", אחת היצירות הידועות ביותר בין דוברי השפה. בחצרו פעלו שמונה מלומדים מפורסמים הנחשבים כעמודים (אשטדיגגאג'אס) של קהיליית הסופרים. המפורסמים בהם היו אלאסאני פדאנה המכונה "אנדהארקוויטפיטאמאהא" ("אבי השירה בטלוגו") וטנאלי ראמאקרישנה, ליצן החצר של קרישנה דווה ראייה שחיבר כמה יצירות שזכו לשבחים. הייתה זו תקופתו של סרינאתה, המשורר החשוב ביותר בטלוגו שכתב ספרים דוגמת "מארוטראטצ'אריטאמו" ו"סאליוואהאנה-ספטה-סאטי". המשורר היה תחת חסותו של המלך דווה ראייה השני, ומעמדו היה שווה למעמדם של מרבית השרים בחצר המלכות.
אף שמרבית הספרות בטמילית מתקופה זו נוצרה באזורים דוברי הטמילית בשליטת הוואסל פנדייה שיחס חשיבות מיוחדת לטיפוח הספרות הטמילית, כמה משוררים בטמילית קיבלו חסות ממלכי ויג'איאנגר. סווארופאננדה דסיקר כתב אנתולוגיה בת 2,824 חרוזים, "סיוואפראקאסאפ-פרונדיראטו", על הפילוסופיה של האדוואיטה. תלמידו, טטובאראיאר הספגן, כתב אנתולוגיה קצרה "קורונדיראטו", שהכילה כחצי ממספר החרוזים. קרישנה דווה ראייה נתן חסות למשורר בטמילית שהיה הארידאסה ושיצירתו "אירוסאמאיה וילאקם" הייתה תיאור מפורט של שתי מערכות האמונה ההינדיות: וישנויזם ושיוואיזם, עם עדיפות לראשונה.
בין היצירות החילוניות שעסקו ברפואה ובמוזיקה היו "סנגיטסארה" של וידייארנייה, "ראטיראטנאפראדיפיקה" של פרודהא ראייה, "איורוודה סודהאנידהי" של סאיאנה ו"ואידיאראג'אוואלאבהם" של לקשמנה פנדיטה.
אדריכלות
אדריכלות ויג'איאנגר היא צירוף עשיר של הסגנונות האדריכלים של שושלת צ'אלוקיה, אימפריית הויאסאלה, שושלת פנדייה ושושלת צ'ולה ששגשגו במאות השנים קודם להקמת אימפריית ויג'איאנגר. מורשת האימפריה בפיסול, אדריכלות וציור השפיעה על התפתחות אומנויות אלו בדרום הודו זמן רב לאחר שהקיץ הקץ על האימפריה. החותם הסגנוני של אדריכלות האימפריה היו ה"קאליאנאמנטאפה" ("אולם החתונות") המוקף עמודים מפוסלים, ה"ואסאנתמטפה" ("אולמות מוקפי עמודים פתוחים") וה"ראיאגופורה" ("מגדל"). לבנייה השתמשו האומנים בגרניט מקומי בשל עמידותו. אומנם מונומנטים שנבנו ביוזמת האימפריה מצויים בכל רחבי דרום הודו, אבל דבר אינו משתווה באיכותו לשפע המונומנטים בבירה ויג'איאנגר, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
במאה ה-14 המשיכו המלכים לבנות וסארה או מומנטים בסגנון הדקאן, אבל מאוחר יותר הם שילבו בבניית המקדשים מגדלים גבוהים בצורה פירמידה בסגנון דראווידה המכונים גופוראם, על מנת לעמוד בדרישות הטקס הדתי. מקדש פראסאננה וירפקשה (מקדש תת-קרקעי) שנבנה בתקופת המלך בוקה, ומקדש האזארה ראמה שנבנה בתקופת המלך דווה ראייה הם דוגמאות לאדריכלות הדקאן. חותם אופייני לסגנונם הם הקישוט המגוון והמורכב של העמודים. בין המבנים השוכנים באתר בהאמפי כיום מהווה מקדש ויטאלה את הדוגמה הטובה ביותר לסגנון ה"קאליאנאמנטאפה" מוקפת העמודים, ומקדש "האזארה ראמאסוואמי" שהוא אומנם מקדש צנוע, הוא המקדש השלם ביותר. היבט בולט לעין של סגנונם הוא חזרתם לסגנון הפשטני והשליו שפותח על ידי שושלת צ'אלוקיה. מקדש ויטאלה הוא דוגמה בקנה מידה גדול לאמנות ויג'איאנגר. המקדש נבנה במשך כמה עשרות שנים והוא הושלם בתקופת שלטונם של המלכים משושלת טולובה. דוגמאות נוספות לסגנון האדריכלי של ויג'איאנגר הם המקדשים בבהטקל, קאנאקאגירי, שרינגרי ועיירות נוספות בחופה של קרנאטקה, כמו גם בטאדפאטרי, לפאקשי, אהובילאם, טירומלה וסריקאלאהאסי באנדרה פרדש וולור, קומבאקונם, קאנצ'י וסריראנגאם בטמיל נאדו.
יסוד נוסף של סגנון ויג'איאנגר הוא הגילוף של פסלים גדולים מונוליתיים (מגוש סלע אחד), כדוגמת פסל גנש "סאסוווקאלו" (זרע החרדל) וגנש "קאדאלקאלו" (אגוז אדמה) בהאמפי, פסלי באהובאלי[14] בקארקאלה ובוונור ופסל השור (נאנדי במיתולוגיה ההודית) בלפאקשי.
אמנות ויג'איאנגר כוללת את ציורי הקיר של הדאשאווטרה (עשר ההתגלמויות של וישנו) ו"גיריג'אקאליאנה" (חתונת פרוואטי) במקדש וירופקשה בהאמפי, ציורי ה"שיווה-פורנה" (סיפורי שיווה) במקדש ויראבהאדרה בלפאקשי, והציורים במקדש הג'ייני בדראסאר ובמקדש ואראדארג'ה בקאנצ'י. התוצאה של תערובת הסגנונות של דרום הודו הייתה עושר שלא נראה כמוהו במאות השנים הקודמות, בנוסף לפיסול הושם דגש מיוחד על תבליטים שעלו על כל מה שנעשה בעבר בנושא בהודו.
היבט של אדריכלות ויג'איאנגר המדגים את הקוסמופוליטיות של העיר הגדולה הוא נוכחותם של מבנים חילוניים רבים הנושאים סממנים אסלאמיים. בעוד שההיסטוריה המדינית מתרכזת בעימות המתמשך בין אימפריית ויג'איאנגר לסולטנויות הדקאן, העדויות האדריכליות משקפות יחסי גומלין יצירתיים יותר. השפעות האסלאם ניכרות בריבוי הקשתות, הכיפות והקמרונות. ריכוז המבנים דוגמת הצ'האטרי (פביליון בסגנון הודי), האורוות והמגדלים מעידים על שימושם בידי משפחת המלוכה. ייתכן שהאלמנטים הדקורטיביים של מבנים אלו נקלטו באדריכלות ויג'איאנגר בתחילת המאה ה-15, במקביל לתקופת שלטונם של המלכים דווה ראייה הראשון ודווה ראייה השני. ידוע כי מלכים אלו העסיקו מוסלמים רבים בצבאם ובחצרם, וייתכן שחלקם היו אדריכלים. ככל הנראה התרחשו חילופי מידע אדריכלי הרמוניים אלו בתקופות הנדירות שבהן שרר שלום בין הממלכות ההינדיות והמוסלמיות. ב"בימה הגדולה" ("מאהנאוואמי דיבה") יש תבליטים מגולפים שבהם יש לדמויות תווי פנים של טורקים ממרכז אסיה שידוע כי הועסקו כמשרתים למשפחת המלכותית.
קישורים חיצוניים
- Hampi – History and Tourism
- www.Hampi.in – תמונות, תיאורים ומפות של חורבות האמפי
- Coins of Vijayanagar
הערות שוליים
- ^ חמש סולטנויות מצפון לשטח עליו שלטה אימפריית ויג'איאנגר
- ^ Master Plan for Hampi Local Planning Area
- ^ אחד משני הזרמים העיקריים במוזיקה הקלאסית ההודית
- ^ הנוסעים הפורטוגזים ברבוסה (Barbosa), באראדש (Barradas), האיטלקים ורתמה (Varthema) וקאזר פרדריצ'י (Caesar Fredericci) ב-1567, הפרסים עבדור ראזק ב-140, באראני, איסמיי, טבאטבה, ניזמודין בקשי, פרישטה ושירזי
- ^ מבנה פתוח על עמודים עבור טקסים ציבוריים
- ^ על המיקום המדויק של קרב היסטורי זה יש חילוקי דעות בין ההיסטוריונים
- ^ תואר של שליט בהודו
- ^ מכונה בספרות ובאתרים רבים בטעות אגוז בטל
- ^ http://www.chennaimuseum.org/draft/gallery/04/01/coin6.htm Vijayanagar Coin]
- ^ אימפריית קארנאטה הוא שם נרדף לאימפריית ויג'איאנגר
- ^ Sri Vyaasa Tîrtha
- ^ Vijayanagar-Venad Conflict and the Myth of Francis Xavier's Miracle
- ^ Vijayanagara Empire
- ^ דמות שהיא חצי אליל מהג'ייניזם
28976117אימפריית ויג'איאנגר